הציפור הצוחקת
מאת: מיטל מישורי
"חברים יקרים ואלו התועים בדרך, אתם מאזינים לציפור הצוחקת, תוכניות רדיו בה אני מספר לכם על סיפורים מעבר לגדר המוכר ואתם מחליטים אם להאמין להם או לא. השעה היא שתיים עשרה בלילה, והיום ביקרנו בישוב הירחוני מאחורי יערות הצפון."
אותו בוקר היה קר מהרגיל, והקריין פקח את עיניו למראה שכבת טל על השמשה הקדמית של המשאית הצוחקת כאילו היה זה מסך פסיפס. אתמול הוא שוב נרדם במושב הנהג, טעות חוזרת של הימים האחרונים, וכעת התעורר עם כאב בצוואר וריר על בד חולצתו.
באחורי במשאית, מעבר לווילון החרוזים ומתחת למתלה הכובעים, ניתן היה לשמוע את יצחק מצייץ את שיר הבוקר שלו. זוג העיניים התלויות מן מראת הרכב קרצו אליו בלעג. הקריין הדליק את הרדיו לתחנת המוזיקה הראשונה שמצא, וטיפס מעל למושבים הקדמיים אל חדר המגורים.
"בוקר טוב," הוא אמר לתוכי.
"בוקר טוב!" צווח יצחק בחזרה. הוא קפץ ממקומו על מתלה הכובעים ברגע שראה את הקריין עומד בפתח הווילון, ועף לכיוונו. הוא נחת על כתפו, ומיד התחיל לצייץ בהרמוניה עם השיר ברדיו.
ציוד ההקלטה של הקריין תפס את מקומו על המיטה, יחד עם הגיטרה והמתקן של יצחק. הוא פינה מספיק מקום כדי להתיישב על המזרן ולנעול את נעליי הטיפוס שלו.
"היום הוא ערב פסטיבל הירח," הוא אמר ליצחק. "האנשים פה אומרים שבסוף החגיגה הירח יורד לארץ ורוקד עם בני התמותה. מה אתה חושב? נראה לך שהוא ישמור ריקוד בשבילי?"
יצחק צייץ, והקריין צחק לעצמו. כשהוא דיבר עם כמה מצעירי הישוב בלילה שעבר, הם אמרו בדיוק את אותו הדבר.
"אני יודע, אני יודע, שמועות על הירח הן בדרך כלל רק שמועות," הוא ענה. "אבל שווה לראות, לא? אני צריך משהו לדווח עליו למאזינים שלנו."
הקריין קשר את שרוכיו קשר כפול, למזל. יצחק צייץ שוב.
"אל דאגה, חבר יקר, אני בטוח שאם אשתכר מספיק יצא לי לרקוד לפחות עם כוכב אחד."
*
"מאזינים יקרים, מזג האוויר היום היה נינוח וסובלני, כמו הרגשה מוכרת בעולם לא מוכר, כמו פגישה עם אירוע בלתי צפוי, כמו מנגינה חצי מרדימה. נראה שזה תמיד ככה, ביערות פה בצפון. בכל מקרה, עברנו השבוע את אחרוני העצים והגענו לעיירה בשם טרקזת. השמיים באזור צבועים סגול כבר כמה שעות טובות, אבל שעת השקיעה עברה מזמן…"
ביום בו המכונית הצוחקת ונתיניה הגיעו לטרקזת, נאמר לקריין שהשמיים הסגולים הן תופעה שנתית נפוצה, ושזוג המתחתן תחת שמי הדמדומים יזכה להישאר יחד לנצח.
הקריין והגיטרה שלו ביקרו בהמון חתונות במהלך יום זה, חגיגות מעבר לכל פינה ושמלות בצבע השמש השוקעת מסתובבות ברוח הצהריים. תושבי העיירה גם הם היו קהל מעניין, אנשים מהסוג שרואים נוודים ותועים בדרך לעיתים רחוקות, ופוגשים אותם עם חיוך מנומס ועין סקרנית.
באחת החתונות התבקש הקריין לנגן, והוא ניגן את המנגינה היחידה שהוא ידע עד הסוף. היה זה שיר פשוט וקצר, משהו שהוא למד לפני שנים אך עכשיו ניגן בעיקר בשביל יצחק, כששניהם היו לבדם והימים היו גשומים. אף אחד לא יכול היה להיות עצוב, כשהוא הקשיב לשיר הזה.
