אפור
מאת: נוי בן-שדה
היום הוא יום אפור. זאת עובדה ששי יודעת ברגע שהיא ערה מספיק כדי להתחיל לחשוב, כמו שהיא יודעת שעכשיו בוקר וכמו שהיא מרגישה שהשמש נמצאת בזווית ישירה לעיניים שלה.
היום הוא יום אפור. ככה, בפשטות. אלה החיים, לפעמים. גם אם בתקופה האחרונה הימים מסוג זה התחילו להתרחש בתדירות הולכת ועולה, עד ש'לפעמים' הפך להיות 'לעיתים קרובות' ואפילו 'לעיתים תכופות'. לשי כבר לא אכפת יותר. היא עברה את השלב שבו התעוררות עם הידיעה הזאת הובילה לסערה פנימית שלמה של תסכול ותיעוב עצמי. ימים כאלה הפסיקו להיות סימן של חולשה. הם פשוט כאלה, ימים.
שי פוקחת עיניים ישר אל אור שמש מסנוור, וממצמצת עד שהיא מסוגלת לראות את השעה בטלפון שלה. עשר דקות לפני שהשעון שלה אמור לצלצל. לא מפתיע במיוחד, ימים אפורים נוטים להתחיל בצורה כזאת. היא מקבלת בכניעה את אובדן הדקות היקרות של חוסר מודעות לעולם, אבל מנסה להנות מהחמימות של השמיכות עד כמה שהיא יכולה.
מוקדם מדי מתחיל להתנגן שיר שהיא פעם אהבה ועכשיו כבר לא מסוגלת לשמוע כדי לסמן לה שבאמת נגמר הזמן להישאר במיטה. הגוף שלה מרגיש מלא עופרת כששי קמה, אבל היא לא מנסה להיאבק בתחושת הכובד. היא מכירה את התהליך של ימים מסוג זה. ההתחלה לא נעימה, אבל ההמשך שווה את זה. היא תוהה כמה זמן זה ייקח הפעם עד שהיא תצליח להתנתק מהגוף שלה.
שי מתארגנת ליום שלפניה בצורה מכנית. כל הפעולות שהיא צריכה לעשות מרגישות כאילו השלבים שצריך לבצע כדי להשלים אותן הוכפלו בן לילה, אבל היא דוחפת את עצמה לסיים את כל המשימות. היא למדה מוקדם מאוד שגם אם הגוף שלה יכול להסתדר בלעדיה כשהיא לא נמצאת בתוכו, הוא צריך דברים מסוימים מוכנים מראש. לחזור לגוף מרוקן מאנרגיות זאת לא חוויה שהיא רוצה לחזור עליה. רק המחשבה מעלה בה צמרמורת.
היא דוחפת את הזיכרון לקופסה המנטלית של 'דברים שהייתי שמחה לשכוח' למרות שהיא יודעת שזה אף פעם לא עובד. בתור חלופה, היא מנסה להעסיק את עצמה עם סריקה של כל מה שהיא צריכה בשביל לצאת. מבט מהיר סביב דירת המעונות הקטנה שהיא מאכלסת והצצה קצרה לתוך התיק שלה מראים לה שאם יש משהו שהיא מפספסת זה אבוד כי היא תרגיש בו רק מאוחר יותר. מפתחות מוכנים ביד, שי מעלה את התיק שלה על כתף אחת ויוצאת אל יום ארוך נוסף של לימודים. או לפחות, ארוך בשביל הגוף שלה. היא ממש מקווה שהיא כבר לא תהיה בתוכו בזמן של ההרצאה הראשונה של היום, האחת עם הפרופסור שמדבר באופן שקשה להקשיב לו.
כשהיא יוצאת מבניין המעונות אל הרחוב, הדבר הראשון שמקדם את פניה של שי הוא משב רוח חזק של אוויר קר. הפיתוי להיסחף איתו ולעוף הרחק מהשגרה המעייפת שלה הוא חזק, אבל הגוף שלה כבד והיא עדיין נוכחת.
בניגוד מוחלט לרוח, השמיים מעל כחולים ונקיים, השמש בהירה, נותנת אשלייה של מזג אוויר חם יותר ממה שהוא באמת. שי צועדת במעלה הרחוב. סביבה יש צמחים ומבנים, הצבעים שלהם חזקים באור הנקי. השמחה שהם מנסים להקרין לא מגיעה אליה. סטודנטים אחרים שהיא מכירה במראה ואף פעם לא ניהלה איתם שיחה חולפים על פניה, כל אחד ממהר אל היעד שלו. הרוח נושפת לה באוזניים.
