הסיפור הזה התחיל ממוות.

“תכתבי”, הוא אמר לי, “תכתבי את מה שאת רוצה שיהיה. את מה שאת רוצה לעשות. זה עדיף בהרבה על לעשות את זה לעצמך”. אז כתבתי את זה. וזה היה אמור להסתיים במוות, אבל הסיפור עצמו לא הקשיב לי. ובכל פעם שניסיתי לסיים אותו הוא התנגד.

אני זוכרת מתי התחלתי לכתוב את זה. זה היה קצת אחרי שהכרתי את נתנאל. קצת אחרי שהוא סיפר לי על השדים. זה היה מגוחך איך האמנתי לסיפור הזה שלו. אבל איך יכולתי שלא? כל חלק מהנשמה שלי הדהד באמת כשהוא דיבר. וסוף סוף היה הסבר. זה כן היה סתם בראש שלי, אבל לא המצאתי את זה.

************

לפעמים אני חושבת: מה היה קורה אם? הרי המסלול שלי היה ברור: אולפנא, שירות לאומי, חתונה, לימודים. רק שאני החלטתי להזיז את המסלול קצת, לסטות ממנו. וכשלא הוצאתי פטור מטעמי דת היו כאלה שאמרו לי “כל הכבוד”, וכאלה שאמרו לי “שלא תעזי”, אבל אף אחד אפילו לא העלה בדעתו את הסיבה האמיתית. שאני חייבת להוכיח לעצמי שאני בסדר. כי כל פעם שאני מאפשרת פתח של ספק, הצל שלי גדל.

לפעמים אני אומרת לעצמי: מה אם הייתי שותקת? כי זו הייתה סתם פגישה רגילה. טוב, כמובן שאף פגישה היא לא “סתם”, כל אחת משפיעה על חיים של אדם. אבל אני רגילה אליהן, זה מה שאני עושה כל היום. בכל מקרה, זו הייתה פגישה רגילה. חייל שלי שניסה לבדוק אם זה מטכלי לצאת לאזכרה של אמא שלו. זה מצחיק, הדברים שאני יודעת על אנשים. אני מגיעה לפגישה כשהם לא יודעים עלי דבר, בעוד אני יודעת עליהם יותר ממה שהיו רוצים.

במשך שנים עוד אחלום על מה היה קורה אם. חלומות על אני בעולם אחר, בדרכים אחרות. איך אני נגמרת במהלך השירות. מסיימת שבר כלי. הולכת ללמוד ולעולם לא מוצאת את עצמי. חלומות שמפסיקים שלושה ימים אחרי יום הולדתי ה25. בחלום האחרון אני הולכת לישון, ולעולם לא מתעוררת. אבל זה כבר סיפור שמעולם לא קרה.

כי הוא הגיע לפגישה, ודיברתי איתו. ובגלל מי שאני, שמתי לב לקוים לבנים דקיקים שקישטו את ידו השמאלית לכל אורכה. בגלל מה שאני, שאלתי אותו שאלה ששינתה את חיי. את חיינו. וזו הייתה בדיחה, אבל הבדיחה הזו הצילה אותי.

“מה קרה לך ביד?”, שאלתי, “מה, חתול שרט אותך?”. זו הייתה בדיחה, רק רציתי לשבור את הקרח. ו… טוב, הייתי סקרנית. לא העזתי אפילו לקוות. אבל התגובה שלו גרמה לי להצטער על זה.

“כן”, הוא אמר, בעוד הפנים שלו נסגרות. ולמרות שלא הערתי על זה, ראיתי איך משהו בעיניים שלו משתנה.  אחרי כמה חודשים הוא סיפר לי איך השאלה הזו העירה את השד שבתוכו. השד שהוא הצליח להשאיר שקט למשך כמה חודשים-בעיקר בזכות שילוב של ספורט, תרופות ומוזיקה טובה. וזו הייתה אחת ההתפרצויות הגרועות ביותר, איך זה גרם לו לאבד שליטה על עצמו לחלוטין. לאבד את עצמו לחלוטין בתוך הלהבות של השד שרק רוצה כאב.

באותו ערב הוא חיכה לי. עקב אחריי כשחזרתי מחדר האוכל. שמתי לב שמישהו עוקב אחרי, אז התחלתי למהר, אבל הוא סגר עלי ליד השירותים. וכמובן שהיינו שם רק שנינו. מישהו אחר היה אומר שזה צירוף מקרים, אבל… אחרי שחייתי עם “צירופי מקרים” כאלו כמה שנים טובות אני כבר יודעת מתי משהו אחר מערבל  את העניינים.

ואז הוא היה שם, דוחק אותי פנימה. והזעם שלו הפחיד אותי כמו ששום דבר אחר מעולם לא הצליח. תמיד ידעתי שאת הדברים הכי גרועים אני עושה לעצמי, אבל המבט על הפנים שלו גרם לי להאמין שאולי טעיתי. זה הפחיד אותי יותר ממה שהשד שלי יכל אי-פעם. ואז הוא היה ממש מולי, נועל את הדלת.

“אז את רוצה לדעת מה זה?”, הוא לא צעק, אבל הקול הרגוע שלו הפחיד אותי, “את מוזמנת לראות”. ואז הוא התחיל להתפשט. הוא פשט את חולצת המדים, ומתחתיה הייתה חולצה לבנה קצרה. הוא הוריד גם אותה, ואני הסטתי מהר את הראש. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי גבר שלא היה לבוש-לחלוטין. בחור בלי חולצה.

