יום אחד

מאת: גיל פלקון

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

 

היום הראשון של הלימודים היה מזיע, אך נעמה לא משכה מעלה את שרוולי הסריג הארוך שנדבק לעורה, ולא שחררה את רצועות התיק שנדמו לחרוך את כתפיה בעוד שהשפילה את ראשה ונכנסה לגטו החרדי.

בתספורת הקצרה והחזה השטוח, נראתה כמו ילד בתחילת גיל ההתבגרות. הגברים כבדי הלבוש העיפו מבט שני בהופעתה המטושטשת מגדרית, עוקבים אחריה בעיניהם כשהלכה במדרכת הנשים, תוהים אם מדובר בנער חילוני שאיבד את הדרך הביתה.

היא שעברה במסלול הזה כמעט כל בוקר במשך עשר השנים האחרונות, הם לא זיהו אותה. היא לא הייתה שם מוכר ברכילותן של תולות כביסה אשר שמו את מבטחן בשמש המזרח תיכונית, שיחותיהן כמו בונות גשר בין המרפסות, וגם לא במלמולים האלימים של הנערים שהתמודדו עם התסכול המיני המודחק בהמרתו לשנאה, מבטיהם מוסתים במהירות מול כל רמז לנשיות.

ולמרות זאת, רק כשיצאה מגבולות השכונה, העזה להרים את ראשה, לזקוף את גבה.

"מתחבאת מהפינגווינים?" המבטא הערבי הכבד שיבש את המילים שאמר. הוא עמד שם, שעון על הקיר של המוסך.

אף פעם לא הייתה בטוחה אם היא באמת יודעת את שמו. פעם אחת שמעה את אבא שלו קורא – "מוחמד, מוחמד!" בצעקות קורעות אוזניים, אבל לא ידעה אם באמת קרא לו או לאחד מאחיו – או שהיה מדובר בכלל בשמו של הנביא.

הצעקות לא עזרו לו. הוא מת מהתקף לב באותו היום, והבוקר למחרת היה הראשון בו לא פגשה אותו מאז שהחלה ללכת את הדרך לתיכון ברגל.

במקום לענות, היא הניחה את התיק הכבד על הרצפה לצידו ונכנסה אל המוסך. היא השתחלה בין שתי מכוניות והורידה את הסריג השחור העבה. את המכנסיים הרפויים, שקצותיהם טאטאו את הרצפה, לא העזה לפשוט. אומנם עברה את מאה שערים, אבל עוד לא סיימה לחצות את מוסררה.

היא החליקה על גופה את חולצת בית הספר. כעת כבר ניכר היה שהיא נערה. כשיצאה מבין המכוניות, אמר, "סיימתי את החמישי בהארי פוטר אתמול בלילה."

היא קינאה בו שהיה יכול לקרוא מתי שרק רצה. אימא לא הסכימה לה להביא ספרים מהסוג הזה הביתה, ולכן הייתה קוראת בספריה, בהפסקות.

"אני גם לקראת הסוף," שיקרה לו בערבית עילגת. "תחכה לי לפני שאתה עובר לשישי."

הוא הבטיח שיחכה.

 

מנגד לשולחן בית הספר, גופה הרגיש קטן יותר אפילו מבדרך כלל. היא קינאה בתמר, שהצליחה להזדקף גם מול לחשושיהם. אכזבה מרה הציפה אותה כשקלטה שהם עדיין קוראים לה "החטופה". הם קראו לה כך מאז שראו אותה עם גברת לוינשטיין ביום ההורים בשנת הלימודים הקודמת, אישה לבנה, תמירה ומבוגרת. יום לפני כן הראו להם בשיעור היסטוריה סרט דוקומנטרי על הילדים החטופים של עולי תימן, ומאז הכינוי רדף אותה.

"אל תתייחסי," אמר תמר, ואז הזמינה אותה לארוחת ערב. "כפיצוי על כך שהתחמקת ממני כל הקיץ."

