חיים שלי, חיים שלך

מאת: גל רוניס

לא ברור מתי פיתחו את האפליקציה הזאת. זה קרה, כנראה, כאשר בני האדם השכילו להבין את ההבדל בין האישיות שלהם ובין הגוף שלהם. מכאן הדרך הייתה קצרה וכמעט בלתי ניתנת לעצירה.

הוא ישב על הספסל בגינה הציבורית, נושם נשימות עמוקות ומנסה להירגע. הפעם הוא עשה את ההחלפה באופן פזיז ובלי לתת לזמן הבדיקה והערכת המצב להבשיל. תמיד הוא ידע שהוא אימפולסיבי ואוהב ללכת עד הקצה ועל הקצה, אבל הפעם הוא הגזים. הוא פשוט נכנס לתוך מצב רע שאין ממנו חזרה.

אומרים שכאשר נמצאים לפני החידלון, או המוות כפי שקראו לכך פעם, החיים עוברים לך אל מול העיניים כמו בסרט. הוא ניסה לחשוב על כל ההחלפות וההתחלות של חיים שהיו לו במהלך השנים האחרונות. חלקן מוצלחות יותר וחלקן מוצלחות פחות. והפעם זה קרה בלי להבין את הקטסטרופה.

בפעם הראשונה שהוא הפעיל את אפליקציית "חיים שלי, חיים שלך" והוא החליף גוף, הוא היה בחור צעיר. האפליקציה רק פרצה לעולם ואז זה נראה לו שעשוע יותר מאשר שינוי מהותי בחיים. בגרסה ההיא, הראשונית, של אפליקציית ה- "חשחש", ההחלפה של הגוף הייתה מהירה ובלי הכנה מיוחדת. פשוט. האישיות שלו עברה אל הגוף האחר והופ.. הוא מישהו אחר.

הוא נזכר בפעם הראשונה. הוא עמד, אז, ליד חנות למוצרי חשמל וחיטט בערימת הגאדג'טים שעל הדוכן תוך שהוא חושב על כך שהחיים שלו די משעממים, בלי עבודה קבועה, בלי חברה קבועה ואפילו בלי משפחה שהוא ממש אוהב. ואז הוא ראה את האדם שרכש מחשב. הוא בחן אותו וראה איש לבוש היטב שנראה מאוד בטוח בעצמו, אוחז בידו צרור מפתחות, שלפי מחזיק המפתחות זאת הייתה מכונית טובה. הוא התבונן בחוסר האכפתיות בה האיש הוציא את אמצעי התשלום עבור המחשב היקר וקינא. האיש הסתכל בו והוא לא הוריד מבט, בטוח שביחס לחיים האפרוריים והמדשדשים שלו יש פה מולו מישהו מצליח. הוא התקרב אל הדלפק לידו עמד האיש והמשיך לבהות בו.

זה קרה לו הרבה פעמים בעבר. הוא היה מסתכל במישהו או מישהי באוטובוס או בבית הקפה ותוהה איך נראים החיים שלו או שלה. הרבה פעמים הוא דמיין איך זה להיכנס לתוך החיים של מישהו אחר וללכת מכאן, מהאוטובוס או בית הקפה, למשפחה ולחיים של האדם שמולו. הוא היה מדמיין את המשפחה והעבודה של אותו האדם ואת הרצונות, התאוות והפחדים של האדם שהלוואי והיה יכול להתחלף אתו בחיים. ואז מישהו פיתח את האפליקציה. הרי האישיות והגוף הם שני דברים שונים, הוא שמע פעם ראיון עם המפתחים של האפליקציה, וכיום, כשהגוף מורכב והיברידי ויכולת התקשורת כל כך חזקה ומהירה, אז פשוט מעבירים את האישיות מגוף אחד לשני במהירות התקשורת. היום אפליקציית ה- "חיים שלי, חיים שלך" או ה- "ההמ" כפי שקראו לזה המומחים כשהתכוונו ל- "החלף, התחל מחדש", ממש עובדת.

הוא המשיך להתבונן באיש הקונה את המחשב. יאפי עשיר, הוא חשב לעצמו.

פתאום שאל אותו האיש: "מתחלפים ? "ההמ" ?"

הוא ענה מיד. בלי לחשוב ובלי להסס: "כן. מתחלפים".

