המשימה האחרונה
מאת: אווה שיגורייבה
עוד מזמן איבדתי את התקווה באנושות,
עוד הרבה לפני שאיבדתי את כל מה שהיה יקר לי. עוד לפני שהפסקתי לראות אור שמש ושחכתי איך נראה יום.
איבדתי את התקווה לאנושות אי שם איפה שהסתיימה הילדות שלי, שהסתיימה מהר.
הלכתי ברחובות חשוכים, שהיו מלוכלכים ואפורים עכורים ממש כמו השלוליות לצידי הדרך.
מי היה מאמין שפריז תהפוך לדבר עגום שכזה.
'מה הטעם בחוסר טעם?' חשבתי לעצמי בנתיים שנעתי במהירות ובדממה לאורך הרחוב השומם לגמרי.
הייתי כולי עטופה בשחור, משתלבת עם החשיכה לגמרי.מי היה חושב שהעתיד יראה ככה, אנשים איבדו אמונה באלים והחליטו לחיות לפי אזורים מוגדרים, לפי הקהילה אליה הם השתייכו. אני לא הייתי שייכת אל אף קהילה, או שלפחות לא החשבתי אותם לקהילה.
היבטתי באצבעותי שהיו כמו תמיד בצבע מוקה. מי היה חושב שבעתיד, לאנשים עדיין יהיה אכפת מצבע עור כמו לפני שנים על גבי שנים לאורך ההיסטוריה. כנראה באמת שהאנושות הובילה את עצמה לזה, להסתגרות הזו של כל קבוצה בנפרד.
האנושות הייתה אשמה, אך לא אשמה בו זמנית, אני כעסתי עליה, אך בו זמנית ריחמתי או ניסיתי לתקן.
כשעברתי עוד רחוב חשוך חשבתי על הקהילות. היו קהילות שהסתפקו בשכונות ורחובות, והיו כאלה שבנו חומות וערים שלמות רק בשביל לא להתערבב. האנושות הפכה פתאום לחבורת ילדים קטנים וזועפים ונתנה הזדמנות לכל הרוע שרק חיכה לצאת מבטן האדמה לצוף.
רוע כזה בדיוק, הוביל אותי לכאן הלילה.
"לאירה, את שומעת?" שמעתי את קולה המוכר של ליסה באוזנייה הקטנה באוזני. "שומעת" לחשתי בדממה נעה עדיין בצעדי חתול לאורך רחוב ארוך להחריד.
"אני רואה את המיקום שלך, דארו לאיס וקטרין מגיעים ממקומות שונים כמו שקבענו. תכנסי לבפנים מלמעלה, ראיתי כרגע במצלמות מישהו נכנס לשם עכשיו. ולאירה, בבקשה תזהרי."
היא אמרה מדקלמת במהירות, אך על האחרון היא השתהתה. היא האדם היחיד שנותר שהראה איזו חיבה כלפי, לא התחשק לי שזה יגמר הלילה, ולא רציתי להביא עליה צער, אבל ידעתי. ידעתי, שאני לא אתן לארגון המטומטם הזה להשתלט על העולם.
הם גם החשיבו את עצמם לקהילה, לאיגוד כל אירגוני הפשיעה בעולם, שבראשם, לא היה לי מושג אפילו מי עמד.
כבר יותר משנה וחצי שאני מרגלת אחריהם ולא רק אני, הקבוצה הקטנה שלנו. או לפחות מה שנותר ממנה, עדיין נלחמה בארגון שהמטרה שלו הייתה להשתלט על העולם.
הידקתי את אחזקתי בכת הסכינים בשרוולים שלי, ופניתי להעביר את עיניי על האקדח שעל מותני, כמובן שהיה לי הרבה יותר כלי נשק.
עברתי כביש ריק לצד השני של הרחוב, השעה הייתה מאוחרת שבקרוב מתחלפת בשעה כמעט מוקדמת, אבל לא התחשק לי לישון אפילו לשנייה. האדרנלין בער בעורקי ומה שיותר בער בהם היה הרצון העז, לעצור את מה שיכול לקרות הלילה.