כשהן הלכו לאחר יום הלימודים לבית שלה, נעמה בלעה את חיוכיהם של הוריה בבטן מלאה מאשמה. לגבי מבטיו של אחיה לא הצליחה להרגיש אותו הדבר. הוא כמעט סיים את לימודיו בישיבה, ועמד להתגייס לטייס קרבי. תמר נהגה להגיד שצח עסוק מאוד בלהסב למשפחה את כל הגאווה לה היא זקוקה, כי הוא יודע שהיא לא תוכל לעשות כן.

נעמה לא ראתה את זה ככה. היא לא הצליחה למצוא את הסדקים הנסתרים שתמר טענה שנפערו בין תושבי הבית. כשישבו מול השולחן, החום הקורן מהמשפחה הזו שבה את ליבה, שוב, והיא ידעה שהייתה צריכה לסרב. היה עדיף לאכזב את תמר, על פני לחזור שבורת לב הביתה.

לכן היא עזבה מוקדם, למרות שתמר עוד רצתה שתישאר לעבור על עבודת הקיץ במתמטיקה. כמו כדי להחמיר את המצב, גם צח הגיב. ידו ריחפה מעל ידה, כנות בעיניו, כשאמר שהוא שמח לראות אותה שוב.

כשחזרה הביתה, באותה הדרך המוכרת, חשה איך החום נוטש את גופה לאט-לאט. חדר המדרגות עצמו היה קפוא, והיא עזרה לגברת לוינשטיין הרועדת לעלות לדירתה מבלי להחליק על דוק הקרח שכיסה את המדרגות. לאחר מכן פנתה אל המקלט באנחה קטנה ורועדת.

מיד עם כניסתה הביתה החלה בעבודה. היא חיממה סיר גדול של מים, מדליקה את הגז עם גפרור. כשהמים החלו לבעבע, היא לקחה את הסיר ושפכה אותו לאמבטיה בעדינות. אימא התעוררה בשאיפת אוויר רמה. מצבה היה רעוע. הורידים הכהים התבלטו ברגליה, ושפתיה היו כחולות. שיערה השחור צף, וכך גם גופה. כאילו אין לה משקל – כאילו היא נוצה ששטה על המים.

היא חיממה עוד ועוד סירים, שופכת אותם בזה אחר זה, עד שהיא הייתה מסוגלת לדבר בצרידות. "הטרידו אותך בדרך הביתה?"

"לא, אימא," קולה התחספס גם הוא, כמראה מעוותת לקול של אימא.

"אכלת אצל האישה, נכון? את מלאה?"

"כן, אימא." היא סירקה את שיערה השחור, הארוך, החלק. היא זכרה איך, כשהייתה צעירה יותר, ייחלה לשיער כמו שלה שיחליף את התלתלים העקשניים. כשגזרה את שיערה, והוא, כמו חיה שהרימו עליה יד, התיישר חלקית לקווים מסולסלים שנפלו על מצחה – חשבה שאימא תכעס. במקום זאת, היא רק חייכה. "את כל כך דומה לי."

זה היה שקר, ושתיהן ידעו זאת. עורה השקוף של אימא לא תאם לעורה הכהה וצרוב השמש. תווי פניה המעודנים, כמו עשויים חרסינה, לא תאמו לאפה הנשרי ושפתיה החדות של נעמה. ובכל זאת היא ענתה, "גם לפני כן הייתי," והן התחבקו. זה היה אחד הלילות המאושרים בחייה.

נעמה שטפה ידיים מהנוזל השחור, פונה חזרה אל המטבח, כאשר קולה של אימה עצר אותה. הוא עדיין היה דק ושברירי, אך עם רמז לחריפות. "נדבק בך ריח זכרי, נעמה." אימא אמרה, והיא קפאה במקום, כאילו תזוזה תפליל אותה. "את יודעת מה את צריכה לעשות. בבקשה אל תהפכי את זה לקשה יותר משזה אמור להיות."

