ביום הולדתי, הארבעים ושלושה, עברתי התקף לב קשה, וכך הסתיימו חיי.

התעוררתי לתוך מחזה קסום, שמיים כחולים ויפים הופיעו מולי, ענני נוצה לבנים שייטו בעדינות מול עיני. היה משהו מרגיע ונעים בתנועת העננים, צפיתי בהם בשלווה והנאה. זה היה כל כך יפה. לקח לי נצח, או לפחות עשר דקות, להבין שאני שוכב על גבי ובוהה בחלון הנמצא בתקרה. הזדקפתי לאט על מרפקיי וסרקתי את סביבתי. אור היום שטף את החדר הנעים, חושף את פריטי הריהוט שבו: ספה מרווחת ומולה שתי כורסאות יפות, שידה קטנה ועליה כד זכוכית נאה שנראה כמלא במים, שולחן כתיבה מסיבי בצבע מהגוני ומולו כיסא תואם. מראה מפוארת, על הקיר, השלימה את המראה המעוצב והמהודר.

התענגתי על עיצוב החדר ממיטתי ואז, מתוך תדהמה מאושרת, הבנתי – אני חי.

 

התבוננתי סביב בהפתעה, אין מוניטורים, אין עירויים, למעשה אין סימן למכשירים רפואיים כלשהם. זה לא בית חולים. האם אני בבית הבראה? כמה זמן חלף מאז ההתקף?

התיישבתי בזהירות על צד המיטה, הזהירות הייתה מיותרת. למען האמת, לא הרגשתי כה טוב כבר שנים. כעת לא היה לי ספק, הייתי בבית הבראה משובח. מראה החדר והרגשתי הטובה הוכיחו זאת.

נעמדתי על רגליי והתמתחתי לאיטי, הרגשתי נמרץ ורענן. הגיע הזמן לצאת מכאן ולברר מה בדיוק קרה לי בזמן בו הייתי מחוסר הכרה.

הדלת נפתחה בבת אחת ואישה מבוגרת ומטופחת צעדה פנימה במהירות. “אנא חזור מיד למיטתך, מר לוי,” נזפה בי ונגשה אל השידה הקטנה, שם מזגה מכד המים לתוך שתי כוסות.

התיישבתי, נזוף, על המיטה. “בסדר, מתי יהיה מותר לי לקום?”

“רק אחרי שדוקטור גולדשטיין יבדוק אותך”.

“ומתי זה יקרה?”

“בזה הרגע,” הכריז האיש, הגבוה והנאה, שנכנס לחדר.

“תודה מיכל,” חייך בנעימות אל האישה.

“דוקטור,” הנהנה בראשה ויצאה מהחדר.

“נעים מאד, מר לוי. אני המטפל שלך, דוקטור גולדשטיין, איך אתה מרגיש?” הוא פנה אלי.

“בסדר גמור. אמממ, איפה אני בדיוק?”

“בהיכל החלמה, מר לוי”.

“היכל החלמה? מה זה בדיוק? מלונית יוקרה שצמודה לבית החולים?”

הוא חייך והניד בראשו. “לא מר לוי, אין יותר בתי חולים. זהו אחד מהיכלי ההחלמה של התאגיד”.

“איזה תאגיד?”

“התאגיד האנושי, מר לוי. התאגיד הכלל עולמי”.

“איזה תאגיד כלל עולמי? יש הרבה כאלו”.

“למעשה כיום יש רק אחד, מר לוי”.

כיום? צחקתי. “דוקטור, לא הייתי מחוסר הכרה כל כך הרבה זמן. אני בטוח שעדיין יש הרבה תאגידים גדולים בעולם. אז בבקשה ענה לשאלתי: איפה בדיוק אני נמצא ולמי שייך המקום הזה?”

הוא הביט בי, במשך רגע ארוך, לפני שענה לי. “מר לוי, לפני שאשיב לשאלותייך, אני חייב לבקש ממך לעמוד ולצעוד עד למראה שבקצה החדר”.

למה לא? נעמדתי והתחלתי לצעוד. “אני חייב להודות, דוקטור שאני מרגיש טוב מאי פעם, אין ספק שטיפלתם בי מעולה,” פניתי אליו מקצה החדר. “אולי עכשיו תסביר לי איפה אני בדיוק?”

