היו שם כמעט חמש מאות איש, חמושים בסכינים ובנשקים חמים הם עלו בגרם המדרגות של הבניין הנטוש עם מבטי שנאה בעיניהם. קללות ושנאה התעופפו סביב ואז, קול זוג יריות הדהדו באוויר ושברו את הכאוס. המון האנשים הגיע אל הקומה האחרונה, ראש העיר פתח את הדלת ובפנים הם ראו…

 

שלושים שנים לפני…

הכול התחיל במחלקת יולדות בבית החולים על שם אלכסנדר דנבר. השעה הייתה קצת אחרי שתיים עשרה בלילה וצווחותיהם של שני תינוקות זכרים הדהדו לאורכי המסדרונות הריקים. הם לא היו דומים ולא קשורים גנטית אך בכל זאת משהו אחד אפיין רק את שניהם. הכוח איתו נולדו – אותו כוח הנותן להם את היכולת למחוק זיכרונות מהתודעה של האנשים.

השנים עברו והשניים גדלו להיות בני נוער דומים אבל עם זאת קצת שונים מכל האחרים. אף אחד לא ידע על העובדה שהם ניחנו בכוחות והוריהם אסרו עליהם להשתמש או לגלות על כך לאחרים.

 

חמישה עשר שנים לפני…

קרני השמש הראשונות החלו להאיר על גגות הבתים שברחוב קָאנִיר. מָייק התעורר מוקדם, שטף את פניו וצחצח את שיניו. מיהר ולבש את מכנסי הג’ינס המשופשפים ואת החולצה המכופתרת שהניח על שידת הספרים כבר מליל אמש, נעל את נעלי הספורט השחורות וירד למטה בגרם המדרגות.

“בוקר טוב!” הוא בירך בזמן שלקח את הפרוסה הארוזה שאימו הכינה בשבילו ורץ אל מחוץ לדלת כדי לא לאחר לבית הספר.

הרחוב היה ריק מתלמידים. איך כולם אוהבים לאחר? הוא שאל את עצמו והביט בשעון שעל ידו שהראה כי השעה כבר 7:40 בעוד שהשיעור הראשון מתחיל ב-8:15.

ההליכה לקחה לו כרבע שעה ולמרות שהגיעה עשרים דקות לפני תחילת הלימודים, הוא היה יחידי לשבת בכיתה הריקה. מחוגי השעון המשיכו לנוע ואט אט התלמידים החלו להתאסף במקומותיהם. צלצול בית הספר הופעל והשיעור הראשון התחיל. מייק שלף את המחברת והחל לרשום בחריצות את מה שהמורה הכתיבה בעוד השאר התעסקו בקשקושים על הדף האחרון של המחברת ובזריקת דפים מקומטים אחד על השני.

“בשנת 1945…” פתיחת הדלת קטעה את דבריה של המורה נִינַה. בפתח עמד גֵ’ק, התלמיד המופרע ביותר בבית הספר.

“שוב מאחר…” אמרה המורה באדישות כי הייתה רגילה לדבר.

“מצטער אבל,” הוא גירד בשערות ראשו השחורות

“תחסוך לי!” היא המשיכה להכתיב כאילו דבר לא קרה.

ג’ק התיישב במושבו הקבוע שבפינת הכיתה “מה נשמע מייק?”

“ששש…” השתיק את חברו “נדבר בסוף השיעור”

“טוב” התבאס ג’ק והחל לצייר כמו השאר בסוף המחברת.

 

השיעור נגמר והמורה יצאה מהכיתה.

“אל תדברי איתי יותר!” צעקה קָרלַה על מונַה ויצאה מהכיתה.

“כאילו שהייתי רוצה!” מונה התיישבה במקומה והניחה את ראשה על השולחן.

“משוגעות שתי אלה” צחקק ג’ק

“תפסיק כבר!” הוא נתן לו מכה בכתף, “הן חברות טובות בטח הן ישלימו עד סוף ההפסקה.” ג’ק עוד לא הספיק להגיב ודניאל נדחף לשיחתם.

“תראו מה ציירתי!” מתלהב הוא נופף בחתיכת דף שעליה מצויר ציור עיפרון.

“תראה לי,” ביקשה מונה “וואי! כל כך יפה” היא התלהבה בזמן שלחיו של דניאל האדימו מעט.

“מושך בנות הכישרון הזה אה?”

“איזה כישרון” אמר מייק וניגש אל מונה. “אני צריך אותך לרגע.”

“אוקיי” הסכימה מונה והתלוותה אל מייק אל מחוץ לכיתה.

