רייצ’ל אהבה חלומות. בחלומותיה, הייתה לה היכולת לעשות כל שברצונה. היא ידעה היטב איך להבין שהיא חולמת תוך כדי חלום וכיצד לשלוט בחלומותיה. היא אהבה לעוף ולצאת להרפתקאות בדמיונה. לאחר מכן, היא הייתה משתמשת בהרפתקאות אלה כהשראה לסיפורים שכתבה. למעה, היא כל כך אהבה חלומות שאף עסקה בחקר שנת חלום.

בשעת בוקר מאוחרת באחד הימים ישבה רייצ’ל בספרייה וקראה ספר עב כרס על משמעות החלום באגדות. היא שקדה רבות בעבודתה במהלך הלילה ונדרש ממנה מאמץ רב כדי שתוכל להישאר ערה, אך לבסוף עפעפיה הכבידו עליה והיא עצמה את עיניה.

כאשר היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה על שביל לבנים צהבהב. לאחר רגע של טשטוש היא הבחינה בעיר שנראתה באופק. היא הבינה מהר שמדובר בחלום. היה עליה להמשיך לעבוד, אך יצר ההרפתקנות שלה גבר עליה, והיא החליטה להמשיך בחלומה.

היא הלכה זמן מה כשמסביבה נופי הרים, עצים ומעיינות, עד שהגיעה ליעדה. הכפר היה שקט מאוד. רייצ’ל שקלה לדפוק באחת הדלתות ולדבר עם בני הבית, אך החליטה לסייר בכפר לבדה, כשם שאהבה לעשות בכל מקום אליו עליו חלמה. לפתע, צללים בקעו מכל עבר ונשמעו צעקות מחרישות אוזניים. ראייתה של רייצ’ל התעמעמה והיא איבדה את הכרתה.

רייצ’ל התעוררה בבית קטן, אל מול שלל זוגות עיניים ספק מודאגות ספק סקרניות. הסביבה הזרה סימנה לה שטרם התעוררה באמת. גופה החל לכאוב והיא צבטה את עצמה על מנת להתעורר. “מה את עושה?” שאלה אותה אחת הנשים שצפו בה מתעוררת. רייצ’ל צבטה את עצמה מספר פעמים נוספות, ולאחר מכן התחילה לצרוח ולשיר מעט. אלה היו טכניקות שהכירה כדי להתעורר כאשר לא הצליחה לשלוט כחלום כפי שרצתה או כאשר נמאס לה ורצתה לקום משנתה. “גברת צעירה! מה את חושבת שאת עושה?!” צעקה אישה אחרת. רייצ’ל מצמצה מספר פעמים בתדהמה. “אני… אני מנסה להסתלק” היא אמרה. “אני צריכה להתעורר!”.

“להתעורר?! ממה?” זעק אדם שעל סמך קולו היה צעיר. הוא פנה לקהל הנוכחים וכעת רייצ’ל ראתה שאכן היה מדובר בנער. “אתם אומרים שהיא תציל אותנו. אני אומר שהיא משוגעת”. “הס!” השתיק אותו בלחישה גבר מבוגר, והנער הזעיף פנים.

“להתעורר!” רייצ’ל זעקה, מתוך רצון להתעורר כמו גם מתוך כעס. היא התעצבנה כאשר לא הצליחה לשלוט בחלומותיה, וברוב המקרים שלטה בהם שליטה טובה בהרבה מאשר שלטה בחלום זה. הגיע הזמן להתעורר ולחזור לעבודה.

“רייצ’ל! הירגעי!” פנתה אליה אותה האישה אשר צעקה קודם לכן. רייצ’ל המשיכה להתפרע, אך ללא הועיל. היא לא התעוררה וסביבת החלום לא השתנתה. היא הרגישה לכודה בחלום ההוא, בתוך אותו הבית, מול הקהל הקטן שנראה שהאמין שהשתגעה. לאחר זמן מה וויתרה על מאבקה מתוך ייאוש.

“מה אתם רוצים ממני?” שאלה.

“ממך? אני מקווה שאף אחד כבר לא רוצה כלום! את משוגעת!” אמר אותו הנער. הגבר שהשתיק אותו לאחר התפרצותו הקודמת תפס בידו והוליך אותו אל מחוץ לבית.