 

היא התכוונה לציית, אבל המציאות לא הקלה עליה.

יום למחרת, כשאחיה של תמר בא לאסוף אותה מבית הספר במכונית הישנה של הוריהם, היא ראתה את הפיתוי היטב ובכל זאת לקחה אותו בשתי ידיה. לאחר שהוריד את תמר בביתם, העיף בה מבט. "איפה את גרה?"

היא אמרה לו שביתה נמצא רחוב אחד מהמקום בו היה באמת, והוא הופתע מכך שהיא גרה במאה שערים, זרק לה כמה שמות שחשב שהיא אולי תכיר. הוא התבדח על הקיצוניות הדתית שאפפה את המקום, ואחר כך אמר, "מישהי כמוך לא צריכה לגור בשכונה כזאת," ובקולו הייתה וודאות מוצקה, כאילו הכיר אותה.

הרבה לפני הכתובת שאמרה לו, היא כבר חשה בקור המזדחל לעצמותיה. קולה רעד כשביקשה ממנו שוב ושוב לעצור. הוא הביט בה בדאגה, אך היא התעלמה משאלותיו, כושלת אל מחוץ למכונית.

"תחזור הביתה, צח," ביקשה ממנו, קולה דק מתחינה. "מהר ככל שאתה יכול. בבקשה," היא כמעט נגעה בו, אבל פחדה להיכוות. לכן רק רצה עד שלא שמעה יותר את קריאותיו, רצה לכיוון הקיפאון הנורא. כשהגיעה לפתח הבניין, נאלצה לכסות את פיה כדי לא להקיא. עקבות שחורות ריסקו את שביל הקרח, יוצרות נתיב הימלטות ברור. היא נפלה על הרצפה ועקבה אחריהן כמו עיוורת, ממששת אותן בידיים רועדות.

היא לא ידעה איך הגיעה לכותל. במשך כל הדרך הסתכלה רק על האדמה, ולא חשה במבטי האנשים, לא שמעה את חריקת המכוניות. אך כשהגיעה לשם, פתאום המודעות העצמית חזרה אליה, והיא התיישרה. בלבול תקף אותה, חוסר הבנה כיצד עברה את הבידוק הביטחוני, את מבטיהם החודרים של האנשים המבקרים את חוסר צניעותה.

אך אנשים רק בהו בה, כאילו מעולם לא ראו דבר כמותה. היא הישירה מבט לחלק לא פגום בשביל הקרח, החלק ששיקף לה את עצמה, וראתה את דמותה של אימא.

כשהמשיכה ללכת אחר העקבות, הבינה שהם לוקחים אותה עמוק יותר ויותר לתוך מנהרות הכותל. אנשים נסוגו ממנה, כאילו הקרינה את הקור שחשה כלפי חוץ. כשהישירה מבט כלפי אחד מהם – גבר חרדי בעל הבעה מבועתת – הוא פלט, "מעכאַשייפע," ואז נפל לאחור, כאילו כוח בלתי נראה הדף אותו הרחק ממנה.

בטשטוש היא פנתה חזרה למסלולה, פונה עמוק יותר ויותר אל המנהרות, לא חשה בצינה תת קרקעית או בחרדת הקודש. ואז הגיעה למקום בו העקבות נבלעו על ידי האפלה. בלי לחשוב פעמיים, נבלעה בה גם היא, שוקעת לתוך האינסוף.

 

וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

 

"עלי אליי, נעמה."

היא שמעה את הקול מצלצל בתוך ראשה, והוא העיר אותה מההלם בו לקתה, אך היא עוד פחדה לפקוח עיניים – פחדה לראות את החושך שהשתרר סביבה, שנדמה לבלוע אותה למעמקים.

הקול חזר והפציר בה, מרעיד אותה מבפנים. "בואי, נעמה."

לכן ניסתה, שוב, לפקוח את עיניה, ולהפתעתה הצליחה לראות דבר מה מלבד חושך מוחלט.