“אנא פנה אל המראה ועמוד מולה, מר לוי”.

“בסדר דוקטור, אבל הבדיקות הללו באמת דיי מיותרות, אני מרגיש בסד…”.

קפאתי במקומי.

“תנשום, מר לוי. הכול בסדר, תשאף לאט דרך האף”.

עשיתי כדבריו, נשמתי לאט דרך האף. השפלתי את מבטי למטה אל החלוק הסגול, הרך והיוקרתי, שעטף אותי. הושטתי ידיים מהססות ופתחתי אותו בחשש, הסרתי אותו מכתפי ונתתי לו ליפול ארצה. עירום כביום היוולדי סקרתי את עצמי בראי. צרחת אימה מילאה את ראשי.

הסתובבתי והבטתי בדוקטור בכעס. “זו מעין מתיחה? כי אם כן כדאי שתעצרו אותה עכשיו, אחרת אני אתבע את כולכם על כל גרוש שיש לכם”.
הוא חייך. “זאת לא מתיחה, מר לוי. ובתשובה לשאלתך הקודמת, אתה נמצא בבית החלמה של התאגיד. אם נתאר זאת במונחים המוכרים לך, התאגיד הוא בעצם הממשלה של כל בני האנוש באשר הם. התאגיד הציל אותך והביא אותך לכאן. אתה רואה במראה את התוצאה של עבודה רבה”. הבטתי בו רגע ארוך נוסף, לא טורח להסתיר את כעסי, ואז הכרחתי את עצמי להסתובב ולהביט שוב בהשתקפות. ההשתקפות שלי? זה היה נפלא ונורא בו זמנית.

מצד אחד – לא ראיתי תפרים, צלקות, או כול סימן אחר לניתוח, וזה היה נפלא.

מצד שני – לא ראיתי גם כל סימן ליותם לוי, ובהתחשב בכך שאני יותם לוי, זה היה נורא.

הנעתי את ידי מול הראי, קפצתי מולו והוצאתי לדמות שמולי לשון. ההשתקפות, השרירית והחטובה, חזרה על כל התנועות במדויק. זו לא מתיחה, זו ההשתקפות שלי, זה באמת אני!

“מה עשיתם לי? באיזו זכות ניתחתם אותי בצורה שכזו?” דרשתי מהדוקטור.

“לא עברת אף ניתוח, מר לוי”.

“באמת? אז מה קרה לגוף שלי?” צעקתי.

“הגוף שלך מת, מר לוי. הוא לא שרד את התקף הלב שלך. למען האמת, זה מפתיע שבכלל הגעת עד לגיל 43, בהתחשב בכך שעישנת מעל 40 סיגריות ביום, במשך 25 שנים, וסבלת מעודף משקל כרוני מאז שהיית בן שלושים”.

הרמתי את החלוק ולבשתי אותו, שורך אותו לאיטי על מותניי. זה נתן לי זמן לחשוב בלי לחשוף את הבלבול בו הייתי נתון. “הגוף שלי מת?”

“כן מר לוי, הגוף שלך מת. למזלך אתה לא”.

“איך זה יכול להיות? איך הגוף שלי מת אבל אני לא? העברתם אותי לגוף של אדם אחר?”

“לא מר לוי, זה אינו גוף של אדם אחר, זה הגוף שלך. גידלנו מהגנים שלך גוף חדש ובריא. ככה היית אמור להראות, בגיל 25, אם היית שומר על בריאותך”.

“גוף חדש? מה זאת אומרת גוף חדש?”

“זאת אומרת שגידלנו עבורך גוף חדש. גוף חסון ובריא בן 25 שנים”.

“אתה רוצה לומר לי שהייתי מחוסר הכרה במשך 25 שנים?” נפלטה מפי צרחה מבועתת.

הדוקטור גירד את ראשו במבוכה קלה. “ובכן, סובייקטיבית היית מחוסר הכרה רק במשך כעשר שעות”.

“סובייק.. מה? על מה אתה מדבר?” שאלתי בקול רם. קול רם מדי. שליטתי העצמית החלה להתפרק.

“ובעשר השעות בהן היית מחוסר הכרה חלפו 482 שנים,” הוא המשיך בשלווה.

“482 שנים!” השתנקתי.

“כן, מר לוי”.

שלוותו עצבנה אותי. זו חייבת להיות מתיחה. “מה התאריך היום?”

