הסיפור האסור
מאת: דניאל גלר
* בסיפור ישנו ציטוט מהספר “שיחות עם השטן” מאת פ.ד. אוספנסקי
***
בזמן שרכבם נע מטה, המפלס התחתון המרוחק נתפס כאסופת ריבועי מתכת שחורים ונקודות אור בצבעים מתחלפים. טרנזיסטורים ונורות לד, קינסלי חשבה לעצמה. היא בהתה בנוף שנשקף אליה מחלון המונית, אט אט הרכיבים האלקטרוניים הפכו למבנים רבי קומות,וההבהובים לשלטי חוצות עצומים מוארי נורות נאון.
קינסלי הביטה על הנהג במושב הקדמי. כנהגי מוניות רבים אחרים, כפי שלמדה לזהות לאחר פרק זמן מספק במקצועה, הוא פיתח יכולת מיוחדת להתעלם לחלוטין מנוכחות הנוסעים ברכבו. כמוהו, גם קינסלי פיתחה מיומנויות אוטומטיות כאלה שהיו הכרחיות לתפקוד במקצועה, ובמקרה זה, המיומנויות הללו הופעלו בדיוק לשם ההסקה זאת עצמה. אם את עיתונאית גונזו בעיר הגדולה, תלמדי מהר מאוד לזהות -להסיק – להכליל.
מרמקולי מערכת השמע ברכב הופקו צלילים אלקטרוניים סינטטיים, מסודרים במקצבים סימטריים מלאי אנרגיה. המקצבים נשברו והתאחדו בחזרה, יוצרים מקצבים מבלבלים אחרים. הגל החדש של הטכנו, ז'אנר מוסיקלי שחזר לאופנה בשנה אחרונה מבלי שמישהו ביקש, קינסלי חשבה לעצמה. זה כמובן לא אמר שום דבר על טעמו של הנהג. כמו נהגי מוניות אחרים, גם זה רכש מיומנות אופיינית נוספת, עמידות לכל דבר שמישהו יחליט לשדר בתחנות הרדיו. אחרי שעות רבות כל כך של נהיגה והאזנה לתחנות השונות, את נהגי מוניות כבר לא עניין מה ינגנו להם, הם שמעו כבר הכל.
"למה הזמנת מונית עם נהג?" הוא שאל לאחר מספר דקות.
"אתה מתכוון ללמה הזמנתי מונית עם נהג במקום מונית אוטונומית?" היא פיענחה.
"בדיוק."
היא נאנחה קלות בנסיון להשהות את הרצון להשיב לו באופן כנה. "אני נוסעת הרבה במוניות. לפעמים בא לי לגוון… בכל מקרה זה על חשבון העבודה." השיבה לבסוף.
"במה את עובדת?" הוא שאל.
"אני עיתונאית." היא ענתה והעבירה את מבטה לחלון, כדי להמנע ממבטו העוקב במראה הפנורמית.
"זה מעניין, לא חושב שהסעתי עיתונאים בעבר." הנהג התלהב. "את נוסעת עכשיו להכין כתבה או משהו כזה?".
"כן. או משהו כזה." היא ענתה בקרירות.
"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה קראתי חדשות או כתבות כלשהן." הוא המשיך למרות שלדעתה מורת רוחה הייתה גלויה.
"כן…"
"… כלומר, אני כן שומע חדשות פה ברדיו. אני מקבל עדכונים לטלפון וזה… אבל ממש לקרא כתבות? אולי ממש מזמן." הוא הוסיף.
"עיתונות זה לא בדיוק חדשות." אמרה מבלי להוריד את מבטה מהחלון. דרכו היא זיהתה שהם כבר במפלס התחתון, ולמזלה כנראה יגיעו ליעדם בקרוב.
"אז מה זה?"
קינסלי נאנחה שוב. "זה יהיה ארוך אם אני אנסה להסביר."
"חבל." אמר ובקולו הידהדה אכזבה קלה.
את המשך הנסיעה הם העבירו בדממה.
***
כאשר הגיעו ליעדם קינסלי שילמה לנהג והתקדמה לכיוון מבנה קטן יחסית בנוף האורבני של המפלס התחתון. למרות השעה המאוחרת, על פניה חלפו אנשים רבים בכיוונים שונים. המבנים מסביבה היו כה גבוהים, שחלקם התנוססו הרבה מעל לעננים המפויחים שצפו בשמיים האפלים, ועל גבי חלקם, נתלו מסכי הענק בגודל כמעט זהה, אשר לא היו מיועדים כלל לעוברי האורח הרגליים, אלא לאלו שריחפו באותו רגע בכלי הרכב המוטסים שלהם, משום שאפילו אלו לא חפים מחובתם האזרחית לצפייה בשלטי חוצות. על אף מימדיהם, ברקע, ממרחק גדול מאוד, התנוסס מבנה אחד גדול בכמה סדרי גודל מהאחרים. את המבנה הזה היה קשה לפספס בכל נקודה בעיר. המטה המרכזי של תאגיד אל"ף, שהאפיל על כולם, ונכח ברקע תמיד.
המפלס התחתון איבד מזמן את יוקרתו. פעם הוא היווה את המרכז המסחרי והתעשייתי של העיר, כולם רצו להיות שם. האירועים המעניינים ביותר, מקומות הבילוי הנחשבים, תופעות התרבות העכשוויות והרלוונטיות לסיקור, כולם התרחשו שם. עם מחשבה זאת בראש, היא הביטה על המדרכות הלא מטופחות, הצבעים הדהויים של הקירות, אסופת האנשים המגוונת שהקיפה אותה. היא הייתה מורכבת מאלה שהשתייכו אולי לאלה שייצגו את האזור בעבר, ואלה שפשוט מצאו את עצמם שם מבלי יכולת לנוע למקום אחר במפה החברתית. קינסלי איפשרה לתחושה הצורמת לשטוף אותה. זה היה שימושי עבור הבנת האווירה או ההקשר. גם זאת היא אחת מהמיומנויות שצוברים כשעוסקים בסיקור וכתיבה תיאורית.