ריח של מלח עלה לאפה. היא הייתה מודעת ללחות הנוראה בה נעטפה, לריקבון. היא השתעלה והרימה מבט אל עבר מקור האור הקלוש, מביטה בחלל הצר, הורוד, בו נכלאה.

בחילה עלתה במעלה גרונה כשהביטה סביבה, אך היא לוותה בהקלה מסוימת אל מול העובדה שגופה היה נקי כעת משאריות הנוזל השחור. החלל היה חם, וכל עוד לא בחנה אותו בצורה מדוקדקת מידי, זה היה נסבל.

היה רק את הקול שהמשיך לקרוא לה. "נעמה…"

הוא היה עדין ומלטף, אך גם תובעני במידה מסוימת. חלק בה ידע שהיא צריכה להקשיב לה – לעקוב אחריה – אך חלק אחר רצה רק לשקוע עמוק יותר בנוזל החם. אדישות מסוימת השתלטה עליה כשחשבה על האפשרות להישאר שם לנצח.

מלווה בתחושה הזו, היא עצמה את עיניה ושקעה בשינה.

בין ריח הים החזק, החודר, ובין המלח שחשה בשערות המדגדגות את פניה, התעוררה שוב אל הקול. "נעמה."

היא גנחה, לא מסוגלת לזוז. הנוזל סגר עליה, והיא משכה את זרועותיה כלפי מעלה כדי להתנתק ממרקמו הדביק. ואז, בזחילה עלתה לעבר האור, מטפסת על שלביו הלחים עד אשר נשמה אוויר נקי.

מיד לאחר מכן הרגישה כאילו היא נפלטת במהירות עצומה אל הרוח השועטת.

 

היא התעוררה על החול הלוהט, גופה כמו נמס לתוכו. כשקמה לישיבה, הסתכלה על האינסוף המתפרש סביבה – הרים וגבעות של אותם גרגירים היבשים, הזעירים, שחדרו כעת לשפתיה ועורה, הסדוקים גם ככה ממי הים.

למרות זאת, התענגה על החום. אגלי הזיעה שנטפו אל פיה לא הטרידו אותה, והיא התפלשה בקרקע המזמינה למשך קצת יותר מידי זמן, עד אשר כמו התעוררה לפתע, מחפשת את הים.

לא היה לו כל זכר.

דקירה של חוסר נוחות הכתה בה, אך היא התעלמה ממנה, קמה על רגליה והחלה להתהלך, מסיתה את שיערה לאחור. במרחק, עיניה זיהו את המגדל הגבוה, הכהה בטון אחד משאר הנוף בשל לחותו. היא ידעה שהוא היעד שלה.

היא השתמשה בכף ידה כדי להצל על עיניה, והחלה להתקדם לעברו ברגליים כושלות. שוב ושוב הן הסתבכו זו בזו, וכל פעם היא כמעט מעדה, אך רק כמעט.

כשנכנסה אליו, עיניה נתקלו בגרם המדרגות המסולסל. נדמה היה לה שהיא נמצאת בתוך אחד מהסיפורים שקראה, אותן עלילות רחבות מימדים על עולמות אחרים. אבל זה לא הרגיש טוב כמו שזה אולי היה אמור להרגיש. להפך. התחושה שרדפה אותה הייתה עגומה. למרות זאת, המשיכה להתקדם.

ככל שעלתה גבוה יותר במעלה המגדל, כך חשה את החום נוטש אותה. היא לא אהבה את זה. המגדל עצמו השתנה עם התנועה – הפך ממבנה חול רטוב וגמיש למבנה אבנים נוקשה, כך שכל פעם שנאלצה לעצור לנשום אוויר, נשרטה מהקיר עליו נשענה.

כשהגיעה לקצה, ראתה כניסה לחדר בו היו מדפים ארוכים ועליהם שורות של צנצנות סגורות. היא סקרה את החדר בעיניים מצומצמות, צועדת צעד אחד קדימה, ואז עוד אחד, מנסה להבין מה עיניה רואות.

