ריסטארט
מאת: תומר ישראלי
“הַאִם אָסוּר לִי לַעֲשׂוֹת בְּשֶׁלִּי כִּרְצוֹנִי? אוֹ שֶׁמָּא עֵינְךָ צָרָה עַל שֶׁטּוֹב אֲנִי?
כָּכָה יִהְיוּ הָאַחֲרוֹנִים רִאשׁוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים אַחֲרוֹנִים.”
-הבשורה על פי מתי, פרק כ’, פסוקים ט”ו-ט”ז
———————————————————–
Yeah, yeah
Oh, I’m newly calibrated
Yeah, yeah
Oh, shiny and clean
Yeah, yeah
I’m your recent adaptation
Yeah, yeah
Time to redefine me
Song: Better Now
Band: Collective Soul
—————————————————
הרחוב היה שקט, מלבד שני הילדים שרצו וצעקו, מפרים את השלווה.
“נו, בני, תזוז כבר! אני לא מפסיד את הנאום הזה בגללך!” צעק דניאל.
“לך תזדיין!” צעק בני.
“חשבתי שהשמש הירוקה אמורה לשפר את הריצה שלך.” צחק דניאל.
“לך תזדיין!” צעק שוב בני.
“נו, תזוז כבר, יא שמן, אני לא הולך להפסיד את פרופסור רוזנר בגללך!”
“לך תז…. אההה!!!”
דניאל הסתובב כששמע את חברו נופל באמצע קללה. מאחוריו, ליד פח אשפה, שכב בני. בני התרומם מעט ובעט זוג קביים שנכרך סביב רגלו. הוא תפס בקביים בידיו ונענע אותם.
“למה לעזאזל אנשים ממשיכים לזרוק אותם ברחוב? עבר מספיק זמן, לעזאזל!”
בני קם, זרק את הקביים, והחל לדדות לעבר דניאל. דניאל היה מודאג ממצבו של חברו, אך לא היה יכול שלא לחייך נוכח המראה של חברו זורק קביים לקרקע ומתחיל ללכת.
“תמשיך לצחוק.” צעק בני, נעלב. “אתה יודע שאם היה לי עכשיו נקע הוא כבר לא היה נרפא מעצמו.”
“בטח שהיה נרפא! היית יכול אפילו לשבור את הרגל והיא הייתה נרפאת.”
“זה כבר לא קורה, יא דפוק! אתה לא רואה חדשות? לא שמעת על סינסינטי? תראה מה רוזנר יגיד הערב.”
שני הילדים המשיכו ללכת בדממה. דניאל נעצר בשביל הגישה לביתו, והביט סביב בדממה.
הוא הביט בשתי השמשות שמאחוריו; בזו הצהובה-כתומה, החמה, ששקעה כעת, ובזו הירוקה, זו שלא זזה, שתמיד נמצאת שם.
בני המשיך עד לדלת הבית לפני ששם לב שחברו עצר בקצה השביל והסתובב. בני צעד לאיטו לעבר חברו.
“מה קורה, דניאל?”
“זה מצחיק, בני.”
“מה מצחיק? עדיין לא התרגלת לשמשות הירוקות?”
“לא, מה שמצחיק זה שכבר התרגלתי. זה כאילו שהן תמיד היו פה. קשה להאמין שהן הופיעו בשמים רק לפני שבועיים.”
—————————————
רון רוזנר התיישב על כסאו בקצה הבמה ויישר את משקפיו. לצדדיו ישבו מומחים עולמיים בתחומי מדעי הטבע. לפניו עמד איש עם חליפה, כשגבו פונה לרון ופניו למצלמות. בקרוב האיש עם החליפה יציג אותו ואז הוא ייאלץ לקום, להביט היישר למצלמה… או לטלפרומפטר? מה באמת היו ההוראות שלו?
רון רוזנר פשפש פעם אחרונה בניירות שבידו. סביר להניח שלא יצטרך אותם, אך נוכחותם גרמה לו לשלווה. הוא אהב אותיות בדיו שחור על נייר לבן. היה בהן משהו קבוע, בטוח, שמור.
הוא תמיד היה איש מופנם, אך תמיד חש שאילו רק תהיה לו הזדמנות לפרוץ קדימה, לצאת מהקונכייה שלו, הוא יוכל להיות משהו אחר, מישהו אחר, מישהו שזוכה בהערצה, בחום, בהכרה.