גבר אחר נסוג לאחור. רייצ’ל עקבה אחריו במבטה. הוא פתח דלת שהיא לא הבחינה בה קודם לכן, ומעט לאחר מכן חזר כשספר בידו. הוא דפדף בספר עש שידו נעצרה בעמוד מסוים. “את רואה?” הוא שאל אותה והושיט לה את הספר.

בספר הוצגה תמונה שלה עם כמה מתושבי הכפר, שחלקם היו נוכחים עמה בחדר. מתחת לתמונה הופיעה שמה, פרטים על חייה והסבר על כיצד הצילה את תושבי הכפר. רייצ’ל הופתעה. בדרך כלל כאשר קראה מלל בעת חלום, המילים השתנו תוך כדי הקריאה. זו הייתה אחת הטכניקות שהכירה כדי לזהות שמדובר בחלום. היא סגרה את הספר בכעס, אחרי שקראה מעט בלבד.

“מבינה?” הוא שאל אותה.

“לא! ותעזבו אותי לנפשי!” היא אמרה ויצאה מהבית בסערה.

היא רצה מעט, אך שמעה קולות מאחוריה ונעצרה. היא החליטה שהיא צריכה סוס. היא דמיינה את עצמה רכובה על סוס וסוס אכן הופיע מתחתיה. “סוף סוף” היא אמרה לעצמה. “השליטה בחלום חוזרת אליי” היא אמרה וחזרה לנסות להתעורר, אך ללא הועיל. קולות הריצה מאחורה הדביקו את קצב דהירתו של סוסה.

“מה עכשיו?” שאלה ברוגז, את עצמה יותר מאשר את רודפה.

“אני צריך לדבר אתך” אמר הגבר שהושיט לה את הספר בקול תקיף אך מתחנן. היא הסתובבה לאחור באנחה גלויה וצבטה את עצמה מספר פעמים.

“עדיין חושבת שאת חולמת?” שאל אותה.

“ובכן-” היא התחילה לענות לו בנחרצות, אבל עצרה את עצמה. שליטתה בחלום הייתה חלשה במיוחד, והיא אפילו לא הצליחה להתעורר ממנו. אולי כדאי לה שלא לריב עם האנשים שהיא פוגשת בחלומה, וכך תסבול פחות עד שתתעורר.

“אני חושב שאת לא לגמרי ערה” הוא אמר לה. היא הביטה בו בהפתעה. האם הוא התחיל להאמין לה? “אבל את גם לא לחלוטין חולמת” הוא המשיך, והיא חזרה להחמיץ את פניה.

“אז מה אני בדיוק? ומאיפה שתדע דבר כזה?” היא שאלה.

“אני מבין שלא קראת” הוא ענה לה בשקט.

“לא קראתי? את מה?” היא תהתה.

“את הקטע שהראיתי לך בספר, כמובן”. היא שכחה את הספר שהראה לה כשהיו בבית. “אני מבין. לא ייחסת לו חשיבות” הוא אמר בשלווה.

“ולמה שאייחס לו?” היא שאלה. לא כל פרט בחלום חשוב לה.

“את עדיין חושבת שזה לא אמתי, אם כן” הוא אמר, משועשע מעט. “אבל תגידי לי, אם זה לא אמתי… איך תמונתך הגיעה לספר? איך הכרנו אותך מיד? איך הגעת לשביל הנכון כדי למצוא אותנו?” שאל אותה.

“זה פשוט,” ענתה לו. “נרדמתי והגעתי לכאן! תת המודע שלי מכיר אותי ואת תמונתי, וגם הוביל אותי לשביל הזה כשם שהוא מוביל אותי לכל מקום אחר בחומותיי”.

“הוא אפילו צהוב” אמר לה.

“נכון! עוד הוכחה שתת המודע שלי הוא שיצר אותו! אחרת, מדוע הייתי מוצאת את עצמי על שביל לבנים צהובות? כמו שתמיד רציתי! כך גם גילית על כך שאני מתלהבת משבילי לבנים צהובות! איזו הוכחה נוספת אני צריכה לכך? שאגשים משאלה נוספת שתמיד תכננתי להגשים בחלום ואפול דרך מחילה של ארנבת? ואם זה לא היה חלום, הייתי מתרחקת ממך אפילו עוד יותר מהר. אני לא יודעת מי אתה או מה שמך ואתה יודע עליי הרבה יותר מדי. הסתלק!”