ואכן, אף אחד לא היה עצוב.
השמיים היו צפויים להישאר באותו גוון שזיף לעוד שבוע או שבועיים, אבל בסופו של היום הקריין כבר היה עייף. הוא והגיטרה חזרו למשאית הצוחקת כשזמן השידור התקרב והיא חיכתה להם, עם אוסף הכובעים ווילון החרוזים והעיניים המנמנמות על המראה הקדמית, בידיים פתוחות ובלב כבד.
בזמן שהקריין ארגן את ציוד ההקלטה לקראת שעת חצות, הוא הביט מחוץ לחלון אל העיירה הסגולה ועוברי האורח שחיו תחת אותם שמיים אופטימיים. והוא תהה, בינו לבין עצמו, למה מראה כל כך יפה גרם לו להרגיש כל כך עצוב.
*
"חברים יקרים, אלו מכם התועים בערוצי הרדיו, ואלו מכם שלא מצליחים להירדם, אתם מקשיבים לציפור הצוחקת. אני הקריין ומספר הסיפורים שלכם, והלילה הסיפור שלנו נמצא ברגלי ההרים, מקום שנקרא הבוהן. מזג האוויר היום היה קר, ונרטבה לי הגרב."
הקריין שמע על רגלי ההרים בעבר מפיהם של ציפורים נודדות ומאזינים שכתבו לתוכנית הרדיו, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את רכס ההרים בעיניו שלו. אנשים מסוימים קוראים למקום שארית הענק, ומספרים שהרגליים היו פעם שייכות למשהו שהיה פעם איש. מה קרה לאותו איש ענק מאז, נראה שאף אחד לא באמת יודע. בין כך לכך, לא ניתן היה להתווכח עם העובדה שהמראה הנוף עצמו היה דבר מרשים.
בבוהן, תושבי האזור חיו בבתים חצובים בסלע. בחוץ, מכוניות חנו בצד שביל העפר ופרות שוטטו ברחבי הדשא. במשאית הצוחקת, יצחק שר מנגינות בוקר.
הקריין הציג את עצמו בתור מספר סיפורים, וכמה מהילדים שישבו מתחת לצל הבוהן הזמינו אותו להצטרף למעגל הקהילתי בצד הקרסול. השמיים היו אפרוריים והרוח הייתה כבדה, אך האש דלקה מתחת לכובד ההר ולקריין היו הרבה סיפורים שהוא אסף במהלך השנים.
הוא שיתף את מסעותיו ביערות הצפון ובערים הגדולות, שירי מלחים שלמד מהים ושירי פופ שהוא למד מהרדיו. תושבי הבוהן סיפרו את הסיפורים שלהם בתמורה, על המנהרות המתפתלות בפנים ההר ועל הטלוויזיות החדשות שעובדות ללא חשמל ועל הפרות והכבשים. ואז, כשהשמיים סוף סוף נכנעו לגשם, הקריין שאל על הענק.
"הוא רקע ברגליו עד שהן נדבקו לאדמה," אמר אחד הילדים. "הוא רקע ברגליו על שנפלו לו הרגליים."
"הוא רקד," אמרה ילדה אחרת. "כן, כל ההרים יודעים לרקוד."
"הוא שומר עלינו, גם כאשר לא נשאר ממנו כלום," אמרה אישה נוספת, וגם האש וגם ההר עצרו בכדי להקשיב. "זה מה שסבתא שלי תמיד סיפרה לי, כשהייתי קטנה. הוא שומר עלינו כל עוד יש על מה לשמור, ואנחנו שומרים עליו כל עוד הוא מחסה אותנו מהגשם."
"כמה נפלא," ענה אז הקריין. "להיות נאהב כל כך."
*
"מאזינים יקרים, השעה היא שתיים עשרה בלילה ואני חושב שהכוכבים שכחו ממני. כמובן, יכול מאוד להיות שהכוכבים שכחו מכולנו, ואנחנו פשוט עוד לא שמנו לב. יכול להיות שגם זה, בסופו של דבר, משהו בלתי נמנע. מאזינים יקרים, אני לא יודע איך לתאר לכם את ההרגשה של בדידות, מבלי להישמע בודד.