קינסלי התקדמה לעבר הבניין הנמוך אשר הכיל בסך הכל שלוש או ארבע קומות. הכניסה אליו הייתה דרך סימטא מטונפת וחשוכה. למרות הלכלוך, הסימטא הייתה אסתטית במובנים של הוייתו הנוכחית של המפלס התחתון. בכניסה למבנה התנוסס שלט – "המכרה".
באותו ערב במועדון "המכרה" היה אירוע תרבותי מסוג מוכר פחות לציבור הרחב. מסוג התופעות המחתרתיות או המיוחדות אותן קינסלי נשלחה לסקר. למשל שבוע לפני כן, קינסלי ביקרה במועדון פטיש באזור אחר בעיר. זאת הייתה חוויה מהנה גם אם לא יצאה ממנה עם רעיון לכתבה מעניינת יותר מאשר על בדס"מ בעידן ההיפר וירטואלי.
קינסלי הספיקה לראות דברים הזויים רבים בשנים האחרונות. תופעות תרבותיות חריגות וקיצוניות, כאלה שלעיתים גם אם ממש ניסתה, למרות הפתיחות והליברליות הכללית שאימצה עם הזמן, פשוט לא הצליחה להבין. דרך העבודה נחשפה לעיוות האנושי במלוא תפארתו, אך גם למגוון העשיר של תחומי הידע והדעות אשר המין האנושי הצליח לייצר. למרות שזה לא היה מתגמל כלכלית, חלק גדול מהזמן קינסלי מצאה סיפוק מהגילוי עצמו. היא נדהמה מחדש עד כמה הרבה אפשר להמשיך ולגלות בכל מיני פינות נידחות של החברה. מגוון עצום שרוב בני האדם מסרבים אפילו ללכת ולנסות לגלות, הם העדיפו לצרוך את התרבות שלהם מאותו המקור החל משלב מוקדם, ולוותר על הגילוי והחיפוש, כי הרי כבר ידוע לכל שהמציאות רקובה וחסרת משמעות.
באותו ערב "המכרה" אירח את ערב מספרי הסיפורים שקרה מידי חודש. קינסלי לא ידעה שדבר כזה קיים לפני כן. זאת גם לא בדיוק מתופעות התרבות המרתקות שזכתה לגלות, ובאופן כללי הרעיון נשמע לה משעמם להחריד. אבל עבודה היא עבודה. לאחר שיחת טלפון קצרה היא איתרה את הבעלים של המקום, גבר חביב בחולצה פרחונית מוגזמת שענה לשם ג'ורג'יו. הוא כמובן קפץ על ההזדמנות לקבל כל טיפת יחס שהמועדון הקטן שלו מסוגל לקבל בתקשורת, גם זאת האיזוטרית ביותר.
ג'ורג'יו הוביל את קינסלי לתוך האולם, שם הם מצאו שני כיסאות פנויים סביב שולחן באזור שנמצא בקדמת הבמה. האולם היה מואר באופן מועט ורוב האור רוכז על הבמה העירומה. קינסלי בחנה את הסביבה החדשה. המועדון ניסה לאמץ לעצמו סגנון מיושן מבחינה עיצובית. כל פינה אפשרית צופתה בעץ בעל מרקם מלוטש ועשיר. קינסלי לא הייתה בטוחה מתי בפעם האחרונה שהתה בחדר עם כל כך הרבה ציפוי מעץ. המחשבה הובילה אותה למסקנה שאין סיכוי שמדובר בעץ אמיתי, היא הייתה בספק שהעסקים של ג'ורג'יו כה משגשגים.
כנגד הקיר המרוחק ניצב בר עץ מוארך מוקף כיסאות גבוהים. מאחוריו עמד ברמן בלבוש שרד חגיגי מהמילניום הקודם: אפודה שחורה על חולצה מכופתרת לבנה, חתומה בעניבת פפיון שחורה. הוא חמוד, קינסלי חשבה לעצמה. לאחר מכן סרקה את היושבים באולם, רובם היו מרוכזים בבמה שלפניהם, חלקם התלחששו עם חבריהם. חתך הגילאים היה מגוון, וגם לא הייתה דומיננטיות מוחלטת למגדר מסוים של הנוכחים. במבט חטוף היא אפילו חשה שייתכן וישנו רוב נשי. באופן כללי היא הבינה שקשה לה לקטלג את הנוכחים לקטגוריה דומיננטית אחת בראשה, כפי שהתרגלה לעשות. ברגע שהסיקה זאת, קינסלי זיהתה בעצמה התרגשות קלה. זה יוצא דופן, בדרך מאוד מסויימת, היא חשבה.
לבמה עלה המספר הבא. זה היה בחור צעיר לבוש בחולצה מפוספסת ירוקה. הבחור שידר פאסיביות בכל הוויתו. הקהל באולם מחה כפיים בצורה מאופקת לזמן קצר ולאחר מכן איפשר לו להתחיל לדבר.
"נידון למוות!" הבחור זעק במפתיע. "כבר חמישה שבועות אני חי עם המחשבה הזאת, כל הזמן לבדי איתה, כל הזמן היא מקפיאה את דמי, כל הזמן אני נמחץ תחת כובד משקלה!"
תחילה קינסלי הופתעה מהחדות והטון הלא צפויים מהבחור עם החזות הרפויה, אבל במהרה הדפה את המחשבה ומיקדה את קשבה לתוך שטף דיבורו.
"… נפשי הצעירה שפעה חלומות… היא השתעשעה וגוללה אותם לנגד עיני בזה אחר זה, בלי סדר וקץ, ורקמה על הבד הדק והצנוע של החיים… "
את נאומו ליווה בהבעות פנים ותנועות חזקות ודרמטיות – כל גופו השתתף במסירת הסיפור. השינוי בין הדובר לאדם שעלה לבמה היה קיצוני בעיני קינסלי באופן בלתי נתפס. היא נעצה מבט חטוף בג'ורג'יו, וזה חייך אליה בחזרה והינהן, "כן, אני יודע." שידר לה באופן בלתי מילולי.