הוא כמעט רצה לזרוק בצד את הרשימה הקרה והמשעממת שבידו ולדבר על עצמו במקום. הוא רצה להודות להוריו שאינם, לאחיו ואחיותיו, ויותר מכל לדודה בקי שגידלה אותם כאילו היו כולם שלה. בקי… אם היא רק הייתה שורדת עוד חמש שנים, היא הייתה בריאה היום, צופה בו… אבל אין טעם להתמקד במה שהיה יכול להיות. ככה זה. החיים לא הוגנים.
—————————-
“אוף, אין מאכל אחד עם סוכר במקרר הזה? זה ממש לא הוגן.”
אדם הרים את פניו מעבר לדלת המקרר והביט לעבר דינה, שהייתה עסוקה בפתיחת התנור.
“כל המעדנים הם ללא סוכר.”
“אתה בן 33. אתה תסתדר.”
אדם חייך. פער הגילאים בינו לבין דינה היה פחות משלוש עשרה שנים, ובכל זאת, מאז שהתחתנה עם אביו, היא הייתה כמו אם עבורו. גם בבגרותו, הדינמיקה כמעט ולא השתנתה.
“בסדר, אני בא לבקר כולה פעם ב. אי אפשר לסדר איזה משהו?”
“יש עוגת אגוזים.”
“ללא סוכר.” רטן אדם.
“אם אתה רוצה להרוג את עצמך עם סוכר, אתה יכול לחזור לדירה שלך. הבית הזה הוא בית ללא סוכר.”
“ממתי?”
דינה סגרה בחבטה את דלת התנור והזדקפה, כשהיא מביטה ישירות בעיני בנה. “מאז שקיבלנו נס גדול, ואנחנו כבר לא מכורים לסוכר. תסתכל על עצמך. כמה זמן אתה מנסה לרדת במשקל ולא מצליח?”
“אויש, שוב זה…”
“לא! למשפחה הזו יש נטייה גנטית להשמנה. אבל לפחות ניקו אותנו מהתלות הזאת בסוכר! ובמקום להשתמש בזה אתה דוחף לעצמך מעדנים ואת הממתקים האילו מהמכונה בעבודה שלך. אתה קיבלת מתנה!”
“ניקו אותנו? את מדברת על השמש? מה הקשר בין זה לסוכר?”
“אדם, מה הדבר האחד שאני מבינה בו?”
“אררר…… אפייה? בישול?”
“גנטיקה! ומשהו השתנה בגנטיקה שלנו!”
“איך את יודעת? השמש רק ריפאה מחלות. היא לא שינתה אותנו. תסתכלי עליי.” אדם סגר את דלת המקרר ונעמד במרכז המטבח, במלוא תפארתו.
“תסתכלי עליי!” הכריז. אני שונה מלפני שהייתי לפני שבועיים?”
“אתה קצת יותר סקסיסט.”
———————————-
אלכס שלח את ידו הימנית קדימה לקחת חופן של פופקורן. כאשר נשען בחזרה אחורה אל הספה שלח את ידו השמאלית לעבר הפיקנזי הקטן שנמנם לידו. בונבון גרגר בהנאה.
“כיף להיות בריא, בונבוני?”
אלכס זכר, בתמהיל של שעשוע וחלחלה, את היום לפני הניתוח של בונבון. הכלב היה שקט, ואז הגיעו החרחורים, הנביחות, ופתאום חזרה ההתרוצצות הרגילה שלא נראתה כבר חודש. הוטרינר, מיכאלזון, גירד בראשו כאשר ראה שבונבון בריא לחלוטין. לאחר יומיים, כאשר פגש אלכס את מיכאלזון בתור בסופרמרקט, הוא שמע ממנו סיפורים על ביקור אחר ביקור של חיות בריאות לחלוטין, וגל שלם של ביטולי בדיקות עקב הבראה פתאומית של חיות מחמד. מיכאלזון כבר לא גירד בראשו בביקורים הללו.
אלכס, מצידו, היה צמוד לטלוויזיה כמעט לאורך כל הימים והשבועות מאז שהשמש הופיעה. הוא ראה שוב ושוב את השידורים החוזרים של מה שהיו במקור דיווחי חדשות חיים, שהופרעו כאשר מאחורי הכתבים הופיעה שמש ירוקה. הוא התענג על הצפייה בהקלטות המצלמות של תוכניות ריאליטי, שהיו עדות גם הן להופעה, יש מאין, של אותן השמשות, כמו גם לתגובה הראשונית של המתמודדים. דיירי הבתים בתוכניות הריאליטי בכל העולם, בכל הפורמטים, קראו לחבריהם לצפות בנס, וודרשו תשובות מההפקה לגבי המתרחש בעולם החיצוני.