“השישי באפריל מר לוי, השישי באפריל בשנת 2497”.

“איך זה ייתכן? איך אני יכול להיות בעתיד?”.

“כי שלפנו אותך מזמנך שניות ספורות לפני שמתת, מר לוי”.

“שלפתם אותי? איך?”

הוא נראה מופתע מהשאלה. “באמצעות סוכני זמן, כמובן. אין דרך אחרת”.

צעדתי לכיוון הכורסאות והנחתי לגופי לצנוח לתוך אחת מהן. הדוקטור התקרב אלי בשקט. “שתה מעט מים, מר לוי,” הציע תוך שהוא מגיש לי כוס מים צוננת.

לגמתי מהכוס, המים היו קרירים, הכורסא הייתה נוחה, ואני התחלתי להירגע. “אז אתה אומר לי שאני נמצא בשנת 2497 בבית חולים מיוחד, ששייך לתאגיד המנהל את כול העולם?

“זה, פחות או יותר, מסכם את הדברים, מר לוי”.

“והבאתם אותי לכאן באמצעות מכונת זמן?” הרהרתי לעצמי בקול.

“סוכני זמן, מר לוי, לא מכונת זמן. רק לסוכני זמן יש את היכולת המולדת לעבור בזמן”.

“כמובן, כמובן, ואיך בדיוק אותם ‘סוכני זמן’ שלפו אותי משנת 2015?” שאלתי אותו.

הוא עצם את עיניו לשנייה אחת ואז פקח אותן. “לא הבאנו אותך, הבאנו רק את המידע שלך. אתה עצמך מתת, מר לוי. או לפחות במונחי שנת 2015 היית מוגדר מת קלינית. אשתך, מיקה, חתמה על טופס ניתוק מהמכשירים. בשלב זה סוכנת זמן שלנו, שהתחזתה כאחות, נכנסה לחדרך ולקחה ממך דגימות דם, כמו גם מיפוי מוח מלא. זה לקח לה פחות מעשרים שניות, ואיש מבני משפחתך לא חשד בדבר. היא הביאה אלינו את הדגימות ואנו גידלנו באמצעותן את הגוף החדש שלך. הגוף בו אתה נמצא כרגע, יחד עם זיכרונותיך”.

הכעס הלך ונבנה בתוכי. כמה טיפש הם חושבים שאני? “מתתי? כלומר לא שרדתי את התקף הלב?”

“לצערי לא, מר לוי. לפי הרשומות שבידינו, נותחת במשך שלוש שעות לפני שחווית קריסת מערכות מלאה. למזלך הגענו אלייך בדיוק בזמן”.

הנהנתי בזעף. “וכמה זמן לקח לכם לגדל את הגוף החדש שלי?”

“בערך שש שעות”.

“שש שעות לגדל גוף בן 25 שנים?”

“בדיוק, מר לוי”?

“אז לסיכום – שלפתם את הגנים שלי מהעבר ויצרתם אותי מחדש, בתוך גוף צעיר ומשופר? ובנוסף גם הצלתם את כול זיכרונותיי ותודעתי?” כבר לא טרחתי להסתיר את הספקנות בקולי.

“נכון מאד”.

“אני לא מאמין לך!” הצהרתי בתקיפות.

הוא הנהן. “זו תגובה צפויה, מר לוי. הפרופיל שלך חזה זאת. האם תרצה לראות את מותך, כפי שהוקלט על ידי סוכנת הזמן שלנו? לפי הפרופיל שלך זה אמור לשכנע אותך”.

נרתעתי קלות. “כן, אשמח לראות זאת,” שיקרתי.