"עכשיו אני שבוי. גופי כבול בשלשלאות בצינוק, ורוחי שבויה בכלאה של מחשבה יחידה…"
קינסלי ניתקה את קשבה במיומנות ממרכז העניינים, וסרקה שוב מה שכבר בחרה להיות אחד ממושאי כתבתה העתידית: הקהל. אנשים האזינו בקשב רב למספר על הבמה. חלקם אפילו לבשו ארשת ברורה של הנאה או התעניינות. כל כך לא מובן מאליו, כאילו שמדובר בסרט ארבע מימדי או הולוגרמה של דימוי ויזואלי עשיר. על הבמה עמד בחור צעיר, ובסך הכל דיבר.
"בכל מעשי היא מלווה אותי, מחשבת התופת הזאת, צמודה אלי כמו צל בלהות מעיק…"
"את רואה אותו?" ג'ורג'יו לחש לקינסלי והצביע בצורה חשאית על שולחן אחר שניצב מצידה השני של הבמה. קינסלי עקבה אחר הכיוון עליו ג'ורג'יו הורה והבחינה בגבר שישב לבדו והאזין ברצינות תהומית לסיפורו של המספר בחולצה הירוקה.
"שיער שחור קצר, חולצת פולו אפורה?" היא לחשה.
"כן."
"מה איתו?"
"הוא מגיע לפה כל כמה זמן. תמיד לבד, תמיד יושב מקדימה, לפעמים רושם לעצמו דברים. יש שמועה חזקה שהוא עובד עבור אל"ף."
"אל"ף? מה הקשר?"
"אין לי מושג. זאת רק שמועה. אבל מסיבה לא ברורה החליטו להמציא אותה, או שבאמת תאגיד אל"ף מביע עניין במספרי סיפורים."
"אולי הוא פשוט נהנה להאזין להם?"
ג'ורג'יו הינהן וחייך. "כן, כמובן. למעט העניין שהשמועות הללו נובעות מהמספרים עצמם. חלק מהם טוענים שהוא ניגש אליהם אחרי ההופעה או מוצא אותם בחיים הרגילים שלהם ומציע להם לעבוד אצלם בדיוק בגלל המיומנות הזאת."
"אני לא מבינה כלום" קינסלי השיבה, "תאגיד אל"ף עוסק בעיקר בפיתוח טכנולוגי."
"היא דולקת אחרי ואני מתעורר בבהלה ואומר לעצמי: הא! זה רק חלום… אך עוד בטרם נפקחים עפעפי הכבדים, עוד בטרם אני רואה את מחשבת הקץ כתובה במציאות הנוראה שסביבי… "
"אני לא יודע" ג'ורג'ו אמר. "אבל מסיבה לא ברורה אל"ף שולחים לפה מגייס של מספרי סיפורים. לכי תדעי למה הם צריכים אותם."
לאחר מכן ג'ורג'יו השתתק וחזר להאזין לסיפור. קינסלי הביטה שוב על הגבר בחולצת הפולו האפורה. תווי פניו החדים, גרמו לו להראות תקיף, אך באופן מעודן. תבונה וחוכמת חיים הסתתרו מאחורי הפנים הללו, והריכוז הגבוה בו האזין למספר גרם להבעתו להתרכך, ולהקרין שליטה עצמית מודעת.
"… וכבר נדמה לי שקול לוחש באוזני: נידון למוות!"
לאחר שהבחור בחולצה הירוקה סיים את סיפורו, הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. במהלכן, קינסלי עיבדה את דעתה על סיפורו. הוא היה מעניין, בעיקר מבחינת הסגנון, אבל בנקודה מסוימת באמצע הוא איבד את זה, משהו הלך לאיבוד. היא שירבטה בפנקסה מספר הערות קצרות, בעיקר מילות מפתח מנטליות, כדי שתוכל להזכר בנפחי מחשבות מלאים מבלי שתדרש לרשום אותן במלואן – שיטה שפיתחה בעצמה.
לאחר שירד מהבמה עלו בחזרה רחשי הפיטפוט של הקהל. ג'ורג'יו שלף את מכשירו הנייד והחל להקליד במהירות הודעת טקסט. קינסלי שלחה מבט חטוף בחזרה לגבר בחולצת הפולו, גם זה ישב עם מכשיר נייד משלו והקליד דבר מה. ייתכן שמדובר בהודעה לאשתו או חברים מהעבודה, אולי הערות על ההופעה.
לאחר מספר דקות הקהל השתתק. "נהדר” אמר לה ג’ורג’יו, “אני שמח מאוד שבאת לבקר פה בדיוק ביום שהמספר הבא מופיע כאן. זה לא קורה לעיתים קרובות.”
לבמה עלה באיטיות מספר חדש. משהו בתנועתו המואטת היה דרמטי להפליא. דמותו הייתה שונה לחלוטין מזאת של המספר הקודם. המספר החדש, עטה חליפה מלאה בגוון ייחודי, שחור-סגלגל עמוק, מעוטרת בפסים סגולים דקיקים, מקיפה אותו בהילה יוקרתית. המספר היה גבר, גילו היה כנראה בין שלושים וחמש לארבעים, את ראשו עיטר מוהוק שחור ומחודד. על פניו, המגולחות למשעי, הרכיב משקפיים עגולים במסגרת עבה. החליפה האקסלוסיבית, או שמא מבנה גופו תחתיה, גרמו לדמותו להראות רחבה במיוחד. קינסלי ראתה כמובן תספורות מוהוק בעברה. זאת הייתה תספורת ששייכת למי שהזדהה עם תרבות הרחוב העתיקה, בניגוד לחליפה שלא השתייכה כלל לעולם תוכן זה. הבעתו ורוחבו שידרו כוח, ייתכן אפילו כוחנות.
למרות שהמרכיבים כולם היו מוכרים, התחושה שעורר בה בצפייה בו הייתה שונה ממה שראתה לפני כן. הדיסוננס המחושב שעורר, התנועה האיטית והדרמטית, הכל הרגיש נכון וטבעי, ועם זאת, אין ספק שהוא לא בחר להראות כך כי זה מה שראה במקרה במגזין אופנה. עוד לפני שפצה את פיו, קינסלי, וכנראה גם יתר הנוכחים בקהל, היו מרותקים אליו.