הם המשיכו יחד אל חצר בית הספר הגדולה והתיישבו על ספסל מול מזרקת האבן הגדולה.

“אז…” הם לא היו מדברים הרבה “מה רצית ממני מייק?”

“רציתי לשאול מה קרה איתך ועם קרלה.”

פניה החמיצו, “אני לא רוצה לדבר עליה, אנחנו לא חברות יותר”. היא קמה מהספסל והתכוננה לעזוב.

“רגע,” מייק אחז בכף ידה,

“אה?” התבלבלה מונה, “רצית עוד משהו? אני צריכה להספיק לדבר עם קרלה לפני שנגמרת ההפסקה”

“ל…לא, שום דבר מיוחד” גמגם מייק והבין כי הצליח למחוק את זיכרונה. בזמן שנשאר להפסקה הוא מיהר לגשת אל קרלה ולעשות לה את אותו הדבר לפני שהבנות יפגשו. נשארו לו חמש דקות עד לתום ההפסקה והוא נזכר שלא הספיק לאכול את הסנדוויץ’. הוא חזר לכיתה, שלף אותו מתיק הצד שלו והחל לנגוס בעדינות.

מולו, צחקו קרלה ומונה כאילו דבר לא קרה וחיוך קל עלה על פניו.

“תראו מה ציירתי!” מתלהב, ג’ק נופף בחתיכת הדף עליה הציור של דניאל.

 מה הוא עושה? שנינו יודעים שהוא לא צייר את זה!

“תראה לי,” ביקשה מונה “וואי! כל כך יפה” היא התלהבה ועל פניו של ג’ק עלה חיוך של סיפוק.

“היי דניאל,” ניגש אליו מייק “מה הציור שלך עושה אצל ג’ק?”

“שלי?” צחקק דניאל, “הלוואי שהייתי מגיע לרמת כישרון כמו שלו”

מה הולך פה?! מייק חשב שהוא משתגע. רק שנינו יודעים את האמת? הוא נכנס להלם. רק שנינו…

“לא יכול להיות!” הוא קם מכיסאו כשקלט. איך הוא לא סיפר לי? אחרי הכול הוא החבר הטוב ביותר שלי!

“לאן אתה הולך?” שאל דניאל.

“לברר משהו.” מייק ענה והתקדם לדלת הכיתה.

“טוב אז תמהר, עוד דקה מתחיל השיעור!” מייק שמע את צעקתו של מייק מפתח הדלת. הוא אחז בידו של ג’ק ומשך אותו אחריו.

“מה, מה אתה עושה?” ג’ק לא הבין מה הולך. מייק המשיך לשתוק ומשך אותו בכוח עד לפינה שמאחורי מבנה בית הספר – שם כולם היו מעשנים ללא ידיעת המורים.

“דבר!” תקף מייק

“על…?”

“אל תשחק אותה מטומטם! אני כבר יודע!”

“יודע מה?”

“על הכוח, זה מה!”

“מייק, הכל בסדר? אתה בטוח שאתה לא חולה?” ג’ק ניסה לצאת מזה כשהבין כי איכשהו כוחו לא השפיע על חברו.

“אני החבר הכי טוב שלך!”

“תנמיך את הקול,” ביקש ג’ק

“למה? אתה מפחד שכולם ישמעו שיש לשנינו כוח משונה?” מייק כבר לא שלט בסוגריו.

“ששש…” ג’ק אחז בכתפיו של מייק.

“תוריד את הידיים שלך ממני!” צעק מייק וניער את ידיו של ג’ק מעליו, “הדרך בה אתה משתמש בכוח מגעילה אותי! אתה מגעיל אותי!” הוא הפנה גב לחברו וחזר אל הכיתה. ומאז אותו יום הכול השתנה, השניים שהיו החברים הטובים ביותר במשך שנים כבר לא היו עוד, והם כבר לא החליפו מילה או אפילו מבט.

 

כיום…

השנה היא 2015. זוג הנערים גדלו להיות גברים ולמרות השנים שחלפו שניהם נשארו בעיירת הֵדסְטוֹן בה נולדו, וכל אחד מהם פנה לדרכו – ג’ק הפך להיות אחד מהאנשים הכישרוניים השאפתניים והמפורסמים בעולם ואילו מייק הפך להיות שריף צנוע במשטרה המקומית.

 

“שריף…” נשמע קול נשי דרך מכשיר הטלפון.

“כן ג’ני” מייק ענה למזכירתו.

“היא הגיעה!”

