חלומות

מאת: בר פייזר

פתחתי את הספר בפרק הראשון -"בגודל של גרגר חול" – והקראתי אותו לאחותי. "יום אחד הנקודה התפוצצה והתרחבה. במאית השנייה היא יצרה את כל העולם שאנחנו מכירים כיום. בלעדיה לא היו לנו הירח, השמש והכוכבים. גם אנחנו לא היינו קיימים. הנקודה הזאת נקראה המפץ הגדול"

אחותי אהבה כשסיפרתי לה על לימודיי בבית הספר בזמן ארוחת הצהריים, ועוד יותר היא אהבה את הסיפורים לפני השינה שדרכם ניסיתי ללמד אותה. היא אהבה ללמוד אבל בגלל שהיו לה סיוטים קשים כל לילה, ההורים שלנו חשבו שאחותי היא ילדה יותר מדי רגישה ןכדי שהיא לא תיפגע עליה להישאר מוגנת בבית. הם לא הסכימו שאחותי תלך לבית הספר ובכך מנעו ממנה לקבל חינוך ראוי. אני לקחתי לעצמי את המשימה ללמד אותה על נפלאות החלל דרך הסיפורים שאני מקריאה לה לפני השינה.

"הנקודה התפוצצה. היא התפשטה במהירות עצומה ותוך פחות משנייה יצרה את הכל. אנחנו נוצרנו רק שנים על גבי שנים אחר כך." ואחותי הקשיבה לי ובהתה בי בעיניים מהופנטות. בסוף הפרק הראשון סגרתי את הספר. "זה הכל להיום. מחר בערב נמשיך בסיפור.. לילה טוב קופיף." נשקתי לה על המצח קלות, סגרתי את האור ויצאתי מהחדר.

"בחלל ישנם מאות מיליארדים של גלקסיות", הקראתי לאחותי למחרת. "בכל גלקסיה יש מיליארדים של כוכבים. הכוכבים נמצאים באי סדר בכל רחבי היקום. ישנם כוכבים שנמצאים במרחק מיליוני שנות אור מאתנו, ולא נוכל להגיע או אפילו לראות אותם בחיים. הכוכב הקרוב אלינו הוא השמש ו-"

"ומה עם הירח?" הפריעה לי אחותי בשאלה. העיניים שלה ננעצו בשלי, וידעתי שעד שלא אענה היא לא תתרצה ולא תתן לי להמשיך לקרוא.

"הירח הוא לא כוכב רגיל, הוא מאין לוין טבעי שמסתובב סביב כדור הארץ. גם כדור הארץ הוא לא כוכב פשוט, אלא כוכב לכת." עניתי לשאלה שלא נשאלה והמשכתי להקריא מהספר העבה את כל הפרק.  בדרך כלל כשסיימתי פרק, נהגתי לנשק למצחה ולהשכיב אותה לישון, אבל באותו הלילה קליאו התעקשה שאקריא לה עוד פרק.

וכך הקראתי לה באותו הלילה על מחזור החיים של כוכב, על ננסים חומים ולבנים וענקים אדומים. סיפרתי לה על כוח המשיכה ועל חורים שחורים. רק לאחר שבעה פרקים היא נרדמה ויכולתי ללכת לחדרי ולהתפנות לעיסוקיי, שכללו בעיקר קריאת ספרים והכנת המטלות שניתנו לי מבית הספר.

באותו הלילה, בשעה שהתכוננתי לשינה, קמה קליאו אחותי מסיוט ורצה לחדרי. היא קברה את פניה המיוזעות בחולצתי וסיפרה לי ביבבות חרישיות סיפור מעורפל על החור השחור שיביא חושך לעולם, ועל כוח המשיכה שירתק אנשים לרצפה.

לא ראיתי סיבה לדאגה מיוחדת. הסיוטים היו חלק משגרת הלילה של אחותי בגלל ההפרעות שמהן היא סובלת, והרי ידוע שחלומות הם עיוות של זיכרונות מהיום שעבר. הרגעתי את אחותי עם מילים מנחמות ואמרתי לה ללכת לישון. כשלא הסכימה, נכנסתי איתה למיטה וליטפתי את ידה ברכות עד שנרדמה.