לחברה יש יותר מדי פנים, אבל בסופו של יום כולן די נראות אותו הדבר. לתועים בדרך ובערוצי הרדיו, אלו מכם שלא מצליחים להירדם, אלו מכם שמאזינים מתוך חלום. כל הכוכבים, כל הציפורים, כל השקט של שעות הלילה. אני לא יודע איך לתאר את ההרגשה של בדידות בתוך קהל, מבלי להישמע בודד.
מזג האוויר היום היה כמו מרק חם, כמו הצבע כתום, כמו הפעם הראשונה שטעמתי גלידת מנטה. אני לא אוהב מרק, אני לא אוהב מנטה."
הקריין נאנח, ולרגע אחד גם הציפור הצוחקת שתקה.
"מאזינים יקרים, אני מצטער. עם כל הסיפורים שסיפרתי, אני חושב שנגמרו לי כל המילים לרגשות פשוטים. קל לחשוב על דברים כאלה רק בדיעבד. מחר נגיע ליעד הבא שלנו, ואני בטוח שאתעורר עם מילים חדשות מתחת ללשון שלי ורגשות אחרים שגם אותם אבין רק אחר כך. חברים יקרים, במקום עבר הווה עתיד, הבה נדבר בדיעבד. במקום עבר הווה עתיד, הבה נחיה בדיעבד. זה מקום שקל לחיות בו."
*
הקריין התעורר מאוחר בצהריים עם גרב אחת חסרה ומי מלח באוויר. המאוורר טרטר מעל החלון הסגור, ויצחק הצטרף אליו בהרמוניה ממקומו על ראש מושב הנהג. הקריין קם באנחה כבדה, ליטף את ראשו של התוכי, והדליק את הרדיו.
לא היו שירים עצובים בשעה הזאת, אז נתיני המשאית הצוחקת שרו ביחד על אהבה במושגים הפשוטים ביותר, כינורות ופסנתרים המספרים על עד עצם היום הזה. מתלה הכובעים עמד נאמן ליד אוסף הנעליים וגרבי המזל, והמיטה נותרה מבולגנת במרכז אזור המגורים. העיניים על המראה הקדמית קרצו אליו שוב, כמו כל יום.
ובחוץ השחפים קראו. הים קרא בחזרה.
הם הגיעו למזח של העיר מטר בלילה שעבר, מקום בו החוף שימש בית לכמה וכמה תופעות מקומיות. הקריין שמע סיפורים רבים על הקונכיות שניתן למצוא על שפת החוף, נוצצות כאילו היו שבבי מזל, והחול שדמה למשי תחת השמש הלוהטת. וכמובן, כמו כל תייר וכל נווד, הוא שמע בעיקר על הדגים. כמעט כל אדם שביקר במטר עשה זאת כדי לבחון את השמועה הכי נפוצה בקרב אותם מי מלח, שטעימה ראשונה מדג אדום הצוואר תענה לסועד על משאלה אחת.
הקריין יצא אל החוף עם נעליו בידיו וטבל את כפות רגליו בחול האדמוני. יצחק הצטרף רגע לאחר מכן, מתיישב במקומו הקבוע על כתפו השמאלית, והשמש הייתה גבוהה בשמיים.
"חבר יקר," אמר הקריין, לתוכי ולים. "היום אנחנו הולכים לדוג דגים."
"חבר יקר, חבר יקר," יצחק שר בחזרה.
"ואני אקנה לך גם כמה אגסים ואוכמניות, אז אל תדאג. נאמר לי שהשוק פה הוא משהו אחר לגמרי."
יצחק צייץ שוב, והקריין הנהן.
"כן, כדאי שנלך לקנות חכה."
אז הוא נעל את נעליו וביחד הקריין והתוכי הלכו לקנות חכה ופיתיון. כשהם עברו במזח היום כבר התקדם לקראת שעות אחר הצהריים, אך העבודה עדיין הייתה בשיאה. אנשים פרקו ציוד וארזו אותו שוב, צעקו אחד אל השני מצדו האחר של ספינות וארגזים, חובלים ומלחים חזרו הביתה עם שלל זה או אחר. כשהקריין הלך להשכיר סירת דייג, עצר אותו אחד הדייגים והציע שיצטרף אליו לשייט בתמורה לקצת מזל מיצחק. ואם תוכים באמת יכלו להביא מזל טוב לדייגי מטר, הוא לא ראה שום סיבה לסרב.
