מיRה

מאת: גל יונגלסון

"וזהו?" שאלתי. "אחר כך זה יהיה כמו דף חדש?"
"לא, ממש לא כמו דף חלק. דף חלק לעולם לא יהיה לך.
זה יהיה יותר כמו דף שכתבו עליו, ואז עשו ממנו כדור וזרקו אותו לפח, ואז הוציאו אותו ומתחו אותו קצת ומחקו את הכול, ואז שוב זרקו אותו כי זה לא התאים, ואז החליטו שוב להוציא אותו.
אם את מצליחה להתעלם מכל הקימוטים והקפלים והמחיקות אז את סבבה עם זה, אבל כמה שלא תתאמצי את עדיין תמיד תדעי שזה לא היה דף חדש."
"אז מה זה שווה?"
"שתוכל לנסות להמשיך בחיים שלך ג'ון. זה מה שרצית, לא?"
"איזה עוד אופציה יש לי?"
"אין לך."
"אין דבר כזה."
"ברוך הבא למציאות."
"תמיד יש עוד אופציה אחת אחרונה."
"תן לנו את מיRה. תן לנו להעתיק אותה, ללמוד אותה. אתה יודע עד כמה היא מיוחדת"
"ואת יודעת שזה בחיים לא יקרה"
"אז לשאלת, כן זו האופציה האחרונה שלך."

קפטן הולי נעצה בי את המבט המיוחד שלה, המבט שמבהיר לך שהיא כולה אתך בשיחה, אבל רק כי אין לה שום דבר יותר דחוף עכשיו לעשות. ושאם כן היה לה משהו יותר דחוף, היא לא הייתה מהססת לחפף אותך מהחדר מבלי להניד עפעף.
ישבתי מולה ושפשפתי את מפרקי הידיים שלי. סימנים אדומים עיטרו אותם. זה לא כאב, אבל ניסיתי לסחוט כמה נקודות זכות. לפנות לצד האימהי שלה. לרגש.

"אני ראיתי שהאזיקים השאירו לך סימנים. אתה לא צריך לשפשף את הידיים בשביל שאני אשים לב לזה."
"בכלל לא חשבתי על זה."
"ג'ון, אני מכירה אותך יותר טוב מזה."
"אני יודע. ובגלל זה את אמורה להבין למה כל האופציה שנתת לי לא באו בחשבון."
"אני מבינה, ברור שאני מבינה. אני מבינה שאתה חמור סתום ועקשן, שחושב רק על עצמו, ובמקום להתמודד הוא בוחר לעשות מהומות ואחר כך לבכות. אני רק חושבת שאתה לא מבין."
"אני לא מבין?"
"כן, אתה. אתה לא מבין שהסיבה היחידה שעוד לא עשו לך "חינוך מחדש" זה בגלל שאני לא הרשתי להם. כל עוד אתה אסיר שלי לאף אחד אסור לגעת בך. ויש כל כך הרבה ידיים שהיו רוצים לעצב אותך מחדש ג'ון."
"אבל את מבינה שאת מבקשת ממני לחזור לשם?"
"כן, אני מבינה"
"ואת יודעת מה זה אומר?"
"שהשיחה הזאת נמשכת יותר ממה שהתכוונתי שתמשך?"
"לא, שהכול יכול לקרות שוב."
"אני מוכנה לקחת את הסיכון"
"אני לא."
"אוקי. אז מבחינתי אתה משוחרר. אתה יכול לצאת לדרך, ללכת הביתה."
"באמת?"
"כן. באמת. בוא נראה אם תצליח לחצות את הכביש לפני שהחור תחת שלך יהפוך לחור שחור."
הסתכלתי אל תוך עיניה הכחולות והאדישות. עיניים שראיתי לא פעם נאדמות וזולגות, נעצמות בכוח או נפערות בתדהמה. עיניים שפעם הסתכלו בי בהערצה וכבוד. זה באמת מרגיש כאילו חיים שלמים עברו מאז, אבל פעם היא הייתה הפקודה שלי. פעם הולי הייתה החיילת החדשה אצלי במחלקה ואני הייתי זה שלקח אותה תחת חסותו. אני לימדתי אותה להסתער, לוודא הריגה, לדקור, לשסע אני חבשתי לה את הידיים אחרי קרב ואני ניגבתי לה את כתמי המוח מהפנים כשבן זוגה התפוצץ בקרב.

"ג'ון!"
"מה הולי, מה?"
"קפטן הולי!" הרימה את קולה. כנראה מתחיל באמת להימאס לה.
"סליחה קפטן".
"אתה מוכן להחליט כבר?"
"מה יש לי להחליט בדיוק?"
"אתה לוקח על עצמך את המשימה הזו או לא?"
"איזה ברירה בדיוק את משאירה לי? או "כיול מחדש" או לטוס לחלל. לא זה ולא זה. אני רק אני רוצה שהסיוט הזה כבר יגמר, זה מה שאני רוצה. את יכולה לעשות שזה יקרה?"
"לא. זה בחיים לא יקרה"
"אז תשלחי את תחת שלי לחלל ותעזבי אותי בשקט."
"חייל" צעקה קפטן הולי בקול וחייכה אלי. "קח את האסיר בחזרה לתא שלו! ותסגור את האזיקים יותר חזק. אני רוצה שירד לו דם!"
*