למחרת בבקר, כשסיפרתי להוריי על מאורעות הלילה, הם אסרו עליי להקריא לה שוב מהספר. מאז הקראתי לה רק סיפורים דביקים על עלמות במצוקה ונסיכים שמצילים אותן מידי מכשפות, סיפורים מהסוג שילדות בגילה מתעניינות בהם. את הסיפורים האלו קליאו לא אהבה, ואפילו תיעבה. היא, בדיוק כמוני, שנאה את הרעיון שאישה לא יכולה להילחם בעצמה על גורלה ומתאהבת בכל גבר שמציל אותה.. אבל, היינו חייבות לסבול את שעת הקריאה הזאת יחד כדי לרצות את ההורים, שהסתכלו עלינו מפתח הדלת וחייכו בגאווה.

בפעם החמישית שקליאו חלמה את אותו הסיוט, התחלתי לדאוג. אחותי המשיכה לבוא לחדרי פעם בשבוע, כשדמעות בעיניה ובפיה עוד קטע מעורפל מסיפור סיוטיה. ביום שלאחר הסיוט החמישי, לא הצלחתי להתרכז בכלום. לא כתבתי סיכומים בשיעורים, הסתבכתי עם המורים ולא יכולתי לשבת בשקט. לא יכולתי שלא לחשוב על קליאו המסכנה.

הרגשתי שהסיוטים הקשים הופיעו בגלל הספר שקראתי לאחותי. הייתי צריכה לעשות משהו בנוגע לכך. הלכתי לספריה כל יום לאחר בית הספר וחיפשתי כל ספר שיוכל להסביר לי עוד על החלומות המוזרים של אחותי.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על אחותי במשך חודשים. הסיוטים השבועיים של אחותי המשיכו להפחיד אותה, והתמונה אט אט החלה להתבהר. כל שבוע היא תיארה לי כוכבים, ננסים וענקים שבאים בגלקסיות ותוקפים את כדור הארץ. היא סיפרה לי על ערפילים שמטשטשים את הראייה וכל הזמן חזרה על תיאור אישה בעלת שיער אדום ועיניים ירוקות – אפורות שנקראת סופרנובה.

נטשתי את הניסיונות להתרכז במשהו חוץ מהבעיה שעמדה לפניי. נטשתי את שיעורי הבית והעבודות. הלכתי לספריהבמקום לבית ספר. הקדשתי את כל כולי למציאת התרופה לחלומות המוזרים. כל יום חזרתי הביתה בשעות מאוחרות עם ספרים עבי כרס של מלומדים ופרופסורים על פסיכולוגיה וחלומות, אך זה לא הוביל לשום תוצאה. התחלתי להתייאש. חשבתי לא פעם לוותר. רק המחשבה על אחותי המסכנה, שמתמודדת עם זוועות פעם בשבוע גרמה לי להמשיך ולחפש תשובות בספרים

יום אחד בדיוק ארבעה חודשים מאז החלום הראשון הכל השתנה,. הייתי בדרכי לספרייה, ביום קודר במיוחד, כשמישהו צנח בצד השני של הרחוב. רצתי לכיוונו. כשהגעתי, גיליתי שהאיש נמצא בהכרה מלאה. הוא פשוט לא הצליח לקום. מספר אנשים ניסו להרים אותו, ללא הצלחה., נדמה היה כאילו הוא הודבק לרצפה. לא יכולתי שלא לחשוב שזה מאוד דומה לדרך שבה אחותי תיארה את כוח הכבידה בסיפורי החלומות שלה.