כשקלטה, כמעט נפלה לאחור.

בתוך כל אחת מהצנצנות היה יצור, או חיה כלשהי – היא לא ידעה כיצד לקנות את הגוף הקטן ששחה במים העכורים. למעשה, שחייה לא היה מילה מדויקת – נדמה היה שהם כלואים בהם, כאילו המים היו עשויים מג'לי, או מ… קרח.

נגיעה קטנה בצנצנת, שהייתה קרה כל כך עד שאצבעותיה כמעט נדבקו אליה, גילתה לה שמדובר בקרח.

היא נשכה את שפתיה והחלה לסקור את המדף כולו. כל יצור היה שונה – שכב בתנוחה שונה, היה בעל צבע שונה. לכולם היה מבנה קצת חייזרי, עיניים עגולות בתוך ראש ענקי ביחס לגוף הצר והגפיים הזעירות.

היא נמלאה בבחילה, ולמרות זאת, לא הצליחה להביא את עצמה להסתובב ולברוח משם. משהו כמו הדביק אותה למקום.

היא המשיכה להתהלך בחדר בתחושה הולכת וגוברת של נחישות, סוקרת כל אחת מהצנצנות במבט מרפרף, מקדישה לחלקן בחינה מדוקדקת יותר.

לבסוף עיניה נפלו על דמותה עצמה.

בתוך אחת הצנצנות, היא שקעה קפואה בקרח. היה לה את אותו המבנה כמו שאר היצורים, אך היא הייתה היא – היא הייתה נעמה.

בלי להסס, נטלה את הצנצנת ופתחה אותה.

 

בלבול תקף אותה כשהביטה סביבה.

דווקא המקום הזה הרגיש מטריד יותר מכל הקודמים לו, מהסיבה הפשוטה שהיא זיהתה אותו.

זו הייתה הספריה בבית הספר שלה, אבל לא באמת. היא הייתה עטופה בזוהר משונה, והספרנית לא הייתה אחת מהנשים המוכרות שבדרך כלל ישבו מאחורי הדלפק. תווי גופה השלדי באו לידי ביטוי בקושי מאחורי הבד צבעוני וכבד, וראשה היה עטוף בצעיף. היא בחנה את נעמה בעיניים גדולות.

נעמה סובבה אליה את גבה, והתקדמה לעבר מדפי הספרים. היא רפרפה עליהם בידה, רק כדי לגלות שהם לא מוחשיים. העובדה הזאת דכאה אותה.

הספרנית הופיעה בפתח, עומדת בין שני שורות המדפים בהבעה מוכיחה, אך נעמה רק סובבה אליה את הגב, מעבירה את ידה על שורות הספרים שהתפוררו לחול בין אצבעותיה. היא עברה על גבי שורות ספרי העיון, אל ספרי הרומנטיקה, ומשם אל חלקת הנוער שהוצמדה לחלקת הפנטזיה והמדע הבדיוני.

היא סקרה את הספרים בערגה – נרניה, שר הטבעות, המשחק של אנדר. ידה נעצרה על האחרון בתמיהה. זה היה עותק לא מנוילן, עירום, שעמד שם ללא כל תיוק. היא זיהתה אותו כעבור רגע – הוא היה האחד היום בו הנער מהמוסך דחף לה עותק מקורי שלו ליד, עותק קנוי, נקי, אמיתי.

זה שבר את ליבה, כי לא הייתה יכולה להכניס אותו הביתה. אימה הייתה חשה מיד בעצם הזר. היא קראה אותו בשקיקה ביום אחד, ואז דחפה אותו בין מדפי הספריה. אך היא לא שמה אותו שם – לא בחלקת המדע הבדיוני – כי ידעה שהכפילות בולטת. לכן החביאה אותו בין הקלאסיקות הישנות, מעלות האבק, באחורי הספריה.

היא לא ידעה איך הוא הגיע לכאן.

