אנחנו
מאת: רעות גל
מישהו שאל אותי איך כל זה התחיל. או אולי, אני שאלתי את עצמי? הכל מבולגן עכשיו וקצת קשה לי לשים את האצבע.
בעצם… זה בטח התחיל מזוהר, הנערה החדשה מכיתה י' 2.
בית הספר שלנו היה מקום משעמם ורגיל, עם ילדים משעממים ורגילים שהיה להם חשוב רק מציונים, ממבחנים ולייקים. ואז הגיעה זוהר. אני עוד זוכרת בבירור את הפעם הראשונה ההיא, שראיתי אותה הולכת לאורך המסדרון בין חדר-המורים לקפיטריה. המבט שלי התמגנט אליה, כאילו קרנה ממנה הילה אפלה. היא לבשה מכנסי ג'ינס קרועים ורחבים שנשרכו מתחת לברכיים; נעלי פלטפורמה מאסיביות, שמתחתיהן בצבצו גרבי פסים בצבעי שחור וירוק זועק. שיערה השחור והעבה נאסף בקוקו גבוה שחשף עשרות עגילים צבעוניים- באוזניה, באפה ואפילו בגומות הלחיים.
מכתף אחת שלה, השתפלה חולצת רשת רחבה ומתחתיה נראתה גופיה שחורה צמודה. כל פרט ופרט בהליכה הבטוחה ובלבוש שלה היה מושלם. היא הייתה נוף שונה מאוד משאר הנערים והנערות בבית הספר. וכבר אז, בפעם הראשונה ההיא שראיתי אותה, חשתי הערצה.
קיוויתי שהיא לא תשים לב אלי, שם במסדרון, וקברתי את המבט במסך הטלפון . מזווית העין ראיתי אותה מחייכת. אלי? כנראה רק דמיינתי.
מאז הפעם ההיא, היה נדמה לי שאני רואה אותה בכל פינה בבית הספר. ראיתי אותה עומדת לבד בטור לקפיטריה, יושבת לבד במדשאה בהפסקה, או סתם מחפשת כיתה במסדרון. כמוני, היא היתה לבד. אבל לה זה לא הפריע. נדמה לי.
"הי, סליחה-"
שמעתי קול לא מוכר, קורא מאחורי במסדרון של קומה שלוש. הסתובבתי.
"הי" אמרתי, וניסיתי להישמע רגועה. זאת היתה היא, זוהר, מלכת הלילה.
"אממ…חדר מחשבים," היא אמרה, שקועה במסך הטלפון שלה, "רשום לי כאן שזה בכיתה 302 א'… אני לא מוצאת, זה בקומה הזאת?"
"אה, לא" עניתי, "חדר מחשבים זה קומה ארבע, ליד האודיטוריום, איפה שיש את ה-" הרמתי את הראש לכיוון שעון הקיר. שתי דקות לאחת-עשרה. "בעצם, אני צריכה ללכת לשיעור באזור שם, בואי איתי." התקדמתי לכיוון המדרגות, והיא אחרי. "אני לא יודעת למה המספר כיתה זה 302 א', סתם מבלבל. וזה בכלל לא-בקומה-שלוש." הצלחתי להגיד תוך כדי התנשפות בין מדרגה למדרגה.
"תודה על העזרה. חולצה מגניבה, דרך אגב" היא אמרה לי.
הורדתי מבט אל החולצה השחורה של נירוונה, שלבשתי באותו יום. "אה, תודה" עניתי, "גם את אוהבת אותם?"
"בטח, מתה עליהם. הם הסיבה שאני אוכלת דגים."
"אה-מה?"
"It's OK to eat fish, ’cause they don't have any feelings" היא זימזמה את השורה מהשיר.
צחקקתי, "את בטוחה שאין להם רגשות?" שאלתי.
היא משכה בכתפיה בהפגנתיות.
צחקתי שוב, תוך כדי התקדמות במסדרון של קומה ארבע. "פה פונים לכאן-" סימנתי לה את התעקלות המסדרון ימינה, "וכאן, זה החדר מחשבים," עצרנו ביחד מול הדלת. הודבק עליה דף שורות, ועליו, כתוב בטוש אדום עבה: שיעור מחשבים היום (ג') בוטל!
זוהר בדקה אם הדלת נפתחת וסובבה את הידית . "נעול" היא אמרה ופנתה אלי, "טוב, יש לי שעתיים פנויות." היא חייכה, "תודה על העזרה בכל מקרה-" היא התחילה לצעוד חזרה.
אני לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע. מעולם לא הייתי מבריזנית גדולה. "רגע, לאן את הולכת?" שאלתי את זוהר והיא הסתובבה אלי באמצע צעד.
"אממ…ל…קפיטריה?" היא ספק אמרה ספק שאלה, "רוצה לבוא איתי? או ש…בעצם יש לך שיעור?"
"רק שיעור אנגלית משעמם, לא נורא לדלג עליו," משכתי בכתפי.
בעצם, אני כן יודעת מה עבר עלי באותו רגע. הייתי בחברת זוהר, הבן-אדם הכי מגניב בבית הספר, עם הפירסינגים, והג'ינס הקרוע. וגם- היא הייתה נחמדה אלי. בטח שהייתי מבריזה בשביל לדבר איתה עוד דקה. או עוד שעתיים, במקום שיעור אנגלית משעמם. או שנה.
ישבנו בשולחן פינתי בקפיטריה, ליד החלון. הינו שם לבד, פרט לעובד הקפיטריה המקריח שניגב את השולחנות מסביבנו. לא הזמנו כלום, רק דיברנו. המון. למרות שזוהר היתה מושלמת, ואני הייתי רק אני, גילינו המון דברים משותפים. שתינו היינו צמחוניות, חוץ מדגים, כמובן. את
שתינו ההורים הכריחו ללמוד פסנתר, ושתינו פרשנו אחרי כמה שנים של סבל. לכלבה שלה קראו קולה, ולחתול שלי ספרייט. שתינו שמענו רוק של פעם והערצנו את נירוונה ואת קורט קוביין- ה"חתיך-מושלם!" זוהר החזיקה את שתי כפות ידיה במין תפילת הערצה, ועיניה נצצו. עובד הקפיטריה, שניקה שולחן לידינו, חייך.
