מכתב פרידה- 17/02/2047

מאת: ארז פולק

שלום.

אני יודע שזו איננה הדרך המתאימה לי ביותר להתחיל, בטח שלא אתך. אני מתאר לעצמי שעצם הבחירה שלי לכתוב מכתב תמוהה בעינייך. הבטחתי לך לפני שלושים ושתיים שנה, אחרי שתפסת אותי מתכתב עם בחורות בוואטסאפ ומשום מה סלחת, שאם אני אקום יום אחד וארגיש שאין טעם להמשיך יחד אני אומר לך. אני הופך לזקן, לזקן ואיטי. כשהייתי צעיר הייתי בטוח שהאיטיות שמביאה עמה הזקנה היא פיזיולוגית, אבל אין שום דבר פיזיולוגי בבהייה שלי החוצה מהחלון בחמש בבוקר. תמיד שנאתי את השעות המוקדמות האלה, שעדיין חשוך בחוץ. אני זוכר את האושר שגאה בי כשהצלחנו לגרום לילד לאכול ולחזור לישון לעוד כמה שעות, כשהוא היה קם בחמש בגיל שנה. שוב הנוסטלגיה. שני חטאים שאני חוטא בהם לאחרונה הם הנוסטלגיה והחרטה. אני מתחרט על מה שעשינו ועל מה שלא. אני מתחרט על שהסכמתי שנביא כלב. ידעתי שאני אקשר אליו, אני עדיין לא מבין מדוע זה הפתיע אותך. באמת חשבת שאני חסר לב עד כדי כך שאני אצליח להיאטם רגשית אל משהו שחי אצלנו בבית? ואם כן, אז מה עשית איתי? הרגשתי שאיבדתי ילד כשהוא מת. הנשימות שלי הפכו לקצרות יותר, כאילו הריאות לא רוצות להכניס יותר מדי מהאוויר שהוא נשם. הפסקתי לצחוק בלי שליטה. את זוכרת שהייתי מתפקע מצחוק? מתפרע, נחנק, משתעל, הופך לאדום ומזיל דמעות מאיזה סרטון אידיוטי שהייתי רואה בפייסבוק, או מאיזו בדיחת פיפי- קקי מטומטמת שלא הבנת? מאז שהוא מת, כבר חמש עשרה שנה שלא צחקתי ככה. אני בעיקר צוחק מנימוס, עוד הרגל שלי אני שונא ולא מבין איך את חייה אתו בשלום. לא הסכמתי שנאמץ עוד כלב אחריו. גם על שיבוט לא הייתי מוכן לשמוע, למרות שכבר לפני חמש עשרה שנה יכולנו להרשות לעצמנו כלכלית לשכפל אותו. גם רמת הדיוק הייתה יחסית גבוהה, כך שהיינו מקבלים אותו גבוה מדי ליורקשייר, ועם אשך בודד, ממש כמו המקורי. הילדים רצו, והקטנה עוד לא הספיקה ליהנות ממנו בכלל, את אמרת. אבל הוא היה הילד שלי לפניהם, לא איזה צעצוע או משחק מחורבן שנשבר ואפשר להדפיס מחדש. אני יודע שהכאב שלי על הכלב הוא כאב אגואיסטי. הוא חי חיים ארוכים וטובים, ומת בלי סבל מיותר בגיל מופלג. אי אפשר לבקש יותר מזה. את בטח חוזרת וקוראת שוב, כי את לא מאמינה שאדם שחוגג היום את יום הולדתו השישים מדבר ככה על כלב שמת לפני חמש עשרה שנה. אבל איך אפשר להתגבר? התמונות שלו קופצות לי בכל הפידים, לא שואלות אותי אם אני רוצה לראות אותן היום או לא, אם בא לי לדפדף באלבום, או שבא לי לשכוח קצת שהוא היה קיים. לא משנה כמה מכשירים אני מחליף, הגיבויים האוטומטיים לא מניחים לי לשחרר, להשתחרר. הסנכרון הכפוי הזה שאונס אותי לזכור את הכול, כל הזמן, מוציא אותי מדעתי. אז למה אתה מסתכל בלי הפסקה? את בטח שואלת, ומוסיפה לתהות מדוע אינני חדל מלחטט בפצע הזה? הוא הרי לא יגליד מעצמו. כבר הצעת בעבר שנשלם כמה דולרים בחודש ונתקין לנו חוסם לתשתית המשפחתית. ברור לי זה היה הדבר המתבקש. ככה גם היו מפסיקים להתאים לי פרסומות לעמותות לאימוץ כלבים בכל פעם שאני מנסה לצפות במשחק בטלוויזיה. אבל אני צריך שידחפו לי את התמונות, אני צריך את הסרטונים, אני צריך לראות אותו כל הזמן כדי שלא יפסיק לכאוב לי עליו, כי מזה אני הכי פוחד. אני כל כך מתחרט שהסכמתי לך להביא אותו. אני כל כך מתחרט שלא הבאנו אחר.