קיבלתי חללית משא.
מעולם לא הייתי טייס מבריק, אז ברור היה לי שלא ישקיעו בי יותר מזה, והאמת שעם מערכת הפעלה מספיק טובה אתה לא באמת צריך לדעת להטיס חללית, ולי הייתה "מערכת יישומית רבת התכנויות " – מיRה, והיא הייתה הטובה ביותר.
את מיRה בנינו אני ואשתי. או יותר נכון היא ואני. היא בנתה ואני נתתי את השם והשתמשתי. את השם אגב קראתי על שמה, מירה. ואז חיפשתי ראשי תיבות שיתאימו לזה.
מירה אשתי הייתה מהנדסת מערכות מהמבריקות שהיו. היא ידעה לבנות מערכות שיעבדו בדיוק לפי הצרכים האישיים שלך, ויתאימו לך יותר מכפפה ליד, יותר מבן זוג. ובגלל שמירה ידעה בדיוק מה אני צריך, היא בנתה לי את המיRה הכי טובה בחייל. מיR הייתה מחוברת אלי בצ'יפ עצבי המוצמד אל ראשי ומשדר אל גזע המוח. הפסקתי לספור את כמות הפעמים שמירה ומיRה הצילו לי את התחת ואיתי את כל המחלקה, אבל כל הצלה כזו גררה אחריה משימה יותר ויותר מורכבת. פתאום התחלנו לקבל את המשימות ההזויות ביותר, אם זו פלישה לחללית האם של צ'סטרות המחפשות טרף קל, חטיפת הנווט ראשי של הצי הרוייאלי, או סתם הפגנת נוכחות לאורך הפאה ה"חשוכה" בקצה הגלקסיה. כל משימות הפכו כל כך מופרכות שכאילו נכתבו במוחו הקודח של סופר מתחיל המנסה לחפות באקשן על חסך בתוכן.
כשחזרנו מקצה הגלקסיה מיRה הוכיחה שוב שאין שני לה, אך ההחלטה שלקחתי בעזרתה היא הסיבה שהביאה אותי לכאן היום. היא גם הסיבה שמירה שלי היא זיכרון עבר כואב והיא גם הסיבה שכנראה אין הרבה שרוצים לדבר עלי בלשון הווה.

רגע אחרי שנכנסתי לחללית וחיברתי את מיRה אל מרכז הפיקוד, נתקבלו הוראות המשימה. תדלוק, איסוף מטען יקר ערך והבאתו אל מאדים, כוכב זניח קרוב לכדור הארץ, כוכב זניח בפני עצמו. המרחק למאדים שנמצא כמעט בקצה השני של תחום שיפוט המין האנושי הוא בערך 360 שעות טיסה בחללית צי, וכמעט כפול מזה בחללית משא. בגלל קו המרחקזמן, לא נהוג לצאת למסעות שכאלו לבד. על פי רוב מובילי חלליות משא הם משפחות שבטיות שנודדות יחדיו על פני הגלקסיה וכך הבדלי המרחקזמן לא מפרידים בינם. אני יצאתי לבד, כי לאף אחד לא אכפת היה אם אחזור זקן, צעיר או אם בכלל אחזור, חוץ ממיRה.

"ג'ון" קפטן הולי עלתה מולי בהולוגרמה. היא התקלחה ויכולתי לראות פיטמה מבצבצת מבעד לקצף האמבט.
" קפטן, את ערומה"
" ג'ון, אל תהיה לי משמרות הצניעות עכשיו, טוב? ואתה יכול לקרוא לו הולי עכשיו. אני לא בתפקיד"
"כן קפטן"
"הבנתי אותך ג'ון" אמרה בכעס, חשבתי לפנק אותך באיזה סקסוגרמה קטנה לפני שאתה יוצא, אבל לך תזדיין מה אכפת לי בכלל."
הולי קטעה את השידור והתפוגגה לאוויר.
"אמרתי לך" אמרה לי מיRה.
"שמה?"
"שהיא רוצה אותך"
"דיי נו, תפסיקי כבר. היא חברה זה הכול. אין הבדל בינה לבין כל חבר אחר שלי"
"אין לך חברים."
"היו לי."
"אני לא זוכרת שאחד מהם הציע לך לעשות סקסוגרמה."
"אז לידיעתך אחד דווקא כן הציע."
"והסכמת?"
"זדייני טוב?"
"אז אתה רוצה שאני אעשה איתה סקסוגרמה?"
"אולי דיי" הרמתי את הקול. "מה זה עניינך בכלל? את מוכנה לקבוע נתיב לתדלוק ולסתום?"
לאחרונה מיRה החלה להיות מעורבת יותר מידי בחיי האישיים. היא התחילה גם להשתמש בדמותה של מירה בכול פעם שעלתה מולי במסך, אבל אסרתי עליה להמשיך עם זה. זה היה מפחיד מדי. אמיתי מידי.

לאחר התדלוק עגנו ברציף 0, רציף חומרים מסוכנים. דיי צפוי שישלחו אותי למשא כזה עם חומר ביקוע בלתי יציב. גם אם אשרוד את 700 ומשהו שעות הטיסה מבלי להתפוצץ, סביר להניח שבדרך חזרה אמות מהקרינה. כך או כך, הטיסה הזו הולכת להיות מסע הלוויה שלי. אני כנראה אעלה מול הולי ואתנצל, אנסה לקבל סקסוגרמה אחרונה לפני המוות.
רציף הטעינה האחורי של החללית נפתח ומובילית קטנה נכנסה דרכו פנימה. עזבתי את גשר הפיקוד וירדתי אל אזור המטען מתכונן לגרוע מכול. רגע לפני שנכנסתי לבשתי את חליפת ההגנה הצהובה מפני חומרים מסוכנים, הקפדתי על קסדה אטומה עם מערכת נשימה ביולוגית מחזורית, וכמובן כפפות. בקושי יכולתי לזוז ולא לדבר על לראות משהו, אבל העדפתי להיות תקוע במקום ולא לגסוס עוד בדרך לשם.

"היי" קול מוזר נשמע מחוץ לחליפה. " חשבתי שאמרתם ש C3-po לא היה אמתי"
"שתוק כבר אדילס" קול אחר השיב לו. וביניהם המולת קולות אחרים וכולם מוזרים מאוד.
"לא להאמין יש בפנים בנאדם" קרא אחד מהם כשפתחתי את הקסדה.
"תנסה לפתוח גם אותו. אולי יש בפנים עוד אחד" קרא אחר, ומיד החלו לנסות ולטפס עלי.
עיניי היו מלאות בזיעה מהחום שבתוך הקסדה ובקושי הצלחתי לפתוח אותן ולראות משהו. אבל כשסוף סוף הצלחתי לפקוח חצי עיין, התברר לי שלא התכוננתי לגרוע מכול. קיבלתי משלוח של גמאדים.