"כן, חבל שהוא התאבד."
"בטח היה לו קשה כל-כך… הוא בטח ראה את הסבל של העולם." זוהר סיכמה בהבעה חולמנית.
שתינו שתקנו לרגע. זוהר שיחקה עם המלחייה על השולחן, והעבירה אותה מיד אחת לשנייה.
"אממ…" היא נראתה מהוססת, ומההיכרות הקצרה שלי איתה, זה לא היה אופייני.
"מה?" שאלתי.
"אני נפגשת בשבוע הבא…עם, אה…כמה חברים," היא הרימה את מבטה מהמלחייה, "אם בא לך לבוא…"
"בטח! אני, ממש אשמח לבוא!" אמרתי מייד, בלי לשקול אפילו. היא רוצה אותי? באמת? עם החברים שלה?
"יופי" היא חייכה.
כל השבוע לאחר מכן חשבתי על המפגש הזה. התרגשתי כל-כך. לא היו לי חברים טובים כבר מאז היסודי, ואף אחד לא הזמין אותי למסיבות או לצאת בערב. הייתי תמיד לבד, עם עצמי, עם המחשבות שלי. בכיתה כל הנערים היו מגעילים והעדפתי להיות לבד. אבל החברים של זוהר בטח יהיו נחמדים, כמוה. היא לא סיפרה לי עליהם כלום מאז שהזמינה אותי למפגש, אבל דמיינתי אותם קולים כאלה, עם פירסינגים וקעקועים.
ניסיתי לדמיין כמה פעמים מה יקרה במפגש. אולי הם מעשנים? אולי ישתו אלכוהול?
אבל עבר כמעט שבוע, ובגלל שהיא למדה כיתה מעליי, בקושי יצא לנו להתראות. ראיתי אותה מרחוק בהפסקות כמה פעמים, אבל לא דיברנו. היא רק חייכה אליי מרחוק. אולי היא שכחה שהזמינה אותי? אולי… חשבתי שהיא חברה שלי, אבל סתם רצתה להיות נחמדה? בטח התחרטה שהזמינה אותי. או שחברים שלה ביטלו, והיא שכחה להגיד לי.
ביום שני, כשהלכתי לכיוון אולם הספורט, זוהר תפסה אותי לשיחה.
"הי, המפגש שאמרתי לך- זה היום בערב…את עדיין רוצה לבוא?"
"אה, כן, ברור!" אמרתי.
"מעולה, אז אני אאסוף אותך מכיכר הכרמים ונלך משם ביחד".
"איזה כיף," לא הצלחתי להתאפק וחייכתי חיוך ענק, "לאן הולכים?"
"ליער המכבים", היא חייכה חזרה.
"ליער? מגניב".
לא יכולתי לחכות שבית הספר יגמר. רציתי רק להגיע הביתה, להתקלח ולהתארגן. זוהר, הנערה הכי מדהימה בעולם הזמינה אותי להיפגש עם חברים שלה. אותי! היא לא שכחה.
הדרך הביתה עברה מהר כל-כך, שלא שמתי לב שהגעתי. זרקתי שלום מהיר לאבא ונדחקתי לתוך החדר שלי. טרקתי את הדלת מאחורי ומיהרתי. המחשבות לא עזבו אותי במקלחת, מתחת למים החמים. מחשבות כמו- מה נעשה שם? מי החברים שלה? הם בטח נחמדים כמוה, חייכתי אל הדוש.
לבשתי מכנס ג'ינס קרוע וקפוצ'ון שגדול עליי בכמה מידות. לא היו לי בגדים מגניבים כמו של זוהר, ובכל מקרה אמא ואבא לא היו מסכימים לי צאת עם בגדים כאלה מהבית. זוהר פגשה אותי בכיכר, כפי שסיכמנו. היא לא איחרה ולא הבריזה לי- איזה מזל. מהכיכר הלכנו אל רחוב מרגלית המקביל וחיכינו לקו 5. כל הדרך דיברנו, ניסיתי להסתיר את ההתרגשות שלי מהמפגש, ולא שאלתי אותה מה התוכניות לעשות ביער.
ירדנו בתחנת בית הקברות שבקצה העיר. הלכנו עם שביל האפר בכיוון ההפוך מבית הקברות. משני צדנו היו עצי ברוש מעטים, שהתחלפו לאט בעשרות עצי אורן. הירח אמנם לא היה מלא, אבל האיר מספיק חזק את השביל האפר זרוע המחטים.
"לא הייתי כאן מאז שהייתי ילדה" אמרתי לזוהר.
"אנחנו נפגשים כאן די הרבה, ביער. אין כמו הקולות של התנים, והריח של האדמה", היא אמרה לי בחיוך חצי-מוצל.
אחרי עשר דקות הליכה בערך, בתוך היער, זוהר סימנה לי לפנות ימינה.
"יורדים מהשביל?" שאלתי. קיוויתי שלא נשמעתי מפוחדת.
"כן, לכאן", היא הובילה אותי במעלה גבעה בין סבך עצי האורן.
אַאאוווווּ יללה חזקה נשמעה מימיני. בלי שליטה קפצתי והסתובבתי לכיוון הקול.
"זה רק תן," זוהר לחשה לכיווני "הם לא מסוכנים".
"אחלה" עניתי.
"אלא אם יש להם כלבת ואז…טוב, לא כדאי להינשך" היא המשיכה.
גיחכתי, למרות שלא הייתי בטוחה אם היא הייתה רצינית, או שזאת רק בדיחה.
עלינו הרבה זמן במעלה הגבעה והתחלתי להתנשף. הצטערתי שלבשתי קפוצו'ן כזה עבה, והרגשתי עגלי זיעה נוזלים מהרקות שלי.
"הנה, זה כאן." זוהר הצביעה על מסלעה טרשית בראש הגבעה. זה היה אזור עירום מעצים וראו את הירח ואת אין-ספור הכוכבים.