הם דגו במשך כמה שעות, עד שהשמש התחילה לשקוע לתוך קו המים והים התחיל לדחוף אותם חזרה לכיוון המזח. הם תפסו דג אדום צוואר אחד, והדייג נתן לקריין לשמור אותו. הוא אמר לו, "כבר אכלתי מאות דגים בחיי, וכבר קיבלתי את המשאלה שלי, כשנולד לי בן לפני עשר שנים. תטגן את הדג כמו שהוא עם מלח ולימון, ולא תתחרט."
"תודה על הטרמפ."
"תודה על המזל, ותודה על החברה."
עם שקיעת השמש הדייג חזר לביתו והקריין והתוכי חזרו לחוף. המשאית הצוחקת חיכתה להם שם כפי שהיא תמיד חיכתה, בעיניים פקוחות וחיוך נעים, והקריין פתח את הדלתות האחוריות כדי לתת לה לנשום את האוויר המלוח. הוא ניקה את הדג במטבח הקטן שלהם, וטיגן אותו מעל מדורה על חול המשי של החוף.
הדג היה טעים, גם עם הבישול החובבני שלו. הוא נתן ליצחק לטעום, ותהה אם קסם בדרך כלל כל כך חמוץ. הים שקט, והכוכבים צפו בו בחוסר עניין.
"איזו משאלה אתה חושב שהדג יגשים לי?" הקריין שאל את יצחק. "אולי סוף סוף אצליח לכתוב שיר? אולי אזכה בהגרלה? אולי אלמד שפה חדשה?"
יצחק צייץ, וטיפס שוב על כתפו.
"מה איתך?" הקריין שאל שוב. "היית רוצה לעוף לנצח?"
"לא," יצחק ענה. "חבר יקר, חבר יקר."
"חבר יקר, חבר יקר," הקריין אמר בחזרה. "אני לא באמת יודע מה אני רוצה, אם להגיד את האמת. אם אי פעם הייתה לי משאלה, כנראה ששכחתי אותה."
יצחק צייץ טוב.
"טוב, לפחות משאלה אחת קיבלתי. תמיד רציתי ללכת לדוג, ועכשיו אפילו יש לי חכה."
*
"מאזינים יקרים, אלו מכם האבודים בשעות הלילה ואלו מכם שמחפשים סיבות לא ללכת לישון, אתם מקשיבים לציפור הצוחקת. אנחנו תוכנית רדיו נודדת, ואני הקריין ומספר הסיפורים שלכם. מזג האוויר היום היה תמים וצעיר, מתרגש לקראת תקופות החורף כמו שאנחנו כבר שכחנו להתרגש. העננים מלאים בגעגועים, הרוח שורקת מחוץ לחלון, וחוץ מאתנו כל הציפורים כבר עזבו. ירד כל כך הרבה גשם שלא יכולנו לעלות על הכביש בכלל…"
הקריין ישב עם הגיטרה במושב הנהג, אצבעותיו נחות על המיתרים בחוסר מעש ורגליו נחות על החלון בגרביים אדומות בזמן שהגשם ירד על השמשה בצרורות. הרדיו ניגן משהו איטי ואוהב, והעיניים התלויות על המראה הסתכלו עליו. הוא רכש אותן לפני שנים יחד עם המשאית, ומאז הן שמרו על מצבה התקין גם כאשר הזמן עשה את מיטבו להוציא אותה מידי משימוש. הן קרצו אליו בלעג, והוא קרץ בחזרה.
בחדר המגורים, מאחורי חרוזי הפלסטיק של הווילון, יצחק ישן על המתקן שלו. העולם היה שקט, והשמיים כהים למרות השעה המוקדמת. הקריין ניגן את השיר היחיד שהוא ידע לנגן עד הסוף, שיר ערש ליצחק ולמשאית הצוחקת, שיר חתונות לכל הזוגות בטרקזת. שיר שאף אחד לא יכול היה להקשיב לו בלב עצוב.
ואכן, אף אחד לא היה עצוב.
*
"חברים יקרים ואלו התועים בדרך, אתם מאזינים לציפור הצוחקת, תוכניות רדיו בה אני מספר לכם על סיפורים מעבר לגדר המוכר ואתם מחליטים אם להאמין להם או לא. השעה היא שתיים עשרה בלילה, והיום בפעם הראשונה ביקרנו קהילה של עצים דוברי שפה. מזג האוויר היה מנחם, עם עצה על האוויר ונחת על הרוח. וכמובן, כאשר הטבע מדבר, כדאי לעצור ולהקשיב."