שי שמה לב לכל אלה, אבל מרגישה תלושה, לא שייכת לתוך שגרת החיים הזאת. הסביבה המקיפה אותה נדמית מזויפת, תפאורה לחיים של מישהו אחר עם מטרה נסתרת מעיניה. היא וכולם סביבה הולכים לשבת שעות ארוכות בכיתות רק כדי לשבת אחר כך עוד שעות ארוכות לבד, לומדים כמויות עצומות של חומר שאין סיכוי שכולו שימושי בשבילם. מטלה אחר מטלה יש להם למלא, וכל אחת נדמית חשובה יותר מהשנייה למרות שיש כל כך הרבה מהן שחלק בטח צריכות להשפיע פחות. ככה עד שמסיימים את התואר, וגם אז אין שום ביטחון לשילוב מוצלח בשוק התעסוקה במשרה מספקת. כל מה שמצפה להם זה רק עוד שגרה שוחקת בשביל לחיות בנוחות, אבל איפה החיים בתוך זה?
האם בזה מסתכם כל מה שהיא עומדת לעשות עם עצמה בעולם הזה? יש לה שאיפות, כמובן שיש לה, אבל כרגע הן כמו כוכבים, יפות ורחוקות מהישג יד. היא רק אחת מתוך רבים, אין סיכוי אמיתי שהיא תצליח להשפיע על משהו במהלך החיים שלה. היא חלק קטן בתוך מערכת שלמה, והכל מרגיש כל כך מזויף.
המחשבות האלה הן לא מילים של קסם, אבל הן כמעט היו יכולות להיות עם המהירות שבה העולם מטשטש סביבה אחרי שהן עוברות לה בראש. שי מניחה שיש היגיון בכך שתחושת ניתוק מהמציאות מהווה טריגר להתנתקות ממשית מהגוף הפיזי.
השאלות הקיומיות שלה נשארות חסרות תשובה, אבל זה בסדר. יש לה הסחת דעת.
שי מרגישה את עצמה שואפת אוויר, עושה צעד נוסף קדימה. את הנשיפה היא לא מרגישה. היא צופה מבחוץ בגוף שלה לוקח את הצעד הבא. לפני שהיא יכולה להתחיל להרגיש חוסר נוחות מהסוריאליזם של הצפייה בגוף שלה מתפקד בלעדיה, כל הצבעים מתערבלים ביחד סביבה והמחזה נעלם מעיניה.
יש רגע קצר שבו היא לא רואה כלום. ברגע הבא נגלה בפניה האפור המשתנה כמו ענני סערה מתגלגלים של המרחב שבין לבין.
גל של הקלה מלווה בתחושת חמימות דומה לשקיעה לתוך אמבטיה חמה שוטף אותה. עברו רק כמה ימים מאז הפעם האחרונה שהיא הצליחה להתנתק מהגוף שלה ולהגיע לכאן, אבל הם היו יותר ממספיקים בשביל להתגעגע. העולם הגשמי מרגיש כל כך מזויף בהשוואה למרחב שבין לבין, הצגה אחת גדולה ולא מעבר. כאן שי מרגישה אמיתית, כאן היא יכולה להפסיק לתהות אם משהו אצלה שבור בפנים כי כולם סביבה מתפקדים ורק היא אבודה.
שי מנערת את עצמה. הזמן להרהורים נגמר. היא סוף סוף חזרה למרחב, והיא לא מתכוונת לבזבז את הזמן שלה בו על מחשבות עגמומיות שימשיכו להעסיק אותה גם אחר כך. במקום זה, היא מסתכלת סביבה בחיפוש אחר מי עוד נמצא כאן איתה. אחרי הכל, יותר מהגעגוע שלה לאווירה של המרחב עצמו ישנו הגעגוע שלה לשוהים הנוספים בו.
מישהו שם לב אליה לפני שהיא מספיקה להתחיל לחפש אנשים מוכרים בתוך חתימות האנרגיה שמייצגות את כל הנמצאים במרחב. ברק של אור כתום מבזיק על פני המרחב ועוצר לידה.
שי קורנת באופן אוטומטי, אינסטינקט שנכנס לפעולה מיידית למראה ההתגלמות המוכרת של אחת הנשמות הכי קרובות אליה בעולם כולו.