יכולתי להמשיך לטרוח סביב האיש המשותק, בניסיונותיי לעזור לו, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה, ורק מפריעה לאנשים נוספים שניסו לעזור לו. המשכתי הלאה בדרכי לספריה. חיפשתי ספרים וקראתי עד שעה מאוחרת מאוד. כשהגעתי הביתה, שמתי לב שאחותי לא משחקת בסלון כרגיל, רצתי לחדרה וראיתי אותה שוכבת במיטתה, חיוורת יותר מהרגיל והשמיכה מהודקת לסנטרה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהיא חולה. שמטתי את הספרים שהיו בידיי, ישבתי לידה ונשקתי למצחה הרותח.

באותו רגע החשיך הכל. לא כיבינו את האורות, אבל הכל היה חשוך. קליאו פלטה קול שהוא בין יבבה לצרחה ואני מיהרתי להיכנס מתחת לשמיכה לצדה ולחבק אותה.

"הכל יהיה בסדר," לחשתי לאוזנה, "זה רק חושך, הוא מעולם לא עשה לך שום דבר בלילה. אני פה איתך." רק בקושי הצלחתי להרגיע את ההשתנקויות ואת הדמעות שלה.

אף על פי שלא הייתי בטוחה בכך בעצמי. נשארתי איתה כל הלילה, וכשהתעוררנו בבוקר האור חזר. שתינו הבנו שהסיוט של קליאו מתגשם, זה הפחיד אותי מאוד, אבל בחרתי לא לאמר זאת לקליאו כדי לא להפחיד אותה עוד יותר. הכנתי ארוחת בוקר לי ולאחותי ויצאתי מהבית לכיוון הספרייה. ראיתי התקהלות גדולה של אנשים לכיוון מרכז העיר. עקבתי אחרי האנשים וכשראיתי את הסיבה להתקהלות, נבהלתי מאד וכמעט התעלפתי.

במרכז העיר יש כיכר שסביבה נמצאים כל המשרדים החשובים והעסקים הפחות מצליחים. רוב הזמן המקום שומם. רק אנשים שרוצים לעסוק בעניינים בירוקרטיים או תלמידים שהולכים לבית הספר עוברים שם. המקום צפוף ואפור ברובו. מעולם לא התאספו שם יותר מעשרות אנשים. היום התאספו שם אלפי אנשים, ואנשים נוספים זרמו לאותו הכיוון. ילדים, מבוגרים וזקנים עקפו ודחפו זה את זה. מהומה של צבעים וידיים, וכולם פנו אל עבר מרכז העיר.

על בניין העיריה האפור והמתפורר עמדה אישה עם גלימה ירוקה מתבדרת ברוח ושיערה אדום וגלי. ידעתי שזאת סופרנובה, שאני מכירה כל כך טוב מהתיאורים של אחותי. היא דיברה עם האנשים בשורות הראשונות ולא יכולתי לשמוע מה היא אמרה. דחפתי אנשים לכל עבר והתקדמתי קדימה.

"תתכוננו. זה לא יהיה קל." אמרה סופרנובה בטון אדיש. "אולי אוכל לעשות משהו. אנסה לעשות כל מה שאני יכולה. תמצאו מקום מסתור. תאספו אספקה. תתמגנו."  ואז היא נעלמה בצליל פופ גבוה.

כולם מסביבי נראו מבולבלים ומזועזעים. כמה אנשים בכו. אני הייתי בשוק. לא האמנתי שזה באמת קורה. פחדתי אפילו יותר, אבל יותר מכל דאגתי לקליאו, שסיוטיה מתממשים, בעקביות.

רצתי הביתה והסתגרתי בחדר. קראתי ספרים כדי להירגע, כפי שאני עושה בדרך כלל. הפעם היה לי יותר מדי דברים לחשוב עלייהם ולא הצלחתי להתרכז בספר. מאחר ולא הצלחתי להתרכז והרגשתי שאני קוראת את אותה השורה בפעם החמישית, החלטתי לעזוב את הקריאה ולישון.