דוקטור גולדשטיין שוב עצם את עיניו לשנייה קצרה ואז פקח אותן. דמויות הופיעו לפתע באוויר שמולי, ממלאות את החלל שביני לבין הדוקטור. היו אלו דמויות מוכרות, מוכרות עד כדי כאב. ביניהן בלטה דמות גדולה ונפוחה ששכבה על מיטת בית חולים, מחוברת לאינספור צינורות וחוטים. המצלמה התמקדה בפנים הנפוחות. היו אלו פנים של אדם חולה, חולה מאד, זיהיתי את עצמי גם ברגעי גסיסתי. לא הייתי לבדי בזמן מותי, גם משפחתי הייתה שם. דמות רזה וקטנה ניגבה את הדמעות מעיניה, לפני שניגשה ונשקה לדמותי השוכבת, הדמעות ירדו מעיני כששמעתי את יעל נפרדת ממני. “אני אוהבת אותך אבאלה, אני מקווה שאתה שומע אותי שם עמוק בפנים. אני רוצה שתדע שתמיד תחייה בזיכרון שלי. היית אבא מדהים, האבא הכי טוב שיכולתי לבקש. אני גם רוצה שתדע ותזכור שלא אכפת לי מה אמרו מבקרי הטלוויזיה המטומטמים, אתה האיש הכי מצחיק שאי פעם פגשתי, ואני תמיד אוהב בדיחות חתולים, רק בזכותך”. דמות נוספת קרבה למיטה. “להתראות אבא, תעשה חיים בעולם הבא, אני מקווה שיש להם שם הרבה קבוצות משחקי תפקידים עבורך. אני כבר מתגעגע אלייך”. דון רכן לאט ונשק ברוך למצחה של דמותי הגוססת. 482 שנים משם פרצתי בבכי בלתי ניתן לשליטה.

ההקרנה קפאה. “התרצה שאפסיק זאת, מר לוי?” שאל הדוקטור.

“לא,” יבבתי. “בבקשה, תן לי לראות את זה עד הסוף”.

ההקרנה שוב קמה לתחייה. מיקה נכנסה לתמונה, היא חיבקה את יעל ואת דון לפני שרכנה ודיברה עם דמותי השוכבת. “מילאתי את הבקשה שלך יותמי. זו הבקשה הכי איומה שאי פעם ביקשת ממני, אבל מילאתי אותה. מנתקים אותך עוד כמה דקות מהמכשירים, לא תאלץ לשרוד ולסבול בתור צמח. ואנחנו נאלץ לחיות בלעדייך, אני אצטרך ללמוד לחיות בלעדייך. אני לא יודעת איך אעמוד בזה יותם. אוי אהוב שלי, איך אני אמשיך לבד?” קולה נשבר בבכי, ילדינו חיבקו ועטפו אותה בזרועותיהם. “עדיף ככה אימא, הוא לא היה שמח לחיות בתור צמח, חסר יכולת לזוז או לדבר,” אמר לה דון. יעל הנהנה בהסכמה שותקת. קול נוסף הופיע. “סליחה גברת לוי, עלי לבצע בדיקה קצרה אחרונה”. יד אוחזת במזרק התקרבה לזרועי הנפוחה ושאבה ממנה דם, מדבקה קטנה הונחה על מצחי לכמה שניות עד שהבהבה באור ירוק, ואז הוסרה ממני. “תודה גברתי,” שמעתי שוב את סוכנת הזמן. התמונה האחרונה שראיתי, בטרם כבתה ההקרנה, הייתה של בני משפחתי חבוקים ביחד, דמעות על פניהם, מאוחדים בצערם וכאבם.

דממה השתררה בחדר. דוקטור גולדשטיין לא אמר מילה. הוא נתן לי זמן לעכל לבדי את הדברים, זמן להתאבל על המשפחה שאיבדתי.

“תודה,” אמרתי לו לבסוף. “תודה על שנתת לי לראות את זה, זה היה חשוב לי”.

“אין בעד מה”.

“מה קרה למשפחתי אחרי שמתתי?” שאלתי.

“קרה מר לוי?”

“כן דוקטור גולדשטיין, מה קרה עם אשתי וילדי אחרי שמתתי?”

“אני לא יודע מר לוי, התרצה שאבדוק ברשומות”.

“כן, בבקשה”.

דוקטור גולדשטיין עצם שוב את עיניו לשנייה אחת ואז דיבר. “בנך סיים לימודי הנדסת כימיה בשנת 2024 וחמש שנים אחרי כן התחתן עם בחורה בשם נילי. הוא חי עד גיל 91 והשאיר אחריו שלושה ילדים ואחד עשר נכדים. הבת שלך הפכה להיות שחקנית קומית מצליחה ואהובה מאד. היא מעולם לא נישאה, אבל השאירה אחריה בת ושני נכדים. היא נפטרה בגיל 98 ואלפי אנשים הגיעו להלוויה שלה. אשתך מיקה, נישאה שנית שמונה שנים אחרי מותך, לא נולדו לה עוד ילדים. היא הקדישה את שארית חייה לעבודתה ומשפחתה. היא חיה באושר עד גיל 79”.