"תום!" היא קוראת, התרגשות תופסת את מקומה של הריקנות שנוצרה בתוכה כתוצאה מהרהורים קיומיים. "התגעגעתי!"
המילה האחת הזאת לא יכולה להעביר כמה בודדים היו הימים שהיא בילתה בעולם הגשמי בלי יכולת לדבר איתו, אבל היא לא צריכה להתחיל להסביר. כאן במרחב שבין לבין, כשהנשמות חשופות וחסרות כל כיסוי, הרגשות גלויים לכל. מה שהיא רוצה להגיד עובר גם אם אין לה את המילים הנכונות.
ההתגלמות של תום קורנת אליה בחזרה. קצה סליל האנרגיה הכתום שלו מתחכך קלות בשולי ההתגלמות הסגולה שלה במחווה שממלאת את שי בחמימות של חיבוק. לקח להם הרבה זמן עד שהם בנו את האמון שמאפשר להם לגעת ככה במרחב, כשכולם נמצאים מחוץ לגוף הפיזי שלהם ומסתובבים עם הנשמה גלויה וחשופה. התזכורת הקטנה הזאת לכמה עמוק הקשר שלהם הפך להיות מעלה בה רגש שאין לה שם בשבילו.
"גם אני התגעגעתי," תום אומר, אנרגיה בוהקת באופן המקביל לחיוך. "פעם קודמת שהייתי כאן את לא היית, ואלכס אמרו לי שהם הופיעו כאן בדיוק בדיוק כדי לראות אותך נעלמת חזרה למימד הגשמי."
"כן, התפספסנו ופספסתי גם אותם, היה כאן יחסית ריק לפני כמה ימים." שי משיבה, והיא יודעת שהצער שלה מעובדה זו גלוי באנרגיה שלה. הגעגוע שלה לא סתם צמח למימדים חדשים ברווח בין יום אפור אחד לשני. "אבל! עכשיו אנחנו כאן ביחד וזה מה שחשוב."
צחוק מבעבע מתוך תום, משועשע ממהירות החלפת מצבי הרוח שלה.
היא מסתכלת שוב סביבה, מנסה להמשיך את הסריקה של המרחב שהתחילה לעשות לפני שתום איתר אותה. "מי עוד כאן עכשיו? גם את עדן לא ראיתי פעם אחרונה. כשחושבים על זה, גם בפעם שלפניה לא ראיתי אותה…"
ההתגלמות של תום משדרת רצינות ששי לא ראתה אצלו כבר הרבה זמן. "אף אחד לא ראה כאן את עדן בשבועות האחרונים."
"אפילו לא אלכס?" שי בודקת.
"גם לא אלכס," תום מאשר. "אנחנו לא יודעים מה קורה איתה, ואין לנו דרך לברר."
שי לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה. הפתעה ודאגה ובלבול ועצב מבעבעים בתוכה כולם ביחד בבת אחת ו- היא בסך הכל רצתה יום חופש מהבעיות שלה שבו היא יכולה לבלות עם החברים הכי קרובים שלה ולהירגע.
היא סורקת שוב את האזור, כאילו זה יגרום לעדן להופיע פתאום בהבזק כחול. שי מכירה את עדן ממש מתחילת הביקורים שלה במרחב, פגשה אותה מיד אחרי תום בפעם הראשונה שהיא הופיעה, אבודה ומבולבלת. עדן הפכה להיות כמו בת דודה בעיניה, והמחשבה שהפעם האחרונה שהיא ראתה אותה הייתה באמת כזאת – סופית, היא לא משהו ששי יכולה להתמודד איתו כרגע.
"היי," תום אומר, מוציא אותה מהמחשבות שלה. דאגה והבנה מתגלגלות ממנו בנחשולים כמעט מוחשיים. "אני בטוח שהיא בסדר. וגם אנחנו נהיה. מה שלא תהיה הבעיה, אנחנו נפתור אותה."
שי לא צריכה מילים בשביל לבטא את הכרת התודה שלה, וגם תום לא צריך אותן בשביל להראות לה שהוא מבין.
הם מבלים כמה רגעים ארוכים בשקט מנחם, צופים באפור של המרחב זז סביבם כמו מים זורמים, לפני שתום מדבר שוב.
"הו, כבר כמעט שכחתי! פעם קודמת שהייתי כאן החלפתי מספרי טלפון עם אלכס, והצלחתי לזכור הכל! שלחתי להם הודעה ובאמת הגעתי אליהם."