ואז מן רעד מוזר והבהוב במוח כאילו ניתוק של החשמל לחלקיק שניה ואחרי כן הוא היה בגוף המסודר והלבוש היטב, נוגע בקופסת המחשב ומושיט יד לקבל את אמצעי התשלום בחזרה מהמוכר. מי שהיה הוא עצמו, רק לפני רגע, פנה ויצא מהחנות והוא לא ראה אותו יותר לעולם.

גוף חדש. הוא זכר וידע את כל מה שהגוף החדש שלו ידע. כן, הוא נשוי. לא באושר, אבל נשוי והם מחכים לילד שייוולד בעוד כמה חודשים. ולעזאזל המחשב המחורבן הזה שהוא הבטיח לאשתו להביא הביתה, כאילו שהמחשב הקיים שמונח לה על השולחן בחדר העבודה שלה לא מספיק טוב.

הוא שילם ויצא לאוטו שלו. הוא ידע, כמובן איפה הוא חנה והוא גם ידע לאיפה הוא צריך לנסוע, זאת אומרת הכתובת שלו. הזיכרונות הקודמים שלו, אלו מהגוף הקודם, עדיין רבצו במוח במקום אחורי והתחילו להיות מטושטשים לאטם. הוא תמה מה עושה הבחור הממורטט, שהיה הוא רק לפני כמה רגעים, שיצא מהחנות במהירות ואיך הוא מסתדר.

אז ככה זה. אפליקציה שבה האישיות שלך ושל אדם אחר מתחלפים ביניהם כך שהאישיות שלך מקבלת גוף חדש, חיים אחרים, זיכרונות אחרים, משפחה אחרת, התחלה חדשה.

זה הפך לתחביב שלו, להתחיל מחדש. מזל שבגלל האנרגיה האדירה שתהליך ההחלפה דורש, אי אפשר לבצע "ההמ" אלא בהפרש זמנים של לפחות שנה. אתה יכול לנסות, אמר לו פעם מישהו בבר חשוך, אבל לא תצליח. אין מספיק משאבים לתקשורת, לפחות שנה בין החלפה להחלפה.

פעם, באחד החיים שלו, כאשר הוא היה בגוף של מדען אלקטרוניקה, הוא הסביר באיזו מסעדה יקרה את העיקרון של האפליקציה הזאת. הבחורה שישבה אז מולו הסתכלה בו בעיניים מוקסמות וטענה שהיא פוחדת לעשות את זה. הוא התחיל לשאול אותה שאלות מכוונות, כפי שהיה עושה בהרצאות שנתן לסטודנטים צעירים:

אז מי את ?

מה זאת אומרת מי אני ? היא שאלה בנאיביות, אני מרתה. בת 20 וסטודנטית להיסטוריה.

אוקיי, מרתה, הוא המשיך, זאת אומרת האם את זה הגוף שלך ? בתקופה שלנו כאשר מחליפים את רוב החלקים בגוף למשהו היברידי עם חומרים מיוחדים ואלקטרוניקה ביולוגית, ממש כאשר נולדים, ומיד מסדרים אותם עם חלקי גוף תעשייתיים, אז את בוודאי לא הגוף שלך. נכון?

מרתה היססה אבל לא הייתה לה ברירה אלא למשוך בכתף בתנועה שביטאה חוסר ידיעה. היא החליקה את היד על השיער שרק לפני חודש חידשה והניחה את היד לצד כוס היין. גם היד הייתה חדשה מחומרים מיוחדים בעלי מרקם רך וחוזק מדהים, "המילה האחרונה בידיים של נשים".

אז, זהו שזה לא הגוף. עכשיו בואי ונחשוב על הזיכרונות שלך. בוודאי השתמשת כבר פעם במריץ זיכרונות ? הוא ידע שבסוף היא תשתכנע בטעונים שלו ואולי גם תשתכנע להצטרף אליו לחדר שלו.

כן, היא לחשה, בטח שהשתמשתי במאיץ זיכרונות אבל זה רק בכדי לשפר את הזיכרונות שהיו לי.

אוקיי. הוא ידע שהוא מתקרב לטיעון המוחץ, אז יש משהו שמשחק בזיכרון שלך, והגוף שלך מתחלף כמעט כולו אחת לכמה זמן בשיפור גופני, וגם החוויות שלך מאוחסנות ואפשר לשחזר אותן. אז ברור שזה לא הגוף ואת האישיות והזיכרונות אפשר לארגן. אז עכשיו כאשר התקשורת בין האנשים השתפרה פלאים ואפשר להעביר רצונות וחוויות בינינו. אז מפה הדרך קצרה.

