געגוע

מאת: לי יונגר

התחלתי ללכת למקהלה בפריז. מיד כשהגעתי אליה ידעתי שאני שייכת לשם. הקולות האלו, ואיך שפיירו גורם להם להשתלב, כאילו הוא חוזה את השילוב מראש בעיניו הירוקות שבחר לו, ואז יוצר אותו בשפתו העדינה. לפני השיעור אני לוקחת כדור צרפתית משולב שירה, הם היו יקרים קצת, אבל יעילים מאוד. חשבתי איך פעם היו לומדים את השפה, אולי היו יודעים אותה טוב יותר בסופו של דבר, וגם לא תלויים בחומרים בלתי מוכרים, אבל זה כל כך מהיר ומוצלח, חבל שההשפעה נמוגה תוך מספר שעות. אנחנו שרים בעיקר יצירות של שוברט, בטהובן וקורלים של באך, יש דברים שלא משתנים כנראה.

לפני מקהלת הקולות בפריז ניסיתי בגואה, היה מעניין שם ומאוד קצבי, אבל פחות לטעמי מבחינת העיבודים עצמם. במלבורן היו כלים יפיפיים, אבל הרכב מבוגר מידי בשבילי. אני לא יודעת למה כדורי הצעירות מוגבלים לשימוש באוסטרליה, הם הרי הופכים את החיים לקלים יותר. בווישינגטון המקהלה שרה שירים פוליטיים מידי. נראה שלאחר מהפכת המק שהשתלטה על המדינה, אנשי התרבות מנסים להשיב לעצמם אחיזה בעזרת עיסוקים חמורי סבר. המקהלה בפריז בפרוש הכי מתאימה לי.

בשיעור שעבר נתבקשנו להביא חומרים ספרותיים מאבות אבותינו. נדרשתי לסרוק אותם בפלט תרגום, כיוון ואבותי כתבו בעברית. לא מבינה למה החזיקו בשפות האלו, הרבה יותר נוח בנשיונלית של היום. זה הופך את החיים לסמוכים יותר, ונגישים. בכל אופן מצאתי כתבים של אחת הסבתות ממשפחתי, משחזר הנתונים הצליח להחיות את החומר שהשתמשה בו, קרוי יוד או דיו אם איני טועה. היו לה המון שירים. לא נראה לי שהיא פרסמה אותם בשום מקום, לא הצלחתי למצוא אותה באף מאגר. בכל אופן הבנתי שאחרי הביקור הראשון ממאדים, בני המשפחה שלי הצטרפו לגל טשטוש העקבות שהתגבר. חבל, זה היה מיותר, גם הפחד ששרר אז, הרי המאדימים הביאו לנו כזו קדמה, כנראה זו בורות שנובעת מתפיסת השוני שרווחה בתקופה ההיא.

מצאתי שיר שדי אהבתי:

עלה אקראי

ביתמות הזאת,

שיכולים רק הרחובות הקרירים

לספק,

רגע לפני שנקראים פנימה

בקול אמא אחת.

 

חייתי מחדש את

הכיתות הראשונות,

בהן ברור היה

שטעיתי בלבוש.

 

אנשים אמיתיים יותר

נסעו במכוניות

לעבודות איתן קונים מכוניות.

 

ולא שוטטו ברחובות הקרירים

עד שהפכו שחורים ובודדים,

או בכלל

לא שוטטו.

 

המצאתי ידידים שווים:

אצטרובל דמוי סנאי,

מרפסת מלוא עציצים,

ילדה שיצאה עם נעלי בית,

אנציקלופדיה שמישהו השאיר.

 

היה זמן לא מוגדר

שניתן לתאר כלשחק

ולחלופין לקרוא לו-

עלה אקראי.

 

יצרתי שרטוטים ברורים

ביני-

לבין האנשים האמיתיים.

לא חשדתי

שאגדל אליהם,

לא חשבתי

על צמיחה.