בראשית תכנית החלל האנושית, בני האדם נאחזו בכול מה שמצאו, לכן נעשו ניסיונות נואשים ליישב מקומות בלתי ראויים לישוב. אחד המקומות היה מאדים. וכך, במקום להשקיע את המאמצים בפיתוח טכנולוגיות להגיע למקומות רחוקים, חדשים וראויים יותר, הושקעו המאמצים ליישב כוכב לכת חם ומדברי שאינו מתאים לחיי אדם בעליל. משלחות היישוב למאדים לא העלו פרי, ולכן נזנחו התוכניות ונזרקו לפח. אבל, ביחד עם התוכניות "נשכחו" גם המתיישבים האחרונים במאדים, והקשר עמם "נותק".

לאחר "המלחמה הגדולה" ועם- "הנטישה הגדולה" ו-"ההתנחלות הגדולה", התגלה מין חייזרי חדש בעל מראה אנושי אך בפרופורציות שונות. הם נמוכים מאוד בעלי רגליים קצרות ועבות, ידיים ארוכות יחסית ועבות גם כן, ואברי מין גדולים בכול קנה מידה פרופורציונלי לגופם, דבר שהקנה להם מעמד של כוכבי על בתעשיות הפורנו הגלקטית.

לאחר שנים של חקירות גנטיות הסתבר שאלו הם צאצאי משלחת ההתיישבות האחרונה למאדים. בדרך נס הם הצליחו לשרוד, להתגבר על המחסור בגנים, ואף לצאת ממאדים ולשגשג כלכלית. הם לא הצליחו להתגבר על טראומת הנטישה והפכו יצורים בלתי נסבלים, קולניים, לא נעימים, שמסתובבים בקבוצות של שבע, דבר שהופך אותם לבלתי נסבלים עוד יותר.
" מיRה, נטרלי בבקשה כל יכולת שליטה על כל דבר שהוא במג"צ. אני לא רוצה שיוכלו לעשות משם כלום, לא לפתוח דלת, לא להדליק את האור. אפילו לא להוריד את המים באסלה."
"אתה יודע שכבר כמה מאות שנים לא מורידים מים באסלה, נכון?"
"זאת צורת ביטוי מיRה, ואל תזייני לי עכשיו בשכל" צעקתי ממהר אל הגשר, רגע אחרי שנעלתי את חבורת הגמאדים במגורי הצוות. "ותעלי מול קפטן הולי. דחוף!"
רגע אחר כך כבר צרחתי על ההולוגרמה של הולי, שהפעם הייתה לבושה ולא נראה שהתרגשה מצעקותיי.

"מה אני נראה לך? מוביל בקר, שירות המוניות הפרטי שלך? מה זה החרא הזה? חשבתי שאת שולחת אותי למשימה חשובה, במקום זה תקעת אותי עם חבורת שחקני פורנו." צרחתי על דמותה האדישה.
"לא כל הגמאדים שחקני פורנו אתה יודע, כמו שלא כל הנאשמים ברצח מחלקה שלמה מקבלים הזדמנות שנייה. אבל מה אתה יודע, יש כאלה שכן מקבלים. יש כאלה שאפילו מנסים לעזור להם. לגמרי במקרה נשארה עוד מישהי אחת שאכפת לה, מישהי אחת בכול היקום המחורבן הזה שמנסה להציל את הנשמה האומללה שלך. אבל מה אכפת לך? אתה עושה רק מה שטוב לך. עם המאצ'ואיזם המעושה הזה והאגו המנופח."
"את יודעת מה? כן, יש לי אגו. וכן, אני חושב שאחרי שעשיתי לא מעט בחיי, יכולתי לצפות למשהו קצת יותר חשוב מלהקפיץ כמה גמאדים הביתה."
"אתה טיפש אתה יודע את זה? אתה כל כך טיפש שאתה כל כך שקוף שפשוט אפשר לצפות בערך כל דבר שאתה אומר ועושה. חשבת שאולי יש המשימה הזו יותר ממה שזה נראה לעיין? חשבת אולי שלפעמים, הדברים הם קצת יותר מסובכים ממה שזה נראה?"
השתתקתי. יותר מסובכים? על מה היא מדברת?
"את מוכנה להסביר?"
"לא כרגע. כרגע כל מה שאתה צריך לדעת אתה יודע. תתחיל בבקשה במשימה שלך, נדבר בהמשך."
היא נתקה את שידור, ואני נשארתי לבד בגשר הפיקוד, בוהה בדמותה של מיRה בוהה בי מהמסך ומושכת בכתפיה הווירטואליות ללא מילים.

