קו האופק מעורסל במעטה כבד של אובך כשהוא חצה את השוק של העולם התחתון, ממהר לדרכו. המקום נראה כמו תפאורה של עיר קשוחה מסרט ישן, שסליליו מחווירים לעומת המציאות. השמיים השחורים רמזו על גשם מתקרב והוא הציץ בחשאי באצבע שלו, מקווה שפונקצית החסינות לחומצה אכן אמינה כפי שהובטח לו. מי יודע מה מתכנן הממשל להמטיר עליהם כעת? הוא ייחל בליבו להשראה תנ”כית, משהו כמו גשם של צפרדעים. צפרדעים, ככל הידוע לו, עדיין לא מסוגלות לפגום בפיגמנטציה מלאכותית של איברים ביוניים.

“היי, ילדה!” הוא שומע קול מעומעם מרחוק. פעם זה היה פוגע כמו חץ מורעל, היום החץ עטוף בבד ופגיעתו מעומעמת, אך זאת עדיין פגיעה. הוא מגביר את קצב צעדיו כמתוך אינסטינקט, מנסה לא לחשוב יותר מידי. הוא חוצה את מחלקת האיברים הפנימיים, דרך רבייה ומערכת השתן. הוא משתדל לא להביט במתקני האחסון הפתוחים למחצה עד שהוא יוצא מכלל סכנה, אל מחלקת הגפיים. מתקני האחסון מוסווים היטב בתוך סבכי בגדים, ערימות גבוהות של ספרים משומשים ומכשירים שונים, מכאלו המנגנים מוזיקה ועד סירים ומכונות להכנת גלידה. ניתן לחשוב שזהו שוק רגיל לחלוטין, אבל ברגע שאדם יודע היכן לחפש, שוב לא יוכל למנוע מעיניו להימשך אל המראה הלא נעים של איברים מסוימים, שוכבים להם בתוך מתקני האכסון שלהם.

“עוד פעם יש בעיות?” קורא לעברו המוכר, שמכיר אותו.

 

הוא מחייך ומניד באצבעו לשלילה, ממשיך בדרכו. הוא יודע שעליו למהר. היעד שלו, שנמצא בקצה השוק, נסגר מוקדם מכולם. פניו מועדות אל המקום שנושא בתואר המפוקפק “המחלקה הלא חוקית ביותר בשוק של העולם התחתון”, כפי ששלט מחויך מציג בפני קהל המבקרים. כשהוא מגיע סוף סוף אל הכוך הקטן, בעל המקום כבר עומד לסגור. הוא משלב את ידיו מאחורי הדלפק, נרגן.

“חיכיתי לך. אמרת שתבוא.” הוא מסנן כמו חתלתול נעלב.

“מצטער, היו עיכובים בדרך,” הוא אומר ופותח מעט את שולי מעילו, מאפשר למוכר לראות את חבילת השטרות שבכיס הפנימי. “זה אצלך?”

“לא. שלחתי את זה לטימבוקטו בדיוק הבוקר, מצטער. נו בטח, אז איפה עוד יכול להיות?” מלמל בין שיחו הנרגן עדיין.

“מצחיק מאוד.” הוא מצמצם את עיניו כלפי המוכר. “אין לי את כל היום, אתה יודע.”

“עוד מילה אחת ואני מבטל את העסקה.” אומר המוכר ולא ברור אם הוא מתלוצץ או לא.

“אתה לא יכול,” הוא מנסה לשוות לקולו נימה מאיימת, למקרה שהמוכר לא מתבדח איתו. “אתה יודע מי שלחה אותי. אם אני לא חוזר עם מה שבאתי בשבילו, היא תכעס. מאוד. והיא לא מסוג האנשים שאוהבים להרוג את השליח.”

 

זה עובד. המוכר מלחלח את שתי האצבעות הבריאות היחידות בידו ומעביר אותן בעצבנות בשיער הדליל שעל קרקפתו.