הקריין התעורר עם עלות השמש וגילה שהוא שוב נרדם במושב הנהג, טעות חוזרת של השבועות האחרונים. הגיטרה ישנה במושב הנוסע לידו, גם היא בצוואר כואב וקול עייף, והגרביים שלו נעלמו מתישהו במהלך הלילה. הוא קם באנחה נוספת, אמר שלום למשאית הצוחקת ולשמיים הבהירים, ונתן לגרביים להישאר אבודות לשעה זו.
בחדר המגורים, מאחורי וילון החרוזים ובצד השני של העולם, יצחק שר שירים של סוף הקיץ.
"בוקר טוב," הקריין אמר לתוכי.
"בוקר טוב," יצחק ענה.
בין אוסף הכובעים וציוד ההקלטה, הקריין מצא את הקומקום ואת שקיות התה שלו באחת ממגירות הפלסטיק. הוא התחיל להרתיח את המים, וליטף את יצחק בין הנוצות.
"אתה מוכן לצאת לדרך?" הוא שאל. "אם אנחנו רוצים להגיע ליערות לפני שהעצים יתחילו לדבר הערב אז כדאי למהר."
יצחק צייץ, ועלה על זרועו המוצעת של הקריין.
"אני בטוח שלעצים יש מה לספר אחרי עשור נוסף של שתיקה," הוא המשיך. "הם ראו הרבה דברים, בשנים שחלפו. יש האומרים שהם בני אלפי מאות שנים, אפילו. כמה התחלות וסופים ראה היער הזה? כמה עוד הוא יראה? הייתי רוצה לשוחח עם עץ."
הקריין אמר זאת בקול קל, אך הוא נשמע כמעט עצוב. מזג האוויר היה כזה של סוף הקיץ, מצב רוח שקשה לקבוע מה הוא עתיד לשאת איתו באוויר. הקומקום שרק, והקריין כיבה אותו בלחיצת כפתור. תה שחור וסוכר לבן חיכו לו בצד השני של המטבח.
"למה?" שאל התוכי.
"אני חושב שאולי אני מבין אותם," הקריין אמר. "בטח קשה להיות עץ, כשאי אפשר לדבר אפילו עם העצים סביבך. כשמקשיבים לך רק פעם בעשור, רק כשיש לך קול. אני מדבר על הזמן, ובכל זאת לא מרגיש נשמע. אם היית שואל אותי מהי בדידות, הייתי אומר חרטה. אם היית שואל עץ מהי בדידות, הוא היה אומר דרך חיים."
"חבר יקר, חבר יקר," אמר יצחק. "אל תיתן לרגעים קשים לשפוט את איכות חייך, כפי שאי אפשר לתת לעבר לשפוט את העתיד. גם כאשר קשה לשמוח בשמחתם של אחרים, חשוב לזכור ששמחתם לא לוקחת מכל השמחות שלך. חשוב לזכור שגם עצים מרגישים חרטה עם בוא החורף. למה לאחוז בבדידות?"
"הבדידות אוחזת בי, יצחק. היא אוחזת בעצים ובשמיים ובכוכבים. אתה לא מרגיש בודד, לפעמים?"
יצחק טיפס במעלה הזרוע של הקריין, והתמקם על כתפו השמאלית. "כשהציפורים נודדות, לפעמים אני מתגעגע. אבל אני שמח בחברתך, וטוב לי לנדוד איתך. כואב לי לראות אותך כל כך מתגעגע."
"טוב לי לנדוד איתך," הקריין חזר.
"טוב לי לנדוד איתך," יצחק חזר גם הוא.
"אני מתגעגע, גם אם איני בטוח למה," אמר הקריין, לתוכי ולשקיות התה השחור, למשאית ולשמיים הבהירים. "בכל זאת, גם אם אני לא שייך לעצים המדברים או לשמיים הסגולים, אני שמח לבקר אותם איתך."
יצחק צייץ, מנגינות של סוף הקיץ. "אני שמח, חבר יקר, חבר יקר."