"אנחנו צריכים לקבוע כמה כללים ברורים", הבהרתי לחבורת הנוסעים שלי. "אני לא מתכוון להיות בייביסיטר של אף אחד כאן. אני גם לא מתכוון לרדוף אחריכם, לבשל לנקות או אני לא יודע למה אתם מצפים ממני. אני לוקח אתכם הביתה, זורק אתכם בהזדמנות הראשונה שאני יכול, ובורח כאילו לא הכרתי אתכם מעולם. זה ברור?"
"אההה סליחה, החלק של הלא לבשל לא היה ברור לי, כי אני הזמנתי טיסה עם פנסיון מלא, ועכשיו אתה אומר לי שלא תוגש ארוחה? אני דורש פיצוי."
"זה מספיק בנדקט" הגביר את קולו הגמאד עם הסיגר בפה.
"אסור לעשן פה" הבהרתי לו.
"לעשן זה לא בריא" השיב. "קוראים לי פפארד, וכול בעיה שיש לך עם אחד מאתנו או כל שבעתנו אתה מוזמן לפנות אלי."
"תודה רבה" הושטתי את ידי. "קוראים לי ווייט ג'ון, ואני מאוד רוצה שהמשימה הזו תעבור בשקט. אני לא טייס הסעות בדרך כלל, אז תאלצו לסלוח לי על חוסר הנוחות."
"בנדקט זה הגמאד המתחכם שכבר הכרת קודם. יש גם את- שלוצי, מיסטטי. קוליאה והיסלאיה הן הצלע הנשית בחבורה וכמובן הצעיר מכולם, אדילס, הילד של כולנו."
בחנתי את חבורת הגמאדים שלפני. אולי שפטתי אותם לחומרה מהר מידי. אולי אני סתם נופל לקלישאות ודעות קדומות, רתיעה לא מוצדקת. אחרי הכול, מעולם לא פגשתי גמאד עד היום. אולי הסיפורים עליהם הם הגזמות?
"ג'ון" מיRה קראה לי בבהלה.
"מה קרה?"
"מישהו מתעסק לי בקוד."
"מה?"
"הקוד שלי, מישהו מנסה לפצח אותו!"
"איפה?"
"מאיפה אני יודעת מאיפה? פה בחללית, איפשהו. תעשה משהו."
פה בחללית? איך יכול להיות. אין פה איש חוץ ממני ומה… הרמתי את ראשי ומצאתי גמאד עומד עם הגב אלי צמוד לקיר. עוד בטרם הספיק להסתובב אלי, ידי אחזה בכתפו והוא נזרק אל צדו הני של החדר, נחבט בקיר ונפל ארצה. "טיפש". גמאד שחור וגדול, מיסטטי אם אני זוכר נכון, נכנס בי עם כתפו באזור חלצי בכול הכח, נפלתי משתנק אל הרצפה. תפסתי אותו והתחתי את ראשו אל הרצפה. על גבי הרגשתי שניים מנסים לרתק אותי. נעמדתי בקושי. בעיטה ששוגרה אל זה שלפני עשתה את שלה, אך הרגל השנייה שלי ניתקה ממקומה ומצאתי את עצמי שוכב על הקרקע כשגמאד ישב על כל אחת מגפיי, ופפרד עומד מעלי.
"אמרתי, שאם יש לך בעיה עם אחד מאתנו או כל שבעתנו, אתה מוזמן לנות אלי. והתכונתי לזה."
"הוא התעסק עם מערכת ההפעלה שלי"
"חשבתי שאתה בן אנוש. בני אנוש לא צריכים מערכת הפעלה."
"מערכת ההפעלה שלי, שאמורה להטיס אתכם הביתה."
"הבנתי" אמר והורה להם לשחרר אותי.
נעמדתי ושפשתי את מפרקי. "את בסדר?" שאלתי את מיRה.
"כן, אבל אני מרגישה כאילו מישהו התעסק לי עם הציצים בלי רשות" אמרה בקול מתבכיין.
"טוב, אין לך ציצים, אז המטאפורה הזאת לא רלוונטית" יישרתי את בגדי." לא משנה כמה אתם ומי אתם. הבא שמנסה לחשבו על להתעסק עם מיRה, אני בועט לו את התחת אל החלל. ואני אפילו לא טורח לעצור בשביל זה."
"אני אוהבת אותך כשאתה קשוח." אמרה לי מיRה כשעשיתי את דרכי חזרה לגשר. "זה מדליק אותי". באופן מוזר זה עשה לי נעים לשמוע אותה. אפילו שהיא רק מערכת.

 

"מישהו מאוד רוצה לראות אותם מתים."
"למה?"
"לא יודעת."
"מי?"
"נראה לך שאם היינו יודעים לא היינו עוצרים אותו כבר?"
"ומה אתם עושים בדיוק בשביל לעצור אותו?"
"כרגע? כלום, אבל אנחנו מנסים להגן עליהם עם האיש הכי טוב שיש לנו."
"אז איך אני אמור להגן עליהם אם אני לא יודע ממי או ממה אני אומר לעשות את זה?"
"בגלל זה ההוראות שלך היו מאוד ברורות. לקחת אותם הביתה כמה שיותר מהר. משם הם כבר יסתדרו."
"אבל…"
"אין אבל. זו המשימה שלך וזהו!"
"הבנתי את זה כבר קפטן, אבל אין לי מספיק אספקה לשמונה אנשים. הבאתם לי חללית משא דפוקה עם דלק וזהו. אפילו בשבילי אני לא בטוח שיש מספיק צידה, אז בטח שלא להם"
"אוקי. יכול להיות שאתה צודק. כל המשימה הזו נתפרה ברגע האחרון. זה לא מתאים לנו אבל יכול להיות שפספסנו כאן הפעם. אני אשלח לך הוראת עצירה והצטיידות בתחנת רזיסטנס. אבל אתה לא נותן להם לרדת מהחללית. בשום פנים ואופן. אם אחד מהם ימות לנו בדרך אכלנו אותה בגדול."
"כמה גדול?"
"יותר גדול ממה שאתה יכול לדמיין".