“לא תוכלי להגות את שמי בשפתך-” אמר לה.

“באמת? לי זה נשמע כמו תירוץ” היא אמרה ונחרה בבוז.

“אבל תרגום שמי לשפתך הוא ‘תו הזהב'” הוא המשיך באומרו.

“באמת? נשמע כמו שם שמתאים לתת המודע שלי להמציא! עכשיו הסתלק! עזוב אותי לנפשי!”

“כרצונך,” אמר לה. “אבל את עוד תחזרי”. אמר לה ונשאר במקומו.

“מדוע ולמה?” היא המשיכה בעצבנותה. ‘למה תת המודע שלי מתעקש להמציא דמויות כמוהו?’ שאלה את עצמה.

“כי לא תרצי ואף לא תוכל להמשיך רחוק מכאן. גם לא תתעוררי עד שהכפר ינצל” אמר לה.

“אתה מאיים עליי? בכל אופן, שלום ולא להתראות!” אמרה והפנתה את סוסה הרחק משם.

היא דהרה זמן מה עד שהגיעה ליער, בעודה טרודה במחשבותיה. ‘לאיזה מצב הגעתי שדמויות בחלום שלי מתייחסות אליי כך? מדוע איני יכולה להתעורר?’

העצים ביער נראו כסבך גדול של שחור. רייצ’ל לא ייחסה לכך חשיבות. לפעמים, כשחלפה על פני נוף במהירות בזמן שחלמה, הנוף נראה לה כרקע שחור. היא עצרה כי היא החליטה לנסות להתעורר שוב, או לשנות את הסביבה להנאתה. כל ניסיון שכתה על מנת להתעורר או לשנות את סביבתה עלה בתוהו. לפתע שמעה קולות מחרישי אוזניים ונגלו לפניה מה שנראה כעדר של יצורים מפחידים. היו להם ארבע רגליים, עיניים אדומות וגוף שנראה כאילו שהיה עשוי צללים.  הם התקרבו אליה ונראה שהם מתכוננים לתקוף. היא צרחה בבהלה, אך לאחר מכן החליטה לתת ליצורים האלה לתקוף אותה. אולי כך היא תוכל להתעורר. היא עצמה את עיניה. הרעש ששמעה לאחר מכן לא היה קול של מפלצת. היא פקחה את עיניה ומצאה את המפלצות הקרובות אליה ביותר כשגרונן משוסף. “שינית את דעתך?” נשמע קול מאחוריה. רייצ’ל הסתובבה. מאחוריה נמצאה החבורה שפגשה קודם לכן. הפעם, הם היו רכובים על סוסים והחזיקו כלי נשק שונים בידיהם. האישה עמה דיברה כששהתה בבית ההוא הופיעה מולה, לאחר שזו שיספה את גרון המפלצת הקרובה אליה ביותר.

“מהרי,” היא אמרה לרייצ’ל. “לפני שהן יתחברו מחדש!”

לפני שרייצ’ל הספיקה לשאול למה היא התכוונה היא ראתה שראשי המפלצות מתחילים לנוע לעבר גופן. רייצ’ל קראה קריאת בהלה וכמעט שנפלה מגב הסוס עליו רכבה. רייצ’ל והחבורה הסתובבו לאחור ודהרו מהר ככל שהיו יכולים.

“מה… אלה?” רייצ’ל שאלה בהתנשפות כשהגיעו לפאתי הכפר והיא עצרה את סוסה.

“זה לא הזמן לעצור. קדימה!” נשמעה צעקה מאחוריה והיא הסתובבה. המפלצות שאטו אחריהם במרץ רב. החבורה המשיכה לנוס במהירות עד שנעצרו ליד בית גדול במיוחד, קשרו את סוסיהם בזריזות ורצו אל תוך הבית. המפלצות שאגו אחריהם.