חצי מהשיר לא הבנתי, אבל אהבתי את הנימה הכללית שלו. מה זה קרירים? כיתות? אנציקלופדיה? בדבר העלה, האצטרובל, העציצים הייתי רוצה לחיות בתקופה שבה דברים כאלו היו קיימים עדיין. ההצמדות לאמא אחת נראית לי מפונקת קצת, ובעייתית, למה לאנשים להיקשר כך, וליצור חווית יתמות, תלות, אכזבה. אני חושבת שהסידור של היום שפוי יותר. אני זוכרת את אימהות החלופין שלי, כמעט את כולן. השמלות היפות, השערות שבחרו להן, הקולות המצחיקים שהשמיעו. אני יודעת שהן אהבו אותי, וכמה מהן הטמיעו בי את אהבת המקהלה. הכי מטופש נשמע לי רעיון המכוניות, שנוסעים איתן לעבודות איתן קונים מכוניות. איך אנשים היו תקועים פעם שעות על גבי שעות במכונות המסורבלות והמסוכנות האלה? מילא האוטומטיות ששוטטו כמו זבובונים הנה והנה, ראיתי בסרטים איך זה הפך את הארץ לשדה אספלט. ברור שלא היה להם מקום לגור, לטייל, או לקבור (עוד רעיון הזוי למדי..). אבקת הפלו של היום היא הכרחית לדעתי. לטעמי השם הסלנגי שלה קצת דבילי, אבל יותר טוב מרב-רחפת, שאמורים לומר. בחיים לא הייתי מצליחה למצוא מקהלה לטעמי אם הייתי מוגבלת למכונות טיפשיות כמו מכוניות. ולחשוב שהייתי מוותרת על הטיולים בעולם, המופעים שראיתי, האנשים שפגשתי וקצת שמרתי איתם על קשר. איך אפשר לומר שהמאדימים לא הביאו קדמה, נו באמת? ואני ממש לא מבטלת את זרם החוזרים, שאומרים שצריך להיזהר מהחומרים שאנחנו משתמשים בהם כמו אוויר, ולא יודעים מה גורמים למוחנו. אבל לא להיות מסוגלת להגיע לכל מקום בשנייה כרצוני, זה ויתור גדול מידי.

הסיבה שאני מתעדת עכשיו את הדברים האלו בשבב המחשבתי היא שאני רוצה לאוורר החוצה פגישה מוזרה שהייתה לי. כמשתמע מדברי אני די עסוקה בעבר, אני מרגישה שלמרות אימהות החלופין הנפלאות שהיו לי, יש איזה קול נשי לא מפוענח שעדיין קורא לי, ואינו מסופק, ואני חושדת שזו אנרגיית מעבר תוהה. החלטתי בשבוע שבעבר, לפני פגישת המקהלה, לזמן במשיבון את סבתי כותבת השירים מהעבר, לשאול אותה כמה שאלות. אבל לצערי השיחה לא התנהלה כמו שקיוויתי. הינה התיעוד המעוגן-

אני: שלום סבתא, אני צאצאית שלך, מכמה דורות קדימה.

סבתא: מה?

אני: סבתא העליתי אותך במשיבון, מצאתי שיר שלך, רציתי לשאול אותך כמה שאלות.

סבתא: אני שומעת קולות.

אני: לא קולות סבתא, את במשיבון, תסתכלי על הצג, ותוכלי לראות שאני ממשית, הבנתי שכבר זימנו אותך פעם? אולי אחד האחים שלי.

סבתא: זימנו? אוי לא האוב הזה… אני לא מרשה, זה חילול.

אני: טוב אבל אנחנו כבר מדברות, אז לפחות תני לי לשאול אותך משהו.

סבתא: מה?

אני: קראתי את השיר שלך, עלה אקראי, זוכרת אותו?

סבתא: לא.

(אני מקריאה את השיר)

סבתא: איזה שיר יפה, מלא בדידות, זה את כתבת?

אני: לא, את כתבת אותו, אוי, אולי זימנתי אותך זקנה מידי, תמיד אני שוכחת שלא לקחתם כדורי הצעירות.

סבתא: לקחתי כדורים בבוקר.

אני: טוב, לא חשוב, אפשר לשאול אותך כמה שאלות?

סבתא: תכף אני צריכה להכין צהריים, אז תמהרי.

(אני לא מאמינה שהכינו אז צהריים).

אני: מה זה קרירים?

סבתא: זה כמו תחושת קור, אבל עדינה יותר, כמו יש ניסיון לא מגובש ועדין להפוך לקר באמת.

אני: מה זה כיתות?

סבתא: איזה כתות?

אני: לא חשוב, ואנציקלופדיה?

סבתא: הא זה הספר הגדול שיודע הכל.

אני: מה כמו כדור על-דע?

סבתא: טוב השעועית מחכה לי.

אני: רגע, למה אמרת שבשיר יש בדידות?