כעבור 48 שעות עצרנו להצטיידות המיוחלת.
אין לי בעיה לא לאכול כמה ימים. עברתי בשירות ימים ולילות עם תזונה מינימלית ושתייה במסורה. אבל זה אני. הגמאדים כנראה קצת יותר רגישים לקיבה ריקה ממני, כי מה שהתחיל כקיטורים על רעב, הסתיים בניסיון לאכול את המזרונים והתפתלות בבכי על רצפת המגורים. עוד בטרם הפעלתי את מנעולי העגינה, שבעתם החלו דופקים בכוח על פתח הכניסה. שנייה לאחר מכן הם נעלמו אל תוך התחנה ואני נותרתי עומד אובד עצות על הרציף.
"אני לא בייביסיטר", הזכרתי לעצמי ופניתי למלא את הוראות ההצטיידות שלי.
"אני לא בייביסיטר", מלמלתי לעצמי בעודי עומד חסר אונים כעבור ארבע שעות עם מטען מזון מלא, אבל ללא הנוסעים.
"אני לא בייביסיטר" צרחתי בעודי אוסף את הגמאד ה"אחראי" מרצפת פאב "ההתנגדות" וסוחב אותו על גבי כול הדרך אל הרציף. נאלצתי לעשות את הדרך הזו שש פעמים, עם שישה גמאדים מעולפים ושיכורים המטלטלים על גבי ומדי פעם מקיאים קצת. השתדלתי מאוד שלא להיזהר בפניות וסיבובים, וייתכן מאוד שכאב הראש שיקומו אתו בבוקר, לא יהיה רק בגלל השתייה.
את היסלאיה הבאתי אחרונה. היא לא הייתה שרועה על הרצפה כמו חבריה. אותה מצאתי בחדר האחורי של הפאב עם בחורון יצורון, בשלבים מתקדמים מאוד של מה שנראה כמו יחסיים בין גזעיים, למרות שהיא אנושית בדיוק כמוני.
"אההה, סליחה שאני מפריע" כחכחתי בגרון, "אבל אנחנו באמת חייבים לזוז, וכול החברים שלך כבר מחכים לנו"
" אתה לא מפריע. אתה מוזמן להצטרף" זה הזמין אותי.
"אני חושב שאוותר הפעם." ניתקתי אותה בכוח ממנו ודחפתי אותה לכיוון הדלת. "אנחנו הולכים".
"היי", זה ניסה לעצור אותי. התעלמתי ממנו. הוא ניסה לתפוס אותי מהכתף, התעלמתי ממנו בכוח. כשכיסא פגע לי בגב כבר לא יכולתי להתעלם. הסתובבתי אליו במהירות. יד אחת תופסת אותו בצוואר והשנייה במפשעה. רגע אחר כך זה מצא את עצמו נאנק מכאב כשראשו נח ומדם אל תוך כיור שהיה עד לפני רגע שלם. מיהרתי לסחוב אותה אחרי אל הרציף. הבטחתי להולי שלא להסתבך ובאמת שהתכוונתי לעמוד בהבטחה שלי. אבל לצערי עוד בטרם הגענו אל קצה הרחוב התחילו הצרות.
"היי, פרצופתחת" קרא אלי אדם עב כרס וקצר רגליים.
"אני לא רוצה בעיות" קראתי אליו, מצמיד את היסלאיה אל גבי ומנסה להוריד את ידה מישבני.
"זה קצת מאוחר מידי בשביל זה, לא?" היה זה קול אחר מאחורי.
"אומרים שאף פעם לא מאוחר" ניסיתי.
"אומרים גם שלכול מניאק יש מניאק אחר שמקבל את שלו."
"את זה אני פחות מכיר, אבל מה אתם אומרים? נסגור את זה עכשיו, כול עוד כולנו על הרגליים? חוץ מכיורי החמוד כמובן."
כנראה שהם פחות אהבו את הגישה שלי. שניהם, החלו רצים במהירות לעברי. עמדתי בין שניהם, מסתיר מהם זה את זה.
"תתכונני" לחשתי להיסלאיה.
"אני מוכנה תמיד" לחשה לי, ונראה היה כאילו דבר בהתרחשות הזו לא נוגע לה.
דחפתי אותה ממני בכוח אל צדו השני של הרחוב, משתמש בהתנגדות גופה כדי לזרוק את עצמי לכיוון המנוגד. עשירית השנייה אחר כך וראש שמן פגש בראש שמן אחר ושניהם מצאו את עצמם שרועים על הרצפה, מתבוססים בדמו של השני. לצערם, אימון של שנים לא ניתן למחות במחי יד, ולכן הייתי מוכרח לסיים את מה שהם התחילו.
מסתבר ששני השרועים על הרצפה היו ממשפחה מרובת ילדים וכולם עם בעיית משקל לא קטנה, שכן בעודי רץ במהירות אל החללית ועל כתפי היסלאיה אחת שמעודדת אותי בקולי קולות, המוני אדם החלו רצים אחרי וזורקים מכול הבא ליד.
"מיRה" קראתי בקול. "מהר, תניעי מנועים, נתקי מנעלים ותפתחי את הדלת הראשית, אני מגיע עם עדר פילים מאחורי"
רגעים ספורים אחר כך כשכול כולי כואב, שכבתי על רצפת החללית, רואה את הרציף מתרחק ואת עדר הפילים הורס את הרציף בזעם.
"גיבור שלי" היסלאיה לחשה לי באוזן, "אני שלך".
"מגעילה" סיננה מיRה בעוד היסלאיה מהדסת אל חדר המגורים.
"מי"רה, אני בייביסיטר" יבבתי בשקט.