"בכל פעם שסיפרתי את הסיפור האסור, הבנתי שוב פעם עד כמה המעשה חסר טעם. בכל פעם עליתי לבמה, והם ישבו שם ושתקו… חיכו שדבר מה יקרה. אני התחלתי ופתחתי במחשבה שזה פשוט מגוחך. זה מגוחך שבימינו, כאשר כל אדם מסוגל לחוות כל דבר אשר בו יחפוץ, אנשים בוחרים להמשיך לשמר את הדרכים הישנות, יש שיגידו הפרימיטיביות, לחוות, להרגיש ולדמיין.
אבל הנה אנחנו כאן, קהילה מיוחדת ומוזרה כזאת, למרות שזה אירוני ואפילו חסר תכלית. אתם בחרתם לשבת ולהקשיב, שוב… ואני בחרתי לשוב ולנסות ולספר את הסיפור הזה… הסיפור האסור."
כצפוי העידון שבתנועתו עבר גם אל קולו. המשפטים שהרכיב הרגישו כנים ואמיתיים, והתקיפות בה דחס את חלקם גרמו להם לחלחל עמוק לתוך מישורי המחשבה. העיתויים המדויקים בהם בחר לקטע את הדיבור ולהציב במקומם פאוזה מדודה, גרמו למשפטים שקדמו לה להדהד בתוך ראשה. ביחס לדובר הקודם, שהיה מוצלח בכל קנה מידה, המספר הזה שלט במקצב מורכב יותר של הבעה. הוא ניגן את המילים באופן אחר. המשפטים היו רגילים, המשלב הלשוני היה דיי שגרתי, אבל התחושה… התחושה הייתה שונה.
"אנחנו, הכוונה כמובן לבני האדם, תמיד אהבנו את הסיפורים. אהבנו לדמיין דברים שלא באמת קרו, לאנשים שלעיתים מעולם לא היו קיימים. כל כך אהבנו אותם, שאת הטובים ביותר בחרנו לשמר ולהעניק להם חיי נצח מדומיינים. חלק מהסיפורים האלו כה עתיקים שיוצריהם מתו כבר מזמן, ולעיתים אפילו נשכחו הרבה לפני שסיפורם דעך ונעלם. רומנטי, הייתי אומר.ופה טמון כל העניין.
העניין הוא שלאורך הדרך משהו השתבש. מישהו יכול להסיק?"
הוא עצר לזמן ממושך ולרגע נדמה היה שציפה שמישהו יענה, בניגוד לחוקי הפורמט. קינסלי חשה אי נוחות נוכח הציפייה שיצר. המספר חייך בערמומיות.
"כן, כן, אני יודע. אתם לא תענו. הרי הסיפור הוא קפוא והקורא הוא עכשווי. אני אגלה לכל מאן דהוא שבחר להעסיק את עצמו בסיפורי.
אבל השאלה לא הייתה מקרית. שאלתי זאת כי עצם העובדה שהסיפור מגולל מפי, על הבמה, פה לפני המאזינים, זאת היא בדיוק מהות הבעיה. זאת תוצאה ישירה.
אתם מבינים… רצינו שהסיפור יהיה אמיתי. אנחנו אוהבים סיפורים שנוגעים במה שלמדנו לכנות בתור הנפש שלנו. רצינו להרגיש. להתרגש.
אז יצרנו את שירה, ואת הדרמה, ואת המוסיקה, ואז את הצילום, הקולנוע, ומשחקי המחשב. ולאחר מכן, הקאנו מתוכנו את התפלצת המסומלצת, ואז אתם כבר יודעים לבד…הדמיון… הו, מה שעשינו לדמיון."
הוא הצביע על רקתו. "הכרזנו מלחמה על הדמיון רבותי. לא התכוונו, אבל זה קרה, והנה אנחנו כאן. אני מדבר ואתם מקשיבים, רוצים להתרגש כמו פעם, כמו היוונים הקדמונים אולי, או בכלל אנשי המערות העתיקים. רוצים לשבת מסביב למספר, במערה הנעימה שמוגנת מפני קור הכלבים שבחוץ, ומהסכנות הנוראיות של העולם, להאזין לסיפור מופלא על הרפתקאות מדהימות והתגברות על מכשולים, של גיבורים רגילים, כמו כולנו, אבל כאלה שבסוף מנצחים.
ואולי בעצם, לא רק הדמיון נפל קורבן. האם יש שם ‘אנחנו’ מוגדר? כי אפילו הזכות לקחת אחריות על דמיוננו נלקחה מאיתנו. אנחנו לא אנחנו יותר. הפכנו מסובייקט לעוד אובייקט, הכרזנו על מות המחבר בטרם עת. אנחנו עושים זאת לעצמנו. זה לא הם, או האחרים או אויבנו המושבעים… אלא אנחנו, ממש אנחנו, בני האדם. זה הכל חלק מהתהליך, אתם רואים?”
קינסלי ניתקה את קשבה מהמספר והביטה על הגבר בחולצת הפולו האפורה. הבעתו הייתה כמקודם – ריכוז מזוקק.
"מי זה?" היא לחשה אל ג'ורג'יו.
תחילה ג'ורג'יו הינהן בסיפוק, ולאחר מכן לחש בחזרה מבלי להסית את מבטו מהבמה "קוראים לו ראסט. לא יודע כל כך פרטים נוספים. יוצא דופן הא?" והוסיף גיחוך חרישי.
"כן… יוצא דופן." אישרה לעצמה.
“כך או כך, זה לא המקום. הרי אנחנו קהילה מיוחדת. אם תגיע תשובה, היא תהיה מכאן, מהמקום הזה. אבל לא הפיזי, אלא, ופה אזהר כפליים במילותי, מהמקום הרוחני, העזוב, זה שהאחרים שהם בעצם אנחנו, נטשו. הניצוץ שיצית את האש יגיע מפה. מהאנשים שעדיין חוגגים את מהותם האמיתית.
בכל מקרה, זאת בסך הכל הקדמה. מצטער אם זה היה קודח או נשמע כמו הטפה. זאת לא הייתה הכוונה. מטרתי הייתה לגרום לכם להבין את הלך רוחי לקראת הפרק הבא.