הקלה. כולם המשיכו הלאה. מחיתי את הדמעות מעיני. “תודה לך, דוקטור”.

“בשמחה, מר לוי. אגב, עדיין קיימים צאצאים שלך פזורים ביקום”.

חייכתי. “אני שמח לשמוע זאת, אולי אפגוש בהם יום אחד”.

הוא צחק. “זו בהחלט עשויה להיות הפתעה עבורם”.

גם אני צחקתי. “סבא רבא מהעבר הרחוק, קופץ לבקר? בהחלט הפתעה. זה מדהים. שלחתם סוכנת זמן במיוחד כדי להציל אותי? נראה שעבדתם קשה מאד כדי להביא אותי לעתיד”.

“זה אכן לא היה פשוט, מר לוי. התאגיד השקיע בכך לא מעט זמן ומשאבים”.

“למה? למה שהתאגיד הזה יטרח כה רבות בהצלתי?”

הוא חייך בגאווה ברורה. “בהמלצתי האישית, מר לוי. אני חובב היסטוריה ולכן יצא לי להיתקל בשמך. שכנעתי את דירקטוריון התאגיד שאתה האדם הכי מתאים להתמודד עם הקפואים”.

בהיתי בו בבלבול. “הקפואים?”

“כן מר לוי, הם דורשים משחק על צדק, ממש כאן ליד הבית שלנו, ולמרבה הצער החוקים מחייבים אותנו להסכים”.

“איזה משחק? אילו קפואים? למה הם קפואים?”

הוא הביט בי מופתע ואז עצם שוב את עיניו, אחרי שנייה פקח אותן. “אני מתנצל, זו הייתה טעות שלי, מר לוי. שכחתי שהם לא היו מוכרים בזמנך. נתקלנו בקפואים לפני 363 שנים. זהו מין תבוני ותיק מאד שהתפתח באלפא סנטורי. למעשה הם השכנים הכי קרובים שלנו בשביל החלב. פרט לתקרית אחת חמורה ומאד לא נעימה, ממש בזמן בו נתקלנו בהם, חיינו עימם בשלווה ובלי תחרות. למרבה הצער, זה השתנה לפני כמה ימים, הם הכריזו דרישה על צדק וכעת אנו בתחרות עימם”.

חייזרים? נעצתי בו מבטי למשך רגע ארוך, הוא נראה רציני לחלוטין. “תחרות על מה?”

“כבר אמרת לך, על צדק!” הוא נראה חסר סבלנות.

“לאט יותר דוקטור. אני עדיין לא מבין. איזו מין תחרות זו?”

“אני שוב מתנצל, מר לוי. קשה לזכור שאין לך את הרקע ההיסטורי הנחוץ. העניין הוא כזה, יש מאות מינים תבוניים ביקום, וכולם רוצים להתרחב ולאכלס עוד אדמות. למרבה הצער אין מספיק מקומות ראויים לאכלוס ביקום המוכר לנו. לכן, כדי למנוע מאבקי טריטוריה אלימים בין המינים השונים, נוצרה התחרות. למעשה התחרות היא מעין חוקת על שקיימת כבר עשרות אלפי שנים, ונאכפת בקפידה רבה. כל המינים התבוניים ביקום מחויבים לה. מין שיסרב לחוקי התחרות ינודה מחבר המינים ויהיה מוקצה. איש ביקום לא יסחר עימו ולא ישוחח עימו, אף מין גם לא ייחלץ להגנתו, אם מין אחר יתקוף אותו ויפלוש לאדמותיו. בדידות מוחלטת היא גורלם של סרבני התחרות”.

“ומה בדיוק קורה בתחרות הזו?” שאלתי.

“גורלם של עולמות נקבע, מר לוי. המנצח זוכה בעוד התיישבות, המפסיד מאבד אדמות”.

לגמתי עוד לגימה מכוס המים, שוקל את הדברים. “למה אתם קוראים להם הקפואים?”