ההפתעה שממלאת את שי לשמע ההצהרה הזאת היא מסוג הרבה יותר נעים מההפתעה כתוצאה מההיעלמות של עדן. תום והיא ניהלו את הדיון על הנושא כבר מספר פעמים בעבר, וכל פעם נשארו עם הדאגה שלה מהאפשרות שהדברים ישתבשו בדרך שמנעה מהם לנסות ליצור קשר במימד הגשמי.
לשמוע שיש הוכחה שהזיכרון של תום מספיק טוב כדי להחליף מספרי טלפון בהצלחה עוזר לה להרגיע חלק מהחשש שלה. עדיין קיים בה חלק קטן שדואג, כי המרחב הוא כמו חלום שהיא לא רוצה לנפץ במגע עם המציאות, אבל- זה היה שבוע ארוך, בלי לדבר עם תום. האפשרות לדבר איתו במימד הגשמי תשפר בהרבה את חיי היום יום של שי. והפחד לוחש מהפינות החשוכות שבתוכה, מה אם תום יפסיק להופיע במרחב יום אחד, כמו עדן? מה אם היא, שי, לא תצליח יותר להתנתק מהגוף שלה ולהגיע לכאן?
הקשר עם תום יקר לה מעבר למה שהיא יכולה לבטא במילים. החברות שלהם היא חסרת תחליף. שי לא רוצה לאבד אותו.
"בסדר," היא אומרת, למרות שתום היה לצידה לכל אורך ההתחבטות הפנימית שלה ובטח הרגיש לפחות מה המסקנה שהיא הגיעה אליה אם לא את כל התהליך. "בוא ננסה. אבל אתה תשלח הודעה ראשון, כן?"
תום צוחק שוב, ושי קורנת משמחה בתגובה לצליל. ככה היא אוהבת לראות אותו, אנרגיה בוהקת וחיונית, לא מלא רצינות עצובה של שיחות כבדות. "כן, אין בעיה. אני לוקח על עצמי את הסיכון שאני לא אזכור נכון ספרה כלשהי ואשלח הודעה לבן אדם אקראי."
שי אומרת לו את המספר שלה, והוא חוזר אחריה בזהירות לפני שהוא אומר מה המספר שלו, כדי שגם אם היא לא תזכור אותו במדויק היא תהיה אמורה לזהות אותו.
עניינים מסובכים מאחוריהם, הם מתחילים לנהל שיחה קלילה של השלמת פערים כשאדווה עוברת בתוך הלא-אוויר של המרחב שבין לבין. תום ושי מתחילים לזהור בהתרגשות בערך באותו חלקיק שנייה. זה לא מתרחש בתדירות כל כך גבוהה, אבל שניהם יודעים מה הסימן מסמל – מישהו חדש הופיע במרחב.
"שנלך להגיד שלום?" שי מציעה, כבר ממוקדת על הכיוון שממנו הגיעה תחושת הגל.
תום עונה מייד, בלי להסס. "כמובן."
ברגע הבא, הם מבזיקים על פני האפור המתגלגל, שני פסים של אנרגיה צבעונית.
המקור שממנו התפשטה האדווה מתגלה להיות טבעות מסתחררות של אור אדום, בוהק קלות על הרקע האפור של הסביבה. לבד, זה לא מראה חריג במרחב שבין לבין אבל המצוקה המשודרת מההתגלמות האנרגטית היא בהחלט לא רגילה. יש אורות נוספים שמבזיקים לכיוונם, נמשכים להתרחשות החריגה.
"היי, היי, הכל בסדר," שי ותום מתחילים להגיד ביחד, קולות עולים אחד על השני, ושי משתתקת כדי לא להעמיס על הנשמה החדשה שהופיעה יותר מדי בבת אחת. האור הכחול של אלכס מתגבש לידם בהתגלמות הגלית הקבועה שלהם, אבל הם לא מנסים להתקרב עוד, שומרים על מרחק עד שהאווירה תרגע מעט.
"איפה אני? מה קרה לי?" הטבעות האדומות שואלות.
"המקום הזה הוא המרחב שבין לבין," תום מסביר בעדינות. "אנחנו מגיעים לכאן כשהנשמה שלנו מתנתקת מהגוף באופן זמני. שום דבר רע לא קרה לך, הכל בסדר."
