לחפון את העולם בידיים
מאת: רבבה שץ
שירה ישבה מול המסך ובהתה בטוויטר. טוב שיש אתרים שאין צורך לרפרש, חשבה. הם מודיעים לך על השנייה שבה ציוץ חדש יוצא לחלל היקום. קול אירוני בירכתי מוחה לחש לה "זה מה שהם רוצים שתחשבי, המתכנתים של טוויטר. אני מפקפק בכך שאת מקבלת הכל בזמן אמת, בעיקר כשהווי-פיי שלנו מתפקד כל כך יפה." שירה אמרה לו שישתוק ושפשפה את העיניים הדואבות שלה. לעזאזל, היא בטח מרחה את כל המסקרה, נכון?
ציוץ חדש צץ והיא לחצה במהירות. עוד יללה של מישהו שולי לגבי הבחירות באמריקה. הבחירות באמריקה לא מעניינות אם זה לא דמיאן שמדבר עליהן, ודמיאן לא צייץ כבר שבע-עשרה שעות.
דמיאן העביר את היד על האייפון וראה התראות רצות זו אחר זו על המסך בלי שאפילו פתח את הנעילה. לפני שלוש דקות הוא צייץ על סרט חדש של ג'ניפר לורנס עם אימוג'י של עוף חול ולכן ההתראות הן בקצב של חמש לשנייה. הוא שפשף עיניים בעייפות ותהה איך הוא הגיע לזה. סרטים, הזכיר לעצמו. אתה שחקן. אתה שחקן מפורסם, לכל הרוחות. ואתה אוהב את זה, מאוד אפילו. רק לפעמים כל עניין המוסכמות בינך לבין המעריצים שלך נראה כל כך….
מטופש.
כן, מטופש. לענות להם על כל ציוץ בתגובות ולראות אותם יוצאים מגדרם. ככה אתה יודע שעשית להם את היום. אבל זה כל כך… תבניתי. להיות מחויב להגיב על כל אחד מפורסם שמדבר, להצטלם עם כל מי שרוצה, להתחבר עם האנשים הנכונים – אלו שהמעריצים אוהבים גם הם. לא לסמפט את מי שהם לא.
רוב המעריצים הן בנות בנות ארבע עשרה ממילא. בלי לזלזל, יש להודות שהוא לא מרגיש שזה עניין חשוב כל כך.
הוא נזכר בחלומות שלו. פעם היה בטוח שלהיות שחקן יביא אותו לגג העולם. אם זה גג העולם, אז העולם די דפוק.
ומשחק היה סיזיפי כל כך. ופפראצי, הצורך להיות מה שרצו שיהיה… איפה היכולת לעמוד למעלה ולהרגיש את העולם בידיים שלו?
שירה ענתה לציוץ של דמיאן באנגלית "אומייגד שווה צפייה??!!" והרגישה שהיא עושה מעצמה צחוק. אם דמיאן יענה לה על זה ספציפית היא בכלל תרגיש מטופשת. אבל אם הוא באמת יענה… היא כנראה תרוץ בצרחות ברחבי השכונה וזה לא מה שיטריד אותה. היא חייכה קלות. ככה זה, אי אפשר להפסיק לקוות.
דמיאן ענה לאחת ששאלה אם זה הסרט עם החללית ב"כן, הוא מגניב" ולעוד אחת ששאלה אם הוא היה רוצה לשחק בו ב"הייתי מת אבל מה הסיכויים שלי ^_^" ובזמן שעוד תגובות רצו על המסך צדה את עינו תמונה של מישהי בשם שירה. התמונה שלה היתה צילום ישן שלו עם דיקפריו והיא שאלה "אומייגד שווה צפייה??!!". הוא שקל לרגע לענות אבל לא היה לו כח והוא יצא מטוויטר והרים את הראש לטלוויזיה.