סבתא: את לא יודעת לקרוא?

ואז היא התרחקה מהשדר, היא לא ניתקה, אז עוד צפיתי בה כמה רגעים עושה מה שנראה כמו להכין שעועית לצהריים. מעניין איזה טעם היה לזה, אולי מתישהו אקפוץ אליה לביקור לטעום, אך אני לא בטוחה שהמערכת שלי (ושלה) תעמוד בזה. כשהסתכלתי עליה עלו בי מן רגשות עצבות, בדקתי את המד האישי, ולא ראיתי עליה בסיפים, לא הבנתי את המקור לזה. למה היא התכוונה בבדידות? הרי יש שם מישהי שנזכרת איך לא ידעה להתלבש, כלומר שגילתה כבר, וגם יכולה להמציא לעצמה ידידים ומשחקים, ומפרידה בינה לבין האנשים האמיתיים, אולי היא מדברת על המאדימים? בכל אופן זה נשמע חיובי. אולי גם אני הייתי טועה בלבוש לו נדרשתי להתלבש, וממציאה ידידים, אם לא היה לי ידידומט, ובטח כדאי לי להכיר איזה בחור מאדימי נחמד. אולי הוא יקח אותי לסיבוב בגלקסיה. אני לא מבינה את סבתא, את ההפתעה שלה ממני, ואת רגשות העצבות הזאת, אני צריכה פרוטונים דחוף.

ניסיתי לספר על המקרה במקהלה, לא נראה לי שמישהו שם העלה אי פעם קרוב משפחה במשיבון, רובם שם טכנורמים, אז יש להם מספיק מה לעשות. השיר של סבתא שלי גם לא נבחר בסוף! כי מישהי במקהלה אמרה שהיא קרובה רחוקה של ורדי, והביאה אופרטה שלו, יש דברים שלא משתנים.. ניסיתי לדבר עם אחרים על החוויה המוזרה בשיחה עם סבתי, אבל לא מרגיש לי שמישהו כאן מבין ויוכל לעזור לי.

זהו החלטתי, מחר אני אבקר את סבתא בעולם שלה, בארץ שלה ישראל. אתחסן לפני, ואחבש מסכה שקופה, היא לא תבחין, ולא אעביר לה חיידקי עתיד. נשרוד את זה, כבר הורידו את ההיטלים על נדידת זמן, וגם את הפיקוח, אז אני צופה שיעבור חלק. אתעד בשבב מחשבתי.

תיעוד מוצמד:

המעבר היה חלק, ביצעתי התאמת נראות מלאה, לקחתי כדור זמן, וכדור עברית (נדיר כל כך!), כמה אנשים הרימו גבות מולי, אבל לא חשדו בשייכותי. אני מחוץ לדלת של סבתא. דופקת והיא לא עונה. הרחוב הזה נראה עוין. מאוד צהוב. למה הם לא משתילים גוונים כאן? זה ודאי לא כל כך מסובך. אני קוראת את שם משפחתה על הדלת. רעיון מצחיק בעיני שמות משפחה.. ניתבתי לאזור זמן נוכחות, אז היא אמורה להיות פה.

פתאום אני מזהה אותה מתמונת איתור. במרחק שני גושי בניין ממני מתקדמת אישה כפופה, שברור שלא לוקחת כדורי צעירות, וגם לא על-טיפוח. חבל יכל לעשות פלאים. היא סוחבת על גבה גוש שקוף נוטף שמעולם לא ראיתי בחיי. אני שוקלת ללכת משם ולוותר לעצמי על המוזרות, אבל בסוף ניגשת אליה. החלטתי מבעוד מועד לקרוא לה גבירתי, ולא סבתא, שלא להפחידה מידי.

תיעוד שח-קלע:

אני: שלום גברתי.

סבתא: שלום שלום.

אני: מה יש לך על הגב.

סבתא: קרח.

(אין לי מושג על מה היא מדברת, אבל הדבר הזה נוזל עליה).

אני: בואי אעזור לך.

סבתא: השם יברך אותך.

אני: מי?

סבתא: הינה בדלת הזאת.

נכנסים לבית שלה.

זה נראה ממש כמו במוזיאון. כיסאות עשויים מחומר עץ, רהיטים בגוון שלא יפה לשום דבר, תמונות שלא נראה שנסרקו אף פעם, ריח של זמן עומד, ושעון! שעון אמיתי על הקיר!