כמובן שלא יכולתי להיכנס לבניין מהכניסה שלו, ברגע שהייתי נכנסת, חשבתי לעצמי וחלחלה עברה בכל גופי, 'אם בכלל הייתי נכנסת.' חשבתי לעצמי ופניתי לסמטה מאחורי הבניין. לפני עשר דקות בערך ליסה אמרה שכל השטח על הגגות ומסביב לבניינים נקי. זה היה מוזר מאוד, משהו כאן הרגיש נורא מסוכן ומסריח.
נתתי מהיר ברחוב סביבי, ונכנסתי לסמטה מלוכלכת מכל כך הרבה זבל, שקייבתי התכווצה מהריח, אך הכרחתי את עצמי לנשום עמוק. אסור לי לאבד אף רגע, כל שנייה קריטית, אבל אסור לי גם להיות פזיזה.
היבטתי סביבי בסמטה המטונפת רומסת זבל רך תחת רגלי עם כל צעד נוסף שלי.
היבטתי בחבלי כביסה שהשתלשלו מעלי, ערומים מכל בד או בגד, אזור נטוש, מה שנשאר ממנו ומהחיים כאן פעם.
הדממה, הדממה במקום שיגעה אותי, מוציאה אותי מדעתי, 'איך יכול להיות כל כך שקט כאן?.' חשבתי לעצמי לא נרגעת ופניתי לסקור בעיניי את זוג הבניינים משני הצדדים, בניין אחד בעל ארבע קומות והשני חמש. אני צריכה להעלות על השני.
הסמטה הייתה חשוכה, אבל פנס הרחוב היחיד לא רחוק ממנה, האיר לי מספיק, וגם, לא הייתי בטוחה אם אני בכלל מעוניינת לראות את כל מה שהיה תחת רגלי כרגע.
שיערה סוררת יצאה מכובע הברדס וקיללתי אותה ללא קול, שיערה סוררת ומתולתלת בצבע חום בן כהה מאוד לבהיר. הייתי צריכה לגזור הרבה את השיער שלי כדי שלא יצא ככה, שנאתי כשזה היה קורה.
סוליות הנעליים שלי היו דביקות מדברים מרקיבים שאפילו לא ידעתי מה הם, אבל קיוותי בכל ליבי שלא אחליק. חישבתי את המרחק ופניתי לטפס על פח הזבל הגדול בדממה, לאחר מכן בדקתי עד כמה חוטי הכביסה חזקים וקפצתי על אחד מהם שהיה מעלי.
העברתי את גופי האתלטי לאורך חבל הכביסה העבה, עד שהגעתי לגרם הראשון של מדרגות החרום בבניין שאני צריכה.
נחתתי עליהן בדממה כמעט מושלמת ופניתי לטפס אל השאר, עד שעליתי לקומה החמישית.
מעדיפה את היתרון הגובה.
קור הלילה פילח את גופי רק לרגע כשאני חשבתי ששחכתי כבר שהוא קיים. פניתי להביט דרך חלון קטון ולסקור את מה שבפנים.
החדר נראה לי חשוך, אך זה לא היה מפתיע, חוץ מזה, הוא היה קטן והדלת שלו הייתה חצי פתוחה. בחדר לא היה כמעט דבר חוץ ממזרן ישן וארונית.
לקחתי נשימה עמוקה ופניתי להיכנס לבפנים, משתחלת לחדר בדממה, ונצמדת לקיר בכל גופי לגמרי. שקט, למה כל כך שקט כאן?, ואף קול חי. אולי ליסה התבלבלה? או שאני עצמי לא נמצאת בבניין הנכון.
לא, לא יכולתי לטעות ככה, אני בהחלט נמצאת בבניין הנכון, אבל למה, אז למה כל כך שקט כאן?.
הם אמורים להיות כאן, להסתתר, אבל איך זה שלא נשמע שיש כאן נפש חיה כלשהי בכלל?.