“כי הם אלופי המשחק, מר לוי. הם אלופי המשחק כבר אלפי שנים, נדיר מאד שהם מפסידים, הם נוהגים לזכות כמעט בכל תחרות בה הם נוטלים חלק. זו הסיבה שהמלצתי על המבצע להצלתך. התאגיד עבד קשה מאד כדי להביא לכאן מישהו שיוכל להתמודד עם הקפואים”.

מצמצתי בהפתעה. “מדוע אתה חושב שאני יכול להתמודד עימם?”

“כי כבר עשית דברים דומים בעבר, מר לוי. לפי הרשומות שלנו ניצחת בתחרות הגדולה על הירח”.

“התחרות הגדולה על הירח?” הופתעתי. “אתה רציני?!” שאלתי בחלחלה.

“כן מר לוי, התחרות הגדולה בשנת 2013. ניצחת עשרות מתחרים וזכית בירח”.

הנהנתי לאיטי. היום הזה היה מוזר מאד. “כן… אני מבין. בסדר, מה בדיוק אומרים חוקי התחרות?”

“ובכן מר לוי, החוקים פשוטים: כל מין רשאי לדרוש חזקה על כול כוכב לכת שירצה. אם כוכב הלכת לא מאוכלס, ניתנת ההזדמנות למינים אחרים להשוות את הדרישה. במידה ואכן יש השוואת דרישות תתקיים תחרות על גורל כוכב הלכת. לעומת זאת, אם כוכב הלכת כבר מאוכלס, אז המין המאכלס יתחרה במין הדורש על הזכויות בכוכב הלכת. בשני המקרים המנצח לוקח הכול ויותר לא ניתן יהיה לבצע דרישה על כוכב הלכת המדובר, הוא יישאר של המין הזוכה לעד”.

“אז מין זר יכול גם לדרוש את כדור הארץ?”

“לא מר לוי, החוקים קובעים שכוכבי לכת אותם המין אכלס בצעירותו, לפני שהתקבל לחבר המינים, ייחשבו לשלו לצמיתות. במקרה שלנו זה אומר שאף מין זר לא יכול לתבוע את כדור הארץ, את מאדים, את נוגה או את אחד הירחים שלהם”.

הנהנתי. “בסדר. ובכמה כוכבי לכת כבר זכה המין האנושי?”

“נכון להיום יש לנו 197 כוכבי לכת השייכים לנו לצמיתות,” התגאה הדוקטור.

“הבנתי. אלו המון כוכבי לכת. למה בכלל איכפת לכם מצדק? עד כמה שאני זוכר זה ענק גזים. לא מקום ראוי לאכלוס בני אנוש”.

“נכון מר לוי, אבל הוא קרוב מאד למאדים ולארץ, קרוב מדי לטעמו של התאגיד. חוץ מזה שיש לצדק ירחים, הרבה ירחים, ובחלקם אנו מתכננים להשתמש למטרות התיישבות או כרייה”.

הרהרתי לרגע. “תוכל בבקשה לתאר לי איך מתנהלת תחרות כזו?”

“כמובן מר לוי, כל מין שולח נציג אחד שיתחרה באחרים ויוכיח שהמין שלו ראוי לשליטה בכוכב”.

“ואיך בדיוק מתקבלת הוכחה שכזו?” הקשיתי.

“זה מאד דומה לתחרות בה ניצחת בשנת 2013, עלייך לגרום לנציג המין השני לצחוק. המין האחרון לצחוק זוכה בכוכב”.

“לצחוק?” נדהמתי. “אתה רוצה לומר לי שזו תחרות בדיחות?”

“כן מר לוי, תחרות הבדיחות הכי רצינית ביקום. יש לה רק כמה חוקים, העיקריים שבהם קובעים שהבדיחות חייבות להיות קשורות לכוכב עליו מתחרים או למין מולו מתחרים. חוק נוסף קובע שאסור לאף נציג להיות מחובר לרשת בזמן התחרות, כל הבדיחות חייבות לבוא מהנציג לבדו”.

בדיחות? זה היה בלתי נתפס. “וכל המינים האחרים ביקום צוחקים מבדיחות?” תהיתי.

“בהחלט כן מר לוי, בהנחה שהן מצחיקות כמובן. עוד לא נתגלה מין תבוני שאין לו חוש הומור. הומור ותבונה הולכים ביחד”.

מוחי דהר במהירות. “ואיפה תתקיים התחרות הזו?”