כשהתעוררתי בבוקר, עטפה אותי תחושה מוזרה, ואז הבנתי שקליאו לא העירה אותי אתמול בלילה בעקבות אחד מהסיוטים שלה. רצתי לחדר שלה וראיתי אותה ישנה בשלווה, ללא סימן לבכי. כל כך שמחתי שהסיוטים חלפו סוף סוף, ששכחתי לגמרי ממאורעות היום שהיה. חייכתי לעצמי ובהיתי בה ישנה. אחר כך רצתי לכיוון בית הספר, בפעם הראשונה זה ארבעה חודשים. איחרתי ביום הראשון, לא טוב בכלל.

באמצע ההליכה לבית הספר ראיתי שוב התקהלות במרכז העיר ונזכרתי בכל מה שקרה.

הפעם סופרנובה לבשה גלימת קטיפה שחורה והחזיקה בידה דמות עם תלתלי זהב, בדיוק כמו של אחותי. ניסיתי להתקרב, אבל לפני שהספקתי להתקרב מספיק, כדי לאמת את החשד, סופרנובה נעלמה, בדיוק כמו ביום שעבר. נלחצתי מהאפשרות שהיא חטפה את קליאו ומיהרתי להקיף את הבניין כדי לחפש אותה.

הספקתי לראות את בד הקטיפתי השחור נכנס ליער וביחד איתו גם סופרנובה ואחותי. לא חשבתי הרבה, רצתי אחריה בכיוון היער. היה לי קשה יותר ויותר לשמור על הקצב ולנשום בשקט. עקבתי אחריה בתוך היער, בעליות ובמורדות, משתדלת לא למעוד על האבנים ולשמור על מרחק בטוח. הייתי מרוצה שהצלחתי לשמור על הקצב המהיר. רצתי אחריה בשקט מופתי עד שהיא הגיעה למערה מוארת באור ירוק חולני. עקבי נעליה נקשו על הרצפה הקרה. עקבתי אחריה בשקט, כשנעלי הספורט המרופטות שלי שפשפו את רצפת האבן וניסו שלא להשמיע צליל.

הקפדתי לשמור על השקט ולהתחבא בכל שלב. סופרנובה נכנסה דרך דלת מאולתרת עשויה אבן יחד עם קליאו וסגרה אותה מאחוריה, כך שלא יכולתי להיכנס לאותו המקום. בזמן הזה סקרתי את החדר ומצאתי את מקום המחבוא הכי טוב, מאחורי פסל של אישה בסגנון יווני בתוך גומחה בקיר. כשישבתי שם

הרגשתי כמו הדמות הראשית בספרים שאני כל כך אוהבת, אבל הפעם אני היתי גיבורת הספר, ולא הקוראת. זה נהיה מפחיד ומסוכן. כל בחירה הייתה גורלית והסיכויים למות היו גבוהים. למזלי היה לי ידע וניסיון עם נבלים מכל הספרים שקראתי. ידעתי שאני חייבת להיות שקטה אחרת אמות, ולא אוכל להציל את אחותי. אסור היה לי לעשות צעד פזיז.

לאחר שסופרנובה חזרה דרך הדלת, היא התיישבה על כיסא, נופפה בידה והתחילה לדבר אל האוויר.

"אנחנו חייבים לעשות משהו." היא אמרה וקולה הדהד בין קירות המערה. "הם לא יישרדו מספיק זמן."

להפתעתי האוויר התחיל לדבר איתה בחזרה. "שלום גם לך" הוא ענה בציניות. קולו היה גברי ועבה. "זה לא זמן לבדיחות. אנחנו צריכים לדבר כמה שיותר מהר. זה מתחיל והם לא יצליחו לשרוד." סופרנובה נשמעה מתוחה.

"מה שצריך לקרות ייקרה" ענה האוויר. הטבע עושה את שלו.

”אנחנו רק זקוקים לעוד זמן." רק בקושי הצלחתי להחניק את אנקת ההפתעה שלי.

"זמן זה בדיוק הדבר שחסר לנו עכשיו" הוא ענה בקול נוקב.