כעת הוא היה הדבר המוחשי היחיד בידה. כשפתחה אותו, נפלו ממנו שתי פיסות נייר קטנות. היא התכופפה אליהן.

האחד היה פתק, והשני היה פיסה קרועה מעיתון. בבלבול בהתה בתאריך הכתוב בעיפרון חלש על גבי הפתק הצהבהב, ואז קפצה כששמעה את קולה הגרוני של הספרנית.

"זו הייתה מתנת יום הולדת, לא?"

היא חשבה שקולה יהיה מוכיח כמו מבטיה, אך הוא היה רך. נעמה הרימה את עיניה אליה, ואז החזירה אותו לפתק. תוך רגע עיניה התמלאו בדמעות.

מוחמד באמת אמר את זה, אז – שמשום שהיא לא מסכימה לגלות לו מה יום ההולדת שלה, הוא יביא לה מתנה באקראיות. וזה מה שעשה. הזיכרון נדמה להיטשטש על ידי החרדה שהרגישה בניסיון לחשוב כיצד תיפטר מהספר.

ידיה התכווצו, והיא חזרה וקראה את התאריך. הידיעה הכתה אותה בהלם, אך גם בהקלה. תמיד חשבה שהיא גדולה מידי לשכבת הגיל שלה, רק כעת גילתה עד כמה.

לאחר מכן, עיניה עברו לסקור את הכתבה. ראייתה היטשטשה עוד יותר מדמעות כשקראה את אותו דיווח יבש על משפחה שנרצחה בפיגוע. ההורים שמתו, זוג צעיר – שלום ומרים חתוכה, והתינוקת שמתה איתם. תינוקת זעירה, בת יממה, שנחשפה לאור היום בפעם הראשונה באותו אחר צהריים שמשי.

נעמה הסיתה את מבטה מהאותיות, מתכווצת לתוך עצמה. ראשה פעם בכאב והיא התייפחה בקול, אך הספרנית רק נגעה בכתפה קלות. "את יודעת מה את צריכה לעשות, נעמה."

היא הצטמררה תחת מגעה והתכווצה עמוק יותר לתוך עצמה.

"נעמה."

ראשה כאב, אך היא קמה על רגליה. עיניה ננעצו באישה. "אל תגעי בי." קולה יצא זר מבין שיניה, כמו נהמה של חיית פרא.

לאחר מכן עקפה את הדמות והתקדמה לעבר היציאה מהספרייה, ידיה מכווצות לאגרופים.

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.

 

היא ראתה את קווי דמותו של צח הרבה לפני שזיהתה את פניו. הכתפיים הרחבות והצל של המשקפיים על אפו שרטטו בעבורה תבנית מוכרת מעולם אחר. היא הגיעה אליו בריצה, מבוהלת. "אמרתי לך לא לבוא אחרי – "

כשהסתובב אליה, נרתעה. עיניו היו מלאות בשנאה יוקדת, מהסוג שהיה בעיניהם של הילדים מבית הספר כשתמר באה עם הצמיד בצבעי הגאווה שלה לבית הספר. כמעט מיד שאלה, "מי אתה?"

גם הקול שיצא מפיו לא היה שלו. "זה לא מתפקידי לפזר את ענן הבורות שלך. הייתי אומר שזה תחת האחריות של אימך," הוא הגה את המילה האחרונה בזלזול מודגש, "אבל ניכר שהיא מעולם לא הקפידה לעשות דבר ממה שהוטל עליה."

נעמה כיווצה את עיניה בבלבול. "מה?"

"מה לא היה מובן במשפט שאמרתי?" שאל בקול סתום. "תגובות מהסוג הזה רק מוכיחות לי איזו טעות ענקית היית, נעמה."

היא הנידה את ראשה לשלילה, והכעס חזר וניצת בה. "אל תדבר אליי ככה."