“ובכן מר לוי, מכיוון שהקפואים העלו את הדרישה, לנו יש הזכות לקבוע איפה תתקיים התחרות. היא תתקיים בעוד יומיים על מאדים, וכרגיל יהיו בה שופטים של חמישה מינים ניטראליים”.

“בסדר, אבל למה אתם צריכים קומיקאי כושל בן 500 שנים? אין לכם אנשים מצחיקים בעתיד?”

דוקטור גולדשטיין כחכך בגרונו. “ובכן מר לוי, בתחרות בה זכית בירח לא היית המתחרה כי מצחיק ועדיין זכית בה”.

לעזאזל! הסמקתי קלות. אז הוא כן יודע את האמת. “נכון דוקטור, כופפתי קצת את החוקים, לא הוגדר בתקנון התחרות שאסור לדגדג את המתחרים האחרים, אבל בכל מקרה זאת הייתה תחרות קומית לתוכנית טלוויזיה. ההשתתפות הייתה העיקר, לא הניצחון, הפרס שלי היה ירח שעשוי משלושים קילו פרמזן. זו לא הייתה בדיוק תחרות שחורצת גורלות של עולמות שלמים”.

הוא משך בכתפיו. “מומחי התאגיד בדקו זאת היטב. בתקנון התחרות לא קיים סעיף שאוסר על מגע פיזי עם המתחרים האחרים, כל עוד המגע הזה אינו משמש לאלימות כמובן”.

הבטתי בו בתחינה. “דוקטור גולדשטיין, זה לא הגיוני. אתה באמת רוצה לנסות ולדגדג חייזרים, כדי לזכות בכוכב לכת מרוחק?”

הוא הנהן ברצינות. “כן מר לוי, אין לנו מה להפסיד. כפי ששמם מרמז, הקפואים הם מין קשה מאד להצחקה, נדיר מאד שבדיחות משפיעות עליהם. למעשה יש להם חוש הומור יבש למדי, והם בדרך כלל מנצחים על ידי התשת היריב עד שהוא צוחק מתסכול. מי יודע, ייתכן שדווקא דגדוג יציל את המצב”.

הנדתי בראשי. “זה פשוט מטופש דוקטור! ובכל מקרה, אני בטוח שיש אנשים המסוגלים לדגדג גם בשנת 2497. אני עדיין לא מבין מדוע אתם צריכים דווקא אותי”.

הוא חייך כיודע סוד. “זה פשוט, מר לוי. אתה בן האנוש היחיד שיצא לו לדגדג קפואים. זה נותן לך יתרון עצום על פני כל בן אנוש אחר החי כיום”.

קפצתי ממקומי בהפתעה. “אני דגדגתי קפואים? מתי?”

נראה היה שהוא נהנה מתגובתי המופתעת. “כל חייך מר לוי, גידלת כמה מהם ואף הייתה לך סדרת הופעות בטלוויזיה, שעסקה בהם”.

שערות עורפי סמרו לפתע. “דוקטור, על מה אתה מדבר? הייתה לי רק סדרת הופעות אחת בטלוויזיה, היא כלל לא עסקה בחייזרים, ובכל מקרה היא נכשלה קשות”.

“אלו כן היו קפואים מר לוי, פשוט לא ידעת שזה שמם. כמדומני, לשני האחרונים שהיו לך אתה קראת שלגיה וטוטו”.

נשמתי לאט לפני שעניתי לו. “דוקטור, שלגיה וטוטו הם שני הח… סליחה, היו שני החתולים שלי. ממש לא חייזרים!” למרות מאמצי לשלוט בעצמי, מצאתי את עצמי מרים את הקול בסוף המשפט.

“אני יודע מר לוי, וזו הייתה מבוכה גדולה מאד עבורנו כאשר השגריר הראשון של הקפואים נחת בכדור הארץ וראה זאת. המשבר בין שני המינים כמעט והדרדר למלחמה כוללת, האסון נמנע רק בזכות הרבה דיפלומטיה וויתורים מצידנו”.

“משבר? איזה מין משבר בדיוק?”

“חתולים הם קפואים, מר לוי. לא ברור איך הם התפתחו במקביל גם בכדור הארץ וגם בעולם הבית של הקפואים, באלפא סנטורי, אבל הגנטיקה שלהם לא מותירה מקום לספק. השגריר הקפוא הראשון נעלב עמוקות לראות גרסאות קדומות של בני מינו משמשות כחיות מחמד, חיות רחוב ואפילו לצרכי מאכל. התוצאה היא שלא קיימים יותר חתוליים למיניהם על כוכבי הלכת של בני האנוש. כולם הועברו לידי הקפואים כדי למנוע משבר ומלחמה”.