באחד הערבים השגרתיים, בסופו של עוד יום עבודה, ישבתי לארוחה משפחתית עם אשתי היקרה ובתי הקטנה. תחילה סיפרתי להן שהייתי בערב מספרי סיפורים, ושסיפרתי שוב את הסיפור האסור. הן האזינו בדממה. לאחר שסיימתי, חשתי אמיץ מספיק, וסיפרתי להן משהו אחר, שהסתרתי מהן תקופה ארוכה. סיפרתי שהייתי אצל הרופא, ושאני מאובחן כחולה סרטן סופני, ושסיכויי לא גדולים".
הפעם ראסט עשה הפסקה ארוכה יותר אשר צרמה באוזניה של קינסלי.
"בתי הגיבה בצורה … לא צפויה. היא ענתה בפשטות חסרת סייגים … 'לא אכפת לי אם תמות' "
***
לאחר שהערב הסתיים קינסלי נפרדה מג'ורג'יו והתחילה להתקדם כיתר הנוכחים אל היציאה מהמבנה. בזמן שהתקדמה אל עבר היציאה, מחשבה מטרידה שבה והציקה לה. מחשבה שהייתה שם מהרגע שראסט סיים את סיפורו. קינסלי הביטה סביב, זיהתה את הדלת עליה התנוסס "עובדים בלבד", ומשכה את הידית ללא היסוס.
המימדים הלא גדולים של המקום קיצרו את התהליך, וקינסלי איתרה ללא בעיה את האזור שבו האומנים מכינים את עצמם לפני הופעה. במסדרון שמוביל אל החדר אותו חיפשה חלפו על פניה כמה מהדוברים באותו ערב אותם הצליחה לזהות. זה חיזק בה את התחושה שהיא בכיוון הנכון. ככל שהתקדמה אל סופו של המסדרון, התגברו קולות שיחה. כאשר התקרבה מספיק, השיחה הפכה באוזניה לויכוח בין שני קולות גבריים. היא האטה את קצבה, צעדה בחרישיות, בנסיון לזהות את המילים שהקולות ששמעה נשאו.
קינסלי התגנבה לסוף המסדרון, כעת הקולות היו ברורים. הוא הגניבה מבט מהיר מעבר לפינה, שהספיק כדי לזהות שבחדר מולה נותרו שני גברים: ראסט והבחור בחולצת הפולו האפורה. קינסלי חייכה לעצמה. ליבה החל לפעום במהירות. תחושת ההתרגשות הציפה אותה מחדש. אותה תחושה שהזכירה לה למה היא ממשיכה לעסוק במקצוע המיושן והלא נחוץ הזה. יש מספרי סיפורים בדיוניים, ויש אנשים שמגלים סיפורים אמיתיים שאחרים לא רוצים שיגלו. אלה הסיפורים שקינסלי חיפשה.
"רוברט, אני לא רואה סיבה לחזור על עצמי." היא זיהתה את קולו של ראסט.
"אתה לא מקשיב…" נשמע קול אחר, זה של הגבר בחולצת הפולו האפורה, היא הסיקה.
"הו נראה לי שאני מקשיב יותר ממצוין. לא זה לא."
"לא, אתה מסרב להקשיב. אם לרגע היית נותן לי הזדמנות היית משנה את דעתך. אני לא מבקש התחייבות. תן לי שלושה ימים."
"אין סיכוי."
נשמעה אנחה רגוזה.
"למה אתה כל כך עקשן?" שאל רוברט.
"למה אתה כל כך עקשן?" שאל בחזרה ראסט.
רוברט צחק צחוק קצר ועצבני ואחריו אמר "אם היית נותן לי צ'אנס היית מבין."
השתררה דממה. קינסלי לא ידעה מה קורה. לבסוף קולו של ראסט נשמע שוב.
"יש לך עוד משהו להוסיף? המידע החדש שהצגת לי עכשיו לא מספיק, חבר. אני מצטער."
"הדבר היחיד שאתה צריך להצטער עבורו זאת ההעקשנות שלך…" אמר רוברט בטון יבש. "אתה החלטת עוד לפני שאיפשרת לעצמך לתת לי הזדמנות. זה מאוד מצער."
"אכן"
"להתראות" היא שמעה את רוברט אומר ומיד לאחר מכן צעדים מהירים.
קינסלי העיזה והציצה שוב מעבר לפינה. ראסט היה זרוק על גבי כיסא מול שולחן איפור. ז'קט החליפה שלו תלוי על קולב פינת החדר, והוא עצמו נותר בחולצה המכופתרת השחורה שלבש תחתיו. נראה היה שהוא שקוע עמוק במחשבותיו. המרחק הקצר אליו, כמו גם האופן שבו ישב, לא הרגישו מתאימים לדמות שהציג על הבמה.
"הממ סליחה?" היא אמרה ופלשה אל החדר.
ראסט הרים את מבטו ובחן אותה. "כן?" הוא שאל ונשמע עדיין טרוד.
"המממ ראיתי אותך מופיע קודם… ויש לי מספר שאלות אם לא אכפת לך."
שבריר חיוך הופיע על פניו. "באת לבקש חתימה?" הוא שאל.
"אני נראת בגיל של מי שמבקשת חתימות?"
"אוקי. אז אולי לשאול מה אני עושה מאוחר יותר?" והחיוך הקודם התחלף בחיוכו הערמומי שראתה כבר קודם.
"לא…"
החיוך נעלם והוא זרק את עצמו בחזרה על המשענת.
"אני צוחק. כן, מה רצית?"
"הסיפור שסיפרת. יש בו משהו יוצא דופן." היא אמרה לאחר שחזרה לעצמה. "אני לא יודעת לומר מה בדיוק."
ראסט הינהן בדממה.
"אני קינסלי, דרך אגב."
"ראסט" הוא ענה ביובש מתנוחתו הזרוקה.
קינסלי הבינה שהוא לא בדיוק מתכנן לשתף איתה פעולה באופן אקטיבי. "תסביר לי למה התכוונת?" ניסתה לשאול.
"זה לא עובד ככה."
"ברור שלא…"
"בואי נהיה ממוקדים, מותק. מה את רוצה?" אמר בקוצר רוח.