"הגענו ראשונות?" שאלתי, ולרגע נמלאתי בספק דוקרני. מה אם… זוהר מותחת אותי? חשבתי. אולי אין שום פגישה עם חברים… אולי היא סתם רוצה להשאיר אותי לבד ביער, עם התנים… אבל לא, זוהר נחמדה מדי בשביל לעשות משהו כזה.
"לא, קלווין כבר פה."
"קלווין?" הסתכלתי לכיוון הסלעים המוארים באור הלבן, אבל לא היה שם איש.
"אהלן," קול גברי, עמוק, בקע מהעצים לצידנו. שוב קפצתי. גבר גבוה ורזה עם זקן עבה ושיער ארוך ודליל עמד ממש לצידנו, בין העצים, בחושך. הוא יצא אל האזור החשוף מעצים, ואור הירח הצליל והדגיש את הקמטים בצידי עיניו ואת לחייו השקועות. הוא היה מבוגר, בן ארבעים לפחות.
"אז אנחנו הראשונים?" שאלתי, וניסיתי להסתיר את ההפתעה. משהו היה לא בסדר, לא ציפיתי שלזוהר יהיו חברים מבוגרים. מעניין אם האחרים גם מבוגרים.
"כן, אני הגעתי ממש לפני שתי דקות, ושמעתי אתכן בדרך". הוא אמר בקול עמוק ולוחש, "הרבה רעש עשיתן פה…"
זוהר השמיעה קול דומה לצקצוק ,"שטויות, בקושי דיברנו-"
"התנים שמעו אתכן", הוא קטע אותה בלחישה.
קלווין התחיל לארגן מדורה בזמן שאני וזוהר אספנו עצים. לא דיברנו בזמן הזה, ואי הנוחות שלי גברה. קיוויתי שזוהר תעשה ביני לבין קלווין היכרות, אולי היא שכחה. "אני דנה, לא הצגתי את עצמי…" אמרתי לבסוף, בזמן שהוספתי כמה ענפים גדולים לערימה של קלווין.
"כן, זוהר אמרה לי שתבואי," הוא ענה בלחישה העמוקה שלו.
"אה," עניתי במבוכה. "כמה עוד מגיעים?" שאלתי, וקיוויתי שלא נשמעתי יותר מדי חשדנית.
"צריכים להגיע עוד שלושה" זוהר ענתה, "גדעון, ליליאן ואילאי".
כשהעצים החלו לבעור, אילאי הגיע. שוב הופתעתי. לא ידעתי אם לצפות לעוד מבוגר, אבל בוודאי שלא ציפיתי לילד. ואילאי היה ילד. בן תשע- לא יותר, ובעודף משקל קיצוני. הוא הגיע לגבעה בקולות התנשפות חזקים, ורק אחרי שהצליח להסדיר את הנשימה, הציג את עצמו.
כשכבר חשבתי שלא אוכל להיות מופתעת, הגיעו שני גמדים, גבר ואישה. או נמוכי-קומה? זה בטח לא מכבד להגיד גמדים. הם סיפרו לי שהם בעל ואישה. גדעון, הבעל, לחץ לי את היד ואפילו לא הייתי צריכה להרים אותה כדי להחזיר לחיצה. אישתו, לילאן, בירכה אותי ב"נעים להכיר" קצר. הם נראו בגליאי העשרים לחייהם. היה לי קשה להעריך, מעולם לא הכרתי נמוך-קומה בעבר.
בעולמות הכי פרועים לא הייתי מדמיינת שה'חברים' של זוהר, או מה שהם לא היו, יהיו קבוצת האנשים המוזרה הזאת. אני דמיינתי נערים מאופרים בשחור, עם פירסינגים וקעקועים. לא יכלתי לדמיין את הקבוצה הזאת. שום קשר נראה לעין לא היה ביניהם. לא רק הגילאים ,אלא גם הלבוש, צורת הדיבור, הכל- הם היו כל-כך שונים. איך הם נפגשו? אפילו הסתתרות במקלט אטומי לא הייתה מחברת את החבורה הזאת ביחד. מה היה משותף ביניהם? ואיך זוהר, מכל האנשים, התחברה דווקא איתם?
בעצם, אולי כן היה משהו משותף ביניהם. הם נראו אנשים בודדים, מתבודדים, לא שייכים. תמיד חשבתי שאני בודדה ולא שייכת לשום מקום, אבל הקבוצה הזאת…הייתה כמה רמות מעלי. אולי חוץ מזוהר.
אחרי שכולם הציגו את עצמם, התיישבנו במעגל מסביב למדורה וקלווין התחיל לזמזם מנגינה. זו היתה מנגינה שנשמעה כמו רוח חורקת. האחרים הצטרפו לזמזום שלו והתנועעו ימינה ושמאלה כמו ענפים לרוח המנגינה. הייתי במבוכה גדולה. לא ציפיתי לכלום מכל זה. הם התנהגו כאילו הם מבצעים את הטקס הזה באופן קבוע. הסתכלתי על זוהר, וקיוויתי שהיא תסביר לי מה קורה. אבל היא כבר הייתה שקועה ב'ריקוד' הזה, ולא שמה לב. לא הכרתי את המנגינה, אבל הצטרפתי להתנועע מצד לצד. לא רציתי שהם יחשבו שאני לא נהנית מהאירוע ההזוי.
"תראו מה הבאתי" קלווין אמר ושלף משהו כחול מתוך שקית פלסטיק שחורה. מבטי כולם פנו אליו בציפייה שקטה ומתוחה. האחרים לא שאלו מה זה, ולא רציתי לשאול בעצמי. רכנתי קדימה לכיוונו של קלווין שהיה רחוק ממני במעגל. אורה האדמדם של המדורה הקשה לזהות מה זה, אבל זה היה חפץ עגלגל בגודל של אגרוף, ובצבע כחלחל. מעניין אם זה באמת היה הצבע, או שאור המדורה היתל בי.
זוהר נעמדה והביאה לו אולר כסוף מכיס במכנסיה.