שוב הסנסורים של ההרתחה האוטומטית לא עבדו כשהתעוררתי הבוקר, אז הרתחתי מים בקומקום שהתעקשת שנשמור למקרים כאלו, וחיכיתי במטבח. התחלתי לחטט במקרר מהשעמום, למרות שאת יודעת שאני לא אוכל בבוקר. ראיתי את העוגה שהכנת לכבודי. את מתוקה. נכנסתי להתקלח, למרות שתיארתי לעצמי שאני מתארגן לעבודה לחינם. אני בטוח שדיברת עם הקב"ט שלי וארגנת לי חופשה של כמה ימים כדי שנוכל לטוס לנופש. בזמן המקלחת ניסיתי לנחש לאן אנחנו עומדים לטוס, ולתכנן לנו אטרקציות שונות ליעדים שונים. אני נהנה לעשות את זה מאז שטסנו לאמסטרדם, אבל הפעם משהו העיק עליי. יש משהו בימי הולדת עגולים שמכניס אותי לחשבון נפש ולמאבק קשה מול רחמים עצמיים שמדפקים על דלת תודעתי, מטרידים אותי, מנסים בכוח להיכנס. בשלושים עדיין הייתי אופטימי. האמנתי בכישרון שלי והייתי בטוח שזה רק עניין של זמן עד שאני אתפרנס מכתיבה. האמת היא שבראייה לאחור, כבר אז הספק התחיל לכרסם בתוכי. בארבעים כבר ידעתי שנכשלתי, אבל האשמתי את העולם בכישלון שלי. האשמתי את החברה שהפכה למכאנית, כזו שאיננה מעודדת יצירה, האשמתי את התעשייה האטומה והמתמסחרת שדוחקת את היוצרים החדשים לשוליים, ומצפה מהם ליצור תכנים באינטרנט, בחינם. האשמתי את חבריי שהצליחו, אבל לא חשבו להרים טלפון ולהציע לי עבודה. האשמתי את כולם, רק לא אותך, שעדיין האמנת בי, ולא אותי. בחמישים קברתי את החלום. הבנתי שחוסר האסרטיביות שלי, חוסר היכולת שלי למכור את עצמי כמוצר, לשחק את משחק המסכות האידיוטי מול הוצאות לאור ומול מפיקים שמנסים לכפות על הכתיבה שלי את האג'נדות שלהם, כל אלה הביאו אותי למקום בו אני נמצא, שומר בבית חולים דרך חברת קבלן. האשמתי את כולם, האשמתי את עצמי, אבל עדיין לא האשמתי אותך. את לא נאיבית, מעולם לא היית. ידעתי שגם את מבינה, בדיוק כמוני, שעתידי הוא לפתוח ולסגור שערים עבור אנשים אחרים, בתקווה שאצא לפרישה מוקדמת בגיל שבעים ושש. בעשר השנים