שמעתי את הדופק באוזני, את דפיקות ליבי החזקות ונשימותי החלושות. 'לאט לאט.' חשבתי לעצמי והשחלתי את הסכינים לכפות ידי, לופתת אותם בכוח.
פניתי אל הדלת, נותנת מבט למסדרון, דממה. הייתי בתוך קומה שוממת לגמרי של בית מלון זול שמזמן הפסיק לעבוד, המסדרון שרופד בקטיפה אדומה היה מאוד רעוע.
היה מסוכן לתקשר עם ליסה כרגע, קודם אסרוק את הבניין ואם לא אמצא דבר רק אז אצור איתה קשר ואבקש ניווט. אסור לי לאבד עוד זמן סתם.
נמצאתי כרגע באזור שלא שייך לאף קהילה או כנופייה, הוא היה עזוב, נשכח, לא רצוי. הוא היה אפור ועצוב, בוכה. פעם הוא היה פורח. פעם, ממש מזמן. בטח לבית המלון הקטן הזה היה זוג בעלים, שאהבו לשתות יחד כוס קפה במרפסת בבקרים. או שלא, זה לא שינה אם אלה היו רק המצאות טיפשות, כל זה לא קיים יותר.
העולם הפך למקום מסוגר וריק, חסר טעם בו אנשים שונאים אחד את השני וחיים בפחד, בו השלטון שולט על כל הקהילות עדיין, אבל לכל קהילה יש את המנהיג שלה.
קהילות, מי בכלל המציא את השטות הזאת? ולפני כמה שנים כל זה קרה בדיוק?.
אולי אחרי האסון הגדול בתחנת החלל? או אחרי שהמציאו את המכונית המעופפת הראשונה ואז כל מה שקרה אחרי זה.
כן, כנראה אי שם, אנשים התחילו לפחד והתחילו לחפש לעצמם מקלט, מקלט בו יהיו אנשים כמוהם ומי ששונה, הנידוי מובטח לו לעד.
שמעתי רחש קומה מתחת, סוף סוף רעש כלשהו, פניתי לגרם המדרגות מביטה לשני צדדי ואז הרגשתי. הרגשתי את זה ננעץ בעדינות בבשרי.
'רק לא זה' חשבתי לעצמי מקללת, אבל היה כבר מאוחר מידי, החומר המסמם הוחדר והרגשתי את החדר מתחיל להסתחרר סביבי.
'לא יכול להיות, זה לא יכול לקרות איתי, לא עכשיו. לא כרגע.' אמרתי לעצמי מנסה לגרור את עצמי לאנשהו, אני לא יכולה פשוט לעמוד כאן.
ניסיתי ללכת, אך רק מעדתי בטעות על ברכי לא מרגישה כאב אפילו.
שמעתי קול מוכר אי שם מעלי, קול מוכר להחריד. היא העבירה את ציפורניה על מעקה המתכת בהתגרות, גורמת לי להרים את ראשי.
"חיכיתי לך, עכברוש קטן." היא אמרה בשיעשוע התמידי שהיה בקולה הדקיק, "למזלך, ביקשו ממני לא להרוג אותך, אז לילה טוב." היא אמרה מתקרבת אלי ומורידה את הברדס השחור מראשי. היא קירבה את שפתיה לאוזני בנתיים שלא הצלחתי כבר להבין שום דבר או לתפקד, אפילו הפעולה של לחשוב הרגישה לי כל כך מסובכת.
"כל המעניין רק מתחיל." היא לחשה לאוזני מעבירה צמרמורת בגופי, ואז היא בעטה בבטני בכוח והתכווצתי נוחתת לגמרי על הריצפה.
חלמתי שוב על החשיכה, ואני ישבתי בה מכווצת.
אמא שלי אמרה לי לא לבכות והעבירה יד גדולה וחמה על פני הקטנות. דמעות עלו בעיניי, ידעתי שהיא תלך עכשיו, היא תלך, תלך לתמיד,
ואני אשאר במקום החשוך הזה, כאן בחדר המסריח הזה חסר האור.
