החושך כיסה הכל, פנס הרחוב היחיד הבהב חליפות. הקפדתי להתרחק ממעגל האור שהוא יצר ולהשאר בצללים. מילותיו של אדוני הדהדו באוזני: “אל תתפסי” הוא אמר, בעודו מביט בעיני. הצטמררתי אז בלי קשר לקור המקפיא ששרר באותו לילה. בעזרת האור הקלוש של פנס הרחוב הבטתי בבית. זה היה בית עשירים ואני עמדתי לפרוץ לתוכו. נשמתי עמוק והשליתי את עצמי שהפעם הזו אינה שונה מכל הפעמים הקודמות שנשלחתי לגנוב במצוות האדון. בזריזות האופיינית לי התחלתי לטפס על קיר הבית. למרבה הפתעתי מזלי שיחק לי. החלון בקומה השנייה היה פתוח לכדי סדק צר. “פרצה קוראת לגנב” חשבתי. בזכות מבנה גופי הנמוך והדק השתחלתי דרך הפתח הצר אל תוך חדר גדול. במרכז החדר ניצבה מיטת אפיריון. על קצות האצבעות צעדתי אל הדלת חרישית. התכווצתי כשהיא חרקה. הדמות שבמיטה זעה מעט מתחת לשמיכות. עצרתי את נשמתי בפחד. לאחר מספר שניות שנדמו לי כשעות, חזרה הדמות לנשום באופן סדיר. יצאתי מן החדר ועליתי במדרגות הלולייניות קומות רבות עד שהפסקתי לספור. לבסוף כשהגעתי לעליית הגג ליבי דפק במהירות וראשי היה  מסוחרר. דלת עליית הגג הייתה נעולה בכספת. הצמדתי את אוזני לדלת הכספת ולפתע שמעתי קול צעדים עולה במדרגות. נצמדתי בפחד לדלת המתכת הקרה. הצעדים נשמעו כעת קרובים יותר. חיפשתי סביבי מקום להתחבא. לא היו מקומות מחבוא בחדר. רגל נראתה במדרגה העליונה ולאחר מכן הופיע גבר זר בעל סנטר רבוע ושפתיים עבות. בלית ברירה הבטתי אל החלון. מתחתי היה מרחק בלתי אפשרי לקפיצה. החזרתי את מבטי אל הגבר, הוא החזיק חרב בידו. בתפילה חרישית ומהירה התפללתי שלא אמות וקפצתי דרך החלון. האדמה התקרבה אלי במהירות. עצמתי את עיניי בפחד. שנייה לפני שפגעתי באדמה הרגשתי זוג ידיים תופסות אותי. בעטתי בפחד במצילי מבלי להביט בו, רצתי אל תוך הלילה ונבלעתי בתוך הצללים בעזרת בגדי השחורים. בזמן שהסדרתי את נשמתי שמעתי קולות רדיפה אחרי עד שקול עבה אמר: “אין טעם לרדוף אחריה היא לא לקחה כלום”  הצעדים חזרו בדרך שבאו עד שנעלמו. ידעתי שחלון ההזדמנויות שלי נסגר. פחדתי לחזור למקום המסתור שלי. פחדתי שאדוני יכה אותי. הצלקות על גבי עקצצו מהמחשבה על השוט. אורות נדלקו בבית העשירים. שיערתי שעכשיו הם מעבירים את האוצר למקום אחר. נורה נדלקה בראשי. אני צריכה לעקוב אחריהם ולתקוף אותם. אני לא מוכנה להיכשל.