היא התלהט בשנייה. "את מעיזה לענות לי?" בעוד שהתקרב אליה נעשה גדול יותר ויותר, כמו מתנפח ככל שהרים את קולו. "איך את מעיזה לדבר אליי ככה. אימא שלך באמת לא חינכה אותך כראוי. את מביישת אותי, נעמה – "

"באיזו זכות אתה אומר את זה?" שאלה נעמה, מתקשה להשתלט על הרעד בקולה.

"אני אבא שלך," הוא גיחך ביובש. "אם לי לא תהיה הזכות להגיד זאת, למי כן?"

"אתה לא אבא שלי." היא נעזרה באומץ פתאומי אל מול ידיעת האמת. "אני יודעת מיהם ההורים האמיתיים שלי. לאבא שלי קראו שלום – "

"בן האנוש ההוא?" הוא הרים גבה בזלזול. "אל תדברי שטויות, נעמה. הוא רק היה כלי – "

"זה לא נכון, אתה משקר – "

"כלי חסר תועלת, כפי שהתברר כעת, אל מול העובדה שכל מה שהיה יכול להפיק זה סמרטוט כמוך – "

"תעזוב אותה, אדם."

נעמה השתנקה אל מול הקול המוכר. היא התכוונה להסתובב על מנת לחזות באימא – לוודא שהיא באמת חיה – אך לפני שהספיקה לעשות זאת, קור נורא חדר לתוכה. זה היה יותר גרוע מהפעמים בהם הייתה חוזרת אחרי יום לימודים ארוך במיוחד, ואפילו יותר מהיום ההוא בה שכחה לשפוך את המים הרותחים לאמבטיה בבוקר. התחושה הייתה זוועתית, והיא כמעט נפלה לברכיה מרוב קיפאון, אבל אז כוח אחר, חיצוני, דחף אותה חזרה למעלה בתנועה לא טבעית.

הוא לא נראה מופתע. "מי זאת אם לא השדה."

"זה ממש נוח, היכולת להגדיר כל דבר שלא מסתדר עם תפיסת העולם שלך ככוח רשע, לא?" נעמה שמעה את קולה של אימא, שבקע מפיה בקרירות, אך לא ידעה כיצד גרמה לשפתיה לזוז.

"כל פעם מחדש אני נדהם מהאופן בו את מכחישה את היותך רוצחת תינוקות."

נעמה הרגישה את ידיה נסגרות לאגרופים. "אני לא רוצחת אותם, אדם," קולה רעד מזעם, בצורה שגרמה לנעמה להרגיש מבוהלת אף יותר. אימא מעולם לא יצאה משליטה בצורה כזאת. "אני מצילה אותם מגורל גרוע יותר. אבל את זה אתה לא יכול להבין, נכון? בדיוק כפי שלא הבנת כיצד העדפתי להיות מוזנת על ידי אפלה על פני להמשיך לחיות לצדך."

"את זה אני דווקא יכול להבין," המילים יצאו מפיו של צח בעיוות משונה, כאילו פתאום הייתה התנגדות. "כנראה כי בחלק מסוים בתוכי ידעתי שבסופו של דבר זה המקום אליו תגיעי. אבל הכחשתי את זה, כי אהבתי אותך."

"לא מתנהגים למי שאוהבים כפי שהתנהגת אליי," היא פלטה בכעס.

"מאיפה את יכולה לדעת? מעולם לא אהבת אף אחד." הוא אמר ביובש, ושוב נראה בשליטה מלאה. "אפילו אותה לא אהבת, נכון? רק השתמשת בה כי חששת מדברי האיום שלה."

"אל תזכיר אותה," לחששה אימא בחרדה פתאומית. "אתה יודע מה קורה כש – "

"היא חלשה, לילית," קטע אותה הגבר ששכן בגופו של צח. "כבר יותר משני אלפים שהיא חלשה ושברירית יותר מאשתי השנייה. למה את ממשיכה לפחד?"

אימא לא ענתה.

שתיקה השתררה למשך כמה שניות, ואז הוא שאל בקול פחות רם, "לילית?"