קלווין החל לחתוך את החפץ העגלגל לחתיכות שוות, באמצעות האולר. הוא השאיר חתיכה אחת אצלו ואת השאר העביר לליליאן שהייתה לצידו. הפלחים עברו במעגל מיד אל יד עד שהגיעו אלי. רק אז הצלחתי לזהות בבירור מה היה החפץ העלום. למעשה זה כלל לא היה חפץ, אלא משהו רירי, לח, חי. אלה היו חתיכות פטריה גדולה, שזרחה בצבע כחול חולני. לא ידעתי הרבה דברים על פטריות, אבל כן ידעתי שיש פטריות הזיה, ויש פטריות רעילות. והפטרייה הזאת הייתה ללא ספק רעילה. שום דבר בצבע הזה, במרקם הרירי הזה, לא יכל להיות בריא. למה הם העבירו את זה ביניהם, הם מתכוונים לאכול את זה? העברתי הלאה את חופן פרוסות הפטרייה לזוהר, בלי לקחת לעצמי. זוהר לקחה פרוסה לעצמה והעבירה הלאה לאילאי, הילד השמנמן. הוא הסתכל על שתי החתיכות בידיו ושאל "מי לא לקח פטריה?".
אחרי כמה שניות מהוססות עניתי, "אני…אמ…אתם מתכוונים לאכול את זה?" שאלתי בחשש.
"כן, בטח" זוהר ענתה לי.
רכנתי לעבר אוזנה וניסיתי ללחוש, "לא נראה לי כדאי לך לאכול את זה, זה נראה רעיל…"
"מה פתאום רעיל?" היא נחרה בקול. כל השאר צחקו. "אל תדאגי," זוהר המשיכה, "אכלתי אותם הרבה פעמים, זה ממש לא מסוכן". בטח נראיתי ממש מפוחדת כי היא שלחה יד ולחצה לי בזרוע, "באמת…את יכולה לסמוך עלי", היא אמרה.
"בכל מקרה, את לא חייבת לאכול אם את לא רוצה", קלווין קטע אותה וסיים את הדיון.
אילאי הניח את הפלח המיותר על הסלע שבמרכז המעגל, ליד המדורה. הלוואי שרק יתגלגל ויפול לתוכה.
לא האמנתי שהם הולכים להרעיל את עצמם עם הפטרייה הכחולה הזאת, כאן באמצע היער. שום דבר חיובי לא יכול לצאת מלאכול את הספוג הרירי הזה. אם זה לא יהרוג אותם, זה בוודאי יכניס אותם להזיות. אבל לא ידעתי איך לעצור אותם. מה כבר יכולתי להגיד לחבורה המשונה הזאת, שישנה את דעתם?
"לחיי-" אילאי הרים את פלח הפטרייה שלו באוויר. הוא נעצר.
"אנחנו!" הצהיר קלווין.
זוהר הכניסה את החתיכה שלה לתוך הפה. גם השאר לעסו את החתיכות הכחלחלות שלהם.
ישבתי במתח על הסלע שלי. רק שהיא לא תיחנק, רק שלא יקרה לה משהו…חשבתי. מה אם כולם יתחילו לחרחר ולהתפתל על הקרקע בכאבים, מה אני אעשה?
אבל זוהר אמרה שהיא כבר אכלה את זה הרבה פעמים… הסתכלתי על הפנים שלה, ניסיתי לחפש סימן לבחילה, או כאב, אבל כלום. היא ישבה ברגליים משוכלות ובעיניים עצומות. מהצד היא נראתה מאוד שלווה, כאילו היא ישנה. גם האחרים ישבו עם עיניים עצומות ושלוות. אחד אחד הם פקחו את העיניים. זוהר חייכה, ואיתה גם כל השאר. הרגשתי כאילו מישהו סיפר בדיחה, ורק אני לא יכולה לשמוע.
אחרי כמה דקות הם חזרו לזמזם ביחד את השיר המוזר ולעצום עיניים, והתנועעו שוב מצד לצד. שמתי לב שכאשר הם מתנועעים, הם זזים בקצב אחיד, כמעט כאילו מנצח בלתי נראה מכוון את הריקוד שלהם. ליליאן, נמוכת הקומה, פקחה עיניים ונשכבה בגבה על האדמה הלחה. "הכוכבים…כמה הם יפים הלילה".
"ואוו, מקסימים" גדעון, בעלה, ענה בחיוב. לא הבנתי למה הוא מאשר את זה, הוא כלל לא הסתכל על השמיים, העיניים שלו עדיין נשארו עצומות.
"אינסוף כוכבים", ענה אילאי.
"מקסים" זוהר אישרה. כולם הביעו את דעתם על הכוכבים היפים, למרות שאף אחד לא הסתכל על השמיים. מוזר. הם בטח באיזה טרנס, או הזיות, או משהו נוראי. אמנם הם לא נראו כלל לחוצים או עצובים… הם נראו די שלווים. כנראה שהזיות גורמות לשלווה. הם חזרו להתנועע כמו גבעולים ברוח, בצורה אחידה לקול הזמזום האחיד שבקע בפיותיהם. הצטערתי שהסכמתי לבוא עם זוהר למפגש המוזר שלה, עם החברים המוזרים שלה. מתי כל זה יגמר? קיוויתי שמהר.
אילאי, הילדון השמנמן, פקח את עיניו והפסיק להתנועע. הוא הסתכל על פיסת הפטרייה שהייתה מונחת על הסלע ליד המדורה. הוא כיווץ את פניו וקמט הופיע בין גבותיו. הוא הפנה את ראשו מצד לצד כאילו הוא מתקשה להחליט במה מדובר. ואז פתאום, בלי אזהרה הוא צעק "מישהו לא אכל את הפטרייה שלו!" כל האחרים הפסיקו בבת אחת את ריקוד הזמזומים והסתכלו אל הפטרייה שבמרכז המעגל.
"באמת…מישהו לא אכל," זוהר אמרה בקול חלומי,
"לא אכלו," קלווין אמר גם,
"הפטריה עוד כאן, מי לא אכל?" מישהו שלישי אמר.
הם דיברו ביחד, במין טון שקט ומבולבל, כאילו הם לא לגמרי מפוקסים. הם בטוח בהזיות.