"לאירה" היא לחשה לי לפני שדחפו אותה מהדלת ומאז לא ראיתי אותה או את פניה יותר.
אני בחורף קר בחוץ בחולצה קצרה ואני בורחת, שוב בורחת. אני פוגשת את מארק קרול שוב, אני שוב סובלת מכה מהנפילה.
אני שוב עולה על בניין ושוב נופלת למטה מוטחת בריצפה, אני שוב חובשת את הפצעים המדממים שלי. אני לבד, כמו תמיד. לבד.
אני רועדת מקור ומסתחררת, אני שוב צריכה לקפוץ מקומה שנייה, ואני נוחתת, נוחתת בגבי, ומתעוררת.
אני מתעוררת על משהו קשיח וקר, 'אני כנראה על הריצפה' אני מבינה ומנסה לזוז אך לשווא, כל גופי מרגיש כמו אבן, עד שקשה לי להזיז בכלל את רגלי וידי. ידי, אני מנסה להזיז אותן ומבינה שהן קשורות. אני שומעת רעשים, קולות של אנשים, אבל לא מצליחה להבין שום דבר.
מרידן. אני שומעת את קולה של זאת שסיממה אותי וגם קול אחר, עמוק וגברי, קול שלא מוכר לי עדיין.
אני לא מצליחה להבין מה הם אומרים ואני מבינה שהם ככל הנראה לא לצידי. אני מנסה לפקוח את עיניי ומרגישה את עפעפי כבדים, מצליחה להרים אותם בקושי רב.
אני מביטה על התקרה הלבנה שמעלי ומרגישה את עיניי דומעות, לא כי מתחשק לי לבכות אלה בגלל החומר. 'מה הם הזריקו לי?' אני חושבת לעצמי בזעם ומרגישה שככל שעובר הזמן יותר קל לי לזוז. אני מסיטה את מבטי לחלון, עדיין לילה, ככל הנראה גם לא עבר הרבה זמן.
החדר ריק, ואני לבד כאן. 'אולי אצליח לקום ולקפוץ מהחלון?' אני חושבת לעצמי וברגע הזה דלת החדר נפתחת.
מרידן מופיעה בפתח, היא מחייכת אלי חיוך קורן חושף שיניים, צמתה הארוכה השחורה מתנופפת אחריה בכל צעד.
"אז מה עכברוש?, מוכנה לרגעים הגדולים?" היא שואלת אותי ומעבירה ציפורן ארוכה ואדומה על שעון כסוף שעל מפרק ידה.
'אני צריכה להשתחרר, אני צריכה להודיע לליס שמשהו לא בסדר כאן, אני צריכה להזהיר את כולם לברוח מכאן.' חשבתי לעצמי מזיזה את ראשי קלות, אך מייד הבנתי, היא לקחה ממני את האוזנייה.
"ליר, טיפשונת, כמובן שאני אקח ממך את האוזנייה." היא אמרה מתחילה להתקרב אלי, יצא לי הרבה פעמים להיתקל במרידן בשנה האחרונה. תמיד הצלחתי לחמוק ממנה, וכנראה בדיוק בגלל שהיא מכירה אותי, נתפסתי.
"נו ליר, אל תהיי משעממת, אנחנו לא הולכים להרוג אותך, ואל תדאגי החברים הטובים שלך בסדר גמור, מבטיחה." היא אמרה מצחקקת והצטמררתי כולי, "מילה של מרידן לא נגענו בהם." היא אמרה ורציתי להאמין לה, באמת רציתי להאמין לה, ואולי הם באמת לא נגעו בהם.