בתוך הבית חיכו להם אנשים רבים נוספים שבהו בהם מבלי לומר דבר. ‘תו הזהב’ פנה אל רייצ’ל. “אלה הם האויבים שלנו. אין לנו מושג מי הם, או מה הם. הם רודפים אותנו שנים רבות. לאחרונה יותר מאשר בעבר. זו הסיבה למה רכבנו אחרייך. לבדך, וללא כל הגנה והכנה מראש, לא היה לך סיכוי להימלט”. רייצ’ל הרכינה את ראשה בעצב. “וזה לא הכל” אמרה אחת הנשים. “על פי סיפור עתיק שבידינו, את היחידה שיכולה לעזור לנו”. רייצ’ל הביטה בה בשאלה. היא לא השתכנעה שזה לא חלום, אך היא החליטה לבצע את אשר התבקשה לעשות. כך, לפחות, לא תריב עם הדמויות בחלום עד שתוכל להתעורר, ואולי המשך החלום יהפוך להרפתקה מהנה ככלות הכל. “אף פעם לא נלחמתי במפלצות, אתם יודעים” היא אמרה להם.

“זה לא נכון. נלחמת בהרבה מפלצות! זה נכתב בספר” ‘תו הזהב’ ענה לה.

“הספר הטיפשי שלכם טועה…” היא התחילה לשאול אותו על מה הוא מדבר, ואז היא נזכרה. היא נלחמה במפלצות רבות, בחלומותיה. “זה היה שונה” היא אמרה.

“נכון. זה היה שונה” הוא אמר לה. “כי אז חלמת. ועכשיו… את לא חולמת?” הוא שאל עם חיוך קטן על שפתיו. רייצ’ל הרימה את פניה ותהתה אם חל מפנה בחלום והיא הצליחה לשכנע אותו שהוא לא אמתי. “לא, את לא חולמת. אבל הכלים בהם את משתמשת בחלום יכולים לעבוד גם כאן, כל עוד הם לא נועדו כדי למחוק דברים מהעולם הזה כאילו שמעולם לא התקיימו, או להעיר אותך. לא הצלחת לזמן את הסוס שלך בעצמך?” בזה, רייצ’ל הסכימה, הוא צדק. היא הצליחה לזמן את הסוס שלה משום מקום, בזכות אמונתה, בשונה מכל ניסיון שלה להתעורר או לשנות את הסביבה.

“אז… איך ניצחת מפלצות בעבר?” שאל אחד האנשים, ורייצ’ל הבחינה שמדובר בנער הצעיר שקרא לה משוגעת. היא תהתה אם הוא שינה את דעתה עליה ושואל מתוך סקרנות או שהוא ממשיך לגלג. פניו לא הסגירו דבר. דבקה בהחלטה להמשיך ולנסות להפוך את החלום הזה להרפתקה נוספת, היא ענתה לו: “בכל מיני דרכים. לפעמים החלטתי שאני רוצה כלי נשק. לפעמים ניסיתי להטיל כשפים או להשתמש בכוחו מיוחדים. מה שהתחשק לי באותו הרגע”.

“מה שהתחשק?!” שאל הנער בזעזוע. רייצ’ל לא ידעה כיצד להגיב לכך, אך ברגע זה קולות המפלצות גברו והן פרצו את דלת הבית בסערה. לחלק מהאנשים היו נשקים והם שלפו אותם. רייצ’ל, שהחליטה שנמאס לה שדמויות בחלומה מעבירות עליה ביקורת, החליטה להראות את כוחה. היא החליטה לזמן אש חזקה. בכל חלום, אם האמינה בכך מספיק, היא הצליחה לזמן את מה שרצתה. כך קרה גם במקרה זה. האש כילתה את המפלצות ששאטו אל תוך הבית, הבריחה אחרות, ונעלמה כליל כאשר כבר לא היה בה צורך. נשמעו קריאות עידוד והתלהבות מחלק מהנוכחים בבית. רבים אחרים בהו בה בתדהמה.

את הימים הבאים רייצ’ל העבירה בלנסות ללמד את חברי הכפר לזמן חפצים וכוחות כמוה. נראה שרק היא הייתה מסוגלת לעשות זאת. היא שיערה שהסיבה לכך היא שמשום מה היא לא הצליחה לשלוט בדמויות אחרות בחלום. ‘תו הזהב’ הציע שהסיבה לכך היא שהימצאותה בעולמם דומה להימצאותה בחלום ושעובדה זו מקנה לה כוחות שיש לה בחלומות, בעוד ששאר בני הכפר שייכים לעולם זה פיזית. יותר ויותר מבני הכפר התחילו להאמין בסברה זו. רייצ’ל, על אף התעקשותה הנמרצת שמדובר בחלום, יצרה נשקים מיוחדים כדי לעזור לחברי הכפר להתגונן מפני המפלצות, שהמשיכו להגיע ולתקוף אותם. בינתיים היא החלה להתיידד עם חברי הכפר ולהכיר את השמות שלדבריהם היו תרגום שמם לשפתה.