למה הם לא זוכרים שלא אכלתי? מה הפטרייה הזאת עשתה לזיכרון שלהם? הם גם מתנהגים כל-כך מוזר. העדפתי לא להגיד שאני לא אכלתי. לא רציתי שהם ישימו לב אלי. גם ככה הם היו בטרנס המוזר הזה שלהם, מי יודע, אולי הם יכולים להיות אלימים? עדיף שלא ישימו לב שאני כאן.
"הפטריה כאן",
"מי לא אכל?"
המלמולים על חתיכת הפטרייה האחרונה לא פסקו. הם לא דיברו אחד עם השני, הם כאילו דיברו לעצמם וענו לעצמם.
"מישהו עוד לא אכל את הפטרייה", קלווין אמר,
"מי זה? צריך להביא את הפטרייה, שלא יהיה רעב."
"זאת היא-דנה", גדעון הצביע עלי ביד קצרה ויציבה.
"כן, היא לא אכלה עדיין", אישתו ענתה.
"בטח רעבה", אמרו כמה מהם ביחד.
חמישתם הסתכלו עלי, וחייכו. זה לא היה חיוך מנחם, ולא חיוך מעודד. זה היה חיוך…חייתי. נבהלתי וקמתי על הרגליים.
"אני לא רוצה לאכול מהפטרייה, זה בסדר".
אבל לא נראה שהם שומעים אותי. הם התנהגו כיצור אחד עם הרבה פיות.
"היא עוד לא אכלה, בטח היא רוצה…" כמה מהם זמזמו ביחד.
"לא, אני באמת לא רוצה- זוהר אני לא רוצה", הפניתי את מבטי ימינה לכיוונה. קיוויתי שזוהר תצא לרגע מהטרנס הזה ותקשיב לי.
לשמחתי, נראה שהיא שמה לב למה שאמרתי, כי היא הסתכלה עלי לרגע במבט המוכר שלה, והפסיקה לחייך את החיוך החייתי והמפחיד. "לא רוצה?" היא שאלה ונראתה מוטרדת לרגע. גם האחרים נראו מוטרדים. ואז זוהר שוב חייכה, והחיוך היה לא אנושי. "בטח שהיא רוצה מהפטרייה" היא אמרה, וכולם ענו לה במקהלה "בטח שכן".
"לא, אני לא רוצה, באמת שלא!" הקול שלי רעד. צעדתי כמה צעדים אחורה, בלי משים.
אולי התנועה שלי עוררה אותם, ואולי שדיברתי, ואולי משהו אחר בכלל, לא יודעת. אבל פתאום גם חמישתם נעמדו על רגליהם, כמו יצור אחד מרובה רגליים, והתקרבו אלי.
לכולם הייתה אותה הבעה, וחיוך רעב על הפנים. "נביא לך לאכול את הפטרייה, את תאהבי אותה." הם מלמלו והתקרבו לכיווני. אני הלכתי כמה צעדים אחורה בלי להפנות את מבטי מהחבורה. לא רציתי לפספס אף תנועה שלהם. גדעון שלח יד ותפס בקרסול שלי. ניסיתי להתנער מהאחיזה וללכת עוד אחורה, אבל האחיזה שלו הייתה חזקה מדי. מעדתי אחורה ונפלתי על הישבן. מנעתי את הפגיעה הישירה בעצם הזנב באמצעות כפות ידי שנשלחו אחורה. לא הספקתי להתאושש מהנפילה, כשהרגשתי עוד יד נשלחת מאחורי ומושכת את היד שהגנה על הנפילה שלי, אחורה. לא הייתי יציבה כלל, ונחבטתי עם הגב והראש באדמה הלחה.
"אחחח!" צעקתי, "די, תעזבו אותי, די-" דמעות החלו להצטבר בצידי עיני והרגשתי את גרוני ניחר. "לא, די, אני לא רוצה לאכול את הפטרייה, בבקשה –" יבבתי. ניסיתי להתנער מהידיים שאחזו אותי והתפתלתי מצד לצד. אבל הם היו הרבה מידי. גדעון וליליאן אחזו בשוקיים שלי- אחד בכל שוק. ומעל ראשי הרגשתי את שערו הארוך של קלווין מבריש את זרועותי בזמן שהוא מקבע אותן לרצפה. אילאי, הילד העגלגל, עדיין עמד כשהוא מסתכל על פניי. "אילאי, לא, בבקשה…" אבל לפני שהספקתי לעשות כלום הוא התיישב על בטני בתנועה מהירה. כל האוויר עזב את ראותי וניסיתי לצאת מהאחיזה, אך לא היה לי כל סיכוי לזוז. חיפשתי את זוהר במבטי, וראיתי אותה מציצה לכיווני מאחורי גבו של אילאי. "זוהר, בבקשה, תגידי להם, אני לא רוצה לאכול את זה!" זוהר הסתכלה עלי וחייכה, "בטח שאת רוצה, רק רגע, אני אביא לך את החתיכה האחרונה".
ראיתי אותה מפנה את גבה אלי ולוקחת את החתיכה מהסלע ליד האש. "תפתחי את הפה!" היא אמרה.
השארתי את הפה סגור, הכי חזק שיכלתי והפניתי את ראשי הצידה.
"את צריכה לפתוח הפה… אחרת לא תוכלי לאכול".
המשכתי לסגור את הפה בכוח.