האחרונות נכנעתי לחלוטין, מה שהפך אותי לרגוע יותר. אני חושב שהעשור האחרון היה הארוך ביותר בחיי, ואני נוטה לייחס זאת לשלווה שבאה בעקבות ההכרה בכישלון. לא כתבתי עוד דראפט לתסריט שלא יצטלם לעולם, לא כתבתי ספר שייגנז עוד בטרם עלה לאוויר לדקה, ולא עבדתי על שום פרויקט שלא ייצא אף פעם לפועל. הפסקתי להשלות את עצמי. אבל היום, אותן מחשבות ישנות עלו אצלי שוב. היום, ביום הולדתי השישים, בעודי מתקלח לפני התארגנות מיותרת למשמרת שלבטח תתבטל, המטרד בדמות רחמים עצמיים תקף אותי. הוא הגיח מתוך אדי המים הרותחים, ששוב שכחתי לווסת מטמפרטורת הרתיחה שלך למצב הפושר שלי, והיכה אותי בעוצמה. במקום לחשוב באיזה מסלול אני מעדיף שנעבור בזנזיבר, או איזו הצגה אני מעדיף לתפוס קודם בברודווי, התחלתי להרהר לעצמי, מתי הבנת שהרמתי ידיים. אולי בעצם לא היה זה אירוע מחולל, אותו רגע ארור שתמיד חיפשתי בכתיבה שלי. אולי כוח האינרציה הניע אותנו פשוט לחיות את חיינו על פי הקלישאה, ולא להביט לאחור. את צמחת מקצועית, ואני נבלתי, אבל הילדים גדלו בבית חם. בית עם אבא שחוזר הביתה אחרי משמרת בוקר, שאומנם מתחילה מוקדם, אבל מסתיימת בשתיים בצהריים, מה שהופך את כל אחר הצהריים והערב לזמן איכות משפחתי. אבא שלא חוזר עם העבודה הביתה, אבא שלא נעלם לנסיעות ארוכות לחו"ל, אבא שבמקום להפוך את החדר הנוסף למשרד, הפך אותו לחדר משחקים שהשתנה אבולוציונית בהתאם לגיל הילדים. אני אוהב אותך בגלל הרבה סיבות, אבל אחת הסיבות העיקריות היא שאף פעם לא קינאת בקשר שנוצר ביני לבינם. אני יודע שאת סומכת עליי כאבא, אני יודע את זה עוד מהיום הראשון שהיינו עם הגדול בבית החולים והחזקתי אותו כדי שיעשה גרעפס. אבל אני יודע גם שרצית עוד קצת מהילדים לעצמך. באיזה שהוא מקום היית מעדיפה שהמצב בינינו יהיה הפוך, אך מעולם לא זלזלת בי, לא שברת את ההורות המשותפת שלנו ולא ערערת עוד יותר את תחושת הגבריות הסדוקה שלי.