סבתא לא מתפעלת מכל הדברים האלו, היא פותחת דלת של דבר עם קור ואדים ואומרת "פנימה". אני מנסה להיכנס, והיא עוצרת אותי וצוחקת: "קוקו, הקרח", לו רק היה לי כדור תובנה עכשיו הייתי מתפקדת טוב יותר. בסוף היא מתייאשת מהקיפאון שלי ודוחפת באצבעות המכחילות שלה את הגוש לקור. היא צוחקת שוב. "מה מצחיק?" אני מבקשת הסבר, וסבתא עונה "את לא מופתעת? סחבתי גוש קרח, מצאתי אותו במפעל, שנים לא סחבתי כזה! מאז שאני ילדה, רציתי להיזכר איך הייתי סוחבת אותו הביתה עד שכמעט כולו נמס. מטופשת שכמותי, רעיון מגוחך, עדיף בגילי להיצמד לקוביות הקטנות, וגם ככה זה לא טוב לי לשיניים".

אין לי מושג מה לענות לה, על מה היא מדברת, וממה היא כל כך שמחה, אבל מוקל לי כשהיא לוקחת צעיף ומניחה סביב כתפיה המתייבשות לאיטן באוויר ללא כל סיוע. מוקל לי גם שנראה שכלל לא מפריע לה מי אני, למה אני שם, או מה אני רוצה ממנה. לכל אורך שהותי היא לא שאלה אותי דבר על עצמי. מזל, גם ככה כנראה לא יכולתי להסביר.

"עכשיו", סבתא אומרת "את צעירה, תעזרי לי עם המחשב". הו, סוף סוף משהו שאני טובה בו.

אבל ממולי נגלית ענתיקה חסרת פשר, שהייתה יכולה להתאים יותר לתקופת הדינוזאורים. סבתא נאבקת לקרוא מה כתוב באותיות הקטנות על המסך, מכונה מטופשת, אני חושבת לעצמי, אבל בהשפעת כדור העברית יכולה לעזור לה לפחות להדליק את הדבר ולהכניס אותו לפעולה.

"תראי לי את הודו" סבתא אומרת. "הודו! גברתי אין בעיה", אני מכריזה ושולחת יד לכיס בחיפוש אחר אבקת הפלו, לקחת את שתינו משם. אך לדאבוני אני נזכרת שזו לא התקופה, ולא האבקה, אז איפה הודו פה? "במחשב הודו", היא מסבירה, כמו קולטת את חוסר האונים שלי. אך למרות ניסיונות חוזרים לחשוב על הודו ולשגר למחשב, לומר לו מפורשות, ואפילו לכתוב על דף ולהראות לו, המכונה הדבילית הזאת פשוט לא קולטת. אני מצפה שהיא תתאכזב ממני ותקצר את הביקור, אבל דמעות עולות בעיניה. "את יודעת" סבתא אומרת לי "הוא נסע לשם, נבין קראו לו, היה בא כל יום רביעי בבוקר, לנקות את השמשות, וגם ניקה אבק ברכות! איזו רכות הייתה לו בידיים! וגם עזר לי עם הפנלים, אבל הוא היה צריך לחזור להודו, למשפחה שלו, אין מה לעשות, איך אהבתי אותו, לא היו לי מילים להגיד".

אני מסתכלת על הרגשות האמיתיים והלא מופעלים בפניה, הלוואי שאני אוהב פעם ככה מאדימי, או כל חי-אנוש אחר, כמו שהיא אהבה את האיש הזה שחזר להודו. אני תוהה אם זה היה סבא שלי. "האיש הזה מהודו היה בעלך?" אני מעיזה, "בעלי! מה פתאום?!" היא מזדעקת, "בעלי בכלל אמר שזה בזבוז כסף, טיפוס נרגן הוא היה אבל עם לב של זהב, בימים טובים כמו היום, היה לוקח אותי לקולנוע, וקונה לי גלידה, תמיד נרדמתי שם, אבל בין לבין ראיתי את הכוכבים האלו על המסך, איזה יופי זה חיים של אחרים, אני אומרת לך קחי את הבחור שלך ולכו לקולנוע, מה יש לעשות כל הזמן, לבשל שעועית?!". היא צוחקת ואני נודדת במחשבות-

כסף, קולנוע, גלידה… אילו דברים היו פעם, מתחשק לי לחזור לשוק-שחזור שמקיימים לפעמים במתחם שלי, לשאול אם יש להם כאלו, ולפתע קולטת, למה לי שוק שחזור? אני יכולה ללכת עם סבתא ממש עכשיו.