“בסדר,” הוא נוהם. “אני אלך להביא את זה.”

הוא מחייך בשביעות רצון אל עבר גבו של המוכר, המתרחק אל עבר המחסן. הוא מוציא לשון במחווה ילדותית. אחר כך מתפנה לסקור את הכוך. פעמים מעטות היה כאן. בדרך כלל הייתה זו ששלחה אותו באה לכאן בגפה. היו שם שבבים, כבלים, מכחולים זעירים, עזרים ליצירת אפקטים של פגמים בעור, צבעים שגוניהם דמויי עור אנושי, וחומרים עמידים בפני מים או חלודה ועוד הרבה דברים שאפילו לא היה לו מושג למה הם משמשים. נשגבת מבינתו הייתה העובדה שתוך זמן כה מועט, הצליחו בני האדם לסגל עצמם למצבם החדש ולפתח פתרונות שלא רק יעזרו להם לשרוד את התנאים החדשים שנוצרו, אלא גם לשפר אותם. הוא חשב שכבר ראה הכל, חיית שוק שכמותו. שעות היה מסתובב בשוק כשרק הוקם, מזין את עיניו בפלאים שיצרו מוחות וידיים אנושיים. עם הזמן הפכו הידיים לחיקוי של איברים אנושיים, מדויק להפליא אמנם, אך עדיין חיקוי. והמוחות – ובכן, זה היה רק עניין של זמן. הוא ניער ממוחו את המחשבה הטורדנית, שהחלה לכרסם בשלוותו. יחד עם קוצר הרוח הנבנה בתוכו, הוא הפך חסר שקט. הוא רקע ברגליו על רצפת החנות והסתובב אנה ואנה, בוחן ברפרוף תגיות מחיר שונות. היו שם סכומים שהוא מעולם לא ראה במו עיניו, מספרים שרק מלדמיין את כמות השטרות שהם מייצגים החל ראשו להסתחרר. זה היה האבסורד של העולם התחתון – דברים יקרים מפז מאוכסנים על דוכנים מטים לנפול ובתוך כוכים רעועים. ההסוואה המושלמת.

המוכר הנרגן חוזר, בידו קופסה שחורה אטומה, עשויה חומר שחור, או כנראה חומר צבוע שחור.

המקום הזה מקפיד מאוד על אמינות העטיפות שלו, גורם להן להיראות זולות ככל האפשר לצורך הסוואה. “הנה זה,” הוא מסנן, מחליק את הקופסה היישר אל בין ידיו של בעליה הפוטנציאלי, שמכניס אותה בזהירות אל תרמיל הגב שלו. הוא מוציא מהתרמיל חבילת שטרות ומוסר אותה למוכר בו במקום. הוא כמעט מצפה שהמוכר יבהה באצבע המתכתית היחידה שלו, אוחזת בחבילת השטרות בדיוק כמו חברותיה העשויות בשר ודם. המוכר אפילו לא ממצמץ. בכל פעם מחדש זה מפתיע אותו, כמה אנשים התרגלו מהר.

“תודה רבה לך,” הוא אומר בשקט.

“היי, ילד,” הוא מסתובב כשהוא שומע את קולו של המוכר. “תשמע לאיש מבוגר ממך. תגיד לאמא שלך שאנחנו, אנשים כמונו, אין לנו מקום בעולם הזה. תגיד לה שתיזהר.”

 

הוא מהנהן בהכרת תודה ויוצא מהכוך. הוא מתגנב כחתול, בנחישות אך בזהירות, בין הדוכנים הנטושים כמעט. החושך משחק לטובתו, כשהמראה שלו מהווה הסוואה מושלמת: שיער כהה, שמתמזג עם ברדס המעיל השחור המשוך על ראשו. גזרתו דקה, מקלה עליו להשתחל בין האנשים בשעות העמוסות ולהיראות בקושי בשעות הלילה החשוכות. המעיל מטשטש את קוויו, גורם לו להיראות שטוח, כמו צל.