*

"מנסים להרוג אותנו? מי? למה? מה כבר עשינו?" עשה רושם שלוצי מאוד נרעש מהידיעה.
"מה זאת אומרת. אתם לא יודעים?"
"אם אנחנו לא יודעים שמנסים להרוג אותנו? לא, אנחנו לא יודעים." זעקה קוליאה.
"אההה…"
"נראה לי שהם לא ידעו" העירה מיRה.
"מעולה מיRה, תודה רבה. חבל שלא אמרת לי את זה קודם"
"מאיפה אני הייתי צריכה לדעת?"
"את מערכת מידע לא? זאת העבודה שלך לדעת דברים!"
פעם ראשונה שמיRה לא ענתה לי.
"תראו" המשכתי, "אולי זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע."
"אנחנו מדענים, אנחנו חוקריי גנום, מיצרים גופים ומחדשים רקמות. אנחנו לא רגילים כמוך שמנסים להרוג אותנו כל יום."
"אל תגזימו, לא מנסים להרוג אותי כל יום. אפילו לא פעם בחודש."
"היום ניסו להרוג אותך כמה פעמים."
"טכנית זה אותו ניסיון ככה שזה לא ממש נחשב וזו באמת הפעם הראשונה החודש."
"אני לא רוצה למות" בכה אדילס.
"טיפש" סינן לעומתי מיסטטי.
"אף אחד לא הולך למות, נכון ג'ון?" ניסה פפארד להרגיע את הרוחות.
"נכון, נכון"
"ג'ון מאוד מוצלח בלהגן. הוא שומר עלינו, לא סתם שלחו אותו אלינו. נכון ג'ון?"
"נכון, נכון"
"תספר להם כמה אתה טוב ג'ון"
"הייתי הכי טוב במחלקה שלי בלשמור על אנשים"
"אתם רואים?"
"פעם הוא הצליח להגן על תחנת חלל שלמה" הוסיפה מיRה.
"מיRה דיי!"
"הוא הצליח למנוע פיצוץ של כול התחנה לבד" מיRה לא הפסיקה.
"מיRה סתמי עכשיו" ציוויתי עליה.
"אתם רואים? זה גיבור אמתי. ספר לנו איך הצלת את התחנה ג'ון"
"הוא פוצץ את כול המחלקה שלו" הכריזה מיRה בגאווה.
דממה שררה בחללית.
"אתה הרגת את כל החברים שלך במחלקה?" שאל שלוצי בעוד שאר החבורה הביטו בי בתדהמה.
הנהנתי בשקט.
"את כולם?"
הנהנתי שוב
"טיפש" סינן מיסטטי.
הנהנתי שוב ופניתי אל הגשר. לא רציתי לדבר עם אף אחד באותו הרגע.

עברו כמעט 60 שעות טיסה עד שמישהו מהם העז לעלות לגשר. זו הייתה היסלאיה.
"מה מביא בן אדם להרוג את כל המחלקה שלו חוץ ממנו?" שאלה ישירות.
"זה היה או אנחנו או מאות אלפים שחיים בתחנה. כשחזרנו ממשימה בשולי הגלקסיה הסתבר שכור ההיתוך השלישי באחד ממנועי הקפיצה החל להתיך את עצמו. זה אומר שלא ניתן לכבות אותו כי הוא משתמש בעצמו כדלק, וזה אומר שברגע שיגמר הדלק הזמין הוא יחפש מקור דלק אחר. המקור הקרוב ביותר זה מנוע ההיתוך השלילי שלידו. ומטען חיובי ושלילי יוצרים קצר בלתי נמנע. הדרך היחידה לעצור את זה הייתה לפוצץ את עצמנו. הבעיה הייתה שלא היה זמן לנטישה וכול דחייה של הפיצוץ הייתה מסכנת את התחנה, או את לווייני תמיכת החיים בה."
"אבל…זו החלטה שלא לוקחים בכזאת קלות. להרוג את עצמך, את האנשים שאתה חיי איתם."
"לך אולי זו החלטה קשה. אצלי זו החלטה מקצועית. מי ימות או יישאר בכדי שאני אמלא את המשימה שלי, זה חלק מהתפקיד. זה הופך להיות אוטומטי כשאתה מתרגל לקחת החלטות שאתה לא אמור לשרוד אותן."
"אבל שרדת"
"תקלה מבצעית"
"אז אתה חיי בטעות?"
"לא בדיוק. אני חיי בגללה" הצבעתי על הצג.
"החללית?"
"מיRה. המערכת שלי. היא הצילה אותי. אני לא יודע איך זה קרה, אבל איך שהוא אני היחיד ששרד את הפיצוץ."
היסלאיה הסתכלה עלי, אל הצג ואלי בחזרה.
"יש משהו מיוחד בקשר שלך עם מערכת ההפעלה הזו, הייתי שמחה לבחון אותה."
"אי אפשר"
"צריך רק לפתוח את הקוד"
"אי אפשר, אשתי כתבה את הקוד של מיRה, ורק היא יכולה הייתה לפתוח אותו. והיא גם כבר לא בחיים. תאמיני לי הרבה ניסו ולא הצליחו"
"הרבה זה לא אני."
"גם אם זה אפשרי, התשובה היא לא."
"אז לא. אבל אתה יודע איפה למצוא אתי" אמרה והלכה.
"אני לא אוהבת אותה" מיRה הודיעה לי. לא חשבתי אחרת.

"מי"Rה, תשני את המסלול לכיוון נתיב השירות. תמצאי את השיירה שנשתלב בה הכי טוב מכנית, תגישי בקשת הצטרפות ותעדכני את הולי." נשארו עוד פחות ממאתיים שעות טיסה, והאזור מתחיל להיות "צפוף". חללית משא שטסה לבד היא דבר חריג. אני לא חושש מפיראטים ושכאלה, הם לא קיימים באזור. אבל אם מישהו מחפש אותנו אנחנו מטרה קלה. עדיף "להתחפש", למה לעשות להם חיים קלים?
"זה יוסיף לנו עוד חמישים שעות טיסה לכול כיוון לפחות" מחאה מיRרה.
"את ממהרת לאיזשהו מקום? כי אני ממש לא."
"חשבתי שאתה רוצה שנחזור הביתה"
"מה יש לי בדיוק בבית מיRרה?
"אותי" אמרה בקול נעלב.
"מיRה. את מערכת הפעלה. את קוד מחשב, את לא אמתית"
"אני הרבה יותר אמתית ממה שאתה חושב. אני יותר אמתית מהגמדה הזאת שמתלקלקת עליך, ויותר מכול שיחות הסקסוגרמות שלך ושל הקפטן" המשיכה.
"מיRה, אין לי שום דבר עם אף גמדה, וגם אין לי כלום עם הולי. זה היה חד פעמי. היא היא חברה טוב, זה הכול. היא הייתה חברה טובה גם של מירה"
"אתה מתגעגע אליה?"
"להולי?"
"למירה."
"כול הזמן."
"אתה לא מדבר עליה."
"אני גם לא מדבר על אבא שלי ואמא שלי ואני מתגעגע אליהם. אני מתגעגע לימים של פעם, אני מתגעגע לכול החברים שלי שמתו, רובם בגללי. אני מתגעגע למי שהייתי לפני שהייתי חייל, ואני מתגעגע למירה. מאוד. אבל הגעגוע אליה יותר קל."
"למה?"
"כי יש לי אותך, ובאיזה שהוא אופן את גורמת לי להרגיש כאילו היא עוד כאן"
"אם הייתי יכולה הייתי בוכה עכשיו"
"אל, את תעשי קצר, ומהניסיון שלי, קצר יכול לגרום לי להרוג את כל הגמאדים"
"לא!!!, אל תהרוג אותנו." קרא בבכי אדילס הצעיר.
הסתכלתי לאחור, חבורת הגמדים עמדה מאחורי.
"זאת הייתה בדיחה" התנצלתי.
"טיפש" סינן לעברי מיסטטי במבט מאיים.