היו תוכניות שדיווחו למתחרים את הסיפור כולו כבר ביום השני להופעת השמשות, כשהם חושפים אותם למהדורות החדשות. לעומת זאת, היו תוכניות טלוויזיה בהן הדיירים נחשפו לאט לאט. דייר אחד מקבל הודעה שסבתו יצאה מבית החולים, אחרת מקבלת מידע על כך שבנה אינו חירש עוד, ומתמודד מבוגר למד שאשתו החלימה מהאלצהיימר, הפכה למודעת לסביבתה ומבקשת לפגוש אותו.
אלכס עצמו שם לב לשינוי גם בגופו שלו. הוא תמיד היה בריא, אבל משהו בכל זאת השתנה. איכשהו פתאום היה לו קל לרוץ במעבר החצייה הארוך שתמיד התחלף לאדום לפני הזמן בו אפשרי לחצות. פתאום הוא נשם יותר טוב. זה קרה בלי שום שינוי בדיאטה, בספורט, או בחיי המין. הוא פשוט הפך בריא יותר.
ולמרות זאת, לצערו הרב, הוא הרגיש שגופו בוגד בו. בארבע עשר הימים בהם ישב מול הטלוויזיה ואכל, הוא חש כאילו העייפות, הלאות, חוזרת. כמו מחזרת אובססיבית שלא מרפה, היא תמיד חזרה אליו, מספקת את המעמסה הכל כך מתסכלת ומוכרת של תחושת הכישלון. כישלון להגיע למראה טוב, לתחושה פיזית טובה, לאידיאל שבהה בו בפרסומות בטלוויזיה ובשלטי החוצות.
הוא ראה תשדירים על מכורים לסמים, כאילו שאיבדו את החשק להמשיך עם הסם ברגע שהופיעו השמשות. כאילו שכל העולם קיבל גמילה אינסטנט, ושבעה מיליון בני אדם, נמלים קטנות ביקום, הזיעו החוצה את כל הרעלים, מהחמור יותר לחמור פחות. המקרים הטרגיים ביותר היו אילו שתוך מספר ימים חזרו לסמים, בעוד שחבריהם נוטשים אותם למען חיים טובים יותר, בזכות קבוצות תמיכה ייעודיות למי שנקראו “נגמלי השמש”.
אלכס המשיך בהחלפת ערוצים, מקווה למצוא משהו משעשע בדקות שלפני הנאום הגדול של רוזנר. הערוצים השונים התחרו בלספק לאלכס את מבוקשו. חלקם דחפו לאולפני החדשות שלהם פאנלים מלאי “ראשים מדברים” שמנתחים למוות את המצב בלי לדעת או לומר דבר. ערוצים אחרים שידרו שידורים חוזרים של הרגעים הקלאסיים מהימים הראשונים, כאשר התקשורת הייתה פרוסה בכל מקום, בכל רחוב, אך בעיקר בבתי החולים ובתי האבות. אלכס עצמו חיכה שסדרות המשטרה יתחילו להכניס את השמשות לעלילות שלהם, כמו שסדרות המשטרה של ניו יורק עשו בזמנו עם אירועי ה-11 בספטמבר.
אלכס צחקק כאשר מצא את הראיון האגדי עם רוברט אלטס, גבר בן 90 שהתפרסם תוך יום בגלל מחשבותיו המקוריות בנושא הריפוי הגלובלי. אלכס הגביר את הווליום והמשיך לצחקק.
“אני בן כמעט תשעים. אני בריא כמו שור. אתה יודע כמה חרא הייתי צריך לספוג וכמה קשה הייתי צריך לטפל בעצמי כדי להגיע לגיל תשעים? ועוד עם אנרגיה ובריאות של בן עשרים? ספורט, תזונה, משמעת. כן, גם גנים, אבל הרבה השקעה. השקעתי בעצמי עוד לפני שאתה נולדת כדי שאני לא אשב עם כל מיני צינוריות כמו כל הטפשים האילו שזרקו את החיים שלהם לעזאזל. ועכשיו כולם מקבלים בריאות. בן אדם שישב על התחת כל החיים ואכל צ’יפס מקבל את אותה רמת בריאות של מי שהלך לחדר כושר ארבע-חמש פעמים בשבוע. שיילכו לעזאזל!”