ההתגלמות האנרגטית של הנשמה החדשה מזמזמת בעצבנות. "אני לא מבינה כלום. אני רואה ושומעת ומדברת אבל אין לי גוף? איך זה יכול להיות?"
הו, הנוסטלגיה. שי זוכרת את עצמה שואלת את אותן השאלות, בפעם הראשונה שהיא הופיע במרחב. עדן הייתה מאוד נחמדה והסבירה לה הכל בסבלנות ובצורה הכי פשוטה להבנה עד שהיא נרגעה.
"ככה המקום הזה עובד," תום ממשיך להסביר, מדבר לאט ובזהירות. "המרחב שבין לבין לא כפוף לחוקים של המימד הגשמי."
"זה כאילו, העולם הבא ופשוט לא נעים לכם ישר להגיד לי שאני מתה?"
ההאשמה הייתה יכולה להיות מצחיקה אם הסיטואציה לא הייתה רצינית. שי לא יודעת איך לענות לה.
"לא," אלכס, למרבה המזל, בוחרים בדיוק את הרגע הזה כדי להתערב. "את עדיין בחיים. את רק זמנית מחוץ לגוף שלך, ולכן את כאן. אל תדאגי, את תמצאי את עצמך שוב בתוך הגוף שלך ברגע שתרגישי מוכנה לזה."
לאט לאט, רמות הלחץ שקורנות מהטבעות האדומות נחלשות. שי יודעת שההתרגלות למרחב היא תהליך לא פשוט, אבל נראה שהנשמה החדשה עברה את השלב הכי קשה של החרדה הראשונית. היא בקרוב תלמד שכולם כאן כמוה, ואז תוכל להירגע באמת ואפילו להנות מההפסקה שלה מהמימד הגשמי. כשחושבים על זה… הם בכלל לא הציגו את עצמם! שי תתקן את זה מיד.
"היי," היא מתחילה, מקפידה במיוחד לשדר שלווה וביטחון יחד עם המילים שלה. "אני שי. הסליל הכתום כאן זה תום, והצורה הגלית בכחול הם אלכס. נעים להכיר," היא עוצרת, הזמנה פתוחה בשביל החדשה לחלוק את השם שלה.
יש רגע של שקט, אבל היא עונה. "אני אנה."
שי, תום ואלכס כולם קורנים לעברה ביחד, מאירים את האפור שסביבם בגוונים רכים של צבעי הנשמות שלהם.
"היי, אנה," תום אומר. "את רוצה שניתן לך קצת זמן לבד לעכל דברים או שמתאים לך להמשיך לדבר ולהכיר קצת יותר?"
"יש כאן גם עוד אנשים שלא התקרבו כדי לתת לך מרחב אבל בטח ישמחו להגיד שלום," אלכס מוסיפים, ושי מחזירה את תשומת הלב שלה לסביבה. היא הייתה כל כך מרוכזת באנה שהיא לא שמה לב שעוד אנשים הופיעו, והיא סקרנית מי נמצא כאן קרוב. יש הרבה אנשים שעבר קצת זמן מאז שהיא ראתה אותם והיא תשמח לדבר איתם.
קרוב מספיק כדי לראות אבל מחוץ לטווח שמיעה, שי מאתרת את סרט האור הסגול של מישל ואת הכדור הורוד של רון. מבט מהיר בחזרה אל האנשים שלידה מראה לה שהיא יכולה להשאיר אותם לדבר עם עצמם וללכת להשלים פערים עם רון ומישל, אז זה מה שהיא עושה.
שאר הזמן של שי במרחב שבין לבין ממשיך ככה, מלא בשיחות נעימות ושקט רגוע. האפור משתנה סביבה במשך כל אותו זמן, לעיתים מתגלגל כמו ענני סערה ולעיתים זורם כמו מים.
שי נהנית מהשלווה עד שהכל נשטף סביבה והיא פוקחת עיניים בחזרה בתוך הגוף שלה למראה החדר שלה, עם שמש הבוקר המסנוורת שמתעקשת להאיר ישר אל העיניים שלה.
היא ממצמצת לאט, שוכבת במיטה ורק נושמת במשך כמה דקות. היום הוא לא יום אפור, שי יודעת. היום היא תישאר נוכחת בתוך הגוף שלה. היא עייפה, אבל התחושה לא שוכנת אצלה עמוק בתוך העצמות. הגוף שלה כבר לא מרגיש כאילו הוא מלא עופרת.