כעבור כשבועיים החליטו תושבי הכפר לשלוח משלחת שתחפש את מאורתן של המפלצות ולתקוף אותה, על מנת למנוע מתקפות נוספות על הכפר. רייצ’ל התלוותה אל המשלחת. לאחר מסע מפרך בן מספר ימים וקרב קשה, הם הצליחו לגבור על המפלצות. חברי הכפר קראו קריאות התלהבות ושרו שירים מאושרים תוך כדי רכיבה חזרה אל הכפר. כאשר היו במרחק רכיבה קצר מאוד מהכפר ‘תו הזהב’ החל לרכוב לצדה של רייצ’ל.

“את לא מודאגת?” הוא שאל אותה.

“ממה?” היא ענתה לו בשאלה. היא לא הבינה איזו סיבה נותרה לה לדאגה אחרי שהמפלצות כבר נוצחו.

“מהעובדה שטרם התעוררת, כמובן” הוא ענה לה.

“אה… זה” היא ענתה לו בשקט. “עוד לא ניסיתי להתעורר”.

“אולי עוד נותר משהו שעלייך לעשות כאן?” הוא הציע.

“מה פתאום?!” היא קראה וצבטה את עצמה פעם אחת. היא לא התעוררה. היא לא רצתה להודות בכך, אך היא שמחה על שנשארה איתם. את שאר הרכיבה הם העבירו בשתיקה, מקשיבים לשירים מתלהבים ששרו חבריהם. בכפר נערכה לכבודם מסיבת ניצחון שנמשכה שעות רבות. בסופה כל תושבי הכפר פנו אל רייצ’ל והודו לה. לבסוף, ‘תו הזהב’ ניגש אליה. “את האדם העקשן ביותר שנתקלתי בו מעודי” הוא אמר לה והיא חייכה. “העקשנות שלך הצילה את כולנו”. קולות הסכמה רבים נשמעו בתגובה לאמירה זו. “על דבר אחד שהתעקשת לגביו אני לא מסכים. אני יודע שאת חושבת שקשה לנו להודות שאנחנו חלק מחלום שלך מכיוון שלא נשמע הגיוני שנודה בכך, אבל מדוע את חושבת שלא נודה בכך, אם את נלחמת בתת מודע שלך כל כך חזק כדי שנודה בכך? אם את לא מצליחה לשלוט בנו או בסביבה? בספר בו נובא ביקורך כאן לא נכתב דבר על כיצד הגעת לכאן מלבד היותך מעולם אחר. אני מאמין שקיימים עולמות רבים, בממדים רבים, ושיכול החלימה שלך מיוחדת כל כך שהיא הביאה אותך לכאן. אני מאמין שטרם התעוררת כי חלק ממך הרגיש צורך להישאר כאן, איתנו, לפחות על מנת שניפרד כיאות. ואולי, יום אחד, תחלמי את דרכך בחזרה לכאן”.

“אני מאמינה שאם רוצים בכך מספיק אפשר לחלום בשנית על אנשים ומקומות שחלמת עליהם בעבר” היא ענתה לו, מזילה דמעה.

“אז מדוע את בוכה, אם את כל כך בטוחה שנשוב ונתראה?” הוא שאל אותה, מזיל דמעה גם הוא. הם התחבקו ולפתע היא לא ראתה דבר. כשפקחה את עיניה, ראתה את הנוף המוכר של הספרייה. היא הרימה את ידה כדי להסתכל בשעונה. תנועה זו הפילה את הספר אותו קראה. עברו כשעתיים, להערכתה, מאז נרדמה. הספר נפל לרגליה ונפתח בעמוד אקראי שרייצ’ל לא הספיקה לקרוא. בעמוד זה התחיל פרק קצר על אישה שדרך חלום הגיעה לכפר נידח והצילה את תושביו. רייצ’ל סגרה את הספר מבלי להסתכל בעמוד, החזירה אותו למקומו והחליטה לשוב לביתה.