“הי ילדה, רוצה לצאת מפה?” פרצוף הציץ מבעד לסורגים “לא יוצאים מפה, אלא אם כן זה בצורת גופה”. השבתי במרירות. “מאיה”! יד קטנה משכה בחצאיתי המזוהמת. “הבטחת לי שנצא מפה” קולו של ג’ימי אחי הקטן רעד ויכולתי לראות שהוא על סף בכי. “אנחנו נצא מפה” הבטחתי. “אני אמצא דרך” השבתי לו. “אני רעב!” התלונן, “אין לי מה לאכול” נשכתי את שפתי. זה לא צודק שילדה בת 14 תאלץ לבשר לאחיה הקטן בן הארבע שאין מה לאכול, שאין הורים, שאין בית, שאי אפשר לצאת מפה… אבל ממתי העולם היה צודק אליהם? “מה אתה רוצה?” היא פנתה חזרה אל האיש שעמד מבעד לסורגים “אם באת ללגלג עלינו אתה יכול ללכת יש לי מספיק גם בלי שאתה וכל הבריונים שלך תבואו להתעלל בנו. אתם לא מתביישים? אם לא בלהציק לי אז בלהציק ל.ו זה מספק את ההנאה שלכם לגרום לילד בן 4  שלא עשה כלום לבכות? אם כן, אתם לא יותר משקי זבל חסרי משמעות בשבילי.” האדם מבעד לסורגים התקרב “לא! באתי לכאן לעזור. אני יכול להוציא אתכם מפה, לתת לכם אוכל ומקום לישון. בתמורה אתם רק תצטרכו לעשות בשבילי מספר עבודות לא מסוכנות כלל. יש לי הרבה ילדים שאספתי ממקומות כמו המקום הזה, אז מה את אומרת רוצה לבוא?” העברתי את ג’ימי אל מאחורי גבי. “אני לא עוזבת בלי ג’ימי והוא לא יעשה את העבודות. רק אני. לא אכפת לי אם זו תהיה עבודה כפולה כל עוד הוא לא יעשה כלום”. הגבר הזר הסתובב בכובד ראש בחדר ודיבר בתנועות גרוניות בטלפון עם כמה אנשים ולאחר מכן אמר: “זה בסדר. ג’ימי יכול לבוא אבל יש לנו תנאי אחד. אף פעם, אבל אף פעם, אל תספרו לאף אחד על מה שאתם עומדים לראות.” הוא שלף מפתח “אם תסכימו, תוכלו לצאת מפה. להשאיר את כוורת המוות הזו מאחוריכם ולבוא אל עולם טוב יותר” ג’ימי ואני הנהנו במרץ. כל כך סונוורנו על ידי האוכל והאפשרות לחופש שלא עצרתי לחשוב על ההשלכות ושילמתי ביוקר. חשבתי שכך יהיה לנו טוב יותר. כמה טעיתי.

השמש עמדה מולי סינוורה את עיניי, הכריחה אותי להרים יד כדי להגן על עצמי מהשמש היוקדת. החום המדברי נמשך לבגדי השחורים. לעזאזל עם העשירים הללו שהחליטו שזה רעיון טוב להעביר את השיירה דרך המדבר. אין להם מספיק כסף כדי להעביר אותה בספינה או על סוסים? אבל לא, הם היו חייבים להעביר אותה דרך המדבר כשאני בתוכה. התמרמרתי. כעיקרון הם לא ממש יודעים שאני פה או קיימת וטוב שכך אבל עדיין, הם היו יכולים להתחשב. מה כבר יש בתיבה הזו שהאדון כל כך נואש להשיג את מה שיש בפנים? תהיתי לעצמי. אל תדחפי את האף שלך למקומות שלא שלו. הזכרתי לעצמי “הסקרנות הרגה את החתול” ואת זוכרת מי שילם את המחיר בפעם האחרונה? שאלתי את עצמי. השיחה עם עצמי הזכירה לי  מה קורה כשאני דוחפת את האף. הבזקים מן העבר נצרבו במוחי. קול קורא “מאיה, מאיה”, אני  מוחזקת באזיקים מביטה בילד שהוכה עד זוב דם. מוכרחה להביט בו. את קולו קורא לי “מאיה, הצילי אותי”, את עצמי עומדת חסרת אונים בשלשלאות מתחננת על נפשו שיפסיקו גם במחיר חיי. בלעתי את הרוק וניגבתי את הדמעות. אני לא יכולה להיזכר בזה, לפחות לא עכשיו. אם אני אזכר עכשיו במה שקרה, אני אתפרק ואז כבר לא תהיה תקווה. ניערתי את ראשי והזדקפתי ידעתי שהמסע הארוך במדבר המייגע, בו אני מתחזה למאבטחת לא יהיה העיתוי הנכון לגנוב את האוצר. אני אאלץ להשיג אותו אחר כך.