"הבחור שדיברת איתו הרגע. הוא מאל"ף?"
הבעתו נותרה קפואה, אבל היא ידעה שהיממה אותו בשאלתה. הוא בהחלט יודע לשלוט בתגובותיו.
"מה זה עניינך?"
"זה לא. אבל בכל זאת?"
ראסט גיחך ולאחר מכן התיישר בכיסאו. "מי את בדיוק, קינסלי? ומי אמר לך שהבחור שדיברתי איתו מאל"ף?"
"אני עיתונאית עבור 'הסרברום'. מחפשת סיפורים מעניינים."
"וזה בעיניך סיפור מעניין?"
"כשהתאגיד הכי גדול בעולם משקיע מאמצים ללקק למספרי סיפורים בחורי תחת כמו זה, בזמן שתחום העיסוק שלהם… נגיד ככה, מאוד שונה מסיפורי במה…. כן זה מעניין. במיוחד כשאתה לא משתף איתם פעולה."
ראסט המשיך להביט בה בדממה.
"אין לך מה לומר?" היא שאלה ולפתה כיסא פנוי. היא קירבה את הכיסא והתיישבה מול ראסט.
"אני לא הולך לענות לך על השאלות האלו, מצטער. ובאופן כללי, יותר מידי אנשים שמנסים לבלבל לי את המוח בערב אחד. היה נחמד להכיר…".
קינסלי קטעה אותו "בחייך ראסט. אני לא יותר נחמדה מהרוברט הזועף ההוא? מה כבר ביקשתי. מי כבר קורא היום כתבות? הסיפור הוא בשבילי, זאת הפרנסה שלי. לא תעזור לי?" ואז עשתה לו עיניים. היא שנאה לעשות את זה, אבל נאלצה ללמוד עם השנים דרכים נוספות להניע אחרים לשתף איתה פעולה.
ראסט בהה בה באותו מבט אטום. היא חשה שהפרצוף החמוד שלה הצליח לחדור לתוך האזורים הפרימיטיביים של המוח שלו למרות החזות הקשיחה. הוא היה יכול להאשים בזה רק את עצמו ואת ההערה המינית המוקדמת שלו.
"לא." אמר לבסוף וניפץ את ציפיותיה המוקדמות.
קינסלי נאנחה. והחלה להתרומם מהכיסא כאשר לפתע הוסיף: "לא פה." קינסלי התיישבה בחזרה וחיוך רחב על פניה.
"וזה לא בגלל הפרצוף החמוד שלך…" הוא ניפנף עליה בעזרת אחת מאצבעותיו. "זה מורכב…" הוסיף בתור תירוץ, ולאחר מכן מצא פיסת נייר על שולחן האיפור, ושלף עט מתוך כיס פנימי בז'קט התלוי. הוא שירבט משהו על הנייר ומסר לה אותו.
"זה מיועד לעיניים שלך בלבד. מקווה שיש לכם העיתונאים עדיין איזה קוד ערכי שיאפשר לי לסמוך עליך בעניין הזה…" הוא אמר.
היא זיהתה על הנייר כתובת של מקום.
"אתה יכול לסמוך עלי, ראסט."
"אוקי. עכשיו בבקשה תלכי מפה אני צריך לנסות לא לאבד את השפיות שלי." ואז סובב את הכיסא אל שולחן האיפור מבלי להמתין לתשובה.
קינסלי הינהנה וסיננה "לילה טוב" שכנראה לא עניין אותו. לאחר מכן יצאה מהחדר.
***
למרות שקיבלה את מבוקשה – פיסת מידע והבטחה ערטאלית להמשך שיתוף פעולה – קינסלי מיקמה את עצמה בפיצול סימטאות חשוך שהשקיף על “המכרה”, כדי לזהות את ראסט יוצא מהמתחם. ככל שעבר הזמן, נהייתה מודעת יותר ויותר להעדר בני האדם באזור המפוקפק והאפלולי. הטמפרטורה הלילית הלכה וצנחה בהדרגתיות, ותנוחתה הסטטית לא תרמה רבות לחימום גופה. מחשבותיה גלשו לזכרונותיה מהימים בהם התחילה לעסוק במקצוע הלא כל כך מקצועי הזה. היו לו חוקים ומוסכות, עליהם העוסקים בו הסכימו, אבל באופן כללי היה מדובר תחום עיסוק מופרע, חסר חוקים ברורים. כדי להשיג את הסקופ הנחשק, עליך לעיתים לשבור רבים מחוקי החברה המסודרת והמאורגנת. בתמורה לסיפור נחשב, כזה שחושף את האמת המלוכלכת שבעלי הכוח והאינטרס מתאמצים להסתיר מהאזרח הממוצע, וזה שפחות מהממוצע, היית יכול לבנות קריירה שלמה. למצב את שמך כחושף שחיתויות, לוחם צדק חסר פשרות, עמוד האש בקצה המחנה, שלא מאבד את הצפון גם כאשר מסתובב באזורים האפלים של החברה האנושית.
היא הירהרה בדברים אלו כי חשבה שקינסלי הצעירה יותר הייתה מסתפקת בפתק ובהבטחה הלא רשמית של ראסט. קינסלי הנוכחית ידעה שבני אדם הם יצורים שאסור לסמוך עליהם. הם ישקרו, יאכזבו ויבגדו גם כאשר נראה שאין שום סיכוי בעולם שדבר כזה עשוי לקרות. היא חשבה על כל זה, כי רצתה להיות העיתונאית הנועזת שכולם שמעו עליה מתישהו, כי גילתה את הדבר הזה או האחר שחולל שינוי משמעותי, אבל מצד שני הייתה רוצה להאמין לראסט. היא לא רצתה להיות ההוכחה החוזרת לכך שתובנותיה ישארו נכונות גם כאשר העולם מסביבה יחליט להיות אחר. היא לא רצתה לבגוד באמונם של אחרים כאשר אלה בחרו לתת לה אותו. היא לא רצתה להפוך לכל מה שפעם סלדה ממנו.