"אני יודעת שאתה עדיין אוהב אותי," קולה היה רפה. "אחרת לא היית בא לפה. ניסיתי לברוח ממך עד סוף העולם, אבל תמיד מצאת אותי. למה אתה לא יכול לעזוב אותי לנפשי?"

"כי את ממשיכה לעשות צרות." הוא נשמע עייף לפתע. "מה חשבת כשלקחת את הילדה הזאת? מה חשבת?"

"ההורים שלה היו כל כך רפים," היא הנידה את ראשה לשלילה ברעד. "אתה ראית אותם בעצמך. הם לא היו מסוגלים להכיל אותה. היא הייתה כמו גחל בידיים שלהם. לא יכולתי להשאיר אותה אצלם, בין אם היא צודקת ובין אם לא. אבל עשיתי את הדבר הנכון, אדם. אני מבטיחה לך. ריסנתי אותה. היא שייכת לי."

נעמה הנידה את ראשה לשלילה בחוסר אמון. "לא."

"היא לא תעשה דבר בלי פקודתי המפורשת, היא תחת שליטתי המלאה – "

"זה לא נכון." היא שוב תפסה בשלבי הכרתה עד שעלתה למעלה. "זה לא נכון – "

ואז, בין דיבוריהם של הגבר והאישה, היא שמעה זאת – זה היה חלש, אבל עמוק בתודעתה, היא ראתה.

"עלי אליי, נעמה."

הסנוור העצום עיוור אותה כשפרצה לאוויר העולם.

 

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

 

היא התעוררה בתוך רכות חסרת גבולות שגרמה לכל נימיה ועורקיה להתרחב בפליאה. שם פקחה את עיניה ובמודעות הצורבת החדשה שחשה, פרצה בבכי.

"זה בסדר, אין צורך בזה," הקול נשמע משועשע, אבל במידה מסוימת גם מבין. "זה מה שצריך לקרות."

"עבר כל כך הרבה זמן," קולה רעד. "כל כך הרבה – "

"אני יודעת." היא פסקה בקול חרישי.

"אבל מה יהיה עכשיו? אני לא מוכנה ל – אני עדיין אוהבת אותה – "

"היא אימא שלך. את תמיד תאהבי אותה. אבל תהיה נחמה." נעמה הרגישה איך גופה נרפה אל מול המשפט הזה. רגע לאחר מכן התקשתה שוב כשהיא חזרה ודיברה. "את לא סתם פה, נעמה. את יודעת את זה, נכון?"

"אני לא מוכנה ל – "

"יש לך תפקיד." נעמה הרגישה את הליטוף היסודי בשיערה. "את יודעת מה התפקיד שלך?"

נעמה הנידה את ראשה לשלילה במרץ.

"אם היא רק הייתה מספרת לך, זה היה חוסך כל כך הרבה כאב." היא נאנחה. "העולם הזה מלא בכל כך הרבה חושך, נעמה. כל כך הרבה חורשי רע. אנשים שמחפשים דרך להוציא את יצרם המטונף על העולם, ומשתמשים בי כתירוץ…"

שתיקה השתררה למשך נצח, ואז הייתה עוד אנחה. "בחרתי בך, נעמה. את תוצר של מעשי האנשים הללו – ובכל זאת, את טהורה. ידעתי את זה מיד. אני רוצה אותך כשליחה שלי."

למרות יראת הכבוד, נעמה התכווצה. "הייתי בשיעורי תנ"ך. העולם לא תמיד מיטיב עם נביאי זעם."

"אבל אני כן." היא צחקה. "וחוץ מזה, זו הדרך היחידה בה תוכלי לצעוד. את מבינה?"

אך נעמה כבר הסתכלה מעבר לה, אל העתיד. בוודאות משונה התיישרה, עיניה הלחות מתייבשות לאיטן. לאחר מכן נשכה את שפתיה.

"אעשה את מה שאני צריכה לעשות."

 

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.