אלכס צחק שוב על הזקן הזועף שעל המרקע. הוא ליטף את ראשו של בונבון. “מה אתה אומר עליו, בונבון? הא? כל הכעס הזה נראה לי ממש לא בריא, בונבוני.” הכלב השיב בגרגור.
————————————
“אני רק אומר שכל הכעס של רוברט אלטס נראה לי מוצדק!” אמר אדם.
“עד לפני שבועיים אף אחד לא שמע על הליצן הזה, והזעם שלו ממש לא מוצדק!” נזפה דינה בעודה מוציאה את העוגה מהתנור.
“אני רק אומר…” אדם נשען על דלת המקרר הפתוחה, “שאני יכול להבין את התסכול. זוכרת לפני חודש שסיפרתי לך על הדפוק הזה שעצר אותי ברחוב וביקש ממני לספר לאמא שלו שאני עובד איתו בגינון? הדביל הזה קיבל את אותו נס שאני ואת קיבלת. זוכרת את הנהג מונית שדיבר בטלפון על חיי המין שלו בזמן שהוא הסיע אותי לעבודה? האפס הזה קיבל את אותו נס שאני ואת קיבלת. זוכרת את או.ג’יי סימפסון? הוא היה אמור להיות מרותק לכיסא גלגלים, ועכשיו הוא בריא כמו שור.”
“אדם…” דינה הניחה בעדינות את העוגה על השיש והביטה בבנה החורג. “אתה יותר מדי שיפוטי. מה שאמור לעניין אותך זה החיים שלך ואיך אתה משפר אותם. איש מסכן עצר אותך ברחוב, רצה ליצור איזשהו קשר אנושי, ועכשיו הוא בריא קצת יותר. זה כואב לך? זה מפריע לך? זה לוקח משהו מהבריאות שאתה קיבלת? חוץ מזה שאמרת לי שהנהג שלך היה הכי מהיר ויעיל מכל המוניות שלקחת בחיים שלך.”
“ואו.ג’יי סימפסון? מגיע לאו.ג’יי סימפסון את אותו נס שאת קיבלת?”
דינה חייכה. “או.ג’יי סימפסון יושב בכלא עם תשע מאות גברים אלימים. אני הולכת לאכול פופקורן עם המשפחה שלי מול הטלוויזיה ומחר יש גם עוגה.”
“וזה גאוני, כי פופקורן ועוגות זה בכלל לא דברים משמינים.” אמר אדם.
דינה משכה בכתפיה וצעדה מחוץ למטבח, לעבר הסלון. “נו, זה כבר מתחיל?” שאלה.
לפני שהתיישבה על הספה ליד בעלה, היא נעצרה לרגע ללטף את ראשו של בונבון.
——————————-
“אתה מריח עוגה?”
“אה, כן, זה בטח אבא שלי. הוא תמיד אופה דברים בתנור, שוכח, הולך, וזה נשרף.”
“זה לא מריח שרוף.”
“כי אמא שלי מצילה את זה חצי מהזמן.”
“אוקיי…” בני אמר בשקט. הוא הביט בשמיים, והביט שוב בחברו, שנראה מהופנט מהשמיים. הוא לא היה בטוח מה להגיד. “אממ….. רוצה להיכנס? זה מתחיל.”
“אני מפחד ממה שיש לו להגיד.”
————————–
אדם התיישב ליד בונבון וליטף את ראשו. בונבון נבח בהנאה והתכרבל כנגד גופו של אדם.
דינה התיישבה ליד אלכס וליטפה את ראשו.
“אלכס…..”
“כן?”
“אם תמשיך לשכוח בתנור דברים ותסמוך עליי שאני אוציא אותם, אני יכולה בטעות לשרוף אותך עם הבית בכוונה או לא בכוונה. בסדר?”
“דינה’לה, את מתחילה להישמע כמו הבחור מסינסינטי.”
“תגידו,” התערב אדם. “מישהו ראה את דניאל?”
“ששש!” אלכס הגביר את הטלוויזיה. “זה מתחיל!”
—————————–
קולו הרועד של רון רוזנר נשמע ממיליוני מקלטי טלוויזיה.