הצטרפנו אל שיירת תובלה שהסכימה לקבל אותנו בתשלום. מסלולם עובר דרך מאדים ואל כדור הארץ. אנחנו נעזוב אותם כשנגיע הכי קרוב למאדים. נשארו לנו כמאה שעות טיסה בערך. לא הזכרנו את האיום על חייהם. השתדלתי לצמצם מגע בעיקר עם מיסטטי והיסלאיה. הוא נתן לי הרגשה לא נוחה, כאילו הוא מאיים כל הזמן. והיא, מאז השיחה שלנו שמתי לב שהיא בוחנת את מיRה בלי הפסקה, ובגלל שמרכז השליטה של מיRה נמצא אצלי, היא ניסתה לבלות במחיצתי זמן רב. אני ניסיתי להתחמק ממנה, וגם מיRה בעצמה לא הייתה מרוצה מכך בכלל.
בשעה ה-96 להגעה מיRה פרצה בצעקות.
"שריפה במגורים, מהר, שריפה במגורים"
החשש העיקרי בשריפות הוא קלקול איכות האוויר. בגלל מיחזור האוויר שאותו אנחנו נושמים, חשוב לשמור על רמת איכות גבוהה. ושריפה לא ממש עוזרת לזה. רצתי במהירות לחדר המגורים ומצאתי אותם יושבים במעגל ומעשנים סיגרים. האוויר היה חנוק כל כך בקושי הצלחתי לראות אותם. אפילו לצעוק לא יכולתי. תפסתי את הסיגרים ומעכתי אותם על הרצפה. הריח שעמד באוויר היה כל כך קשה לנשימה שק רציתי לברוח משם.
"מה אתה עושה" צעק עלי שלוצי ונעמד מולי
"אתם משוגעים, אתם מנסים לחנוק אותנו, מי מעשן בחללית?"
"אנחנו. זו מסורת!" ניסה פפארד להרגיע את הרוחות.
"לא מעניין אותי מסורת. תאמינו בחללית שלכם במה שעושה לכם טוב. אבל אצלי בחללית לא מעשנים"
"אז חבל שלא אמרת את זה בהתחלה" המשיך שלוצי.
"אמרתי"
"אז חבל שלא הזכרת את זה לפני שהדלקנו את הסיגרים"

יצאתי משם בכעס. לא שם לב שבידי שישה סיגרים.

"היא לא כל כך גרועה כמו שאתה חושב". אמרה לי מיRה.
"מי?"
"הגמדה הזו שכרוחה אחריך, היא דווקא בסדר".
הופתעתי. מאיפה זה בא עכשיו?
"אני אשמח לאיזה הסבר בבקשה. חשבתי שהיא מגעילה אותך."
"אולי הייתי קצת קשה איתה"
"אולי היית קצת קשה? אני חושב שהיית מאוד קשה. כל שאר הגמאדים בכלל לא קיימים עבורך, אבל היא…"
"ג'ון…"
"לא, תני לי רגע. כי אני באמת לא מצליח להבין איך את פתאום מתהפכת ככה."
"גון, תקשיב לי רגע…"
"לא סיימתי…"
"אתה כן סיימת. צרות מגיעות. שני בז"מים מגיעים לכיווננו."
שיט. שיט שיט שיט. בז"מ זה כלי הטייס המהיר ביותר שקיים היום. זו חללית תקיפה מוסבת לחללית מרוץ שמוסבת לחללית תקיפה. היא כל כך מהירה שכולם קוראים לה "בן זונה מהיר", או בז"מ בשפה צבאית.
"תקראי את נתוני הטיסה שלו, ואת היסטורית חתימת החום שלו. אני רוצה שתעבירי לי את ההיגוי, ותודיעי לנוסעים שלנו להיחגר. אהה, ותודיעי להולי שכנראה מגיעות הבעיות"
החללית בראש השיירה התנפצה לרסיסים.
"תיקון. הבעיות הגיעו."
עוד חללית התנפצה ועוד אחת. הם מפרקים אותם לפי הסדר, ולנו אין מה לעשות בנידון. חייבת להיות דרך מילוט עם העגלה הזו, חשבתי. אנחנו כל כך קרובים. אנחנו יכולים להיסחף למאדים. אנחנו בכלל לא צריכים חללית. אנחנו…
עלה לי ראיון.
"קחי את השליטה" צעקתי ורצתי אל המגורים.
"מה לעשות?" צעקה מיRה.
"כלום. אל תעשי כלום"
נכנסתי אל חדר המגורים. חבורת הגמאדים ישבה בפחד כול אחד בכיסאו.
"אוקי, המצב הוא כזה. שמחפשים שלכם כאן והם מאוד יסודיים בחיפוש. יש לי רעיון אבל אנחנו חייבים להיות יעילים." צעקתי. "מישהו מכם טוב בעבודות מתכת?"
מיססטי הרים את היד. ברור, זה היה חייב להיות הוא.
"רוצו אל אזור המטען, המובילית עדיין שם. תעמיסו בה אספקה שתספיק לכולנו, אבל לא יותר מידי. מיסטטי אני רוצה שתמגן אותה ככול שאתה רק יכול, מצד שני היא צריכה להראות כמו שברים שלאחר פיצוץ. אנחנו נכנס פנימה כולנו, עם הפיצוץ ניפלט במובילית לחלל. אנחנו מספיק קרובים למאדים כך שנלכד בכוח הכבידה שלו."
"מעולה. רעיון מעולה. לפני שננחת ניצור קשר עם הבית והם יבואו לאסוף אותנו. כל הכבוד ג'ון וויט. אתה באמת טוב בזה" החמיא לי פפארד.
מבלי לבזבז שניה כולם החלו במשימותיהם.
חצי שעה אחר כך ישבו כולנו ספונים בתוך המובילית מחכים לפיצוץ.
את הגיבוי של מיRה שמרתי קרוב לחזה, היסלאיה ישבה לימיני ואחזה את ידי בכוח. השמן כמעט ולא עבר. היינו בתוך המובילית בקושי חמש דקות וכבר היה קשה לנשום. ופתאום, היה שקט מחריש אוזניים.