היה לה יום של מנוחה, ושי יודעת שעכשיו היא צריכה להתמודד עם השגרה שוב. היא מתחילה מלשלוח יד אל הטלפון שלה, שנמצא על השולחן שליד המיטה. נחמד לדעת שההרגל לשים אותו שם מספיק חזק כדי שהגוף שלה יניח אותו שם בעצמו.
כשהיא מפעילה את המסך, קופצת הודעה חדשה ממספר לא שמור אבל מוכר. הלב שלה קופץ בהתרגשות. הזיכרון של תום היה מדויק פעם נוספת, ועכשיו הם יוכלו לדבר גם מחוץ למרחב שבין לבין!
עם חיוך על הפנים, היא שולחת לתום הודעת תשובה ומאשרת שהוא אכן הגיע אליה ולא אל בן אדם אקראי. היום הלא אפור שלה מתחיל להרגיש פחות נורא.
שי מתארגנת ליום שלפניה עם הרבה יותר קלילות לעומת הבוקר של אתמול. משימות הבוקר השגרתיות שלה חזרו להיות פשוטות יותר להשלמה, וכשהיא יוצאת החוצה מקדמת את פניה רוח עדינה ונעימה. גם ההליכה ברחובות מרגישה פחות מעיקה כשהיעד שלה הוא הספרייה ולא הרצאת בוקר מעייפת.
המציאות מרגישה פחות מזויפת כשהיא נכנסת לתוך השקט של הספרייה, ופחות אכפת לשי שהיא נוכחת בתוך הגוף שלה ולא מרחפת במרחב שבין לבין. היא פונה אל פינת הישיבה הקבועה שלה ואומרת בוקר טוב שקט לתמר שבכיסא ליד כשהיא מתיישבת. היא לא מצפה ליותר מבוקר טוב בחזרה, אבל לתמר יש תוכניות אחרות.
"כיף לראות אותך יותר נוכחת היום," היא אומרת.
שי עוצרת עם המחשב הנייד שלה בחצי הדרך בין התיק לשולחן. "יותר נוכחת היום…?"
תמר מהנהנת בפנים רציניות. "אתמול העיניים שלך היו… ריקות. היום נראה שאת יותר כאן. זה משמח אותי."
שי בוהה בה. הראש שלה, עמוס במחשבות בדרך כלל, מלא ברעש סטטי. היא לא יודעת אפילו איך להתחיל להתייחס למילים האלה.
"אם את צריכה מישהו לדבר איתו, אני כאן," תמר מוסיפה. "את שנה ראשונה, נכון?"
חסרת תחושה, שי מצליחה להנהן.
"אני יודעת שהשנה הזאת יכולה להיות קשה. אני כאן כדי להקשיב או לתת עצה, מה שתרצי."
"תודה," שי עונה בקול חלש. "אני אזכור את זה."
תמר מביטה עליה במשך כמה שניות שנמתחות עד שהן מרגישות כמו הרבה יותר ממה שהן באמת, מהנהנת, וחוזרת אל החומר שלה. שי ממשיכה לשבת ולבהות באוויר שלפניה במשך כמה רגעים ארוכים לפני שהיא מצליחה להשלים את הוצאת המחשב הנייד שלה מהתיק.
זמן הלמידה שלה בספרייה הוא הרבה פחות יעיל ורגוע ממה שהיא חשבה שהוא יהיה. היא לא הקדישה הרבה זמן מחשבה לאיך הגוף שלה נראה כשהיא לא נמצאת בתוכו והיא לא רוצה להתחיל עכשיו. למרבה המזל, בדיוק כשהיא מחליטה שזהו, היא נכנעת ומפסיקה לנסות להתרכז, מגיעה הודעה מתום. הייאוש שלה מתחלף בציפייה בשניות, ושי ממהרת לאסוף את הדברים שלה. שיחה עם החבר הכי קרוב שלה זה בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו, והיא מלאה בסקרנות אם הקול שלו נשמע כמו במרחב או שיהיה לו צליל שונה.