הוא מגיע אל הגדר ללא בעיות מיותרות. הרוכלים יודעים שאין טעם לקרוא בקול כשהם רואים מישהו מתגנב. זה אחד היתרונות של העולם התחתון – איש כאן לא יסגיר אותך, כי רובם יודעים במה זה כרוך.

הגדר מאולתרת אך חזקה, עשויה מחומרים דומים לאלו שמהם עשויה מרכולתם של רוב הרוכלים. מתכת חיה כלשהי, חזקה וגמישה. הוא מצמיד כף יד פתוחה אל הגדר לרגע. אחר כך מוציא את הקופסה מתרמילו בזהירות ומצמיד גם אותה אל הגדר. הגדר מזהה אותו ואת הרכישה. בזמזום חרישי, כמעט בלתי נשמע, היא מאפשרת לו לטפס, זיזים מתחילים לבלוט מתוכה. הוא מקבל באסירות תודה את עזרתה של הגדר, נאחז בזיזים ומטפס בזריזות מיומנת. הוא נוחת נחיתה חלקה בצד השני של הגדר. אורות העיר מסנוורים אותו ממרחק והוא עוזב את העולם התחתון, ממהר הביתה כשהשלל שלו בתרמילו.

 

עולם ללא המגיפה. עולם שבו לממשל לא איכפת מי תומך בו ומי לא. עולם שבו לצייר לא ינשרו האצבעות, לאצן לא ינשרו הרגליים ולמייצר סבונים לא ינשור האף, רק כי הם לא רוצים לתמוך בממסד שחוסך אוכל מפיהם ושולף את קורות הגג מעל ראשיהם. עולם שבו לא יהיה צורך באיברים ביוניים, לא יהיה צורך בטכנולוגיה פיראטית אך מתוחכמת, לא יהיה צורך בעולם תחתון. יהיה רק עולם עליון, שבו הממשל לא יתנקם במתנגדיו, לא יגרום להם להידבק ב”מגיפה” שמנשירה מגופם את האיברים החיוניים לעבודתם.

הוא אהב להרהר בעולם כזה כשהתרוצץ במהלך השליחויות שלו ברחבי שני העולמות. קצב החיים החדש – תמיד בזיגזוג מהיר בין העולם העליון לזה התחתון – לימד אותו לחשוב מהר, להיות מסוגל לשקוע במחשבות אך לשמור על ערנות בו זמנית.

 

אמו חלתה לפני חמש שנים. היא הייתה במאית קולנוע מוכרת בחוגים מסוימים, שהייתה מוכרת אף יותר בהיותה פעילה נגד לממשל. הוא נולד כשהממשל התחלף ובמשך למעלה מעשר שנים נאבקה אימו באותו ממשל, באמצעות סרטים שעשתה, ארגון הפגנות ואפילו עיתון בהפצה עצמית. עד שהממשל פיתח את המגיפה. לא יכולת לדעת מתי תתקוף אותך ובמה תפגע. יום אחד פשוט קמת עם איבר לא מתפקד, שהפך למשותק. אם זה היה איבר פנימי, הממשל היה רחום. פעולתו נפגמה בהדרגה. אך איברים כמו ידיים או אפים החלו לנשור די מהר. בדרך כלל זה היה קשור לעיסוקו של החולה, שכן רבים מהאנשים התנגדו לממשל באמצעות עיסוקם, בין אם בהפעלת ביצירת אמנות נגד הממשל ובין אם בהפעלת מסחר שחור בעסקים קטנים. המגיפה הגיעה אל אימו מהר מאוד. הם פגעו בעין אחת שלה ואז ביד ואז ברגל, תמיד משאירים משהו בריא, שיזכיר לה את האדם שהייתה פעם. אותו תקפה המגפה לפני שנתיים, גורמת לו לאבד אצבע אחת, שהוחלפה תוך זמן קצר באחת ביונית. הוא ביקש בחשש אצבע דמוית זו של גבר והופתע מתגובתה החיובית של אמו. היא משכה בכתפיה ואמרה שיש דברים גדולים יותר להיות נגדם כרגע.