תעלומת מצילי עדיין עמדה בעינה. קיוויתי שהוא לא הצליח לראות טוב את פני לפני שבעטתי בו וברחתי אל תוך הצללים. נער צעיר עבר לצידי השיירה, זיהיתי בפחד שהנער הוא אותו הנער ששלף מולי חרב ליד הכספת. הרמתי את הקפוצ’ון השחור על ראשי מנסה להיבלע על צד העגלה כדי לא להראות. הזדקפתי לדום ובאותו זמן הרכנתי את ראשי כדי שלא יראה את פני שמא יזהה אותן. הנער התקרב עוד ועוד. כל סנטימטר שהתקרב מרט את עצבי. אם תופסים אותי עכשיו, אין לי לאן לברוח. אני באמצע שום מקום. אם אני אברח, לא רק שלעולם לא אשיג את התיבה אלא גם רוב הסיכויים שאמות מחוסר מים. לאדון כמובן לא יהיה אכפת אם אני אמות, אבל אם האוצר יעלם הוא ימצא דרך להעניש אותי. ואם אני לא חוזרת הוא יהרוג את ג’ימי, זה כרטיס הביטוח שלו. הבטחה שאני אעשה מה שהוא רוצה, הוא מחזיק בג’ימי. זה לא שיש לי ברירה. כשהנער חלף על פניי כלאתי את נשמתי מתחננת שיחלוף על פני מבלי להקדיש לי ולו שניה אחת, אך לא כך היה הנער עצר, הביט בי בחשד והחל להתקדם לעברי באיטיות. נסוגתי לאחור עד שגופי המיוזע ממש נדבק אל דופן העגלה והפחד הטהור רחש בלבבי. “אין דבר מפחיד מן הפחד” חזרתי על הפתגם בראשי בדבקות מנסה בכל הכוח לגרום לפחד להעלם. הנער היה קרוב ויכולתי להישבע שפעימות ליבי הגיעו עד אליו. הוא המשיך לעמוד שם ולהביט עוד מספר שניות. לאחר מכן התרחק מעט והמשיך ללכת. רק אז הייתי מסוגלת לשחרר את נשמתי וקצת להרפות. המסע הסיוטי במדבר נמשך ימים רבים ובדיוק כשהתחלתי להתרגל לחום הנורא, לאנשים מסביבי, ולהרפות מעט מהפחד הופיעה דרך אבן שללא ספק נוצרה על ידי בני אדם. מצד אחד התעודדתי לגמור עם המדבר הנורא הזה ולהגיע לסביבת חיים נורמלית אך מצד שני חששתי. ככל שיש יותר אנשים מסביבי יש יותר סיכוי שיגלו אותי. הלכנו ברחובות בשיירה ארוכה של עגלות. פרצופי המקומיים בהו בנו סקרנים. מנסים להבין מה משפחה מן המשפחות המשפיעות ביותר בעולם כפי שהם מכירים אותו עושה בכפר קטן ככפרם. הנער שכנראה היה השליח של המשפחה יצא החוצה וסימן לרָכָּב לעצור את השיירה. הרכָּב משך במושכות והשיירה עצרה. התקדמתי עד כמה שיכולתי בניסיון להבין מה קורה. כל המשפחה מלבד האם, יצאה מן הכרכרה: האב, הבת והסבתא. הבטתי בסקרנות וכשהבנתי שהם הולכים להחביא את האוצר הייתי חייבת לפעול במהירות. חמקתי מתחת לזרועות, נצמדתי אל קירות והקפדתי עד כמה שאפשר שלא יראו אותי. לשנייה יצרתי קשר עין עם הנער שהביט בי בחשד לפני כן (הוא נלווה למשפחה, לא הייתי בטוחה אם הוא חלק ממנה או סתם עובד בשבילה) והוא קרץ לי ולאחר מכן הסתובב מעמיד פנים שלא קרה כלום. מה קורה פה? תהיתי. אני בטוח סתם מסונוורת מהשמש. מיצמצתי. בטח סתם הזיתי. בתנועה גמישה חמקתי פנימה וחיכיתי בכוך חבוי באבן. הדקות עברו ולאחר מכן גם השעות… התחלתי להרגיש מעט לא בנוח מכורבלת כעובר בתוך הכוך. התחלתי לחשוב שאולי המקום הזה הוא רק עצירה בדרך אל מקום המחבוא החדש של האוצר. אולי טעיתי.

אחזתי בחוזקה בידו של ג’ימי כשנכנסתי לחדר מלא במיטות ילדים מגדול לקטן. היו שם אפילו ילדים צעירים יותר מג’ימי שלי. “אביתר” נבח האיש שליווה אותנו, נער שלהערכתי היה בגילי קם מיד מהמיטה הקרובה ביותר אליי והצדיע “מה אדוני?” הגבר היטה את ראשו אל ג’ימי ואליי “הם חדשים, תעשה להם סיור ומיטות 1159 ו – 1158 מוקצות להם. בהצלחה!” ובמילים אלו הסתובב ויצא מהחדר, אביתר הושיט יד ואמר “הי, אני אביתר. ברוכה הבאה לעולם התחתון.” לחצתי את ידו בחשד ומיד משכתי את ידי מאחיזתו וניגבתי אותה בחולצתי המטונפת. אביתר היטה את ראשו לעברי ותלה בי מבט