כעבור פרק זמן נוסף, במהלכו איבדה את חוש הזמן וגם את התחושה בגפיה, הבחינה בדמותו של ראסט מגיחה מתוך המועדון. היא נדרכה, ושכחה את כל השטויות בהן הוצפה. זה הזמן לעבוד.
ראסט החל להתקדם במהירות. קינסלי יצאה מתוך החשכה לתאורה המלאכותית של עמודי הרחוב. בשלב זה הטמפרטורה הקפיאה את ראותיה, עיבתה את נשיפותיה לאדים שקופים. צעדיו של ראסט היו רחבים משלה, ונראה שמיהר ליעדו, כנראה ביתו. קינסלי עקבה אחריו ממרחק בצעדים נמרצים, אבל לעיתים נדרשה להוסיף זינוק קצר כדי לצמצם את הפער. כאשר יצאו מרשת הסימטאות הבינה שנסיון המעקב שלה יהיה קשה במיוחד. בשעה מאוחרת זאת רחובות המפלס התחתון היו שוממים, וקצב הליכתה, שגבל בריצה, יחשוף מהר לראסט שמישהו הולך בעקבותיו.
היא ניסתה לחשוב על דרך פעולה אחרת, אבל כל דבר אשר הייתה מנסה לעשות היה כנראה חושף את מיקומה הרבה יותר מהר. כל אשר נשאר לה לעשות באותו רגע היה להמשיך במעקב תוך השתדלות מירבית שראסט לא יגלה אותה. לרגע אפילו חשה חרטה על כך שבכלל יזמה זאת, אך למרות זאת לא עצרה את עצמה.
ראסט המשיך והתקדם, חולף בדרכו על פני כיכר אגרוף השוויון ושדרת אופנהיימר. באזורים אלו בשעה זו הסתובבו טיפוסים מפוקפקים. במבט חולף קינסלי לא יכלה שלא להשתהות נוכח המראה העזוב של אזורי היוקרה לשעבר, בהם נהגה להסתובב כאשר הייתה צעירה יותר. כאשר חלפה על פני פיצול הרחובות שהוביל לשדרה, הייתה מסוגלת להבחין בכל העיקול העמוק אשר חשף עבור הצופה את חלק נכבד מהשדרה כולה. פעם עיטרו אותה קישוטים מלאכותיים ועצים רחבים, כיום השדרה בעיקר עוררה בה מחשבה הודות גוש אבק מגולגל, שהלך וגדל בפינת החדר משום שמישהו שכח להעביר סמרטוט.
“ערב טוב” קטע את חולמה בהקיץ. קינסלי סובבה את ראשה וזיהתה את דמותו של רוברט, שכעת עטה מעיל שחור על חולצת הפולו האפורה. אך הוא לא היה לבדו, מאחריו עמדו שתי דמויות, גבוהות ורחבות כארון בגדים כל אחת. שני שוטרי מנ”ר חמושים, הביטו בה מבעד לעדשת המעז”ק, מבטתם דומם, שרירי פניהם דרוכים, מוכנים בכל רגע להביא לידי ביטוי את כישוריהם לשימוש בנשק חם.
מאחוריהם ניצבה הניידת המרחפת בה התניידו לרוב אנשיה המבצעיים של המנ”ר. הכנסתם של כלי רכב אלו לפני מספר שנים לשימוש הארגון עוררה סערה קטנה, כאשר התברר שהטכנולוגיה נלקחה ישירות משדה הקרב. הרוחות בציבור נרגעו כאשר המתנגדים הפנימו שהפשיעה המודרנית ברחובות המגה-ערים לא ניתנת לריסון בכלים של העבר. הריחוף והנחיתה האילמת של כלי רכב כה גדול, מבלי שקינסלי אפילו חשדה שמשהו קורה סביבה, המחישו עבורה, כעת מנסיון אישי, את יכולותיהם.
“קינסלי רוז, עיתונאית ב'סרברום' " רוברט המשיך כאשר הבין שלא עומדת לענות לו. קינסלי רצתה לשאול מאיפה ידע את שמה או מה הוא רוצה, אבל המילים נתקעו בגרונה ברגע שהבחינה בשוטרים.
"הכל טוב יקירה? אה זה… הם פה בסך הכל בתור ליווי בשבילי. אל תדאגי."
"אנחנו מכירים?" שאלה.
"בואי נחסוך את המשחקים האלו, קינסלי. בואי נגיע ישר למה שאני צריך לדעת – מה את עושה פה בשעת ערב כה מאוחרת? ולמה את עוקבת אחרי האדון שעונה לשם ראסט?”
“תסלח לי על הבוטות, אבל מי אתה בדיוק? למה אני אמורה בכלל לענות לך? אני חשודה במשהו? מאיפה אתה יודע את שמי?” שמעה את עצמה שואלת.
“מי אני לא משחק כרגע תפקיד חשוב, וגם לא מאיפה אני יודע מי את. אני רוצה להאמין שהנוכחות של שני האדונים פה אמורה להספיק, את צריכה שמישהו ישלוף רשיון? את מניחה שיש סיכוי שהתחפשנו לרשויות החוק? בבקשה ממך, גברתי הצעירה, אני בסך הכל רוצה טיפת שיתוף פעולה. לאחר מכן נוכל להתפזר לבתים וללכת לישון.”
קינסלי ידעה שרוברט הוא לא איש מנ”ר, לפחות אם בחרה להאמין לג’ורג’יו. כך שהוא שיקר לה, וניסה להתחזות למישהו שהוא לא. באופן כללי משהו בו גם לא נראה שייך בכלל לעולם של המנ”ר והמדינה. קינסלי זרקה מבט נוסף לעבר שוטרי המנ"ר שעמדו מאחרי רוברט. שניהם הביטו עליה. מבטם מאופק, נינוח. הם רק צריכים פקודה. העניין המוזר באמת, שכעת החלה להבין, שאין שום הגיון היררכי במה שקורה. המנ"ר אינם כפופים או קשורים לאל"ף. המנ"ר הוא גוף ממשלתי, ואל"ף הוא תאגיד מסחרי. המחשבות שלה נכנסו לסחרור. היא חשה את פעימות ליבה מאיצות לקצב שהחל לעורר בה בחילה.