“תכניסי אותה” הוא קם במהירות מהכסא המרופד וסידר כמה דברים אחרונים לפני שהדלת נפתחה.

“יום ני…” עמדה להגיד הבחורה שנעמדה בפה פעור בכניסה למשרד. סביב הכל היה מלא בורדים. הספה, הכסא, השולחן ואפילו מאוורר התקרה.

“מוצא חן בעינייך?” מייק שאל כאילו שלא ידע את התשובה.

“אהוב שלי!” היא רצה לזרועותיו החסונות.

“יום נישואים שמח!” הוא נשק לשפתיה והוסיף “רק עוד משהו אחד…” אחז בידה ולקח אותה אל מחוץ לתחנה. שם חיכה להם לימוזינה לבנה ומפוארת.

“תתכבדי,” הוא פתח עבורה את הדלת ולאחר שנכנסה הוא התיישב לצידה על מושבי העור.

“שמפניה?” שאל העוזר האישי, הוא לבש בגדים שחורים ואלגנטיים ועניבה והחזיק בידו מגש כסף עם בקבוק שמפנייה שעדיין לא נפתח.

“אתה משוגע!” אמרה רוֹז “כמה כל זה עלה?”

“עזבי אותך מהכסף… היום זה הזמן ליהנות”

הם שתו שתי כוסות ומבלי להרגיש כבר הגיעו ליעד.

מייק ירד ראשון ושוב, פתח את הדלת לאשתו שיצאה מהרכב בעיניים עצומות כפי שביקש.

“מותר להציץ?” היה קשה לה לעמוד בפיתוי.

“עדיין לא!” הודיע מייק והניח את ידיו על עיניה.

“נוו…” היא צחקה כמו ילדה קטנה והתקדמה בצייתנות צעד אחר צעד אחרי בעלה.

“עכשיו את יכולה להציץ!” הוא הוריד את הידיים והיא פתחה את עיניה לרווחה. מולה, עמדה מקהלה והחלה לנגן.

“זה השיר שלנו…” היא נמסה מאושר

“השיר שהתנגן ברקע כשהכרתי אותך” הם התנשקו שוב והלכו בעקבות המלצר הצעיר אל השולחן השמור בשבילם.

“תודה לך חמוד,” אמרה רוז

“כבר נזמין” אמר מייק וסימן למלצר שאפשר להתחיל בתוכנית. לא עבר רגע ועל השולחן כבר נעמד בקבוק יין אדום משנת 1930.

“תודה!” היא הודתה לאחר שהמלצר מזג לשניהם.

“בבקשה” הוא רץ במהירות ונעלם מאחורי זוג הדלתות הדו צדדיות המובילות אל המטבח.

“ערב טוב,” קול עבה נשמע מאחורי רוז “כמעט ולא זיהיתי אותך בבגדים האלה שריף”

“היי אלכסנדר”

“כל כך יפים!” הוא אמר במבטא רוסי כבד

“גם אתה” התחנפה רוז.

“הכל מוכן אדוני” הגיעה שוב המלצר והודיע על הבשורות.

“אז בואו נתחיל, ונתן לזוג האוהבים ליהנות”

רוז חייכה וחיכתה לראות מה עומד להגיע.

“המנה הראשונה – שרימפס ברוטב קוקוס” המלצר הניח זוג צלחות עגולות על השולחן.

“הריח הזה מזכיר את פעם” בלוטות הטעם של מייק נפתחו.

“מיום הנישואים הראשון שלנו, אני לא מאמינה שזכרת”

“איך אפשר לשכוח את החופשה בהוואי?”

השניים התענגו על המנה וכשסיימו הגיעה מרק הנקרא פראסה אותו אכלו ביום נישואיהם השני בצרפת. רוז כבר שבעה בתחילת המנה השלישית אבל מייק שהיה בעל תיאבון בריא סיים גם את המנה החמישית שהייתה האחרונה לאותו הערב.

“מצטער על זה שהיינו צריכים להישאר פה השנה, פשוט המצב בתחנה קצת עגום”

“לא אכפת לי, כל עוד זה איתך” היא חייכה

“אני אוהב אותך!”

“ואני אותך!”

השניים השאירו תשר גדול ועלו לחדר שמעל המסעדה.

מייק הלך להחליף בגדים לג’קוזי בזמן שרוז שהרגישה כבדה מרוב האוכל התיישבה על המיטה הזוגית ודפדפה בין ערוצי הטלוויזיה.

“את מצטרפת או מה?”

“כן, כן…” היא קמה והחליפה לבגד ים.