המדים קטנים עליי. אני צריך לבקש מידה גדולה יותר, וזה מתסכל אותי. את שונאת שאני מדבר על המשקל שלי, תמיד שנאת. את לא אוהבת אותי בגלל המראה, לא אז ובטח שלא היום. תדירות הורדת השערות אצלי רק עולה בכל שנה. הייתי בטוח שתיגעלי מזה באיזה שהוא שלב. כשזה הפך לעניין שבועי הפסקתי לבקש ממך, אבל את הלכת לפארם, קנית סטוקים של שעווה, הושבת אותי על כיסא ובמשך חצי שעה תלשת את היער שצמח לי על הכתפיים והגב. את זוכרת את השבועיים שהחלפתי בהם את המפקח והייתי מגיע לעבודה בלבוש אזרחי? אני לא חושב שגבר בסוף שנות הארבעים שלו אמור להתלהב כל כך מזה שהוא לובש ג'ינס וחולצת פולו, אבל בשבילי זה היה כמו לזכות בטיסה הקרובה לירח. מגיל שמונה עשרה אני לובש מדים. אני, שהתגייסתי למשטרה כי הבטיחו לאבא שלי שאני אהיה בלש על אזרחי, והתפטרתי כשהבנתי שאני מועבר להיות שוטר סיור על מדים. אני, שתמיד כתבתי כתיבה אנרכיסטית, אנטי צבאית, אנטי ממסדית, דווקא אני חייתי את חיי כפרדוקס. אני שמח שהילד למד הנדסת חשמל. הדבר היחיד שהפתיע אותי אצלו זה שהוא סיים בהצטיינות בלבד, ולא בהצטיינות יתרה. הוא אפילו נולד עם פרצוף רציני, ריאלי כזה. הוא הבן של אימא שלו, ואני באמת שמח. זה הפך את החיים שלו לקלים יותר משלי, ואיזה אבא לא ירצה את זה לילד שלו? אבל הילדה שנאה מתמטיקה ופיזיקה. היא ניגשה לבחינות הבגרות כי אין ברירה, ועברה אותן כמובן. אבל דווקא בתקופת הבגרויות היא התעקשה להמשיך ולהגיע לשיעורי ההעשרה בספרות והיסטוריה, למרות שהיא הייתה שם כמעט לבדה. את זוכרת כמה היא כעסה לפני שנתיים, שהחליטו סופית להוריד את כל מקצועות הרוח והחברה מתכנית הלימודים בבתי הספר? היא מזכירה לי את אחותי, רק בצורה משודרגת יותר. היא יכולה לדבר איתי שעות על תיאוריית האבסורד של קאמי, או על תפיסת האלוהות של שפינוזה, ולא לשים לב שאני מתקשה להקשיב כי אני עסוק בלהעריץ אותה. היא בחרה להיות אחות, כמו אימא שלה. אני יודע שזה הדבר הנכון, הפרקטי. חייתי עם זה בשלום, לא חשבתי להכווין אותה לדרך בה בחרתי ושבה כשלתי, במיוחד כשהיא מהעולם לא הביעה עניין בדרך הזו. ראיתי טקסטים שהילדה כתבה. היא מוכשרת ממני, אין ספק. שמרתי את המכתב שהיא כתבה, בזמן המסע לפולין מתוך כותלי אושוויץ, לסבא שלי שקבר שם את משפחתו ושעליו היא שמעה רק מסיפורים. אני קורא אותו לפעמים ומקבל צמרמורת מהתיאוריות שלה, מגובה העיניים בו היא מתנסחת, מהאופן בו היא מצליחה להכניס את עצמה לעולם המושגי והרגשי של יהדות אירופה מלפני מאה שנה. את ואני הכרנו ניצולי שואה, ראינו את נשמתם המושחרת דרך המבט בעיניים. אבל היא, מה לה ולהם? מה זה שואה עבורה? בימי השואה שהיא ראתה בחיים כבר פעלו החנויות ושידרו כדורגל בטלוויזיה. לא היה לי אכפת שתהיה אחות, ואני שמח שהיא עושה את זה, היא עושה חייל. הייתי חי עם זה בשלום, אם לא הייתי מוצא את המכתב. 'הודעה על קבלה ללימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל'. רציתי שהיא תגיד לי שהיא ויתרה על זה. רציתי לשמוע ממנה שהיא סתם השתעשעה עם הרעיון הזה, אבל החליטה בסוף שעדיף להתפרנס. מה שלא רציתי לשמוע ממנה זה קול חנוק על סף בכי. היא לא ידעה שהיא התקבלה ללימודים. היא חשבה שפשוט לא חזרו אליה כי היא לא מספיק טובה, לא טובה כמו אבא שלה. אז היא החליטה פשוט לוותר.