מפחיד, היא אמרה, ולקחה לגימה מהמשקה האדום שהיה מונח לפניה. משקה טעים שהשד יודע ממה הוא עשוי אבל הוא מחדד את החוויות ומשפר את ההנאות.

לא מאוד מפחיד, הוא אמר בהתנשאות. מה שה "ההמ" עושה זה שהוא לוקח את האישיות שלך ומעביר אותה לגוף של מי שאת מתחלפת אתו. כמובן בתנאי שהשני מוכן ומשתתף.

מרתה הסתכלה עליו במבט מעריץ.

אז מי אני? האישיות והזיכרונות החדשים או הישנים בגוף החדש ?

"מי אני" זאת שאלה לא רלוונטית. הוא ידע שהוא הולך כאן על קרקע לא מוצקה. אני למשל ד"ר באוניברסיטה, ויש לי את כל הידע והזיכרונות שלי כד"ר ומרצה וחבר של הרבה אנשים מהאקדמיה, ואוהב בחורות יפות שיושבות במסעדה ושואלות שאלות חכמות, אבל עד לא מזמן הייתי מישהו אחר, בארץ אחרת, עם שפת אם אחרת ומשפחה לא קלה, ואז התחלפתי אתי, זאת אומרת עם הדוקטור. זה היה בשדה תעופה, הוא חזר מאיזה כנס אקדמי, אני רציתי לברוח מהמשפחה ומהעבודה הבזויה כמוכר בבר של שדה התעופה והוא רצה לעשות איזה ניסוי, כנראה.

הוא הרגיש שהוא איבד אותה באיזה שהוא שלב לכן הוא הניח יד על היד שלה שאחזה בכוס המשקה כמו במשהו בטוח ואמר שהעיקר שהוא הכיר אותה והיא יפה מאוד

היא לא הזיזה את היד אבל שאלה בקול הססני: אז מי אתה, בעצם, העובד ההוא בבר בשדה התעופה בארץ אחרת או מרצה לאלקטרוניקה ?

הוא צחק. "מי אני" איבד קצת את המשמעות בתקופה הזאת. לא ? העיקר שאנחנו כאן, הוא הוסיף בלחישה אבל הרגיש שזה לא ילך לשום מקום. לא הערב.

כן. הוא זכר את השיחה ההיא.

עכשיו הוא יושב כאן בודד וכואב על הספסל בגינה ומנסה לארגן את המחשבות שלו. תוכניות אין לו. אין טעם לתכנן. איך הוא נפל ככה ?

קשה היה לאחזר את הזיכרונות מכל החיים שהיו לו. בדרך כלל הזיכרונות מהחיים הקודמים היו דוהים לאחר זמן קצר, אבל כמה אנקדוטות, כפי שהוא היה קורא להם, מכל אחד מהחיים שלו הוא הצליח לשמור.

הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם סבא שלו, בחיים הראשונים, אלה שהוא נולד בהם. זה היה כאשר התחילו עם ה SSO. סבא שלו טען בלהט שזה רע, רע מאוד. כל אדם חייב לחיות את החיים שלו, להתמודד עם האתגרים שלו ולנצח את הניצחונות שלו. אבל סבא שלו גם סירב להשתיל לעצמו רגליים חדשות וחלקי פנים משופצים, אז סבא שלו זה לא דוגמא.

הוא זוכר שבשיחה ביניהם אמר הסבא שלו שיום אחד הם, אלה שישתמשו בתוכנית הזאת, יצטערו על כך. לגבי עצמו, היום הזה הגיע.

בשלב כלשהו התפתחו בעולם מקומות מיועדים להחלפות. רק בעיר שלו היו כמה כאלה. נכון שאפשר היה להתחלף רק פעם בשנה אבל הרבה היו מגיעים למקומות האלה בכדי לבחון אפשרויות, להכיר חלופות פוטנציאליות ובעיקר להרגיש חלק מהחיים החדשים.

היה מקום אחד שנקרא "בר ההתחלות החדשות" והוא אהב לשבת שם. לא לדבר כמעט אלא לשבת עם כוס גבוהה של משקה מוזר ולהסתכל סביבו. הוא היה שם במספר חיים, כאדם אמיד וכאשה מבוגרת ובעלת משפחה תובענית, כבחור ספורטאי וכזמרת מתחילה, ותמיד הוא חיפש אפשרויות להתחלות חדשות. האם זה העולם התזזיתי הזה שלא מסתפק בחיים בלי שינוי וזקוק לשינויים קצביים.