שניהם ישבו מחובקים בתוך הג’קוזי והסתכלו על הטלוויזיה שנשארה דולקת.

“ערב טוב, זה שוב ניק פארסון בתוכנית האירוח היומית,”

אמר המנחה בעל הפרצוף המציק והתספורת המתנשאת.

שונא אותו! חשב מייק אך לא אמר מילה כי ידע שרוז אוהבת את התוכנית.

“והיום, אנו מארחים את הצייר, הפסל, הזמר, השחקן, המשורר והסופר הגדול בעולם!” שאגות הקהל כמעט שרפו את רמקולי הפלזמה.

“מעניין מי זה יכול להיות” אמרה רוז ונשענה על חזהו השעיר של בעלה.

“תגידו שלום לג’ק מֵלִין…” הוא הצביע אל צד המסך ממנו נכנס אדם שונה ממה שמייק זכר בילדותו. הוא היה גבוה ודקיק, שערו השחור והפרוע הפך לשיער המסודר בצורה פריקית במקצת, עגיל מעל הגבה הימינית וקעקוע מתחת לעין שמאל.

“אז ספר לנו על עצמך, היכן נולדת?” המנחה שאל עוד לפני שג’ק הספיק לשבת על הספה האדומה שבמרכז הבמה.

“נולדתי בעיירת הדסון,”

“עיירה קטנה לא?” התפרץ לדבריו

“חמש מאות איש בערך.”

מייק רצה להעביר ערוץ אך לצערו רוז השאירה את השלט על המיטה ובלט ברירה הוא היה חייב לצפות. התוכנית המשיכה והביאה עימה שאלות שאת התשובות להן מייק כבר ידע.

“נשארו לנו רק עוד חמש דקות ונשארה עוד שאלה לא פתורה”

“אני מקשיב,” חייך ג’ק אל המצלמה

“איך ההרגשה להיות אחד מהאנשים המוכשרים בעולם, ומהו הסוד להצלחה שלך.”

הקהל ישב בשקט ובציפייה לתשובה מהאיש אותו העריצו

“ההרגשה היא טובה מאוד, כיף לי שכל כך הרבה אנשים מעריצים אותי ואני רוצה להודות להם על כך”

שחצן פרצופו של מייק החמיץ

“ולגבי הסוד אני לא יודע…”

מה הוא עושה? מייק זעק

“נולדתי עם כישרון כנראה?” הקהל והמנחה צחקו פה אחד.

“אני חייב לציין שיש לך גם חוש הומור” המנחה חייך והוסיף את השורה הקבועה שלו, “עוד ערב הגיעה לקיצו אבל לא לדאוג, כי נראה אתכם גם מחר. לילה טוב!”

מוזיקה התנגנה ברקע וכתוביות עלו על המסך.

“טוב, זה הספיק לי…” קם מייק על רגליו, שלח הודעה מהפלאפון ונכנס למקלחת משוטפת יחד עם רוז.

הם סיימו ונכנסו למיטה, מייק תכנן לסיים את הערב באהבה אך הבין כי זה לא יקרה כשקלט שרוז נרדמה בשניות. הוא סידר את שערה הבלונדיני,

“כמה שאת יפה…” אמר ונשכב בצידה השני של המיטה כשצלצול הודעה נכנסת הפריעה למנוחתו. הוא לקח את הפלאפון ופתח את ההודעה:

 

מצטער להפריע ביום הנישואין אך ביקשת שאעדכן במקרה הצורך. פתח את הטלוויזיה תראה מה הולך שם!

 

מייק לא חיכה שנייה והאצבע כבר לחצה על הלחצן האדום המורה על הדלקה.

“כאן הכתבת כריסטינה מדווחת אליכם היישר מחוץ לאולפני תוכנית הערב של ניק פארסון”

מייק הבחין בג’ק העומד ברגע ובחובשים המטפלים בפניו.

“הסיבה לדבר עדיין לא ברורה אך אנו יכולים לאשר כי אדם אלמוני תקף את ג’ק כאשר יצא מהאולפנים כדי לחתום למעריצים”

“רמאי!” צעק אחד האנשים מהקהל, הוא היה לבוש במעיל מרופט ומלוכלך ולמרות שפניו המזוקנות היו מלאות לכלוך מייק הצליח לזהות אותו. זה דניאל הוא שמע שהוא השתגע פעם בגלל איזה בחור אבל לא העמיק בנושא.

“הוא רמאי!” דניאל צעק בשנית. הכתבת שרצתה לכלוך בשביל רייטינג רצה לעברו והחלה להשליך שאלות לאוויר.