ארגנתי תיק עם כלי ההיגיינה שלי, מגבת, כמה בגדים ותחתון שניים לימים בקרובים. אני מתאר לעצמי שהילדה דיברה אתך, סיפרה לך על המכתב, ואת לא עשית מזה עניין. גם היא שכחה מכל העסק ושקעה שוב לתוך השגרה שלה. כמו שאת תמיד אומרת, יש לה מחלקה שלמה על הראש. לקח לי קצת זמן להתבשל עם זה, אבל בסוף הבנתי שזה האירוע המחולל, זו נקודת התפנית בה אני, הגיבור של הסרט שאני חי בו, צריך לקחת החלטה ולשנות את המסלול. פתאום יש לוגיקה, יש לינאריות, שחור ולבן, יש את מי להאשים. לא האמנת בי, לא באמת. אני בטוח שלא רצית שאכשל, אבל לא ממש היה לך חשוב שאצליח. נתת לי את החופש לבחור בשביל עצמי, למצוא את הדרך שלי בחיים ולנסות לעלות עליה. ידעת שאני אעבוד במשהו, שאני לא אשב בבית. אבל כשזה הגיע לילדים שלך הפכת לחתולה שורטת ששומרת עליהם מפני סכנות העולם, שאני אחת מהן. את צודקת, העולם שלנו מחולק לשניים ואין ברירה אלא לבחור צד. האקדמאים והאוטודידקטים הרציונאליים מסתמכים על עובדות, והיתר בוחרים לעצמם את המציאות האלטרנטיבית בה הם רוצים לחיות. לעזאזל, אני עדיין לא מצליח להתרגל לג'אנקים החדשים שזרוקים בפינות הרחוב, מחוברים למשקפיי המציאות המדומה כמו לאינפוזיה. אני יודע שאת לא אוהבת להסתכל עליהם, אבל את צריכה לראות איך הם נכנסים לקריז כשנגמרת להם הטעינה והם צריכים לנסות ולגנוב חשמל מבתי קפה. יותר מזה, את צריכה לראות איך בעלי המקום מגרשים אותם, למרות שהחשמל כבר שנים חינם. אני מבין אותם, גם אני העדפתי את הנרקומנים של פעם, שהיו מכורים להרואין. לפחות להם היה את השיק. את צודקת בזה שהיינו צריכים לבחור צד לילדים שלנו, אבל לא באמת הייתה לי מילה בהחלטה. שתקתי, כמובן ששתקתי. ככה אני מתמודד כשמבטלים אותי, מתבטל. אבל זהו, אני לא יכול לקבל את זה יותר. לא מקבל שאין אמצע. אם אין אמצע אין לי מהות, אין לי תקווה.

אני הולך לראות דירה אחרי העבודה, משהו קטן, חדר וחצי, מרפסת עם נוף לפח. אני אוהב אותך, אבל אני מוכרח ללכת. זמני מעל פני האדמה מתקצר, ואני מוכרח להשאיר אחרי משהו. את נתת לי הכול, השלמת אותי, היית לי בת זוג וחברה לחיים, אבל את לא יכולה לתת לי את מה שאמן באמת צריך. את לא יכולה לתת לי להתבשל עם הכישלון שלי עד שאסריח. אני רוצה לראות את הכישלון הזה מול העיניים, לקום אתו בבוקר, ללכת לישון אתו בלילה ולא להיות מסוגל להסיט ממנו את הפנים במהלך כל היום. אני רוצה שהוא יצעק עליי מהמראה, ישתקף אליי בדיוק כמו הזקן העלוב הזה שהפכתי להיות. אני רוצה לא להתקלח, לא לאכול, לעשן כמו קטר ולסיים את התסריט המזויין שאני כותב כבר שלושים ושתיים שנה. רק אני, מחשב ישן, קובץ WORD, ומאפרה.

שלך לנצח, כישלונך היחידי.