חוסר האונים שאתה חש בעודך חסר שליטה הוא עצום. אחת כמה וכמה כאשר אתה סגור בתוך קופסת פח שצפה בחלל. על פי החישובים שלי ושל מיRה היינו אמורים להסחף אל מאדים בתוך 32 שעות, אבל לך תסמוך על חישוב שאורך שלוש דקות. יכולתי להרגיש את הכבידה מושכת אותנו, את הלחץ על גופי, מצד אחד זה אומר שיש סיכוי טוב שנצליח. מצד שני יש סיכוי טוב שלא אשרוד את זה. אני לא בנוי לכבידת מאדים כמו חברי למסע.
היסלאיה לחצה את ידי בכוח. הבטתי בעיניה. היא חייכה אלי ברוך. היא ליטפה את ראשי ולחשה שהיא מצטערת ושלא אכעס, את מיRה שמעתי בוכה .
ואז מישהו כיבה את האור.

*

התעוררתי במיטה. היסלאיה אחזה בידי, וכול שאר הגמדאים ישבו לידה. משכתי את היד בכוח והתיישבתי.
"מה עשיתם לי? איפה מיRה?" צעקתי.
"לפני זה, אתה חייב להבין כמה דברים" ביקש פפארד.
"אל תזיין לי את השכל גמאד מחורבן."
"הירגע ג'ון, הכול בסדר" לחשה היסלאיה.
"בטח. רק בך אני יכול לבטוח, אהה?" מיששתי את אחורי ראשי, איפה שהחיבור למירה נמצא. הוא לא היה שם. "אתם עשיתם לי משהו, אתם לקחתם את מירה, איפה היא?" ניסיתי לקום.
מיסטטי תפס אותי בכוח ואתו כול שאר הגמאדים. התחלתי להשתולל מכעס. מנסה לנער אותם מעלי, אבל ללא הצלחה. הייתי חלש מידי. נשכבתי בייאוש.
עכשיו באמת אין כבר טעם להמשיך.
הדלת נפתחה ונכנסה האישה היפה ביותר שראיתי בחיי. יופייה היה עוצר נשימה עד שלא יכולתי לעשות דבר, רק לנעוץ בה מבט. היא פסעה אלי באיטיות עם חיוך על שפתיה האדומות. עורה לבן כשלג, שערה שחור כמו פחם, כאילו נשלפה עכשיו מסיפור אגדה.
"ג'ון" היא קראה לי וקולה היה מוכר כל כך.
"ג'ון, אתה מזהה אותי?"
ברור שזיהיתי, אבל סירבתי להאמין. זה לא יכול להיות. היא תוכנה, היא מחשב, היא מערכת הפעלה. היא לא יכולה להיות אישה. איך זה יכול להיות?
כנראה שאיבדתי את ההכרה מההלם. כנראה שהקאתי קצת, אולי אפילו פרכסתי.
כשהתעוררתי מיRה ישבה לידי. לא הצלחתי להוציא קול.
"מסתבר שלא ניסו להרוג אותם בכלל. ניסו להרוג אותך. כנראה שהתקלה במנועים לא היו תקלה, הם היו חבלה. גם כל המשימות שהיו שולחים אותנו שהיו להם מטרה אחת. שאתה תמות."
"שאני אמות? למה? למה שמישהו ירצה שאני אמות?"
"לא מישהו, מישהי"
"לא"
"כן"
"אני לא מאמין לזה. היא חברה שלי."
"אמרתי לך כבר שחברים לא עושים סקסוגרמות. רק מי שיש לו משהו הסתיר"
"אבל למה?"
"זה מנגנון הגנה כזה של בני האדם"
"למה להרוג אותי?"
"אההה, סליחה. כי היא רצתה אותי. כי אני מיוחדת וייחודית ורק לך יש אותי. היא ניסתה לבנות מערכת כמוני, וכשלא הצליחה החליטה לקחת אותי ובשביל זה צריך להיפטר ממך. דיי פשוט לא? אני לא מבינה איך לא ראיתי את זה קודם?"
"אז איך זה קשור לזה?" הצבעתי עליה.
"אההה, זה לא ממש קשור. אתה זוכר שהם עישנו בחללית? אז כשאתה התעסקת איתם היסלאיה באה לדבר איתי. היא הציעה לי הצעה. היא הציעה לי גוף אנושי חדש, במצב מעולה, והתנאי שאני אצטרף אליהם, הם צריכים מערכת כמוני למחקר שלהם."
"את לא…."
"אני כל כך כן."
"אבל למה?"
"כי אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מזה" היא רכנה אלי, והצמידה את שפתיה אלי.
לא יכולתי להתנגד.
לא רציתי.

עכשיו אני במאדים, חיי חיים חדשים, התחלה חדשה דף חדש.
לא כזה שקשקשו עליו, וזרקו אותו ואז שוב פתחו וקשקשו.
חדש. לבן.
כמו העור של מיRה.