“מי אתה?, למה אתה קורא לג’ק רמאי, האם יש ביניכם קשר?” דניאל גמגם, יותר מדי שאלות בבת אחת. עיניו היו נפוחות ואדומות ושקים גדולים היו תחתיהן. מייק חשב שהוא נראה קצת משוגע וכך כנראה גם כל שאר האנשים שראו אותו. זה כאילו הוא לקח איזה סם או משהו.

“יש לו כוח” הוא גמגם חלושות

“מה אמרת אדוני?” שאלה הכתבת ודחפה את המיקרופון קרוב לשפתיו היבשות.

“יש לו כוח!” הוא צעק “הוא גונב לאנשים את היצירות בכך שהוא מוחק להם את הזיכרונות”

“הבן אדם הזה חולה בנפשו!” נכנס ג’ק לפריים. על פניו היה שובל דם שהתחיל מגבו הימינית. זה היה נראה כי העגיל שהיה לו שם נתלש. “קחו אותו מפה, או שאני אגיש תלונה!”

אני צריך לעשות משהו! חשב מייק אך שינה את דעתו כשהבין כי זה לא יעזור. הוא כיבה את הטלוויזיה מבלי להרגיש רגשות אשם לגבי נפילתו של ג’ק וסיבב את ראשו על הכר עד שנרדם.

 

קול הציפורים העיר את מייק מוקדם מהרגיל. והטלוויזיה בחדר השינה שוב נשארה דולקת מהלילה שלפני.

“עוד פעם?” בקושי ורואה הוא חיפש אחר השלט בעזרת ידיו. “איפה זה?!” השחיל ידיו בין השמיכות ולבסוף, כשמצא ובא לכבות את הטלוויזיה הוא עצר למשמע הדברים.

“המהומות כנגד ג’ק מלין ממשיכות להערים.” אמרה קריינית החדשות בעלת הקארה*.

“עדיין?” מייק שאל בקול מלווה בפיהוק. הוא קם מהמיטה והמשיך להאזין לחדשות בזמן שהתכונן לעבודה.

“מאז הרגע בו בייש את האדם העונה לשם דניאל חזי לעיניי כל המדינה, הקהל שאהב ותמך הפך לקהל מלא שנאה.”

כבר עברה חצי שנה, תעברו כבר נושא! מייק כיבה את הטלוויזיה והתכונן לצאת מהבית כשהנייד צלצל.

“הלו?” הוא ענה בזמן שיצא מפתח ביתו.

“הלו…” נשמע קול מהצד השני ואחריו שתיקה.

“כן,” אמר מייק לאחר כמה שניות “מי זה?”

“אל תשחק אותה שלא זיהית.” אמר הקול מהצד השני

“ג’ק?” מייק לא היה בטוח.

“כן אחי, זה ג’ק!”

“עבר הרבה זמן”

“יותר מדי הייתי אומר…”

“נוו, אז איך זה להיות באור הזרקורים?” מייק שמח לעקוץ אותו אחרי כל כך הרבה זמן.

“גרוע, כמו שבטח ראית בחדשות.”

“טוב, אני ממהר לעבודה אז אנחנו יכולים להגיע לעניין?”

“אני צריך את העזרה שלך!” קולו נשמע נואש

“שלי?” קול צחוק הדהד בג’יפ המשטרתי בו ישב “במה?”

“תעזור לי להוציא את עצמי באור חיובי”

“ואיך אני אמור לעשות את זה?”

“ראיתי אותך ואת אשתך בעמותות ובעזרה לנזקקים כאלה בטלוויזיה, זה עושה טוב לאנשים לראות שיש אנשים כאלה”

מייק התעצבן, “ואתה חושב שזה מגיע לך אחרי כל מה שעשית?”

“לא! אבל אני עדיין חייב את עזרתך, אתה לא מכיר את התקשורת. הם ירמסו אותי!”.

“לא נראה לי שזה יילך ג’ק. תוותר!” הוא ניסה לשכנע אך לשווא.

“אם לא תעזור לי…” ג’ק התחיל באיום

“אתה מאיים על השריף?” קולו הפך רציני, שתיקה ואחריה הוא המשיך “אה ג’ק?”

“כן! אם לא תעזור לי אני ישיג עוד יצירה אחת שתחזיר אותי לפסגת הרייטינג.”

מייק לא רצה שהוא יעשה את זה שוב אך לא היה לו עניין בלעזור לנוכל כמו ג’ק. “אז שיהיה לך בהצלחה!”