הייתה שנה אחת שבה לא יכול היה להיכנס לבר הזה. לא היה לו גרוש. זה קרה אחרי שהוא התחלף עם מישהו באופן אקראי, חשב שזה טוב אבל פשט את הרגל חודש אחרי ההחלפה, התגרש ואיבד את כל הרכוש. אפילו כסף לכוס משקה בבר לא היה לו. שנה שלמה. ואז הוא הצליח להשיג בגדים חדשים והצליח להתחלף. עם מישהו. אף פעם לא חשב מאז על אותו האדם שהתחלף אתו. והיום הוא מבין על בשרו כמה שפל הוא היה אז כאשר הכניס את ה"חליף" (באמריקה קראו לכך The switch) למצב הכספי והמשפחתי הגרוע בעזרת חליפה חדשה שהלווה.

הוא ניסה לקום מהספסל אבל הרגליים לא נענו לו. השמלה לחצה לו בגוף. היא עצמה את העיניים וחשבה מה עושים עכשיו. איך זה קרה לו, המנוסה כל כך שכבר התחיל חיים אחרים רבים והשתמש ב SSO מספר פעמים בגרסאות המתוחכמות ביותר שלו, אלה שמשאירות לך חלק משמעותי מהזיכרון של החיים הקודמים.

היא ניסתה לשחזר את ההחלפה האחרונה. ממש האחרונה.

הוא ישב בלובי של מלון וחיכה לפגישת עסקים, לבוש ז'קט וענוב. כוס הקפה שנצבה לצדו על גבי השולחן הנמוך כבר קרה והעוגייה המונחת על הצלוחית לא פיתתה אותו. הפגישה התאחרה לבוא והוא ישב משועמם.

בחיים האלה הוא ניהל חברה קטנה לפיתוח תוכנה. הוא גם ניסה את מזלו בעסקאות נדל"ן, ליזום, לקנות ולמכור זה מה שהעסיק אותו במהלך כל השבוע, הרבה אנרגיה בכדי לייצר עוד כסף ורכוש. הוא היה צריך את זה גם כדי שירגיש מצליח וגם בכדי לספק את הצרכים של האישה אתה חלק את חייו. לא היו לו ילדים. לא בחיים האלה. והוא די אהב את ההתנהלות שנראתה מבחוץ מאוד דינמית אבל בתוכו הוא התחיל להרגיש את הרגשת חוסר השקט.

מפעם לפעם, בהזדמנויות שונות, הוא היה מסתכל סביבו, מתבונן בבני האדם ומנסה לחשוב איך נראים החיים שלהם. כבר כמה שנים שהוא לא החליף את חייו. הוא שמע על גרסאות מתוחכמות של האפליקציה, אמרו שהתהליך הרבה יותר פשוט עכשיו ומהיר יותר. אמנם מרווח הזמן בין החלפה להחלפה נשאר בעינו, שנה, אבל הוא כבר מוכן, מהבחינה הזאת, להחלפה הבאה. אלא שתמיד ברגע האחרון הוא היסס. כנראה הגיל, עכשיו הוא כבר בגוף של בן חמישים, אמנם נראה טוב ומרגיש טוב אבל הגיל עושה את שלו. רוצים לנוח קצת ולא לחוות מחדש חיים של מישהו אחר.

הלובי של בית המלון המה באנשים, חלקם תיירים ורובם אנשי עסקים. הוא לגם מהקפה הקר, שהשאיר טעם מריר בפה שלו, והתחיל להרגיש חוסר נוחות וחוסר שקט נפשי.

עוד עסקה. למכור עוד בית. להחליף את המכונית למודל חדש. פתאום כל זה נראה לו חסר תוחלת, משהו שהוא כבר עשה הרבה פעמים. הוא חשב על בת זוגו המחכה לו בבית. נכון שטוב להם ביחד אבל… זהו. אולי הגיע הזמן להתחיל חיים חדשים.

ואז הוא ראה אותה יושבת בקצה השני של הלובי.

בחורה יפה. יפהפייה.

היא ישבה לבדה ליד שולחן נמוך פינתי והסתכלה סביבה בפיזור דעת. היא נראתה לו מבולבלת. וגם קצת חיוורת. החיוורון והבלבול העצימו את היופי השקט שלה. היא ישבה באצילות, לצידה, על הכורסה, תיק אופנתי.

הוא ראה מלצר ניגש אליה. הוא לא יכול היה לשמוע את השיחה ביניהם אבל הוא ניחש את הדברים כאילו בסרט ללא קול.