“אז? מה את אומרת?” שאל שוב. “למה את פה? מה את צריכה מראסט?”
“אני לא מכירה שום ראסט. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני.”
"אנא ממך… בבקשה תגידי לי את האמת… כולנו נתפזר לבתים שלנו ונשכח שהמפגש הזה כלל קרה."
"אני מצטערת…" החלה לומר ושמעה את קולה כמעט והופך ליבבה "אבל אין לי מושג על מה אתה מדבר…"
הבעתו של רוברט השתנתה בחדות. האיפוק נעלם. עיניו ירו עליה קרני זעם שקופות.
"למה שתעשי את זה? למה שתעשי משהו כזה בשביל מישהו שאת לא מכירה?" הוא שאל בטון שקט.
השוטרים התחילו לנוע. אחד מהם לפת את ידית האחיזה של רובהו השלוף, השני גירד את סנטרו.
"את לא משאירה לי שום ברירה." הוא אמר.
השוטר עם הנשק השלוף טען אותו בחדות. צליל הנקישה הידהד ברחוב הריק. קינסלי הבינה מה עומד להתרחש והחלה לנוע מהר לאחור.
“רוברט” הידהד בחלל. ארבעתם הפנו את מבטם להמשך הרחוב, שם עמד ראסט, בחליפתו האפלה, באחד מהאזורים החשוכים שנוצרו בין הלומות האור שהופקו מעמודי התאורה. על פניו הבעה אטומה לחלוטין.
"הכל בסדר, רוברט?" ראסט סינן.
רוברט לא ענה. שוטר המנ"ר עם הנשק דרוך כבר הספיק להתקדם צעד אחד בכיוונה של קינסלי.
"אני מרגיש קצת לא בנוח עם החבר שלך והצעצוע שלו" ראסט אמר, והחל להתקדם בכיוונם באיטיות, נשטף כולו בתאורת הרחוב העמומה. חליפתו ושיערו השחור בלעו את האור בשקיקה.
קינסלי שהספיקה להרגע לרגע, נלחצה שוב לאחר הערה זאת. כמו קודם לכן, גם עכשיו, לאחר ההתגרות המיותרת הזאת, אין לראסט שום יכולת מעשית להתמודד עם שוטר מנ"ר, בטח שלא שניים כאלו.
רוברט הניח את זרועו על השוטר, אשר בדממה, ובהפגנת משמעת עילאית, הוריד ופרק את הנשק באותו רגע, ללא שום עכבה רגשית.
"אתה לוקח אחריות עליה?" רוברט שאל.
"כן. אני לוקח עליה אחריות, רוברט. אתה מתחיל לחצות את הגבול, לא?"
"אתה זה שמתחיל לחצות את הגבול ראסט. אתה פשוט מסרב להפנים זאת."
"לילה טוב רבותי" ראסט אמר והניח את זרועו על קינסלי לסמן לה שהגיע זמנם ללכת.
הם התקדמו בכיוון ההפוך בדממה, מבלי לדבר, מבלי לסובב את מבטם לאחור. קינסלי הייתה קפואה ועייפות החלה להתפשט בכל גופה. לאחר זמן מה, שאת סדר גודלו היא לא הייתה מסוגלת להעריך, הם עצרו. היא לא הכירה את האזור. הרחובות סביבם היו שוממים.
"לא יודע מה עבר לך בראש קודם, אבל עכשיו אני מקווה שאת מבינה שעדיף היה לך ללכת כשאמרתי לך ללכת בהתחלה."
"מה קרה שם לעזאזל? מה הוא רוצה? למה הם לא עצרו אותנו או משהו בסגנון?"
ראסט נאנח בכבדות. "את לא מתעייפת אף פעם מלשאול שאלות?"
קינסלי התאפקה שלא לענות לעקיצה. היא הייתה עייפה. היא גם הייתה מפוחדת בצורה קיצונית. מפוחדת ברמה שלא זכרה שחוותה הי פעם בעבר בחייה.
“קשה לי להאמין שאחרי זה המשיכו לעקוב אחרינו. איפה את גרה? יש לך איך לחזור?”
“אני אסתדר. תודה לך.”
ראסט לא הביט עליה בשלב זה, רק הינהן לאישור הכרת התודה.
“אז אם את תדעי להסתדר אני מניח שכאן דרכנו מתפצלות שוב. לילה טוב לך.” ופנה ללכת.
“חכה, חכה רגע!” אמרה ומשכה אותו בזרועו.
ראסט הופתע מהמגע הלא צפוי, יישר אליה בחזרה את מבטו.
“מה שהבאת לי… חתיכת הנייר… זה עדיין בתוקף?”
הוא הביט בה בדממה במבט צלול, מחשב ומעבד, אולי את הסיכונים ואולי את עלות התועלת, אולי נזכר באירועי הערב מול שולחן האיפור ובפיצול הרחובות על שדרת אופנהיימר, לוקח בחשבון גורמים שאותם עדיין לא ידעה, אבל לבסוף ענה:
“מחרותיים. שמונה בערב. תוודאי היטב שאף אחד לא עוקב אחריך.”
“אוקי” וחיוך התפשט על פניה.
הוא אחז בה בחזרה, לחץ מעט על זרעותיה, “תוודאי היטב! אני לא צוחק עכשיו. זה היה גרוע מספיק מה שקרה עכשיו.”
היא הינהנה לאישור מבלי לומר דבר.
“לילה טוב” אמר שוב ושיחרר את אחיזתו.
“לילה טוב” אמרה לו בחזרה. ראסט הסתובב והחל להתקדם במורד הרחוב, ליעד לא ידוע.
היא המשיכה לעמוד שם, מביטה בדמותו המתרחקת. זה היה ערב יוצא דופן למרות הכל. היא לא ידעה מה הקשר בין כל הדברים. למה תאגיד הסימולציה מתעניין בראסט ומספרי הסיפורים, מי זה הרוברט הזה או מה הקשר בין אל”ף לרשויות אכיפת החוק, אבל זה נשמע כמו סיפור. כמו סיפור שמישהו לא היה רוצה שמישהו יספר אותו. כמו סיפור שמחכה לאדם הנכון.
הוא מחכה רק לה.