“לפני ארבע עשר יום, בעשרים ושלישי לפברואר, קצת אחרי השעה ארבע עשרה אפס אפס, שתיים פי-אם לפי שעון גריניץ’, התרחשו שני אירועים יוצאי דופן באותו זמן. האחד היה הופעת השמשות, והשני היה האפקט הביולוגי יוצא הדופן על אוכלוסיית בני האדם ובעלי החיים. ברשותכם, אתחיל בנקודה הראשונה, אופי השמשות, והניסויים שנעשו להפיק מידע עליהן.
————————–
“כבר התחיל? כבר התחיל?”
שני הילדים בני השמונה רצו לסלון יחדיו. הם ליטפו את בונבון בזה אחר זה, והתיישבו על הרצפה, מול הטלוויזיה.
“הוא לקראת סיום הנקודה הראשונה שלו.” אמר אדם בשעמום.
“דודה שלי אמורה להיות בטלוויזיה! היא מפגינה שם מחוץ לבניין!” אמר בני.
“עם החירשים או הטבעונים?” שאל אדם.
“הטבעונים. למה? יש חירשים שמפגינים?”
“אל תשאל.”
ההלם שהיכה בעולם גרם לשינויים פוליטיים ותיאולוגים רדיקלים תוך מספר ימים. טבעונים שהחלו להתקרב לדת, ויהודים שהחלו להפוך לטבעונים, טענו שהשמשות וההחלמה העולמית מהוות הוכחה לכך שהחיות הן שוות ערך לאדם ושהאל לא רוצה שהאדם יאכל את החיה. אחרי הכל, השמשות גרמו לריפוי האורגניזם הידוע כאדם, לריפוי האורגניזמים הידועים כבעלי החיים, אך אורגניזם כגון סרטן פשוט נעלם. נגיף האיידס הוכחד גם הוא. על כן, כל אורגניזם שרופא כמו בני האדם הוא שווה ערך לאדם, בצו אלוהי.
לעומתם היו אילו שבשם הדת התנגדו לעמדה הזו והגדירו אותה כמגוחכת. הרי כל מה שקרה טוב לאדם. בריאות האדם משרתת את האדם באופן ברור. בריאות חיות המשק משרתת את האדם בכך שהיא מובילה למזון בריא יותר. בריאות האורגניזמים הפוגעים באדם אינה משרתת את האדם, ועל כן הם הוכחדו, לפחות באופן זמני.
ובעוד הויכוח הזה מתרחש, נכנסו עמותות של חירשים (רובם חירשים לשעבר) לקלחת הפוליטית, בדרישה שיופסק להתייחס לתופעה שקרתה כ-“הבראה”, “החלמה” או “התחלה מחדש”. בעוד שהם הסכימו שרוב התופעות שעברו על בני האנוש הם שיפור, הם סירבו לתאר את המעבר מחירשות לשמיעה כמעבר חיובי, ודרשו שיוגדר אך ורק כ-“שינוי”. שינוי נייטרלי מחירשות לשמיעה, שאסור שיוגדר כשיפור, שכן אז החברה אומרת לחירשים שהם נחותים, ובייחוד לאילו שנותרו חירשים לאחר התרחשות ה…… השינוי.
לעומתם, חירשים אחרים לשעבר, ובייחוד אילו שנולדו חירשים, זעמו. כשגילו את משמעות השמיעה, חלקם היו בהלם, ואף חשו לא בנוח, אך אט אט התרגלו, ואף הגיעו למסקנה שעדיפים חיים עם שמיעה על חיים ללא שמיעה. הם תקפו חירשים אחרים על אידיאילציה שקרית של החירשות, בעוד שהם עצמם הותקפו בחזרה כבוגדים על כך שהם מעיזים להכיר בקיום יכולת השמיעה כעליון על היעדר היכולת.
אם כל זה לא הספיק, קהילת הלהט”ב הצטרפה לדיון התיאולוגי החדש וציינה שאם הריפוי מעיד על רצון האל, יש לציין שלא היה מקרה אחד של דיווח על שינוי נטייה מינית עקב הריפוי. בתגובה, דוברים בכנס בין-דתי ציינו שזוהי רק הוכחה לכך שאין כזה דבר נטייה טבעית שאינה הטרוסקסואלית. ובאופן ברור, עוד עשרים סקטורים נוספים בחווייה האנושית הצטרפו לשיח עם תגובותיהם הייחודיות.