שנייה אחרי זה שירה הרגישה צמרמורת מטפסת במעלה הצוואר שלה ולפני שהספיקה לבדוק משהו היא נעלמה. לעזאזל, זה בטח אומר שהיא כמעט הצליחה. כל מה שהיא צריכה זו נקודת אחיזה אצל דמיאן ואז סוף סוף תוכל להמשיך. אוף! הצמרמורת ודאי אומרת שהוא ראה את הציוץ שלה. היא מכירה את זה מניסויים קודמים. אבל כל עוד הוא לא תורם את הצעד שלו אין לה איך להחזיק את הקשר אליה ולמשוך.
היא המשיכה. הפעם הבאה שבו היתה קרובה היתה כשכמעט הלכה לישון, בדקה את הטלפון וראתה פוסט חדש בפייסבוק שלו. היא ענתה מהר וכעבור כמה שניות הרגישה את המבט שלו עובר על פניה, גולל את המסך וחולף הלאה.
לעזאזל. תענה, תענה, פעם אחת תענה…
גם לייק יספיק. בקושי, אבל לצורך העניין. כן.
ואחרי חודש. אחרי עוד חודש של דריכות, שהגיע אחרי שנה וחצי של ניסיונות. חודש וזה קרה.
דמיאן ענה לאיזו שירה על תגובה לציוץ והסתכל מבעד לחלון המלון. הוא הגיע לכנס יוצרים בלוס אנג'לס, היה ממש מגניב עד עכשיו. הוא צריך להסתובב בזהירות, תמיד עם אנשי אבטחה. אתה יוצר מקובל, אתה יוצר מוערך, הזכיר לעצמו בראש, בשקט. זו עסקת החבילה.
לעולם הוא לא חשב שיגיע למצב הזה. הוא התעייף מכל העניין. לכל הרוחות, אין נסיגה אחורה. זו לא אופציה.
שירה קיבלה תגובה. לרגע היא לא הפנימה, בהתה בהתראה שכמו הבהבה מולה בפראות. ואז החניקה צרחה – היא היתה באמצע אכילת קוסקוס בהפסקה בעבודה, נו באמת – הרימה את הראש והתרכזה.
עכשיו הוא ברשותה.
דמיאן שפשף את הראש ותהה מאיפה נפלה עליו העייפות הזו. חשכה, ערפול חושים. איפה הוא?
שירה מיהרה הביתה. זה הרגע הגדול שלה. לא טרחה להודיע למישהו, אפילו לא לקחה את קופסת הקוסקוס לפח. היא לפתה את הטלפון בידיים נחושות ורצה הביתה.
לפתוח את הדלת. להיכנס. לנעול מאחוריה. להיכנס לחדר שלה. לסגור את החלון ולנעול את התריס. חושך. מצוין.
ועכשיו לעבודה. הקשר הקל והדקיק שהרגישה לפני כן ריחף בירכתי התודעה שלה. היא החזיקה אותו והחלה למשוך. בעדינות, בעדינות…
בנתה לאט לאט שכבות גיבוי, מלפפת אותן סביב הקור הדק. ומושכת. כל הזמן מושכת כלפיה. חשה את המשיכה ממרחק עצום. היישר מאל איי עד אליה, חוצה יבשות. נמשך. נמשך. כל כך לאט, אבל מתגבר…
ובסוף, בשיא הריכוז, היא התנודדה מעט, הושיטה ידיים והפעילה כח סופי במשיכה אחרונה.
והנה הוא כאן.
דמיאן פקח עיניים לאפלולית ובחן את המקום. חדר קטן, ארון, מיטה. הוא עמד כשיכור במרכז וניסה לשלוח יד כדי לא ליפול על כיסא שעמד ליד.
צרחה נשמעה והוא שם לב שעומדת לידו דמות. מישהי. שיער חום, משקפיים. חולצה ירוקה.
"איפה אני? מי את? איך הגעתי לכאן?"