ג’ק ניתק את הפלאפון ומייק מצא עצמו מקשיב לצפצוף החוזר של סיום השיחה.

מייק המשיך לעבודה מבלי לייחס חשיבות וככה עבר לו עוד שבוע.

“שבוע חדש בפתח ואיתו הגיעו חדשות חמות.” הקריין דרך קופסת הרדיו שבתוך הג’יפ המשטרתי. “על פי מקור אנונימי מודיעים כי ישנה קלטת התופסת את ג’ק מלין בשעת מעשה”

“מה?!” מייק עצר את הרכב בפתאומיות.

“הקלטת אמורה להתפרסם היום, צפו בחדשות בשעה שמונה בערב ותראו במה מדובר”

מייק נסע במהירות לעבודה וחיכה בקוצר רוח שהיום יעבור, מה שכמובן לא קרה. מעצרים פתאומיים נפלו אחד אחרי השני והשריף היה תקוע במשרד מלא ניירת ותחקירים.

“שריף…”

“כן ג’ני”

“אשתך התקשרה היא חייבת אותך דחוף!”

“אני כבר יוצא, תודה ג’ני!”

“אין על מה.”

מייק צמצם את הניירת כמה שיכל וסיים בזריזות כדי לחזור הביתה לאשתו. הדרך הייתה קצת פקוקה אך היו ימים גרועים יותר. הוא החנה את הרכב בחנייה הפרטית ונכנס אל הבית.

“רוז…?” קרא בשמה אך היא לא ענתה. “מותק?” הוא עלה בגרם המדרגות אל חדר השינה שם ראה אותה יושבת על הרצפה, כל פניה מלאות דמעות.

“מה קרה יפה שלי?” הוא ירד על ברכיו בסמוך אליה והיא, שלא הצליחה לדבר מרוב דמעות הושיטה לעברו את ידיה בהן החזיקה משהו. “מה זה מותק?”

היא מלמלה משהו והוא הבין כי היא רוצה שיסתכל. הוא פתח את כפות ידיה וביניהן ישבה בדיקת הריון, זוג פסים מול עיניו וחיוך עלה על פניו.

“זה חיובי!” הוא צעק בקול, לא אכפת לו שהשכנים ישמעו. “אני אוהב אותך!” היא הרגישה את זרועותיו מרימות את גופה ואת שפתיו הנושקות לשפתיה שוב ושוב, “אוהב, אוהב, אוהב!”

דפיקה על הדלת. והרגע המרגש קצת נהרס.

“אני אסלק אותם! חכי לי פה” הוא הודיע וירד למטה במדרגות.

“מי זה?” הוא שאל וכשלא קיבל תשובה הוא פתח את הדלת. בכניסה, ישב ג’ק על ברכיו כשפניו פצועות.

“ע…עזור לי…” הוא התחנן.

מייק לא יכל לראות אותו במצב הזה “בו, תיכנס.” הוא שכח לרגע מאשתו שמחכה למעלה ונזכר בתקופת הילדות בה הם היו אחד לצידו של השני בכל זמן ובכל מקום.

מייק הושיב אותו על הספה והגיש לו כוס מים. בינתיים הוא נתן לו לנוח ועלה לרגע לאשתו,

“מי זה?” היא שאלה

“זה בקשר לעבודה מאמי… אל תדאגי אני יסיים מהר ואני עולה” הוא חייך וירד בחזרה למטה.

ג’ק דפדף בטלוויזיה והראה למייק על מה כל המהומה.

“שוק בעיירת הדסטון כאשר הקלטת בה הופיע ג’ק מילן בעודו משתמש במה שהתקשורת מכנה ‘מתת האל’ על אנשים אחרים כדי לגנוב את יצירותיהם”.

“מה זה?” שאל מייק חלושות למרות שידע את התשובה.

הקלטת שודרה בכל הערוצים, לא היה סיכוי שמישהו יפספס את זה. תחילה ראו את ג’ק מילן בסמטה, עומד בסמוך לוויקטור בנו של הקצב שהחזיק בידו ציור.

“אז אמרת שתעזור לי לפרסם את היצירה שלי, באמת התכוונת לזה?” האיכות שמיעה הייתה קצת גרועה אבל עדיין היה אפשר להבין במה מדובר.

“את היצירה שלך כן, אותך לעומת זאת לא!” ג’ק חייך בסרטון.

“מה זאת אומרת?” הוא שאל בבלבול.

“זאת אומרת שעכשיו תיתן לי את היצירה ואני אפרסם אותה בשמי הפרטי!”