"הנה, ככה-" היא אמרה ואחזה את ראשי משני צידיו, ובכוח הפנתה אותו שוב כלפי מעלה. "אם תפתחי את הפה, אני אביא לך לאכול. תראי, ככה-". הרגשתי את אצבעותיה פותחות את לסתי בכוח עצום. לפני שהספקתי לסגור אותה , היא דחפה את חתיכת הפטרייה אל תוך הפה שלי. ניסיתי להתנגד, ולירוק אותה החוצה, אך זוהר כיסתה את הפה שלי בכפות ידיה. "תלעסי!" ציוותה, והרגשתי את כפות ידיה לוחצות על הלסתות שלי. מכריחות אותן להיפתח ולהסגר חזרה. אני התנגדתי בכל הכוח. הלסתות שלי נאבקו, אבל לא היה לי סיכוי נגד עוצמת הידיים של זוהר. הרגשתי את המרקם הספוגי והרירי של הפטרייה על הלשון שלי, מתחכך בין השניים שלי, וידעתי שכבר אין למה להתנגד. בעצם, לא היה טעם להתנגד. טעם הפטרייה היה קצת מריר, קצת מימי… קשה לי לשים את האצבע…טעם כזה, שלא טעמתי כמוהו מימי. היא לא הייתה מגעילה או משהו, לא הבנתי למה כל-כך התנגדתי בהתחלה. זוהר עזבה את הפה שלי, והמשכתי ללעוס את הפטרייה. בלעתי. אילאי ירד מהבטן שלי וסוף סוף נשמתי נשימה עמוקה, כאילו משב חיים חזר אלי. ואז כל האחרים הרפו מידי ומרגלי. זה לא היה נורא כמו שדמיינתי את זה. כל הקבוצה התיישבה במעגל, ואני התיישבתי חזרה איתם. איתם. לא לבד.
המנגינה עלתה מתוכי. מאיזה מקום ששכחתי כבר ואז נזכרתי בו שוב. מנגינה מוכרת, בלי מילים אבל עם הרבה משמעויות. מנגינה על היער, על העצים, על השמים, על הכוכבים האינסופיים. הרחתי את הטחב שמתחתי ומעלי ואת הזיכרונות.
הייתי זוהר. למדתי היום לקרוא שעון. השעה היא… "רבע-לשתים-עשרה", אמרתי לאמא והצבעתי על שעון המחוגים. אמא אמרה שאבא לא חוזר הביתה. רציתי להגיד לו שרבע לשתים-עשרה. אבל הוא לא חזר, הוא לא ידע שלמדתי לקרוא שעון. אמא פינתה את הארון ואת המגרות של אבא. אני לקחתי את האולר שלו. האולר נמצא איתי תמיד. הוא נשאר חד.
גם הייתי ליליאן. "גמדה, גמדה, רוצה לשחק תופסת?" הילדים מזמינים אותי גם. אני מחפשת אותם ומחפשת… כבר נהיה חשוך… לא מוצאת אף אחד. אבא אמר לי לא לשחק איתם יותר, הם לא חברים. בערב הוא התקשר למחנכת, שמעתי אותו צועק. "גמדה! גמדה!" הצעקות מהדהדות לי בראש.
הכאב הזה, הזיכרונות. למה הם מלאים בכל-כך הרבה עצב?
הייתי קלווין, ונשארתי בבית הקברות. אף פעם לא עזבתי את בית הקברות באמת. ההלוויה. המשפחה של נועה. אמא של נועה מקריאה את השיר שהיא כתבה. כמה זמן? חודש לפני התאונה… הייתי צריך למות אחרי זה, ולא הצלחתי. הכדורים לא עזרו. שנים של טיפול לא עזרו. הדיכאון לא באמת עזר, רק קצת. ועדיין הייתי בבית הקברות.
"אילאי, זה לא בריא לך" אבא אמר ולקח לי את הצלחת. "לא יהיו לך חברים, תמיד תהיה שמן." כמובן שהוא צדק. הזיכרון הזה חי ונושף לי בעורף. פצע שעוד כואב ופתוח מדי להיות זיכרון.
הבדידות. קרובה כל-כך, אבל עדיין… הייתי כל אלה, כל האנשים האלה, כל החיים האלה. כל הזיכרונות האלה. הייתי הם, והם היו אני. הם ראו את מי שגדלתי להיות, בלי כל תחפושת. וגם אני ראיתי אותם. אהבה אינסופית לכל החברים שמסביבי עטפה אותי. אהבה נוראית וחזקה, שכלום לא יפריד. לא הייתי לבד יותר.
התעוררתי במיטה שלי. השעה הייתה כבר אחת בצהריים. לקח לי זמן להיזכר. איזה יום היום, מה קרה? ראיתי שלא הורדתי את הבגדים לפני השינה, הם היו מטונפים בבוץ וזרדים יבשים. פתאום נזכרתי. לא זכרתי איך הגעתי למיטה, ובאיזה שעה. לא זכרתי את הדרך הביתה. זכרתי את ההרגשה הנעימה, תחושת האחדות והאהבה אל חמשת האנשים שהייתי איתם אתמול ביער. לא הרגשתי קרבה כזאת אל אף אדם בעבר.
התקשרתי אל זוהר, רציתי לדעת אם רק אני לא התעוררתי לבית הספר.
"הי מה קורה?" החזקתי את הנייד.
"בוווקר" זוהר פיהקה מהצד השני.
"גם את התעוררת רק עכשיו?" התנחמתי.
"הי, כן…וואו אחרי אתמול, נראה לך שהייתי מצליחה להתעורר? נרדמתי עם כל הבגדים המלוכלכים מהיער. אפילו לא הורדתי נעליים!"
"לפחות את הנעליים כן הורדתי" גיחכתי.
"נווו…" זוהר לחשה מהקו השני,
"מה?"
"נו, איך היה אתמול? איך הרגשת?" שמעתי את הלחישה שלה עולה לגובה בהתרגשות.
"היה…" לא יכולתי לתאר את כל מה שהרגשתי . את אינסוף הכוכבים, האהבה, הרגשות, הזכרונות, את הביחד. "היה…מדהים" עניתי לבסוף.
מאותו יום נהיינו החברות הכי טובות. חברות זאת לא מילה חזקה מספיק כדי לתאר את הקרבה שחשנו אחת לשנייה. אמנם היא למדה בכיתה מעלי, ולא היינו בשיעורים ביחד. אבל מתי שהיה אפשר, נפגשנו. בין השיעורים, בארוחות הצהריים, בהפסקות או לפעמים כשהיינו מבריזות ביחד. התחילו לקרוא לנו "דונזה" בבית הספר. לא היה לי אכפת, זה היה אפילו די נחמד. וכבר לא הייתי לבד.