וככה, היא נותנת לעצמה לשכוח מהשיחה הקצרה והמוזרה של הבוקר. המילים של תמר מאבדות חשיבות אל מול הגילוי שתום לומד גם הוא בדיוק באותה אוניברסיטה שבה שי נמצאת. לחשוב שהם היו כל כך קרובים כל הזמן הזה בלי לדעת…
הימים עוברים על שי במהירות הרבה יותר גבוה כשיש לה את היכולת לדבר עם תום מתי שהיא רוצה. בין הלימודים שלה והשיחות הארוכות איתו, כמעט שבוע שלם עובר עליה בלי יום אפור. היא מתגעגעת לשהות המרגיעה במרחב שבין לבין, אבל הכמיהה שלה להתנתקות מהמימד הפיזי נחלשת במקום להתחזק. עד שהיא מתעוררת ביום ראשון בבוקר אל הודעה מתום שהיום הוא יום אפור בשבילו, אז עדיף שהם לא ידברו עד שהוא חוזר כי במקרה הטוב זה לא יהיה אותו הדבר ובמקרה הרע זה יהיה מאוד מאוד מוזר.
שי מסכימה, כי הוא צודק. כמובן שהוא צודק. הגוף שלו יענה לה גם אם הוא לא נמצא, אבל זה יהיה כמו לדבר עם מענה אוטומטי, והיא לא רוצה את זה. הם החליפו מספרי טלפון לפני פחות משבוע, היא אמורה להיות מסוגלת להעביר בקלות את הזמן שבו תום מנותק.
כמובן, מה שאמור להיות ומה שקורה בפועל הם שני דברים מאוד שונים. השעות נמתחות בלי החלפת ההודעות התכופה שלה עם תום, ושי מוצאת את עצמה נזכרת בשיחה הקצרה והמוזרה שלה בבוקר ההוא עם תמר בספרייה. אבל לחשוב על איך זה מרגיש לאנשים אחרים כשהגוף שלה מסתובב בלי הנשמה נהיה לא נעים מהר מאוד, והיא קוברת את עצמה בתוך העבודות שלה כדי להפסיק להתעסק בנושא.
כשהערב של יום שני מגיע, שי מוכנה ללכת לישון לעשרים וארבע שעות רצופות. תום עדיין לא שלח לה הודעה שהוא חזר לתוך הגוף שלו, והיא מותשת. יום שלישי הוא היום השנוא עליה בשבוע, עם ההרצאות הכי קשות והפרופסורים הכי משעממים, והיא כבר בילתה בתוך הגוף שלה ברצף זמן ארוך הרבה יותר ממה שהיא התרגלה.
היא נואשת להפסקה. ההקלה שלה כשהיא מתעוררת למחרת בבוקר עם הידיעה שהיום הוא יום אפור כמעט חזקה יותר מהכבדות של הגוף שלה. לרוע המזל, ההתנתקות שלה איטית והיא עדיין נוכחת בזמן להרצאת הבוקר המוקדמת עם הפרופסור שקשה לה להקשיב לו. הייאוש שלה מתגבר עם כל דקה שעוברת, עד שבאמצע ההרצאה החדר סוף סוף הופך למטושטש סביבה ורגע אחד אחר כך היא מוצאת את עצמה במרחב שבין לבין.
רק… שהמרחב לא נראה כמו שהיא התרגלה לראות אותו. בדרך כלל, האורות הצבעוניים של ההתגלמויות של הנשמות מפוזרים על פני הרקע האפור ביחידים וקבוצות קטנות. הפעם, בדיוק מולה, יש סערה שלמה של צבעים וצורות.
השלווה הרגילה של המרחב נעדרת.
מפוחדת ומבולבלת כמו ביום שבו היא התנתקה מהגוף שלה בפעם הראשונה, שי ממהרת להבזיק אל אזור ההפרעה כדי לנסות להבין מה קורה. בשולי אזור ההתקהלות היא מוצאת את ההתגלמות המוכרת של מישל, ופונה אליה מיד.
"מה קורה כאן? מה זה?"
היא מרגישה את תשומת הלב של מישל מתמקדת עליה בצורה מקבילה לסיבוב ראש מהיר במימד הגשמי.
"עדן הופיעה," מישל משיבה, אבל היא המילים לא נאמרות בשמחה ששי ציפתה שתלווה אותן.
"אבל זה טוב, לא? זה אומר שהיא בסדר!"
"אני לא יודעת," מישל עונה. "היא נשמעה… מוזר. לא כמו עצמה. והיא אמרה שיש לה משהו חשוב להגיד לכל מי שנמצא, מה שהוביל למצב העכשווי. יש לך מזל שבדיוק הופעת."