ברגע ששמעה על פעילותו, היא מיהרה לפנות אל הארגון שהוקם על ידי עובדי ממשל לשעבר. עובדי הממשל שפוטרו פתחו את השוק לאיברים ביוניים על בסיס מה שלמדו בעבודתם הקודמת. בעלי מפעלים שנפגעו מהממשל שמחו לשמוע שהתשתית לאיברים ביוניים משוכללים, כאלו שפועלים כמעט כמו איברים אנושיים, הייתה קיימת כבר שנים. הם נתנו את ידם בשמחה למאבק. וכך, כל מי שאיבד איבר במגיפה קנה לעצמו איבר ביוני בשוק השחור. תוך שנתיים, רק חסרי הבית נראו מסתובבים ברחובות בלי יד או רגל. בעולם התחתון, היה נדיר לראות אדם שכל איבריו עשויים בשר ודם.

והממשל? לממשל לא היה אכפת אם הם מצאו פתרונות. לפעמים עצרו אנשים עם איברים ביוניים נראים לעין, אבל זה היה רק כדי להפחיד. הממשל העדיף דיכוי שקט ושיטתי, שאליו יוכל להכחיש כל קשר.

 

למרות שהוא כבר רגיל, צליל קטן של הקלה נפלט מפיו כשאורות הפנסים של הכביש הראשי מציפים את שדה ראייתו. את הדרך משם הוא עושה בנינוחות, לא מעוניין לעורר חשד. העיר הומה וסואנת בשעה זאת של הערב, אנשים בדרך לתיאטרון, לקולנוע ולאופרה, למסעדות ולמועדונים. תמיד הרגיש רחוק מהעולם הזה, משני העולמות, רחוק מהם כפי שהרגיש רחוק מגופו שלו. הוא מוריד את הברדס מראשו בעודו מפלס לו דרך בין הקהל שמציף את המדרכות, נחוש לא לעורר חשד. הוא יודע שהיא מחכה. כעבור זמן לא רב, הוא משאיר מאחוריו את המולת הרחובות הגדולים לטובת הרחובות הצדדיים יותר. מבוך מפותל של סמטאות צרות, שאותו הוא מכיר היטב. הוא בודק בזהירות מעבר לכל פינה – האם מחכה לו שוטר, מפקח, או חלילה פקיד ממשל? אבל הרחובות הצרים ריקים. רק אישה תולה כביסה מידי פעם, חתול רחוב מחטט בפחים או ילדים שוכבים על הדשא שגדל פרא בחצרות המוזנחות.

 

הוא מגיע אל מה שהיה פעם שכונת האמנים: בתים יפים אמנם, אך כוכבם דעך מזמן והדרם דהה כמו הצבעים הססגוניים שמעטרים אותם. שם, בחצר בית שצבעו בורדו דהוי, הוא מקיש על הדלת חמש פעמים. זאת הסיסמא. משלא נענה, צצות בו הדאגות מייד. הוא מבטל אותן במחשבות של מה ובכך. אולי נרדמה? אולי היא לא שומעת אותו? הוא מקיש שוב. אין תשובה. הוא מקווה שלא נפלה במקלחת או במדרגות ועכשיו היא מוטלת חסרת ישע בלי יכולת לזוז.

 

כעבור שתי דקות מורטות עצבים, הדלת סוף סוף נפתחת. היא עומדת בפתח, שיערה אסוף ברישול לא אופייני. הוא חש הקלה לראות שכל האיברים – הביוניים והטבעיים – מחוברים למקומם.