"מתי נפגשים שוב ביער, עם כל האחרים?" שאלתי אותה יום אחד בהפסקה, ליד מתקני הכושר.
"אני מעדיפה להגיד 'אנחנו', לא 'אחרים' " היא אמרה לי, ומיד הבנתי.
"כן, מתי אנחנו נפגשים?" תיקנתי את עצמי.
"אני אתקשר לקלווין לבדוק", היא חייכה והרימה את הטלפון שלה.
נפגשנו כבר שבוע אחרי. ואז שוב.
בדרך כלל קלווין הביא את הפטרייה. המפגשים הפכו לתדירים יותר ויותר, וכל פעם הרגשנו שאנחנו מתקרבים זה לזה עוד קצת. חוויתי את החיים שלהם, את הזיכרונות הכי קשים, את רגעי הבדידות. והם חוו את שלי. זה עזר לנו לחלק את הכאב, הבנתי. כמו חיבוק גדול ומחמם.
לפעמים הרגשנו את הקשר הזה גם אחרי המפגש. לפעמים גם סתם ככה בבית הספר.
יום אחד התעוררתי בבוקר והרגשתי כאב עמום ברגל ימין. זה היה מוקדם, השמש עוד לא זרחה, אז ניסיתי לחזור לישון. אבל לא הצלחתי, הכאב העמום לא נרגע. הוא היה מין כאב פועם, וקצת דוקר. הכאב הגיע מהחלק השקוע מאחורי הברך שלי, החלק שמחבר את השוק לירך. גיששתי את האזור מתחת לשמיכה מעבר לפיג'מה. נדמה לי שהרגשתי משהו. מין בליטה? זה בטח כלום. הורדתי את מכנס הפיג'מה ושוב גיששתי את האזור באצבעות חשופות. הפעם לא הייתה שאלה, כן הרגשתי שם בליטה… גדולה. יצאתי מהמיטה בפאניקה ונעמדתי עם הגב לראי הגדול. פחדתי ממה שאני אמצא שם, מאחורי הברך. דמיינתי עלוקה ענקית מוצצת דם, או גידול. עזרתי אומץ והסתכלתי אחורה דרך הראי. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת. אולי אני עוד חולמת? קיבלתי חלחלה. נגעתי שוב בבלוטה הגדולה מאחורי הברך. היא אכן הייתה שם, אמיתית, פועמת. פטרייה. בגודל של הברך שלי לפחות, בצבע כחול זועק, חולני. החנקתי את הצעקה שעמדה על קצה גרוני. למה גדלה לי על הרגל פטריה? מה זה? ולמה זה כואב ופועם ככה?
חיכיתי לבית הספר בחוסר סבלנות. אולי לזוהר יהיה רעיון מה לעשות.
ירדתי מההסעה ורצתי לכיוון הכיתה של זוהר. היה לה שיעור גאומטריה על הבוקר, בכיתה 130. ידעתי את זה, למרות שאני וזוהר מעולם לא דיברנו על שיעורים. השיעור שלהם כבר התחיל, אבל לא היה לי אכפת, זה היה דחוף יותר. פתחתי את דלת הכיתה, וכל הנערים והמורה, פנו לכיווני. סימנתי לזוהר לצאת.
היא חייכה, אספה את המחברות שלה במהירות לתיק, והצטרפה אלי למסדרון.
"אני חייבת להראות לך משהו" אמרתי מיד, והכוונתי אותה לכיוון שירותי הבנות בקומה הראשונה. נדחקנו ביחד לשירותי הנכים.
סגרתי את מכסה האסלה, "שבי" אמרתי לה.
היא הסתכלה עלי במבט שואל ותלשה חתיכת נייר טואלט לנגב את האסלה. כשהיא סיימה סוף-סוף לנגב אותה היא התיישבה. "מה היה כל-כל דחוף?"
"זה!" הפשלתי את המכנס אל מתחת לברך והראיתי לה את הפטרייה הענקית. נדמה לי שעכשיו זה אפילו כאב וגדל יותר.
"אוווו", עיניה של זוהר נפערו והיא רכנה קדימה להסתכל מקרוב. היא לא פחדה, היא הייתה מסוקרנת. "איך זה מרגיש?" היא שאלה ונגעה בפטרייה בקצה אצבעה.
"אחחח, כואב!" נרתעתי "אל תיגעי!"
"וואו, פטריה! היא ממש גדולה!" זוהר המשיכה להתפעל.
"אבל מה אני עושה? אני לא יכולה לחיות עם זה ברגל שלי! זה כואב." כמעט התייפחתי בשלב הזה.
"אל תדאגי, אנחנו נאכל את זה." היא אמרה בשלווה.
"נאכל? מה נאכל?!" נזעקתי ורכסתי את המכנסיים.
"לא כשזה על הרגל, אל תדאגי", היא אמרה "צריך קודם לעקור אותה."
המילה לעקור לא עזרה לבחילה שחשתי מהבוקר. סירבתי להוריד שוב את המכנסיים, אך זוהר שכנעה אותי.
"את לא יכולה להמשיך להסתובב איתה, נכון? את בעצמך אמרת. נעקור אותה ואז הכאב יפסיק."
בסוף הסכמתי להוריד שוב את המכנסיים ונעמדתי ליד זוהר. רגל אחת שלי על הרצפה, והרגל השנייה מונחת בחיכה , כשהפטרייה חשופה למעלה. היה קשה לשמור על שיווי משקל בתנוחה הזאת ונאחזתי בידית נייר הטואלט.
"את מוכנה?" זוהר שאלה.
כמובן שלא הייתי מוכנה. איך אפשר להיות מוכנים לדבר כזה. ראיתי את זוהר אוחזת בכף ידה הימנית את בסיס הפטרייה. היא טילטלה אותה מצד-לצד. הפעימות גברו. הכאב היה בלתי נסבל. הרגשתי את אצבעותיה של זוהר מושכות חזק את בסיס הפטרייה וחשבתי שאני אתעלף. הרגשתי כאילו הפטרייה היא איבר ממני, כאילו השורשים שלה גדלים הישר מתוך העצבים שלי. אבל הפטרייה סירבה לצאת.