הבלבול של שי לא מקבל עוד זמן כדי להתחזק. פחות משנייה אחת אחרי ההסבר של מישל, צורת הכוכב הכחולה והמוכרת של מישל מרחפת מעל ההתקהלות הצבעונית. היא מושכת את תשומת הלב של כל הנוכחים אליה בקלות עם הפעולה החריגה הזאת, הם נוהגים לשמור על עצמם באותו גובה בדרך כלל. כולם שווים במרחב, וזה מה שמרגיש הכי נוח וטבעי, כמו להיות בגובה העיניים.
"שלום לכולם," עדן אומרת, רשמית בצורה ששי אף פעם לא שמעה אותה. "יש לי משהו חשוב להגיד לכם, ואני מקווה שתקשיבו לי עד הסוף."
שקט דרוך ממלא את המרחב בתגובה לדבריה, כמו רוגע לפני הסערה.
"אני יודעת שלא הייתי כאן הרבה זמן ובטח הדאגתי חלק מכם, אז אני רוצה להתחיל מלהגיד שאני בסדר. התקופה הזאת הייתה הזמן שבו הייתי הכי בסדר בשנתיים האחרונות. ולכן, היום תהיה הפעם האחרונה שלי כאן. אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לא לחזור למרחב שבין לבין."
המרחב שבין לבין הוא לא המקום שמגיעים אליו כשמתים, אבל באותו רגע משתררת בו דממת מוות. עדן, חסרת רחמים וכל כך שונה מהחברה ששי הכירה, ממשיכה לדבר.
"אני יודעת שכולכם אוהבים את המקום הזה ורק מחכים לזמן שבו אתם מצליחים להתנתק מהגוף שלכם ולהגיע לכאן, גם אני הייתי ככה. רק לאחרונה הבנתי כמה צורת המחשבה הזאת רעילה. הניתוק הוא לא בריא, וההתמכרות אליו היא מסוכנת."
הרגשות של עדן משודרים ממנה תוך כדי דיבור, ושי יודעת שהיא מדברת מהלב, כנה במאה אחוזים. זה רק הופך את הסיטואציה ליותר גרועה. מה קרה למי שהייתה קרובה אליה כמעט כמו משפחה? מה הספיק להשתנות בזמן כל כך קצר?
האמירה של תמר על העיניים הריקות שלה כשהיא לא הייתה נוכחת מהדהדת בזיכרון של שי. היא מנסה להתעלם מהמילים, להיאחז באמיתות המוכרות לה, אבל ספק נובט אצלה.
"המימד הגשמי יכול להיות מדהים, ולפעמים אנחנו רק צריכים עזרה כדי להיזכר בזה. אז אני מבקשת מכם, אל תתמסרו לשהות כאן. הזמן במימד הגשמי הוא יקר, ואתם מאבדים אותו ככה. אל תוותרו, תמצאו עזרה." האור שלה מתחיל להתפוגג כמו שובל שכוכב נופל משאיר מאחוריו. "להתראות."
גל הרגשות ששוטף את שי הוא כל כך חזק, כל כך מוחשי, שהמרחב נופל סביבה והיא מוצאת את עצמה בחזרה במימד הגשמי, יושבת בחוץ בפינה שבה היא נוהגת לבלות את ההפסקות שלה. בחילה מטפסת במעלה הגרון שלה. היא אף פעם לא נזרקה בחזרה אל תוך הגוף שלה בכזאת מהירות.
היא לא יודעת מה להרגיש, מה לחשוב. רק דבר אחד ברור לה, היא לא יכולה להתמודד עם זה לבד. כמו מתוך טראנס, היא מפעילה את הטלפון ומתקשרת לתום מיד כשהיא רואה את ההודעה שלו שהוא נוכח שוב. האם הוא בכלל היה במרחב בזמן שעדן דיברה? היא לא חושבת שיש בה את הכוחות הנפשיים כדי להתחיל להעביר לו את כל מה שבדיוק התרחש.
לפני שהלחץ יכול להתחיל להיבנות בתוכה, תום עונה. הקול המרגיע שלו מחליף את הרעש הסטטי שמילא את האוזניים שלה, ושי לוקחת נשימה עמוקה. בסופו של יום, הסערה שהתחילה להשתולל עכשיו והאם עדן צודקת ישפיעו על הרבה דברים בעתיד שלה, אבל יש דבר אחד שלא ישתנה. לא משנה מה, היא לא הייתה מחליפה את הזמן שהיא בילתה במרחב ואת הדברים שהיא קיבלה ממנו תמורת שום דבר שבעולם.