שואל. הזעפתי את פני והפניתי את ראשי ממנו. כשראה שאני לא מתכוונת לענות על השאלות פתח את פיו ואמר “את לא מתכוונת להגיד לי מה השם שלך?” שאל. לא עניתי. “את לא יודעת לדבר או מה?” הוסיף. באותו רגע פתח ג’ימי את הפה המבורך שלו, הושיט את ידו ללחיצת יד ואמר בפנים רציניות לגמרי “הי אני ג’ימי, וזאת מאיה” החווה בידו עליי “מצטער על גסות הרוח של אחותי היא נוטה להיות מגוננת מידי”. הרצינות הכמעט מגוחכת שיצאה מפיו של הילד בן הארבע שברה את הקרח בין כולם. אביתר התכופף הושיט את ידו ברצינות מוחלטת אל אחי הקטן ואמר “ברוך הבא למאורה, אדון צעיר.” ג’ימי זקף את גוו בגאווה וחייך חיוך קטן. פרעתי את ראשו הבלונדיני מלוכלך והרמתי אותו בחיוך. כל כך הרבה זמן לא ראיתי שמחה בו, חיוך על פניו… היכולת לגרום לג’ימי לחייך גרמה לי לחבב את אביתר ולהפשיר מעט “הי, אני מאיה במקום שממנו באתי אסור לבטוח באף אחד.” אביתר חייך בחזרה ואמר “חתיכת יצור מיוחד יש לך שם” הוא אמר על ג’ימי. הרמתי את ג’ימי ובחיבה אמרתי “אני יודעת, לא יכולתי לבקש אח יותר טוב, נכון?” הפניתי את השאלה לג’ימי. מבלי לענות כרך ג’ימי את ידיו המתוקות כל כך סביב צווארי לחש “אני אוהב אותך” ונרדם. “גם אני אוהבת אותך” אמרתי בלי שהספיק לשמוע. “מצטערת, הוא כל כך מותש”. התנצלתי בפני אביתר “מזמן לא היה לו ריגוש כזה, אני חושבת שזה היה יותר מידי בשבילו.” אביתר הניד בראשו ואמר “אין בעיה זה בסדר, בואי אני אראה לך את הדרך למיטות שלכם.” אביתר היה כמו משפחה עד ש… האדון אמר שהוא סתם עבר לבית אחר, אבל אף אחד לא האמין לו כולם ידעו את האמת. לא יוצאים משליטת האדון, זה לא פחות גרוע מהכלא.     

התמתחתי והוצאתי רגל אחת אל מחוץ לכוך כשהדלת נפתחה והנער הופיע בפתח מבוהל: “מאיה תכניסי את הרגל מהר שלא יתפסו אותנו, יש לך מזל שנכנסתי ראשון” התכרבלתי חזרה בכוך מבולבלת. לא היה זמן לשאלות. מי הוא? איך הוא יודע עליי? ועל המשימה? איך הוא יודע איך קוראים לי? אולי האדון שלח אותו? הוא לא היה נראה מסוג השליחים של האדון. הוא היה ג’נטלמן מידי, לא מספיק נער רחוב מלוכלך והוא שיחק תפקיד. זו לא השיטה של האדון ואם הוא היה נשלח מטעם האדון הוא לא היה יודע את שמי אלא את המספר הסידורי שלי או את שם הרחוב שלי. לא הייתה לי דרך לענות על השאלות הרבות שמילאו את מוחי ולכן הרפיתי מהן וניסיתי להקשיב לשיחה שהתנהלה בסמוך אליי. אחרי הנער נכנסו בני המשפחה והם ניהלו שיחה ערה: “השטח נקי!” התעקש הנער. “אופיר, אני אומרת לך שיש פה מישהו” אמרה הבת. הנער שעכשיו גיליתי ששמו אופיר השיב אפילו מבלי למצמץ “בדקתי הכל מהקומה השלישית ועד המרתף אין פה נפש חיה, אין לך מה לדאוג רות זו סתם פאניקה. הספר מוגן.” בנקודה הזאת האב התערב “אופיר, אם אתה בטוח שאין פה אף אחד, אני סומך עליך. בדיוק בשביל זה שכרתי אותך. רות, את הבת שלי ואני אוהב אותך, אבל זו רק תחושת בטן. אם אופיר אומר שהכל בסדר, הכל בסדר.” הבת הסתכלה על האב בפנים המומות שלאחר מכן נהפכו לנעלבות: “אם אתה צריך תזכורת, תחושות הבטן המעורפלות שלי הן מה שגרמו לך להשיג את הספר”, השיבה בחריפות. “אני הולכת! בהצלחה עם זה בלעדיי!” יצאה עצבנית. “היא תירגע”. הסבתא פתחה את פיה בפעם הראשונה. “אני מכירה את הילדה שלי. כמו שהיא מתחממת היא גם מתקררת.” אופיר המשיך להביט לעבר הדלת בדאגה כנה: “את בטוחה שהיא תהיה בסדר? לא התכוונתי להעליב אותה.” הסבתא צחקה צחוק מתגלגל: “רות תהיה בסדר, היא ילדה גדולה היא חכמה מספיק בשביל לא לעשות דברים טיפשיים” אמרה. “אל תהיה בטוח”, האב רטן מתחת לזקנו העבות.