“למה נראה לך שזה יקרה?” וויקטור התעצבן

“כי ככה אני מבקש!” ג’ק נשמע חצוף

“אז תמשיך לחלום!” וויקטור לקח את הציור והתחיל ללכת משם. המצלמה עקבה אחריו מעט ואז, ג’ק שוב חזר להופיע, הוא אחז בידו של וויקטור שהשתתק לשנייה ולאחר מכן מבלי שום סיבה הושיט לג’ק את הציור.

“ציור יפה הכנת ג’ק,” אמר וויקטור “אתה כשרוני!”

“תודה רבה לך ג’ק, שיהיה ערב טוב!” כל אחד מהם פנה לדרכו והקלטת הסתיימה.

“אז כמו שאתם רואים” שדרנית החדשות חזרה אל המסך

“ג’ק גנב את היצירה של וויקטור ואיכשהו גרם לו לשכוח את עצם קיומה.”

“פאק!” צעק מייק, “מה עשית?!”

“אני מצטער…”

“הבוקר ג’ק תועד במרכז האומנות הארצי כשהגיש את הציור שכביכול שלו לתחרות הכישרונות הגדולה”.

“עד כמה בן אדם יכול להיות מטומטם!?” מייק התעצבן.

“כוחות המשטרה מחפשים אחר ג’ק ברגעים אלו ממש כדי לגלות איך עשה זאת וכדי לעצור בעדו סופית”.

“אני חייב להוציא אותך מפה!” הוא הרים בכוח את ג’ק “אני השריף אסור שיראו אותי יחד איתך”.

ג’ק הסתכל על מייק ותהה לעצמו מה קרה לחברו הטוב שתמיד היה מוצא דרך לעזור בעוד הוא הרס כל דבר שנגע בו. הם יצאו מהצד האחורי של ביתו,

“כנס!” הורה לו מייק ופתח את הרכב האדום והישן שהוריש לו אביו לפני שהלך לעולמו.

ג’ק ציית ונכנס מבלי לדבר, גם ככה מייק היה עצבני יותר מדי. הם נסעו בעיירה מסתמכים על שעות הלילה שיסתירו אותם.

המזל הלך לטובתם עד שהגיעו לפקק ברחוב הראשי של העיר. מייק הרכין את ראשו וג’ק נשכב במושב האחורי. “אולי יש עוד סיכוי שלא יזהו אותנו”. מייק פתח פה לשטן ובו ברגע אחת הנשים שברחוב קראה בקול

“השריף עוזר לנוכל!” אליה הצטרפו קולותיהם של המון התושבים הזועמים “תפסו את שניהם!”.

“סע, סע, סע!!!” צעק ג’ק שכבר לא היה צריך להסתתר.

בזמן שהם נסעו וכולם אחריהם מייק חשב לעצמו איך הוא הגיע למצב הזה. שריף העיירה בורח מאנשיו, חותך מכוניות בכביש, שובר אדומים ועוזר לפושע כאילו היה אחד כזה בעצמו. הוא היה על סף שיגעון והמקום היחידי אליו חשב כי יוכל לברוח היה המפעל הנטוש שעל ההר בסמוך לעיירה. הם נסעו דרך הגבעות והרכב קיפץ מצד לצד, “חבל שלא הבאת את הג’יפ!” קיטר ג’ק

“תסתום את הפה שלך, הכול בגללך!”

אורות רכבים הגיחו מאחוריהם, עלו עליהם!

תתכונן לצאת ברגע שאני עוצר!”

ג’ק הנהן בראשו להסכמה וברגע שהרכב נעצר שניהם זינקו ממנו החוצה ונכנסו אל מבנה המפעל הישן.

“לכאן,” סימן ג’ק ורץ לעבר המדרגות המאובקים.

השניים עלו קומה ועוד קומה ובעקבותיהם המון הזועמים.

“מה עכשיו?” שאל ג’ק כשהגיעו לקומה האחרונה. הוא הסתובב וראה את מייק מכוון אליו את האקדח המשטרתי שלו. “היי, היי!” הוא נופף בידיו “מה אתה עושה?”

“תסתכל סביבך, אין לאן לברוח!” צעק מייק.

“מייק, תירגע, תוריד את הנשק!”

“זו הדרך היחידה…” דיבר מייק בניסיון לשכנע את עצמו,

“שנינו נמות והכוח הזה ייעלם מהעולם!”

“אתה לא יודע זאת בוודאות!” נכנס ג’ק לדבריו. “אולי יש עוד אנשים כמונו אי שם?”