“אמא!” הוא אומר בהקלה. “הבאתי לך את מצלמת השבב שביקשת. תרכיבי אותה על העין, תראי איך זה. ומישהו קרא לי ילדה שוב, אבל-”

“תיכנס, חמוד.” היא אומרת, פזורת נפש בצורה מוזרה. הוא נכנס אל הבית והיא נועלת את הדלת פעמיים.

“אמא, הנה זה.” הוא אומר, מוציא את הקופסא מתרמילו. היא מביטה בה לרגע באסירות תודה ואז אנחת רווחה קולנית משתחררת מפיה.

 

“תודה לך, חמוד, אתה נהדר. אתה הילד הנהדר שלי.” היא ממלמלת ולוקחת מידיו את הקופסא. היא נעלמת אל תוך הבית, כנראה כדי לשים את הקופסא בכספת. הוא מתיישב על אחת הכורסאות בסלון שלהם, סלון קטן אך מלא חיים וצבע, עם תמונות מתוך סרטים מפורסמים תלויות על הקירות. את גיבוב הרהיטים הצבעוני הזה אמו אספה עם השנים בשוק, לפני שהאיברים הביוניים הפכן להיות העיקר בו. היא הייתה מספרת לו סיפורים על העולם שלפני המגיפה, עולם שבו לכל אדם יש גוף שלם ונפש שלמה, הכל בשר ודם ורוח. הוא אהב להביט ברהיטים ולדמיין שהם שרידים מעולם אחר, עתיק. עולם שאי אפשר להחליפו בשום דבר ביוני, לא משנה עד כמה יהיה דומה לדבר האמיתי.

 

הערב עובר כרגיל. הם מכינים ארוחת ערב יחד, מספרים אחד לשנייה על היום שעבר עליהם. הוא שואל אם דיברה עם הרופא שלה בנוגע לניתוח והיא, כרגיל, אומרת שהוא צעיר מידי. היא אומרת לו לא להתייחס למוכרים הגסים בשוק. הוא מספר לה, חצי בצחוק, את מה שהמוכר בשוק אמר לו. לכמה שעות הוא שוכח מהתנהגותה המוזרה. כשהוא הולך לישון, המתח בגופו מתפוגג לחלוטין. הוא נכנס למיטתו החמימה וישן שינה ערבה, עמוקה. שינה של מישהו שלא יודע מה מצפה לו.

 

כעבור זמן לא רב, לנוכח הארון הריק בחדר השינה, יילמד שאימו שיקרה לו. היא דיברה עם רופא שמוכן להתחיל בתהליך. לכשייגמר, הוא יצטרף אליה. היא מסבירה שהייתה חייבת לברוח, שקצה בה נפשו המושחתת של הממשל. שנים הם הבליגו, לקחו ממנה איבר אחר איבר, אבל הנה קרה מה שהיא ידעה שיקרה במוקדם ובמאוחר. הם שלחו לה מכתב. היא לא פירטה את תוכנו, אבל כולם יודעים שמכתב מהממשל פירושו מוות מתקרב. היא אמרה שהייתה חייבת לברוח, שהיא לא יכולה להמשיך לחיות בעולם כזה.

“המוכר צדק, אין לנו מקום בעולם הזה,” היא תאמר לו. “הם בעקבותינו.”

את הדברים האלו הוא ישמע אותה מספרת לו דרך אחד משני השבבים הקטנים  בקופסא שקנה בשוק. לא הייתה שם מצלמה, כי אם שבבי תקשורת. מבעד לשמחה המטורפת שתציף אותו, הוא יתחיל להרגיש את הפחד שהדחיק מזה זמן רב. הוא יודע שהם צודקים, אימו והמוכר. אין לאנשים כמוהו מקום בעולם הזה.

היא תנתק את הקשר ורעש לבן ימלא את אוזנו. בתוך הרעש הוא יוכל לשמוע את כל עולמו, העולם שבו תמיד היה זר כמו שתל ביוני, מתנפץ לרסיסים.