שנה עברה ובחלוף הזמן הבנתי שאם רוצים לשרוד בעולם הזה צריך להיות הכי טוב כי אין דרך יציאה  “מי שגנב פעם אחת, יגנוב תמיד” המעגל הזה שלא נגמר ורק מתמשך ומתמשך הוא ללא יציאה מלבד היציאה היחידה, המוות. בדיוק כמו בכלא. אני עוד זוכרת את העבודה הראשונה שלי. נשלחתי לגנוב אוכל מדוכן בשוק, נשלחתי לשם בלי הכשרה בלי כלום רק עם המילים שמלוות אותי בכל משימה ומשימה שיצאתי אליהן “אל תתפסי!” באותו זמן לא הכרתי את המוניטין של האדון ולא הקפדתי על מעשיי כל כך וברשלנות של מתחילים ניסיתי לגנוב כאשר בעל הדוכן לא הסתכל. חשבתי שרק למי שהרכוש שלו יהיה אכפת אם הוא נגנב או לא, לזה הייתי רגילה בכלא וכך גם במאורת העולם התחתון ולכן לא לקחתי בחשבון את השוטר ואת האנשים שמסביב. בזמן שבעל הדוכן הסתובב ניסיתי לסחוב אבטיח גדול ועסיסי מהדוכן כאשר שוטר כבד גוף תפס בזרועי והרים אותי בעצבנות “אין לי זמן לפרחחים קטנים” אמר ולקח אותי לתחנת המשטרה הקרובה “אנחנו במלחמה, פרחחית קטנה, מבינה? אין לי זמן לשטויות כמוך, את מקבלת שיחת טלפון אחת. מובן לך? אחר כך יש לך הרבה זמן פה” הוא חייך חיוך זדוני וסגר את דלת תא המעצר בטריקה. הרמתי את הטלפון וחייגתי את מספר החירום שהיה רשום על כף ידי. לאחר כמה שניות של שיחה דפקתי בחוזקה על הדלת עד שהסוהר התעצבן וניגש לראות מה איתי דרך הסורגים. הושטתי לסוהר את הטלפון ואמרתי: “מישהו רוצה לדבר אתך”. בעצבנות נטל הסוהר את הטלפון מידי. בהתחלה דיבר הסוהר בעצבנות, ולאט לאט החל להחוויר ולהנהן במרץ. לא הצלחתי לשמוע מילה מלבד: “מיד, אדוני”. הסוהר גישש לחוץ בצרור המפתחות שלו עד שמצא את המפתח הנכון ופתח את הדלת שלי בהשתחוות: “אני מצטער גברתי, לא ידעתי”. הרמתי גבה בתמיהה, אבל לא התווכחתי. הסוהר ליווה אותי אל מחוץ לתחנת המשטרה והשאיר אותי עומדת על המדרכה, מחכה. מכונית שחורה ארוכה עצרה לידי. הדלת נפתחה ויד אחזה בזרועי ומשכה אותי אל תוך המכונית. הנסיעה נגמרה ואני פתחתי את הדלת בהיסוס מפנה את ראשי מצד לצד. מול עיניי עמדו איתנים הבריונים של האדון. אחד מכל צד הם תפסו בזרועותיי והרימו אותי לאוויר. הבריונים צעדו איתי בכל החדרים של המפקדה. ידעתי שיש דרך קצרה יותר אך אני הייתי “למען יראו ויראו” הם השליכו אותי בכניסה לדלת עץ כבדה וסימנו לי לפתוח אותה. נער צעיר ישב שם על כס מלכות לבדו ועל פניו מבט מרושע “עשית הרבה צרות לא כך?” אמר וקם מהכיסא, מתקרב אליי בכל צעד “את צריכה להיענש.” העביר אצבע על לחיי מפעיל מעט את כוחו כדי שהטבעת תשרוט את עורי כביכול מבלי כוונה. הדמעות התערבבו עם דמי וגרמו לפצע לצרוב. פניו של הנער התקשחו וידו הונפה וסטרה לי בחוזקה. “אל תבכי, לא בוכים ליד רוני” ניסיתי לטמון את הדמעות בתוכי. הבושה כאבה יותר מהמכות שהוטחו בי. ברגע שהעזתי להביט ברוני, פניו השתנו, התרככו כאילו שני אנשים שוכנים בתוכו, האחד – מרושע, אכזרי והשני – מטורף, מילותיו עדינות, פרצופו מבשר טובות ובו בזמן רעות. פחדתי יותר מהשני, מהראשון ידעתי מה לצפות ומהשני יכולתי לצפות לנצח מבלי לדעת מה יעשה, משום שלמטורף אין שליטה. “תעלי לבמה בבקשה” ציווה בחיוך, למרות מילת הבקשה שלו, לא היה לי ספק שאין לי ברירה. עליתי בפחד לבמה שם היה מוצב עמוד מתכת. “תרדי על בירכייך” ציווה רוני המטורף בחיוך מפחיד מעט. עדיין עמדתי מספר שניות לאחר שציווה ופניו התחלפו לרוני האכזרי שדחף את כתפי בחוזקה ואמר: “אמרתי לרדת!” השענתי את פניי על העמוד נותנת לדמעות להשתחרר החוצה בזמן שרוני קשר אותי בשלשלאות. ידעתי מה עומד לבוא עכשיו. עצמתי את עיניי כשהמכה הראשונה נחתה על גבי וקרעה את חולצתי. והמכה הבאה פצעה את גבי וכן הלאה עד שרוני פתח את הכבלים שלי ושיחרר אותי משם מחייך עדיין כשדם על אצבעותיו.  