“אתה שומע את הנואשות בקולך ג’ק? איזה אנשים עוד יהיו חוץ מאיתנו?! אנחנו היחידים!”

“אז מה אתה מתכוון לעשות? לירות בי?” התגרה ג’ק כי חשב שאינו יכול לעשות דבר שכזה.

ירייה ראשונה וג’ק נפל על ברכיו. “אה!!!!!” הוא צרח בכאבים בזמן שלחץ על רגלו הימינית שדיממה. “אתה דפוק בראש!” קילל ג’ק “מה אתה מתכוון להרוג אותי?”

מייק איבד את זה הוא התחיל לצחוק בקולי קולות ואט אט קללות אנשי העיירה החלו להתקרב.

“הם עומדים להגיע, אני יכול להספיק!”

“להספיק מה?!” ג’ק דרש לתשובה

“תחילה אני יהרוג אותך!”

“תחשוב על זה רגע…” ג’ק התעשת בפעם הראשונה בחייו. “אם תהרוג אותי הם עדיין יירצו במותך, ושנינו יודעים שלאנשים בעלי מתת כמו שלנו אין מקום בחברה” עיניו של ג’ק התחילו לדמוע לאור המצב אליו הגיעו השניים ולאור העובדה שזוהי אשמתו. “אני מצטער שגררתי אותך לזה. אני יודע שאני הייתי רע ואתה היית טוב אבל האחרים לא רוצים לדעת את זה, הם יהרגו גם אותך מבלי לחשוב פעמיים.”

“לא נכון!” הוא צרח “אתה משקר” ידו החלה לרעוד.

“תוריד את האקדח מייק!”

“לא!”

ג’ק התקרב באיטיות אל עבר חברו, “הכל בסדר, אני פה איתך…”

“תתרחק!!!” צרח מייק והכדור האחרון נפלט. הוא עבר דרך הגולגולת והמוח של ג’ק שהתעופף אחורנית כאילו היה שק תפוחי אדמה.

עשן עדיין יצא מפי האקדח, ומייק נפל על ברכיו,

“מה עשיתי?” הוא שם את ידיו על ראשו “מה עשיתי?”

“תפתחו עכשיו!” צעקותיהם של המון האנשים נשמעו מחוץ לדלת אותה חסם מייק עם מוט ברזל. “נבלות! אנחנו נהרוג אתכם!”

אין לי ברירה! חשב מייק בפעם האחרונה. אני חייב לעשות את זה. הוא הרים את האקדח והכניסו אל פיו, הטעם המתכתי התחיל למלא את גרונו ואצבעו המזיעה החלה ללחוץ על ההדק.

“פריקים, אתם עוד תשלמו!” הלומות נשמעו על דלת הברזל שעמדה להיפתח כל רגע.

עוד קצת… הוא המשיך ללחוץ על ההדק ולבסוף הדלת נפתחה. בפתח עמדו כמעט חמש מאות איש, כל העיירה הייתה שם. כולם נכנסו אל חלל החדר הריק וראו את גופתו של ג’ק על הרצפה. לידה, שכב האקדח בתוך שלולית של דם. ולמייק לא היה זכר.

 

עשר שנים אחרי…

“בוקר טוב לך רוז ג’והנסון” אמר ניק פארסון מנחה התוכנית שכיום נראה קצת יותר מבוגר ואפילו גידל זקן.

“בוקר טוב ניק…” היא ענתה.

“אז היום מלאו עשר שנים להיעלמותו של בעלך, איך את מרגישה עם זה?”

“עדיין מקווה.” דמעות החלו לזלוג על פניה.

“ואתה מייקל?” המנחה שאל את הילד שישב בסמוך אליה.

“אני לא הכרתי אותו אבל אני מקווה בשביל אמא.”

“נכון שהוא חמוד?” המנחה שאל את הקהל. “ממש שתי טיפות מים לאביו” מייקל היה עם שיער חום ולחיים שמנמנות.

“כן…” רוז החלה לצחוק, “ממש אותו דבר כשהיה קטן!”

“אז רוז… השמועות אומרות שלבעלך היה את אותו הכוח בדיוק כמו לג’ק וזו הסיבה שהוא ברח יחד איתו, מה את חושבת על זה?”

“אין לי מושג, אבל מה שאני כן יודעת שאם היה לו את הכוח הזה הוא היה משתמש בו על אנשים רק בצורה הטובה ביותר שיכל. ואם הוא שומע אותי, אם אתה שומע אותי מייקל אהובי אז תחזור הביתה. כי אני זקוקה לך. אנחנו זקוקים לך!“