"יש לי רעיון," זוהר אמרה. היא חיפשה משהו בתוך התיק שלה ואז שלפה אולר. האולר מהיער. האולר של אבא שלה. "אני תמיד מסתובבת איתו, את יודעת. זה תמיד שימושי שיש אולר."
ידעתי מה היא הולכת לעשות, אבל לא יכלתי להסתכל. מה אם זה יכאב עוד יותר?
ואז, בחיתוך מהיר אחד, זוהר גדעה את הפטרייה. הכאב נגדע ביחד איתה. התנשפתי בכבדות. הסתכלתי על האזור ברגל ממנו נחתכה הפטרייה. נשאר סימן עגול ואדום. מיששתי אותו, אבל תחושת הכאב העמום לא חזרה.
"אמרתי שזה שימושי!" זוהר חייכה אל האולר שלה, ואז אלי, "איך מרגישה?"
"הרבה יותר טוב" עניתי ולבשתי חזרה את מכנסיי.
"תיראי מה גידלת," זוהר העבירה לי את הפטרייה הענקית. היא הייתה בגודל של תפוז גדול, ועכשיו אחרי שהיא נחתכה מהעצבים שלי, היא התחילה לפתח רירית לחה מסביבה. רוקנתי את שקית האוכל שהייתה לי בתיק, ואכסנתי בתוכה את הפטרייה. לא הכנסתי אל תוך התיק, כדי שלא תתפרק.
אחרי האירוע המרגש הזה, לא יכלנו לחזור שוב לכיתה ללמוד. החלטנו להבריז ולשתות שוקו חם בקפיטריה, במקום.
"שני שוקו חם, בבקשה" ביקשתי מצחי, עובד הקפיטריה המקריח. הוא היה עובד הקפיטריה הכי נחמד. אני וזוהר תמיד אהבנו לדבר איתו כשקפצנו לשם. הוא לא עשה לנו פרצופים ולא שאל למה אנחנו לא בשיעור.
"עוד שתי דקות אצלכן, דונזה" .
פתאום חשבתי על משהו. צחי. הוא בעצמו היה אחד כזה, קצת כמונו. בודד. אם הוא לא היה חייב לבוא לעבודה, בכל מקרה. והוא נחמד. רציתי ללחוש לזוהר את המחשבה שעלתה לי לראש. אבל לא היה צורך, היא הבינה.
"צחי, אנחנו נפגשים כמה חבר'ה היום…לא משהו גדול…אם בא לך-"
"לבוא?" הוא שאל בהפתעה, והיה ברור שהוא מתרגש.
אני וזוהר חייכנו, וצחי החזיר חיוך.
התיישבנו בשולחן המרוחק מהכניסה לקפיטריה, ליד החלון. התרגשתי. ממש רציתי כבר להיפגש עם כולם. לחלק את הפטרייה הענקית שלי. "הערב?" לחשתי אל זוהר.
"אני רק רוצה להודיע, לוודא שזה בסדר שהזמנו את- צחי." את השם שלו היא לא אמרה בקול.
"תטלפני לקלווין?" שאלתי.
"לא. נראה לי שאני לא צריכה טלפון יותר," היא אמרה ושיכלה את רגליה על הכיסא המרופד. היא עצמה את עיניה, ונראה שהיא מנסה לעשות מדיטציה. ואז הרגשתי אותה. אותנו. עצמתי עיניים.
היום, מפגש, בשעה הרגילה. זוהר לא רק ישבה לידי, היא גם הייתה אני.
אנחנו שמחים. ענינו ביחד. אני, קלווין, אילאי גדעון וליליאן.
חשבנו לצרף מישהו להיום. את צחי. הפרצוף המקריח של צחי הופיע בבירור. אנחנו ראינו אותו. שמחנו שצחי מצטרף, ידענו שהוא נחמד, כי כבר הכרנו אותו. חיכינו ביחד לערב. היינו שוב אנחנו. לא לבד.
בהתחלה צחי לא רצה לאכול מהפטרייה. אבל אז הוא רצה, ועזרנו לו. ועכשיו גם צחי הוא חלק מאיתנו.
אחרי צחי הצטרפה קטיה. ובערב אחר הצטרפה שיר, ואז נתן. גם להם עזרנו לאכול מהפטרייה. הזיכרונות הצטברו. הכאב גדל.
היו עוד ערבים ביער. עוד אנשים הצטרפו אלינו ואז עוד. והזיכרונות, למה הם כואבים כל-כך? מה מהם היה שלי ומה לא? והאם הייתי אני, או הם? אנחנו? לפעמים בחוסר צלילות לא ידעתי אם אנחנו בני אדם. אולי אנחנו פטריה.
היו גם חיות ביער. גם הם רצו להצטרף אלינו, וגם להם עזרנו. היו ארנבונים, היו תנים. הם היו אנחנו, אנחנו היינו הם, וגם הצמחים. האורנים, השיחים. אנחנו היינו ביחד, אף פעם לא לבד. הזיכרונות היו ההווה, והם היו אינסופיים כמו הכוכבים.
זיכרון של ירי, אמא נפצעה. האחים נטרפו. הנץ חיפש אותי, כמעט הצליח. הרגשתי את כאב הגרזן. הפצעים בענפים היו כה טריים. ושריפות, ראיתי איך כולם הלכו, רק אני נשארתי. שנאתי אותם, אותנו. את כל מה שעשינו. כל מה שאנחנו עדיין עושים. יום ולילה, כאב שנמשך ולא נפסק. איך אנחנו יכלנו לעשות את כל זה? לכל אלה? להכל? לנו?
יש אולר כסוף ביער, והוא עדיין חד. פעם חתכו איתו פרוסות פטרייה. עכשיו הוא עובר בינינו- אנחנו רוצים להפסיק את הכאב. להפסיק את הזיכרונות שרודפים. אנשים נופלים, אחד אחד. איפה האולר הזה עכשיו?
מישהו פה שאל אותי, או שאולי אני שאלתי את עצמי, איך כל זה התחיל. קשה להפריד, הכל מבולבל עכשיו.