“אנחנו צריכים להמשיך” אמר אופיר. “נכון, בואו אחרי” השיב האב והחל ללכת בראש כשאחריו אופיר והסבתא. ברגע שהטור הקצר נעלם אל תוך מדרגות חשוכות, יצאתי מן הכוך ועל קצות האצבעות נכנסתי אל תוך המדרגות, נבלעת אל תוך החשיכה. מישהו לפני החזיק פנס ושמעתי את קול נקישת המפתח בחור המנעול ולאחר מכן את הדלת נפתחת אל חדר רחב ידיים בעל קירות ברזל. בעזרת הפנס הצלחתי לראות את האב דוחף את הספר לידיו של אופיר ואומר “פשוט תניח אותו בפנים. המקום הזה עושה לי צמרמורת” ולאחר מכן אלומת הפנס נעלמה לתוך החדר עם אופיר כאשר הוא הניח את האוצר שהאדון כל כך רצה. אלומת הפנס הופיעה שוב. “בואו נעוף לפה לכל הרוחות”. אמר האב. המשפחה ואופיר עלו במדרגות ולפתע הבנתי שאני בדיוק במסלול הליכתם אל הדלת. זה לא טוב בכלל… אני הולכת להיחשף עוד 1,2,3 עצמתי את עיניי וחיכיתי להתקלות הבלתי נמנעת עם האב שהלך בראש. כשהיא לא הגיעה פתחתי את עיניי בהפתעה. המשפחה עצרה. אופיר עיכב אותה למעני, מסמן לי בראשו לברוח. ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי מבעד לדלת שהייתה פתוחה מעט כך שפס אור חדר בעדה וחשף את רגליהם של אלה שמאחוריה. התכרבלתי שוב בתוך הכוך מחכה שהם יצאו ובינתיים החלתי לפתח תכנית. אני אאלץ לגנוב את המפתח. לאחר מכן אגנוב את הספר שאני צריכה, אצא משם, ואמצא דרך להגיע בחזרה אל המפקדה. כשסיימתי לעצב את התוכנית התחלתי לחשוב על כל הדברים המוזרים שסבבו את המקרה הזה. בכל הפעמים הרבות שנשלחתי במצוות האדון אף פעם לא צירפו לי שותף ומעולם לא ביקשתי זאת. להפך, ביקשתי לא לקבל אחד. אם אני מסבכת מישהו אני מעדיפה שזאת תהיה אני. אני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש אחריות על מישהו מלבד ג’ימי. מספיק לי שסיבכתי אותו בזה.  אבל אם אופיר לא שליח מטעם האדון, אז מי הוא?

אחרי המשימה הזאת לא נכשלתי אפילו פעם אחת, הצלקות מן השוט היו תזכורת מכאיבה למה קורה כשנכשלים. את האדון כמו כולם מעולם לא ראיתי, הוא היה צל מאחורי מסך, קול דרך מחשב. אף פעם לא פנים, אף פעם לא מגע. הוא לא רצה שום קשר אלינו, הילדים. כל חודש פחות או יותר האדון היה שולח שליח להוציא ילד אומלל או שניים מכלא המלחמה. שם אם אתה ילד זה לא משנה, כל אחד מקבל יחס שווה. נשים, גברים, תינוקות וילדים בלי שום הבחנה. בכלא היה כביכול יותר גרוע מבחינת בריאות, מזון,  היגיינה, אבל לפחות האנושיות שלנו נשמרה. אם האדון ישלח אותי לגנוב אני אגנוב. אם האדון ישלח אותי לרצוח אני ארצח. הוא אוסף ילדים, ושולח אותם אל מותם. “העולם התחתון”. זה מה שאביתר אמר לי כשבירך אותי על הצטרפותי למאורה, והוא לא צחק. אין לי מגע עם העולם העליון.  העולם התחתון זה כל מה שאני מכירה: גניבה, מאפיות, רצח ככה אני חיה. הדבר הראשון שאמרתי למי ששאל אותי אם אני רוצה לצאת מהכלא הוא “לא יוצאים מפה, אלא אם כן זה בצורת גופה”. אירוני שאני באותה סיטואציה. מהאדון לא בורחים כל כך מהר. מהאדון לא בורחים בכלל. ככל שהמשיכו להגיע חדשים טיפסתי בסולם הדרגות במהירות בזכות זריזות, יופי והיכולת להעלם כשבאתי. קיבלתי חדר בשבילי ובשביל ג’ימי, לימדתי שיעורים נשלחתי למשימות בתדירות גבוהה. השומרים סרו לי חלקית. הם לא נתנו לי לעזוב את הביניין אף פעם, אבל היו מוכנים להעלים עין מפשלות קטנות. אבל שום דבר מהניסיון לא סיפר לי איך זה מרגיש לחשוש באמת לחיי אדם שאתה אוהב.