וכך, מחוץ לאודיטוריום בו נאם רוזנר היו שתי קבוצות מפגינים, אחת למען בעלי החיים, ואחת כמחאה על נאומו של רוזנר, בו הוא מגדיר את כל השינויים השונים שעברו על האנושים כחיוביים, ללא יוצא מן הכלל.
“חכו שיהיו בחירות, איזה בלגן יהיה.” אמר אלכס. הוא רצה לשמוע את הנאום, אבל השתעמם מאותה “נקודה ראשונה” ארוכה, מדעית, ומסורבלת של האיש השמנמן והמזוקן שעל המרקע.
“למה בחירות?” שאלה דינה.
“בכל מדינה בעולם, בבחירות הבאות, הדיון על הבריאות יהיה קטסטרופה. כל שר בריאות יגיד שהוא עשה מהלכים נהדרים ופשוט אי אפשר לראות איך הם באמת היו משפיעים בגלל שכל העולם הבריא. אבל האופוזיציה בכל מדינה בעולם תגיד שמדיניות הבריאות היא קטסטרופה, שהייתה מובילה לעלייה של מוות במאות אחוזים, ופשוט האסון הנוראי לא קרה ולא יקרה בגלל ההבראה של כולם.”
“אל תקרא לזה הבראה.” אמר בני. הוא היה רגיש מאוד לזכויות החירשים.
“ההורים שלך יודעים שאתה כאן?” שאל אלכס.
בני השתתק וחזר לצפות בטלוויזיה.
“בכל אופן, יהיה מעניין לראות מאבקים על תקציב הבריאות. בטח יסגרו את משרד הבריאות. לא יהיו יותר חיסונים.” אמר אלכס בגיחוך.
“זה לא יקרה.” אמרה דינה. “כל פעם שמפסיקים לחסן מחלות מתפרצות שוב.”
“ותחשבי…” המשיך אלכס. “מה יקרה עם העסקים של חיתולים למבוגרים, יצרני כיסאות גלגלים. תהיה מלא אבטלה. רק העסקים של הפרוטזות יישארו יציבים.”
דניאל הסתובב אליהם. “אפשר לשמוע???” שאל בתקיפות.
בטלוויזיה, רון רוזנר המשיך בדבריו.
“אז לסיכום הנקודה הראשונה, המכשירים שלנו לא מעידים על דבר, ובאותה מידה במקום השמשות היה יכול להיות רק אוויר. אפילו המונח שמשות לא לגמרי מדוייק מכיוון שהן מסתובבות עם כדור הארץ בדיוק על פי קצב סיבובו, ונשארות במקום, כך שמנקודת המבט שלנו אף אחת מהן אינה זורחת או שוקעת. הן אינן מקרינות חום או קור ואי אפשר אפילו להוכיח בוודאות שהן אכן שם. למעשה, אי אפשר אפילו להוכיח קשר מדעי מובהק בין השמשות לבין ה… ה… השינוי שהתרחש באורגניזמים חיים, מלבד הראיה הנסיבתית אך משמעותית, ששני האירועים קרו באותה מידה, ושכל אחד מהם חריג באותה מידה.
דבר משותף נוסף לשתי התופעות הוא שאת שניהן אי אפשר להסביר לחלוטין באופן מדעי, ובחינה אובייקטיבית של הדברים אפילו אינה מובילה אותנו להסיק האם התופעה היא תופעת טבע, או שנגרמה על ידי ישויות… מתקדמות מאיתנו או אחרות…”
“למה הוא מתכוון כשהוא אומר אחרות?” נזעקה דינה. “למה מתקדמות או אחרות? יש ישויות פחות מתקדמות מאיתנו שמסוגלות לעשות דבר כזה?”
“הוא אומר “אחרות” כי… ” מלמל אדם בשקט כשהוא בוהה במרקע וממשיך ללטף את בונבון.
“כי… כי הוא לא רוצה להגיד אלוהים.”
כולם, כולל בונבון, המשיכו לבהות בטלוויזיה בדממה.
—————————–
“הנקודה השנייה שלי נוגעת לריפוי…. לשינוי עצמו.” המשיך רוזנר. כולנו ראינו את מה שנראה כריפוי… כשינוי רפואי גורף… חירשים שחוזרים ל… סליחה, עוורים שחוזרים לראות, פסחים שזורקים קביים לפח ומתחילים ללכת…”
דניאל ובני הביטו זה בזה. דניאל חייך כשנזכר בבני שזורק קביים ליד פח האשפה ומתחיל לדדות.