“איך יכולתם לאסוף את כל החתולים? זה לא נשמע אפשרי,” התפלאתי.

“לא אספנו אף חתול מר לוי, הקפואים עשו זאת בעצמם. הם שידרו אות מיוחד וכל החתוליים, באשר הם, צעדו בנחת למנחתים הקרובים אליהם ועלו על ספינות שהמתינו להם”.

“כל החתוליים? כולל נמרים, אריות, טיגריסים וכולי?” התפלאתי.

“וודאי, גם הם קפואים”.

“כלומר ייתכן שהמתחרה שלי בתחרות יהיה טיגריס?”

“בהחלט ייתכן, מר לוי”.

נפלא. היום הזה רק הלך והשתבח. רעיון עלה בראשי. “למה שלא תשלחו סוכני זמן לתחרות? גם הם ראו חתולים”.

“לסוכני זמן מכל המינים אסור להשתתף בתחרות, אילו החוקים. תרצה בכך או לא, מר לוי, אתה בן האנוש היחיד ביקום היכול להתחרות בקפואים ולהצחיק אותם”.

הבטתי בו בייאוש, הוא רוצה להצחיק חתולים? נראה שהדוקטור באמת מעולם לא גידל חתול. למעשה, נכון לשנת 2497, איש מלבדי מעולם לא גידל חתול. איש מלבדי מעולם לא חווה התנהגות של חתולים.

ואז הבנתי. איש ביקום לא יודע דבר על ההומור של הקפואים. איש מלבדי…

פרצתי בצחוק. “בסדר דוקטור. אעשה זאת. לדגדג טיגריס? למה לא? לפי מה שאני מבין כבר מתתי פעם אחת. הכי הרבה אמות פעם שניה”.

דוקטור גולדשטיין זרח מאושר. “אם תיהרג זה יהיה נפלא, מר לוי. התקנון קובע שאם נציג נהרג על ידי נציג של מין אחר, המין של הנציג ההרוג מנצח באופן מיידי”.

הנדתי בראשי. “דוקטור, אני לא מתכוון למות. אני גם לא מתכוון לנסות לדגדג אותם. אני עומד לספר להם בדיחות. בדיחות על חתולים, הרבה מאד בדיחות על חתולים”.

“לספר להם בדיחות?” הוא התפלץ. “עדיף שלא. אני מזכיר לך שאתה לא כל כך טוב בבדיחות, מר לוי. עדיף שתדגדג אותם”.

“בדיחות,” התעקשתי. “הם חתולים, הבדיחות יעבדו עליהם”.

הוא נעץ בי מבט מבוהל ומתחנן. “אבל אם זה לא יצחיק אותם, אז תדגדג אותם, נכון?”

“הם יצחקו דוקטור גולדשטיין,” הרגעתי אותו. “סופסוף מצאתי קהל שיוכל להבין את הבדיחות שלי. אל תדאג, אני הולך לגרום להם לצחוק”.

הוא הביט בי בחשש ונאנח. “מאוחר מדי למצוא לך מחליף, אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה. אם אתה צודק, ואכן תצליח להצחיק את הקפואים באמצעות בדיחות, המין האנושי יוכל לזכות בהרבה מאד עולמות. סביר להניח שתקבל עבור שירותך מקום בדירקטוריון התאגיד”.

“מקום בדירקטוריון של התאגיד? התאגיד שמנהל את כול בני האנוש?” התפלאתי.

“בוודאי מר לוי, הקריטריון היחיד לקבלה הוא הפגנת יכולת לסייע לכלל המין האנושי. אם תצליח במשימה שלך, אז אתה מר לוי, תהיה אדם מועיל ומוערך מאד”.

מוערך? אני? צחקתי בקול. “אתה יודע דוקטור גולדשטיין, אחרי חמש מאות שנים, הגיע הזמן שהקריירה שלי תמריא סופסוף”.

ביום הולדתי, הארבעים ושלושה, מתתי מהתקף לב קשה.

ביום זה החלו חיי.