המשפחה העשירה יצאה מהמרתף והפעם בלי הספר. רות חזרה וחיכתה בעצבנות במסדרון הראשי, דופקת ברגלה על ריצפת העץ המגולפת. “החבאתם את זה?” היא שאלה בנוקשות אופיר הנהן ועצר בדיוק מתחת לכוך בו התקפלתי עד כמה שיכולתי והשעין עליו יד כאילו כבדרך אגב ופתח את ידו לרווחה. בכף ידו היה מונח המפתח המיוחל שהכיל כל כך הרבה ועדיין היה כל כך קטן. “הנה קחי, זה מגיע לך. את באמת גילית את הספר” אמר אופיר והושיט לרות שרשרת עם מפתח זהה אחד לאחד למפתח שנתן לי לפני פחות מדקה. חייכתי עכשיו אני יודעת בוודאות שהאדון לא שלח אותו הוא הרבה יותר עדין ושיטותיו הרבה יותר עדינות ומתוחכמות מהשיטות שהאדון נוהג להשתמש בהן, האדון לעולם לא היה חושב  לעשות העתק למפתח. רות חייכה וכנראה התפייסה עם כולם. המשפחה פסעה דרך הדלת ויצאה מהבית הגדול והמסתורי. נשארתי בכוך שלי עד ששמעתי את פרסות הסוסים מתרחקות בשביל. רק לאחר מכן יצאתי משם. ירדתי במדרגות אל המרתף. הייתה לי הרגשה שתוך שניה הבית עומד להתמוטט עלי. ירדתי במדרגות האבן בזהירות והדלקתי את הפנס שנשאר מאחור עבורי. הכנסתי את המפתח לחור המנעול והחדר נפתח לרווחה. רצתי לתוכו והבטתי מסביב. איפה האוצר? הדבר היחיד שראיתי זה ספר גדול ומאובק. אין סיכוי שזה האוצר. קימטתי את מצחי. אולי יש שקע בקירות, מן מקום מחבוא. נקשתי על כל אינץ’ בקירות ולבסוף לקחתי בהיסוס את הספר המאובק. פתחתי את העמוד הראשון ונשפתי כדי לסלק את האבק מעל הדפים ובכל דף שהעברתי לא יכולתי להניח בצד את התחושה שמשהו לא בסדר. עד שהגעתי לסיפור. בסיפור נכתב על ג’ימי ועליי מהרגע שמישהו לקח אותנו מבית הכלא ועד הסוף רק שזה לא היה הסיפור שלי זה היה סיפור על מישהי אחרת בעולם אחר שנושאת את שמי ושאחיה הקטן נושא את שם ג’ימי ושכולם מסביבם זהים אבל זאת לא אני וזה לא ג’ימי והסיפור הזה, הזיכרונות האלו לא שלי. בדיוק באותה שניה נזכרתי מאיפה קולו של אופיר היה מוכר לי. אופיר הוא הקול מאחורי המסך, הוא שלט ההפעלה מאחורי כל מבצע, הוא הצל שגורם לכולם להצטמרר באימה. אופיר הוא האדון.