"אתה בטוח שאין שום דבר שניתן לעשות?" היא התחננה בפני האוויר. "אתה בטוח ש…"

"מה שהיה צריך להיעשות נעשה. מכאן אי אפשר לשנות את סדר האירועים. שינוי כזה יוביל להרס גדול אפילו יותר."

”אבל…" נשמעה שתיקה קלה ואז, "מובן. בראיין” היא נכנעה. סופרנובה  נאנחה בכבדות ונופפה את ידה באוויר. היא נמרחה על הכיסא ברשלנות ונראתה חסרת אונים. יכולתי לראות ולהרגיש את הצער שלה. אם לא הייתה חוטפת את אחותי, הייתי יכולה אפילו להאמין שהיא נחמדה ורוצה לעזור לנו. ברגע הזה, חשבתי שדעתה מוסחת וכבר לא אתגלה, סופרנובה נעצה במקום המחבוא שלי מבט ואמרה בקרירות, "את יכולה ללכת. אחותך לא נמצאת פה."

פערתי את פי בתדהמה. קמתי על רגליי ובהיתי בה. לזה הכי פחות ציפיתי. היא גילתה את מקום המחבוא שלי, היא לא הרגה אותי והיא ידעה שיש לי אחות, אף על פי שאחותי לא יצאה מהבית כבר שנתיים. סופרנובה צחקה. זה היה צחוק נחמד ומלא חמלה, ולא צחוק צורמני של נבלים. רגליי ננטעו באדמה. פחדתי, אבל משהו בקול שלה היה… אמין. היא נשמעה כמו אישה שמבקשת עזרה עם הקניות, ולא כמו מישהי שמבקשת להרוג אותי ואת אחותי.

"אני בצד שלכם," היא אמרה וחייכה. "בצד של הגיבורים, מצילי כדור הארץ. אני מנסה להשיג לכם עוד כמה דקות יקרות אל מול האסון שמתקרב. לכי אל אחותך, היא זקוקה לך."

סירבתי ללכת. כל שקרן מוצלח יוכל לשקר לי בפנים ולהגיד לי שהיא לא פה. לא הצלחתי להבין כיצד היא הצליחה להשיג את כל המידע שהיה לה על אחותי.

רק אחרי שהיא עשתה לי סיור בכל מקום במערה המעופשת והוכיחה לי שאחותי לא שם, אלא רק בובת אימונים עם שיער זהוב מתולתל, יכולתי לרוץ חזרה לביתי. רצתי הכי מהר שיכולתי, מעדתי על כמה אבנים, והתחיל לרדת לי דם מהברך, אבל לא היה לי אכפת. הייתי נחושה להגיע אל אחותי היקרה כמה שיותר מהר. סטיתי מהדרך ורצתי ביער. כשהגעתי לבית סוף סוף פתחתי את הדלת וכרעתי לצד אחותי, ששכבה על הספה. עורה היה בצבע ובמרקם של דף נייר. היא הייתה רזה יותר מהרגיל. היא חייכה אליי חיוך מלא כנות ושמחה והחזיקה את ידי בידיה החלשות. "הכל התחיל מנקודה קטנה בגודל של גרגר חול" היא אמרה לי בשקט. "יום אחד הנקודה התפוצצה והתרחבה. במאית השנייה היא יצרה את כל העולם שאנחנו מכירים כיום. בלעדיה לא היו לנו הירח, השמש והכוכבים. גם אנחנו לא היינו קיימים. הנקודה הזאת נקראה המפץ הגדול" היא ציטטה את המילים הראשונות מהספר שלנו. "תשמרי עליהם, רייצ'ל. תצילי אותם. הם זקוקים לעזרה". היא נשמה את נשימתה האחרונה, כשחיוך מרוח על פניה. עצמתי את עיניה הכחולות ובכיתי.

זה היה יום צחיח ויבש. השמש בהקה בשמים. ירדתי לרחוב. אנשים התרוצצו, צרחו ללא כל סיבה ומלאו את הרחובות ברעש נואש. תחושה של פחד ויאוש. המפץ הגדול החל