"עכברוש, את ברת מזל, הבוס שלי רוצה אותך בחיים, אנחנו אפילו נשחרר אותך, אבל הכל אחרי האירוע ההיסטורי שתהיי עדה לו היום!." היא אמרה בהתפעלות כמעט מוחאת כפיים,
"ועכשיו, קדימה על הרגליים, לפני שאני אבעט בך שוב, כי מאוד מתחשק לי." היא אמרה נאנחת וניסיתי לקום מצליחה בקושי להתרומם על הריצפה מלאת האבק.
"אין לנו את כל הלילה." היא אמרה זועמת וניגשה לצידי מושכת אותי בבת על רגליי. הרגשתי מסוחררת ושרירי בקושי שיתפו פעולה איתי.
נצמדתי לקיר, משתדלת לא להקיא, "אולי אם לא היית מסממת אותי, הייתי הולכת מהר יותר." אמרתי מסננת בן שיני, והיא צחקקה, "ואז? אז היית בורחת, לא לא ולא, אנחנו שלושתנו נהיה עדים לאירוע ההיסטורי, עוד רגע את תכירי את מייקל, איש הצלילים." היא אמרה מזמזמת, ופנתה למשוך אותי אחריה אך בקושי הצלחתי ללכת.
למרידן לא הייתה סבלנות אלי, היא סטרה לי בחוזקה סתם ככה ויצאה לחדר השני.
לחדר הזה נכנס גבר במדים שחורים ונשק מכף רגל ועד ראש. הוא לא שאל ולא אמר שום דבר מושך אותי אחריו ותומך בגופי כך שלא אפול, אבל הרגשתי, התחשק לו שאני אפול.
'מי הורה להם לא לגעת בי?' חשבתי לעצמי תוהה, סוקרת את הסביבה החדשה שאליה הגעתי.
כרגע הייתי בחדר גדול, עם טפט אדום ומתקלף, בחדר היו כמה ספות מסביב לשולחן עם מסכי מחשב גדולים, מול המחשב ישב לו עוד גבר לבוש בשחור, אבל בחליפה. מרידן ישבה על ספה בקוצר רוח, והשומר זרק אותי לצידה הולך.
"את יודעת במה נצפה עכשיו?" היא שאלה מחייכת חיוך קורן, התחשק לי לירוק בפרצוף החייכני שלה אבל החזקתי את עצמי, היה לי קשה לזוז.
הנדתי בראשי בקושי, התחשק לי ובו זמנית לא התחשק לי לדעת מה יקרה עכשיו. "הו אני אספר לך" היא אמרה נשענת אחורה יותר על הכריות המרופטות.
"כמובן שאנחנו, קבוצת גאוני הפשע, לא ניתן למישהו להרוס את התוכניות שלנו. או למישהי." היא אמרה נותנת בי מבט, ואז פנתה שוב להביט במסכים, "בדיוק עוד דקה וחצי, אנחנו נחווה ניצחון, האנשים שלנו ישעבדו את השכל של כל מנהיגי העולם, ותהיה לנו שליטה ישירה על כל ההחלטות." היא אמרה מחייכת ונחרדתי, עיניי נפרעו באימה, לא יכולתי לחשוף רגש אבל הרגשתי את זה מכה בי. גל אחר גל ששטף אותי באימה קפואה.
הרגשתי שאני רוצה להקיא, קיבתי התהפכה, כל עולמי רעד, כל מה שחייתי בשבילו בשנים האחרונות ייחרב עוד דקה וכמה שניות.
בלעתי את רוקי בקושי והתחלתי להתנגד, ניסיתי להזיז את ידי ורגלי, והצלחתי אכשהו, בקושי.
'אני חייבת להילחם.' חשבתי לעצמי בפחד, 'חייבת להיות דרך להפסיק את זה, אני לא יכולה לתת לזה לקרות.' אמרתי לעצמי מתנשפת ממאמץ ומרידן רק חייכה יודעת שאני לא מסוגלת לעשות לה שום דבר. הרגשתי חסרת אונים לגמרי, לא מצליחה לזוז בזמן שכל עולמי חרב, קורס ונשבר מולי.