“ג’ימי, ג’ימי איפה אתה?” שטף הדמעות הרטיבו את פניי ואני לא טרחתי למחות אותן תוך כדי ריצה, תרה אחרי הילדון בכל מקום. למה הוא היה חייב לדחוף את האף שלו? התייפחתי. למה? ילד טיפש שכמוהו אם אני אמות לפחות שהוא יחיה. גבו הקטן לא ישרוד את השוט. הבטחתי, הבטחתי לאבא  לפני שהלך שאני אשמור על ג’ימי לא משנה מה יקרה. עזבתי אותו ליומיים, רק ליומיים, התייפחתי, מה הוא עשה? רצתי במסדרונות כשרגלי מטופפות יחפות על רצפת השיש הקשה עוד בבגדים השחורים של המשימה והצמה הכהה הכבדה עוד קלועה על גבי מתנדנדת מצד לצד עם כל צעד. רק לפני דקות מעטות ישבתי בחדר שלי חולצת את נעליי בכבדות, יצאתי לגנוב אוצר מבית עשירים בצפון העיר, פיהקתי בעייפות ועמדתי להיכנס למקלחת כאשר אחת הצעירות, נגה, שהתחבבה עליי בחלוף הזמן התפרצה לחדר בבהלה ואמרה “מאיה, את חייבת למצוא את ג’ימי, הם אמרו שאת יודעת והוא חייב להיענש. הבריונים של האדון לקחו אותו” מיד יצאתי החוצה ובדרך סכר הדמעות נפתח. עצרתי מול דלת עץ כבדה ודחפתי אותה בפרץ אדרנלין ועצרתי בפתח. “אה, הפרח שלי חזר, התגעגעת אלי?” העביר רוני את ידו המטונפת על לחיי הנקייה, בוחן ברעב את גופי המזיע. הצטמררתי והעפתי את ידו מלחיי “לא באתי בשבילך” אמרתי קצרות, מתעלמת מהרעד שרוני העלה בי. “אם ככה בואי איתי”, הוא אמר, ותפס בשורש כף ידי לא נותן לי אפשרות להתנגד. התרחקנו מהבמה והוא קשר אותי בשלשלאות לכיסא המלכות בדיוק כשדלת העץ נפתחה והבריונים של האדון השליכו פנימה את ג’ימי מוכה וחבול. “הגעת בזמן למופע” חייך לעברי רוני כשחיוך מטורף נפרש על פניו. “לא!” זעקתי את נשמתי, “רוני בבקשה, זה הולך להרוג אותו. אני אסבול את זה במקומו בבקשה תניח לו לנפשו” התייפחתי. רוני הרים את ג’ימי על כתפו כאילו היה בובת סמרטוטים וזרק אותו אל מול העמוד, אפילו לא טורח לקשור אותו באזיקים. “ג’ימי, ג’ימי” כולי נרעדתי וכל כך רציתי להוציא אותו מהסבל: “ג’ימי, אני כל כך מצטערת שהכנסתי אותך לפה” בכיתי. ג’ימי במאמץ נעלה סובב את ראשו וחייך אלי, חיוך אחד אחרון. ושפתיו ביטאו “זה לא אשמתך” לפני שראשו נשמט על העמוד ומכת השוט הראשונה צנחה על גבו: “לא, לא, לא בבקשה”, התייפחתי “אל תעשה את זה, אני צריכה אותו, אני צריכה אותו” קולי הלך ונחלש ובכיי הלך וגבר כשאני צופה בעינוי. “ג’ימי” בנקודה הזאת כבר לחשתי: “אני אוהבת אותך” גבו השותת דם של ג’ימי עוד עלה וירד בקצב התנשמותו בכבדות, אבל במכת השוט העשירית והאחרונה הוא הפסיק לנוע. לא, זה לא קורה לי. העולם התאכזר אלי מספיק. “זה לא מגיע לו!” צרחתי “הוא לא עשה כלום, הוא בסך הכל ילד!” התייפחתי “בסך הכל ילד!” בידיו המלאות בדם אחי הקטן פתח רוני את השלשלאות שלי ואני התעלמתי מהרוצח שהוא, רצתי אל ג’ימי והצמדתי את אצבעותיי לגרונו הוא לא זז. מוחי נאטם לסביבה וכל מה שנשאר היה ג’ימי. החיוך שלו, הצחוק הנדיר שלו שיכל לגרום לכולם להתאהב ביצור הקטן שובה הלב, הנדיב, המסור. הרצינות הכמעט מגוחכת, החוכמה. דמעותיי זלגו והתערבבו עם הדם שהמשיך לזרום. אין יותר ג’ימי. קמתי, מוחה את הדמעות מעיני ופונה לדלת. אין יותר טעם לחיי. שלפתי את הסכין. הם לא יוכלו יותר לנצל אותי, לא בשביל המזימות הקטנוניות שלהם. ואני הולכת להבטיח את זאת אחת ולתמיד.  

המחסום ירד והזיכרונות צפו.  כל מה שעבדתי כל כך קשה לחסום בשנה האחרונה צף ועלה וזה היה הקש האחרון. הייתי שם פעם, ניצלו אותי פעם. רק לא בעולם הזה, לא בתקופת החיים הזו. לא עם הזיכרונות האלו. אבל זה מספיק כדי לדעת בדיוק מה עליי לעשות. שלפתי סכין כשחיוך מטורף נפרש על פני. אני לא אחזור על הטעות שלי פעמיים, אני מסוגלת לגמור את זה, אני הולכת להרוג את האדון.