“מה אתה צוחק?” שאל בני.
“למעט מקרים של מוות מוחי, קטיעת איברים, וחירשות, כל המחלות והפגיעות האנושיות נרפאו לחלוטין אצל הלוקים בהם.
“רוב החירשים בעולם חזרו לשמוע, היו שני מקרים מתועדים ברחבי העולם של צמיחת איברים בחזרה – רב”ט ג’ושוע פרייגר בבסיס הצבאי פורט הוד בטקסס, וגוסטבו הרצוג בקרקאס, ונצואלה.
“לא היה מקרה אחד של התאוששות ממוות מוחי.
“כל שאר המחלות, פציעות, וההתמכרויות בעולם רופאו, ככל הנראה במאה אחוזים.”
רון רוזנר השתעל, ופנה ללגום כוס מים. אדם הביט בו, מהופנט. רוזנר שידר לו מתח, ואדם תהה האם הוא חושש מתקיפתם של אבירי התקינות הפוליטית.
“הדבר החשוב כמובן היה לבדוק האם השינויים בגוף האנושי היו זמניים או קבועים. תבינו, אדם עם רגל שבורה שמחלימה בקצב טבעי, ואז פתאום יום אחד מתאחה לחלוטין, זה אדם שמשהו בגנטיקה שלו השתנה.”
דינה הביטה לעבר אדם במבט מנצח. “אמרתי לך!”
אדם הוציא לשון והרים את הכלב שהתכרבל לידו. “קבלי פרס. בונבון!”
“הצוותים שבראשותי דאגו לבדוק את מצבם הרפואי של בעלי החיים, אך מסתבר שלמזלנו, או שמא לצערינו, בני האדם הפעילו בשבועיים האחרונים את אותה אלימות אכזרית שהפעילו זה כלפי זה במשך מאות שנים, ואותה אלימות היא שעזרה לנו לקבוע שהשינויים לפיזיולוגיה והגנטיקה שלנו היו זמניים, כמו מין נורה גנטית שנדלקת ונכבית. הגוף שלנו הפך להיות לרגע אחד, ככל הנראה, מושלם מבחינה גנטית, וחזר לעצמו. לכן אני חוזר על מה שאמרתי במשך שבועיים! אל תיקחו סיכונים שלא לצורך! היו זהירים! אני מזכיר לכולם את המקרה המתועד הראשון של המחקר שלנו, המקרה שקיבל את הכינוי “פרשת הסרסור מסינסינטי”. מדובר במקרה טרגי של אישה עם מספר שברים ברגלה, שחוותה איחוי מלא. יומיים לאחר מכן אותן עצמות נשברו שוב, והאיחוי מתנהל בקצב נורמלי, איטי בהרבה ממה שחווינו ב-23 בפברואר.
“במילים אחרות, גבירותיי ורבותיי, אנו צריכים להסתכל על מה שחוותה האנושות כמעין סוג של ריסטארט. ניקוי מלא שכולנו עברנו. אך אנא זכרו שאנו עדיין פגיעים.”
דניאל הביט אחורה אל אמו. הוא ראה שהיא זעה באי נחת. היא לא אהבה כשאנשים דיברו על פרשת הסרסור מסינסינטי. הוא ידע שלא נוח לה עם כל האלימות הזאת, בייחוד כשזה בנוכחות ילדים בגיל שלו ושל בני. דניאל ראה איך שאבא ואדם ממשיכים להביט בטלוויזיה, אבל אמא הסתכלה אליו וחייכה. החיוך שלה היה סימפטי, אבל מודאג. דניאל חייך בחזרה, ופנה להביט שוב בטלוויזיה.
“אוף…” התלונן דניאל.
“מה קרה?” שאל בני.
“הוא לא מספר לנו שום דבר שלא ידענו.”
————————
מאוחר יותר באותו ערב בני הלך הביתה. המבוגרים הלכו לישון. דניאל ובונבון נשארו ערים, לבדם, למרות שאחד מהם הבטיח לאמא שלו שהוא יילך לישון מוקדם.
דניאל היה רק בן שמונה, והמבוגרים לא ממש התייחסו לדעות שלו, אבל הוא הרגיש שהוא די חכם. וחוץ מהדברים המדעיים והכלכליים המסובכים של המבוגרים, שהיו קשים לו, הוא גם לא הרגיש שהוא ממש מבין פחות מהם, אפילו מרון רוזנר.