שירה הסתובבה סביבו וחייכה מאוזן אל אוזן. האימונים השתלמו, הנה הוא כאן. מבולבל אבל שלם. היא חיבקה אותו והוא נרתע.
"אלף, אין משמעות למיקום שלנו. בית, תקרא לי פאנגירל. גימל, הבאתי אותך לפה כי אני צריכה אותך למטרה חשובה. אין לנו זמן לבזבז."
דמיאן גנח בייאוש. למה הוא לא הלך ללמוד עריכת דין או משהו, כמו כל בן אדם שפוי.
לקחה שעה לשכנע את דמיאן שאין לו דרך לברוח. הוא גם נקשר באזיקים ליתר ביטחון – זוג על הידיים וזוג לארון. היא נתנה לו לשבת בנוחות על פוף ורוד.
"תשמע, זה הולך ככה -"
"אה! חטפת אותי? את רוצה להשתמש בי לאיזו תכנית שטנית? או לבתר אותי ולאכול?"
"מחיאות כפיים סוערות, אין עליך. ממש שרלוק הולמס. אתה לא מבין שאין לנו זמן?! יש מלא עבודה ואין לך ברירה בכל מקרה."
היא סיפרה לו. ישבה ופירטה והסבירה ושאלה לבסוף. "אז אתה איתי?"
דמיאן ניסה לעכל מה הוא חושב. שירה הביטה בו במעט חשש והוא חשב על זה. הכח, העניין, הבריחה למחוזות שנראו כמו פנטזיה. "יש לך מזל ששעמם לי גם ככה לפני כן. לא הייתי משתף פעולה אם זה לא היה מסקרן מספיק."
"כאילו שיש לך ברירה."
שירה שטחה את שלבי התכנית המעשיים לפניו ודמיאן גלגל עיניים. אבל הטלפון שלו היה אצלה אז נקודת ההתחלה לא תהיה בשליטתו ממילא. שתתחיל משם. למי אכפת.
"נתחיל בקשר עם האנשים שעובדים איתך ואחר כך למעריצים. ננצל את הכח שלהם להסטת האנרגיה אלינו."
והם עשו את זה. דמיאן ישב ושיתף פעולה, כאילו בהכרח. הקפיד להתלונן. בתוכו הוא החל לחוש מרדן באופן מגוחך כלשהן – סוף סוף הוא עושה משהו מעניין. קרימינלי. יוצא דופן. זה הריח כמו הרפתקה.
הוא תהה איך הוא עוד לא איבד את השלווה ובעט לכל עבר. הרים את הראש לשירה המרוכזת ובהה באפלולית. אין קהל, והוא ממילא הפר את כל הכללים מאז שהגיע.
תזכור, תמיד טענת שאתה טיפוס יוצא דופן, לא? כנראה זה מתבטא גם כאן.
שירה היתה מוכנה לכל. פרשה מפה עצומה ומלאת שרטוטים על הרצפה. קשרים מפותלים בין אנשים, רמת ההשפעה שלהם. סדר פעולה נכון שנבנה בשעות של עמל ונמחק שוב ושוב ושוב עד שהיו ימים בהם היא רצתה להתייאש ולזרוק הכל.
העבודה משתלמת, בסופו של דבר.
דמיאן שרק בהתפעלות.
היא הרימה אליו מבט. "אני סומכת עליך, דמיאן. בחרתי באדם הנכון."
דמיאן היה מספק אינפורמציה ומייעץ, שירה היתה עוצמת עיניים ומתרכזת. אחרי שלוש שעות שירה הביאה צ'יפס וקולה והתרווחה על הכיסא.
"בוא נראה עכשיו לאן זה הגיע."
ציוץ ראשון היה של ג'וש, שחקן עמית. הניסוח נבחר בקפידה בדיון של עשרים דקות בין דמיאן לשירה. לא היה שם עניין מיוחד חוץ ממילים מסוימות שלטענת שירה נבחרו פסיכולוגית לעורר יותר אנרגיה, ודמיאן ניסה לקצר ולייצר אמינות. התוצאה היתה שלושים אלף.