הקריין סיים להכין את התה שלו, עם ארבעה כפיות סוכר וחם עד לידי צריבה, ומצא את הגרביים החסרות שלו בתא הכפפות של המשאית. הוא הדליק את הרדיו, והקשיב בחוסר עניין לתחזית מזג האוויר. לבסוף, כשהעיניים על המראה הקדמית גם הן הסתכלו עליו בציפייה, הוא אמר, "לא אכפת לי לנדוד בינתיים, אבל אני לא חושב שאוכל להמשיך לנצח. אני לא רוצה להמשיך לנצח. לאן הציפורים עפות, יצחק, כשהן מסיימות לנדוד?"
יצחק הסתכל עליו בהבנה כנה. "הביתה," הוא אמר.
"הביתה," נאנח הקריין. "אם הדג יכול להגשים לי משאלה אחת, הייתי רוצה ללכת הביתה."
"אל תיתן לבדידות לאחוז בך, חברי הטוב," אמר יצחק. "הבה נלך הביתה."
באותו יום הם טיילו אל תוך אותה עיירת עצים, שם חיכו בני אדם וצמחייה יחדיו להזדמנות לשוחח פעם נוספת אחרי שנים של שקט. היה קל לשמוח בשמחתם, כפי שהיה קל להביט מעלה אל תוך הענפים והעלים בצמרות, כפי שהיה קל לאהוב את הסיפורים ששכבו בין השורשים. העצים סיפרו על האדמה ובעלי החיים ודוברי השפה שבאו והלכו, ומספר הסיפורים סיפר על הים וההרים ועל השירים ששמע ברדיו במסעו מפה לשם. הוא סיפר עד שכאב לו הגרון, מספיק סיפורים בכדי לארח לעצים חברה לעוד עשור או שניים או שלושה, מספיק סיפורים בכדי לרצות את הבדידות הבלתי נמנעת, עד שעלות השחר השקיטה גם אותו וגם את היער.
בבוקר למחרת הוא חזר עם יצחק למשאית הצוחקת, כבד לב אך מרוצה, והמשאית בירכה את שובם בידיים פתוחות. הם הדליקו את המנוע, והדליקו את הרדיו, ונסעו הלאה.
*
"מאזינים יקרים, הלילה הוא השידור האחרון שלי. עם כל המזל שאספתי במהלך השנים, מהנעליים והכובעים ועד להגה ולמיקרופון אליו אני מדבר עכשיו, איכשהו מעולם צפיתי את הסוף הזה. אני בטוח שחלקכם מופתעים גם כן, כמו שאני בטוח שחלקכם ניחשתם את התגלגלות האירועים הזאת מההתחלה. בתחילת דרכנו בגלי הרדיו הציפור הצוחקת יצאה למסע אחר סיפור סיפורים, אבל כל סיפור טוב מגיע לסופו בשלב זה או אחר, ואני חושב שזמננו הגיע גם הוא. מה עומד בסופו של מסע אחר סיפורים? אם לומר את האמת, אני לא יודע. מסע אחר משהו אחר, אני מניח. מסע אחר מסע, אולי. יעד מעבר להרים ומעבר ליערות ומעבר לימים, יעד מעבר לגדר הלא-מוכר.
זאת אומרת, המוכר. המושג הזה חמק ממני בשנים האחרונות, אבל אולי שווה לחפש אחריו אחרי הכל.
מאזינים יקרים, אני בטוח שחלקכם שואלים למה. האם באמת כבר ראיתי את כל מה שיש לראות, סיפרתי את כל מה שיש לספר, דיווחתי על כל מה שרציתי לדווח? האם הדג אדום הצוואר חזר להביא לי עושר ואושר, או שהצטרדתי כל כך בשבוע שעבר שאיבדתי את הקול לעצים? טוב, כמובן שלא. ושוב, אני לא יודע. בני אדם הם כמו עצים וכמו ציפורים בעת ובעונה אחת, או שהם לא מרוצים בנטיעתם או שהם לא מרוצים בנדידתם. אני נדדתי כל חיי, ומעולם לא עצרתי לחשוב על נסיבות הבדידות שלי עד שהיא תפסה אותי באמצע תעופה. עם בוא האביב הציפורים חוזרות הביתה. אם לא אחזור, אז תדעו שמצאתי את מה שחיפשתי.
מאזינים יקרים, אני הייתי הקריין שלכם. מזג האוויר הוא נעים בשעת לילה זאת, וצפוי לרדת גשם, איפשהו, אני בטוח."