את רוצה להזמין משהו ?

היא הסתכלה במלצר בפיזור דעת כאילו שאיננה מבינה את רצונו ולקחה את התפריט שהוא הגיש לה. המלצר הציע לה: אולי משהו לשתות, סנדוויץ ? יש לנו עוגות טעימות מאוד.

היא אפילו לא פתחה את התפריט והחזירה אותו למלצר כשהיא אומרת, כך ניחש, רק תה. או בעצם, יש לכם משהו חריף לשתות?

המלצר נתפס כאילו לא מוכן אבל התעשת במהירות ואמר שבוודאי. הוא גם הוסף בציניות שהבוקר זה זמן טוב לשתייה חריפה.

היא לא חייכה. והוא ניחש שהיא מוותרת ומחליטה בסופו של דבר על קפוצ'ינו. חלש. בלי סוכר. בעצם עם סוכר.

היא כל כך יפה.

הפגישה שלו ממש מאחרת והוא התרכז בבחורה היפה והתלושה הזאת. כמה שקסמה לו התלישות הזאת, חוסר הסדר וחוסר תוכנית יומית. וכן. גם הכישרון הזה לשתות בבוקר שתייה חריפה ולהתלבט על איזה קפה להזמין.

מצד אחד הוא חשב, עדיף להישאר בחיים שלי ולהתקרב אליה ולנסות את מזלי. היא נראית כל כך. כל כך… הוא חיפש את המילה ולא מצא משהו הולם. אולי אני והיא ?

אבל מצד שני, העייפות והרצון לשנות התגבר עליו, אולי גם בגלל שהפגישה התאחרה כל כך. הוא החליט החלטה של רגע והתבונן בה מנסה להפעיל את האפליקציה. ההמ… התחל חיים חדשים. ההחלפה.

היא הסתכלה בפיזור באנשים שגדשו את הלובי עד שלפתע מבטה נפגש במבטו. היא הסתכלה. מתחלפים ? הוא חשב והפעיל את התקשורת המיוחדת.

אבל המבט שלה כאילו נבהל והיא הפנתה אותו לכיוון השני. המלצר הגיע מניח את הקפוצ'ינו שלה על השולחן הפינתי שבקצה השני של החדר.

הוא לא ויתר. פתאום זה היה כמו אחת מהעסקאות המסובכות שהאתגר במימושן גדול. הוא הסתכל עליה מחכה לתגובה. ואז היא חזרה והסתכלה עליו.

מתחלפים ?

היא היססה.

אני עשיר, יש לי חיים טובים ומלאים. מתחלפים ?

היא היססה אבל המשיכה להתבונן בו. ואז היא תקשרה, כן. מתחלפים.

ההמ… החלף, התחל מחדש…

אחרי כמה שניות, אוף כמה שהאפליקציה השתכללה, הוא ישב בפינה מול הקפוצ'ינו וכל גופו כאב.

הוא ראה אותו קם במהירות ויוצא מהמלון, כאילו בחשש שלא יתחרטו. הוא לא מחכה לפגישה שמתאחרת, היא חשבה.

כל הגוף כואב לה. היא ניסתה לארגן את הזיכרונות והמחשבות. הכל מטושטש. המעבר דורש התייצבות ארוכה מדי, או שהיא פשוט לא במיטבה.

ואז זה היכה בה. היא זכרה את הביקור הבוקר אצל הרופא. זה התפשט, הוא אמר לה. שום טיפול לא עזר. הוא מצטער מאוד.

כשהיא שאלה אותו כמה זמן. כמה זמן יש לה. הוא ענה שחצי שנה. חצי שנה קשה.

היא קמה ויצאה מהמלון והלכה לאיטה לגינה הציבורית שמול הים.

היא ישבה על הספסל בגינה הציבורית, נושמת נשימות עמוקות ומנסה להירגע. הזיכרון של החיים הקודמים עוד פרפר בתוכה. הפעם הוא עשה את ההחלפה באופן פזיז ובלי לתת לזמן הבדיקה והערכת המצב להבשיל. תמיד הוא ידע שהוא אימפולסיבי ואוהב ללכת עד הקצה ועל הקצה, אבל הפעם הוא הגזים. הוא פשוט נכנס לתוך מצב רע שאין ממנו חזרה. והיא עכשיו במצב שאין ממננו דרך חזרה. אין זמן להחלפה.

חיים שלה, חיים שלו.