"סטנדרטי." דמיאן טען. "אני מקבל ממוצע של ארבעים אלף."
"שוויצר." שירה עצמה עיניים והתרכזה, חשה את הגלים מפעפעים כמו חשמל תחת אצבעותיה. "עד כמה אתה רוצה להיות הראש של זה? עכשיו זה הזמן. השתמשתי בך בכח, עכשיו אתה יכול לבחור להיות חלק מזה. אם לא תרצה אשחרר אותך. בדיליי של זמן, כדי שלא תפריע לי, אבל אתה יכול לצאת. ואשאיר אותך חופשי."
דמיאן נעץ בה מבט חודר והניח את ראשו בין ידיו. שירה נתנה לו זמן. תמונות חלפו מול עיניו העצומות.
הוא, יושב בכנס ובוהה בקיר, אנשים מהקהל מריעים.
טקס פרסים. יושב בקהל ומחייך לעיתונות.
שערורייה עם שחקנית אחת ומפיקה כלשהי. טענו שהוא מעורב בה והוא נאלץ לכבות את הקשר לעולם החיצון במשך חודש.
שירה, ברק בעיניה וחיוך זדוני. שליטה וכח. הידיעה שהלא ידוע יהיה בידיו.
"בואי נכבוש את העולם."
שירה חייכה חיוך רחב כאילו עמדה להתפוצץ. "ידעתי שאפשר לסמוך עליך."
בשבועיים הבאים הם הסתגרו בדירה שלה ועבדו. מפות, שרטוטים וטכנולוגיה פוזרו בכל עבר. מטרת התהליך: להגיע לקהל גדול ככל האפשר, לפזר את רשת האנרגיה. אדם שנוגעים בו – נדבק. מי שנדבק מעביר את השליטה בכוחות הפעולה האינטרנטיים שלו לידיה של השולטת – שירה.
"ספירת מלאי: מאה אלף עד עכשיו. שונים! זה מה שהטבלאות שלי אומרות, לכל הפחות. יש לנו את זה, חבר. זה נראה קצת, אבל עם הקשרים שלך – אנחנו עוד רגע שם." שירה התיישבה על הספה בשמחה. "בוא נחגוג קצת."
"תגידי, איך בעצם כל זה עובד?" דמיאן הרים את הראש והתמתח. "מי היה חושב על זה?"
"אממ." שירה הרהרה קלות. "זה התחיל לפני… חמש שנים? כנראה. התכתבתי בפייסבוק עם חברה. היא אמרה שהיא הולכת לישון. רציתי עדיין לדבר. כשחשבתי על זה הרגשתי כאילו יוצא לי כח כלשהו מהבטן לכיוונה. היא נשארה בפייס עוד חצי שעה, כי על זה חשבתי. אחר כך ניסיתי לעשות את זה במציאות וזה לא עבד, אבל ברשת זה עבד. תמיד."
"קול. את חושבת שאני יכול ללמוד את זה גם?"
"לא יודעת. ניסית פעם? איכשהו קשה לי להאמין שאני היחידה שגילתה את זה מתוך רבים שיכולים לעשות דבר כזה. אז או שאני היחידה, או שיש לנו מתחרים."
"ולמה בעצם הוצאת רק אותי במעבר מרחבים?"
"אתה מודע לכמה שזה היה קשה? לעזאזל, דמיאן. שנתיים שאני מתאמנת לזה כמו למרתון. כמו שריר שצריך לפתח. וצריך… טוב, צריך קשר רגשי מספיק חזק." שירה הסמיקה.
דמיאן חייך חיוך מסנוור. "אווו."