"בואי לקולנוע!" אני מפצירה בה "נמצא גלידה וכסף וכוכבים", אני מתלהבת ממש פתאום. "אוי חמוד'לה" היא עונה לי, "אדם צריך לדעת לחזור לבית בשביל להישאר, את זה האדם מרגיש גם אם הבית לא מרגיש כל כך, עכשיו הזמן שלי להישאר, לשתות תה פושר. אולי מחר יהיה לי כח לקולנוע".

אני מאוכזבת והיא קולטת ומנחמת. "אגלה לך סוד" היא ממתיקה "לפעמים כשעובר הזמן להישאר, ויש לי כח לקולנוע, אני הולכת ומגלה שבעלי בא להפתיע אותי, ויושב ממש לידי באולם, והוא מפויס, כל כך מפויס, השם ישמור, כמו אחרי הרבה שעועית!", היא מספרת וצוחקת, ואני כל כך רוצה להבין אותה, את הרגשות האלו שלה, לומר לה- אני צאצאית שלך, את סבתא שלי, תתני לי לדעת גם! אבל כל מה שביכולתי לעשות זה לשאול "מה זה פושר?" והיא עונה בפשטות "פושר זה כמו שהוא, חסר שאיפה להפוך לקר או חם, זה טוב לי לשיניים, רוצה?" סבתא מציעה לי כוס של נוזל חום, אני לוקחת אותה בידי, ומרגישה שבאמת אין לדבר הזה שום שאיפה, אחרי שהיא שותה ונראה שחיה בשלום, אני מנסה גם. הפושר שונה מאוד מהכדורים, הוא נמשך בפה, צריך להפסיק לפעמים לנשום, ואז הטעם שלו, מתקתק, נשאר. "הו, אני רואה שאת אוהבת תה פושר, זה בטעם נענע". "מה זה נענע?" אני שואלת, כנראה הגזמתי, "נענע?! נו העלה הזה", היא מסיימת בלגימה, ואני תוהה אם זה עלה אקראי.

אחר כך סבתא אומרת שהיא עייפה, ושוודאי יש לי לאן ללכת, עבודה, או בעל, או סידורים. אין לי אף אחד מהדברים האלו, אבל אני מהנהנת. שוב עולה בי צורך עז לומר לה מי אני, ואולי אפילו להתקרב אליה, אבל זה מנהג די עתיק, ותלוי תרבות, אני לא יודעת אם אבצע נכון, ואיך היא תגיב. אז במקום יש לי רעיון, אני גם אהיה קצת כמוה, אני אכתוב לה שיר, בשפה שלה, בדיו או יוד, או מה שאמצא. אמנם לא כתבתי שיר, אך בכל זאת אשתדל. קראתי די הרבה שירים שלה, ויש לי מושג. אני לא יודעת אם מישהו יראה אותו, אולי יעברו עליו בדיווח נדידת זמן שאמסור, ממילא לא יבינו. מקווה שסבתא תבין, השארתי לה את השיר ליד המחשב, מספיק רחוק מהפושר. הצטערתי שהגיע הזמן להיפרד ממנה, אבל אני מרגישה עכשיו שאולי הביקור שלי אצלה הוא התחלה של משהו. לשיר שכתבתי קראתי ברגש הכי מדויק ששלפתי מזיכרון הרגש הנייד שלי.

געגוע

איך הם הביאו לך את המסך קטן הזה סבתא?

לפני שנים סחבת קרח בגודלו,

עד שהגעת הביתה

כמעט כולו נמס.

 

עכשיו את בבית.

שותה פושר,

יושבת מול המסך הקטן הזה

שהוא שלך.

למה זה לא פועל?

 

רצית לראות את הודו,

בתמונה.

 

לשם חזר האיש היקר אותו אהבת.

שחייך אלייך בלי מילים,

וניגב ברוך אבק.

 

לפעמים את נוסעת אל המסך הגדול

ונרדמת.

 

בהפסקות חולפים חיים של אחרים.

לפעמים סבא לידך,

מפויס,

לא כועס.

 

אחר כך את חוזרת לבית

שלא מרגיש כל כך.

שותה פושר,

מנסה להבין

מה כתוב באותיות הקטנות האלה.