היבטתי במסכים, רואה את הטיימר באדום ואת השניות הולכות ונעלמות. "פשוט תשבי ותסתכלי, זה לא כל כך קשה נכון עכברוש?, ואחרי זה מבטיחה שנשחרר אותך, אבל את הנשק שלך אני אשאיר, אהבתי את הסכינים." היא אמרה בקול מתגרה ולא היה לי אכפת מהסכינים, חלמתי את עצמי נועצת את אחת הסכינים בה. בה שנתנה להם להחריב את העולם, העולם שנלחמתי אכשהו עליו.
אני והם היינו קבוצות מעטות, יחידים מול האיום הגדול והסיכויים תמיד היו קטנים, אבל הייתי בי תקווה וכרגע, היא נעלמה. התקווה לעתיד טוב יותר נידפה ברוח.
הסטתי את מבטי מהמסך, לא מוכנה לראות את זה אך מרידן לא הרפתה, היא הסיטה את ראשי לוחשת לי איומים. לא היה לי אכפת מה היא תחליט לעשות איתי.
צפיתי במייקל מקליד דברים במשך כמה דקות ואז, אז שמעתי צרחות אימה, הפעם לא מהמחשב, אלה מהרחוב, נחירי קלטו ריח שרוף.
"המשימה בוצעה בהצלחה." אמר מייקל מסתובב אלינו בחיוך, "התוצאות בחוץ, בשביל לבדוק את התפקוד של מנהיגי העולם, נתנו להם פקודה לשרוף משהו איפשהו בעיר בירה." הוא אמר נשען בכיסא שלו ומתמתח. מישהו רצה שאני אסבול, מישהו ידע כמה זה יכאב לי, מישהו רצה להכריח אותי להסתכל.
מרידן הוציאה בקבוקון מכיס המכנס שלה ונתנה לי, "זה בשביל השרירים, עכברוש." היא לחשה לי והרוממה מהספה. "Au revoir" היא אמרה להתראות בצרפתית קדה לפני פונה לצאת מהחדר עם מייקל, נראה שהמחשבים מתו סופית. 'תוכנת השמדה עצמית?' חשבתי לעצמי אבל כבר לא היה לי אכפת, מה זה משנה כבר.
פתחתי את הבקבוקון באצבעות רועדות בולעת את כולו בבת ולא היה אכפת לי אם יש בו רעל.
~•~
ישבתי במקום הכי גבוה שאפשר לשבת בו על מגדל אייפל ועיניי דמעו.
שנים שלא הרשתי לעצמי לבכות אפילו דמעה אחת, אפילו כשהרחובות הפכו להיות אפורים.
אפילו כשלא שמעתי יותר צחוק והתרגלתי לדמעות של אחרים, לא הרשתי לעצמי לבכות,
אבל כרגע. כרגע ראיתי את העיר שלי בוערת וזה כאב לי מאוד.
אחרי הכל, חברי לצוות כבר מזמן חזרו למקום הזמני שאנחנו מתגוררים בו בשלום לגמרי,
והודעתי כבר לליס שאני בסדר וצריכה זמן לבד, אולי הרבה זמן.
עוד מזמן איבדתי את התקווה באנושות, אבל תמיד הייתה בי תקווה לטוב, בדיוק היום היא קרסה.
החשיכה שוב עטפה אותי, צפיתי בעשן בזמן שקרניה הראשונות של השמש ליטפו את העולם העולם האכזר הזה.
הזריחה, לא ניחמה אותי הפעם, וגם לא הרוח הקלילה שבידרה את שיערי המתולתל והסבוך.
הרגשתי את הבור בנפשי והרגשתי מחנק עז בגרוני שנבע מהכובד שעל ליבי.
נשענתי על קיר המתכת הקר, צופה במה שהרגשתי אשמה בו.
הרוח ניסתה ללטף אותי אולי בשביל לנחם, אבל אפילו היא לא הצליחה לטפל במה שגעש בתוך נפשי הריקה.
בעולם שבור, זה כנראה בסדר גם להיות שבורה.