"נו, די, אל תהיה כזה. אני פאנגירל, אתה יודע? ובמציאות אתה הרבה פחות מרשים." היא עיקמה את אפה והבליעה חיוך. דמיאן נראה משועשע עד מוות.
"ולמה תכלס היית צריכה אותי ולא חברה או משהו?"
"אני חושבת שככה אני יכולה לחשוב בגדול. יש לך פריסה שלא אגיע אליה בחיים. אתה נותן פה חתיכת קפיצת דרך. המון מעריצות נלהבות."
"מעריצות נלהבות? אין מצב. כולם אנשי עסקים בני ארבעים. כמוך."
שבועיים. שבועיים של ישיבה קדחתנית. גיחות חפוזות למכולת, שיחות של דמיאן עם אנשים. תירץ איכשהו את ההיעדרות שלו. מדי פעם הוא עצר לחשוב למה לעזאזל הוא עושה את זה ואז היה מרגיש את השלווה שבחוסר קהל והשמחה בלעשות משהו, משהו מאתגר. זה הרגיש כל כך טוב. אולי הוא היה צריך לעשות הסבה מקצועית לסוכן חשאי כבר מזמן. ותודה לשירה שהביאה אותו עד הלום.
"גמרנו." שירה התמתחה ונשכבה על השטיח. "אני ממש חושבת שזה הסיום. יש לנו שליטה בקהל גדול מספיק כדי להפר את האיזון, ואני יכולה להתערב שאם ננסה עכשיו לבצע הסטת כח זה יצליח."
דמיאן הסתכל עליה. פתאום הכל נראה כל כך מוזר, והוא תהה אם זהו – זה נגמר?
"אז בואי נתחיל."
"אתה תצטרך לקרקע אותי במחשבה לכאן כדי שלא אלך לאיבוד. תעצום עיניים ותדמיין את הקשר אלי. אני אשאר מחוברת אליך וכל עוד אתה מרוכז אני לא אשתחרר."
שירה התחילה לסרוק את שטח הפעולה. היא בחרה לבצע לפי אזורים – כדי לוודא שלא תפספס. היא התחילה מקנדה וסרקה במחשבה אווירית את האזור. נקודות בשליטה הבהבו באדום תחת עפעפיה והיא הרגישה את הכח זורם ממנה אליהם. ברגע שגמרה שטח הוא קם בגל כח מעצמו וסחף איתו אזורים סמוכים.
דמיאן ישב לידה והתרכז בכל הכח. לעתים פחד שהיא תתחמק לו, שהזרם יסחוף אותה חזק מדי, ואז היה מרים את היד באוויר וקופץ אגרוף סביב כלום, מושך באיטיות את התודעה שלה. זה דרש המון שיווי משקל ומשחק עדין עם המחשבה. כבר אחרי חמש דקות שניהם החלו להזיע.
כעבור רבע שעה דירה פתחה עיניים והביטה בדמיאן. "אני חושבת שעכשיו זה עומד להגיע…" היא נרעדה ובתנועה פתאומית היטלטלה. לרגע זרחה באור משונה ואז הוא התעמעם וכשהביטה אליו שוב העיניים שלה נראו אחרת. מעין ניצוץ אדום הופיע בהן.
דמיאן בלע רוק וחייך בהיסוס. "את קצת מפחידה."
שירה הנידה ראש מצד לצד כמו כלב שמנער מעליו מים. "די, אני חוזרת לעצמי. דמיאן! הצלחנו!" היא קפצה במקום, מנסה לעכל את העצמה החדשה.
"אז מה תעשי עכשיו, כשהכח אצלך? אנחנו שליטי העולם."
"מה, לא אמרתי לך דברים שחשבתי עליהם?" שירה נראתה נבוכה. ומבולבלת.
"לא." דמיאן כחכח בגרונו. "חשבתי שאת לא סומכת עלי, והעדפתי לא לשאול."
שירה הרצינה. "האמת שאין לי מושג. הצעות?"