הוא הרגיש שלא יקרה כלום, שהכל סתם, שהעולם ימשיך כמו שהוא המשיך קודם, והיו לו ההוכחות לזה. הוא אסף עיתונים במשך שבועיים, אותם הטמין בארון מתחת לטלוויזיה בחדר השינה שלו. כעת, כשכולם מלבדו (ומלבד בונבון) היו במיטותיהם, דניאל ישב והביט על העיתונים השונים. בהתחלה היו הרבה דיווחים על ההבראה של האנושות, אנשים שמתעוררים מקומה, שני מקרים של גידול איברים, המינוי של רוזנר לראש ועדה מדעית בין-דיסציפ… בין-דיסציפלנרית… המילה הזו הייתה קשה לדניאל. דניאל עבר על הכתבות הנוגעות לעומסים בבתי המשפט. מצד אחד קורבנות תקיפה שהתעוררו ונתנו למשטרה כיוונים חדשים, אבל מצד שני מחיקה של ראיות פורנז…. פורנזיות, ובליס… בליסטיות שסיבכו את המקרים ושחררו פושעים בכל העולם. כל זה היה בימים הראשונים, בעיתון.
לאחר כעשרה ימים הכתבות היו על כל השטויות הרגילות. נפט, טרור, התחממות גלובלית. כל מיני דברים שהוא לא הבין בהם, אבל רק ידע שהם החיים הרגילים. עכשיו כולם דיברו על רוזנר והשמשות רק בגלל הנאום המעפן שלא אמר כלום, אבל בקרוב זה יפסיק, והכל יחזור להיות כמו שהיה. לאף אחד לא יהיה אכפת שהוא קיבל נס, אמא ואבא יפסיקו לעשות עוגות לא טעימות, ורון רוזנר כבר לא יהיה בטלוויזיה. גם רוברט אלטס, האיש הרע והזקן ששונא את כול מי שלא עושה ספורט, גם הוא כבר לא יהיה בטלוויזיה.
האור היחיד בחדר השינה, האור מהמרקע, ריצד על פרצופו של דניאל כשהוא הביט על העיתונים, ועל פרצופו של בונבון, שרחרח את העיתונים והשתמש בהם לגרד את פרצופו.
השעה הייתה כבר חצות, ובטלוויזיה נגמר השידור החוזר של הנאום של רוזנר. על המסך הייתה מראיינת בלונדינית שדיברה עם שתי ילדות. כנראה עוד שידור חוזר. לפי מה שאמרה המראיינת, שתי הילדות היו חברות טובות. דניאל הביט במסך וראה שהן בנות שתים עשרה בערך. הן היו יפות, כמו רוב הילדות בטלוויזיה, ודניאל תהה אם רק בבית הספר שלו אין בנות יפות. המראיינת הסבירה ששתי החברות חלו בסרטן, אחת אחרי השנייה. לרומי היה סרטן כשהיא הייתה קטנה, ונטלי תמכה בה במשך שנים, עד שהחלימה. ואז לנטלי היה סרטן. היא גילתה את זה בפברואר השנה, ואז, כמובן, החלימה.
“אין בך איזשהו כעס?” שאלה המראיינת. “את היית צריכה לעבור שנים של סבל, טיפולים, אובדן שיער, עד שהבראת, ועכשיו פתאום נטלי ככה…. היי, החלמתי מסרטן, הכל טוב. לא קרה כלום. אין איזה קנאה, איזה משהו?”
“אמממ…. אני מאוד אוהבת את נטלי…” אמרה רומי. “ואני… זהו, אני פשוט שמחה בשבילה שהיא לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי.”
החיוך של רומי נקטע כשדניאל לחץ על הכפתור האדום הגדול שבשלט, והמרקע השחיר. דניאל אסף את העיתונים ודחף אותם בחזרה לארון. לאחר מכן הוא קם, וגישש בחושך לכיוון המיטה, כשהוא נזהר לא לדרוך על גוש פרווה פיקנזי נייד שרץ להצטרף אליו.
דניאל התכרבל תחת הפוך וליטף את הפיקנזי הקטן. הוא חשב על המילים האחרונות של רומי.
“זהו, אני פשוט שמחה בשבילה שהיא לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי.”
הכתבות האילו לא באמת ישנו. העולם יחזור להיות אותו דבר. מלחמות, מוות, רובוטריקים…
אבל לפחות יהיה הרבה זמן עד שבונבון יהיה חולה שוב. בונבוני.