“תסתכלי עלי”, הוא אמר באותו קול רגוע-ומפחיד, “את שאלת מה קרה לי. את רצית לדעת. אז תראי”. ואני ראיתי. הקוים הלבנים-דקים שראיתי בקושי על הזרועות שלו, היו כלום בהשוואה למה שהיה על החזה והבטן שלו. זה לא נראה כאילו שרט אותו חתול, זה נראה כאילו הוא הלך מכות עם אריה.

למה, למה אני לא יכולה לשמור על הפה האידיוט שלי?

“מה שקרה זה שהיה לי חרא של חיים ועברו עלי הרבה דברים קשים. דברים שאת, חתיכת מפונקת, אף פעם לא תוכלי להבין. את כזאת חכמה, ויש לך זוג הורים חיים שאוהבים אותך, וחברות מהאולפנא שאת כל הזמן חופרת עליהן, ואף פעם לא היית צריכה לעבוד כדי לחיות. אין לך שמץ של מושג על החיים האמיתיים”.

ואז התחלתי לבכות. הסטתי את המבט הצידה מהגוף המושחת שלו, וניסיתי להעמיד פנים שאין לי דמעות בעיניים. לא שזה עבד לי.

“אל תבכי לי עכשיו, כאילו שאת לא יודעת”, הוא עדיין כעס. אבל הפנים שלו התרככו לאט כשהוא קלט. כשהשד שלו נרגע. כשהזעם שהוא הרגיש הפך למבוכה, ” אוי, שיט. לא התכוונתי, נעמי. את באמת לא ידעת? חשבתי ש… שכולם יודעים”. והוא עמד שם, חצי-ערום בתוך שירותים נעולים. ואני הייתי שם, לא מסוגלת להאמין שזה אמיתי. רק רוצה להעביר אחורה את החצי שעה האחרונה. חצי-יום, אם אפשר.

“אני מצטער. באמת. אני… לא ידעתי. אני פשוט כל כך רגיל לזה שאנשים ירדו עלי בגלל זה-כל התיכון, מאז שסיפרתי למישהו, ירדו עלי בגלל זה. קראו לי אמו ו.. דברים גרועים יותר. היו אומרים לי: לך תבכה, לך תחתוך ורידים, הלוואי שתמות. חשבתי שפה זה ייעלם, אבל אז השאלה שלך…”.

“חולצה”, מילמלתי כשהצלחתי להפסיק את הדמעות ולדבר קצת.

“מה?”

“חולצה”, אמרתי בקול טיפה יותר ברור, “תשים חולצה. אני דתייה, אם לא שמת לב”. ההבעה על הפנים שלו באותו רגע הייתה… נוגעת ללב. תערובת של חרטה ואשמה. הוא מיהר ללבוש חולצה. אם היו לי קצת פחות דמעות בעיניים זה יכול היה להיות משעשע, איך הוא הסתבך עם זה, אבל באותו רגע זה לא היה הדבר הראשון שעלה לי לראש.

כשהוא סיים להתלבש, אני חושבת שהוא רצה לחבק אותי. בכל מקרה, הוא התקרב אלי. “תתרחק ממני!”, אמרתי. כנראה חזק מדי, כי הדבר הבא שקרה היה ששמענו כמה קולות מתקרבים ומנסים לפתוח את הדלת.

“היי, מי שם? אתם בסדר?”, צעק קול ודפק בחוזקה על הדלת, “את צריכה עזרה?”.

גם הוא וגם אני קפאנו. מה לעזאזל אני עושה עכשיו? אוי אלוהים אדירים לא יכולים למצוא אותי ככה אוי הצילו. אני והוא בהינו אחד לשני בעיניים, לא בטוחים מה לעשות. ראיתי אותו מכניס יד לכיס, סוגר אגרוף על המפתח שבו. אבל לפתוח להם לא יעזור.

אני ידעתי מה כן יעזור. ואמנם הצלחתי לשמור על עצמי כבר ארבעה ימים בלי, והתחלתי לקוות שאצליח להגיע לשבוע, אבל כאן עמדו דברים חשובים בהרבה על הפרק.  סימנתי לו לשמור על השקט ולאט נגעתי בלהב ששמרתי בכיס. מתענגת על הכאב אחרי כל כך הרבה זמן.

“נו, בוא כבר, אנחנו מאחרים”, אמר אחד החברים שלו, “בטח דמיינת, אתה רואה שהתא הזה נעול. אתה רוצה להישאר שבת בגלל דמיון?”.

“אבל שמעתי מישהו צועק מהכיוון הזה!”, מחה זה שדפק על הדלת.

“כן, כן. אולי הם יצאו מהחלון. בטח סתם זוג שפוחד שהרס”ר יתפוס אותם.” והם הלכו, צוחקים אחד על השני.

וזה היה מקרה שלימד אותי כמה דברים מעניינים:

1. לכאב יש כוחות יותר גדולים משחשבתי

2. יש מצב שגם כאב רגשי משפיע

3. לנתנאל יש ניצוץ כחול בעיניים.

כן, יכול להיות שדמיינתי את זה.ויכול להיות שזה היה תעתוע של האור. אבל זה היה רגע של עכשיו-או-לעולם-לא. וברגעים כאלו בדרך כלל אני הולכת על “עכשיו”. אז נשמתי נשימה עמוקה ועשיתי את זה.

“לא התכוונתי לצחוק עליך”, אמרתי. אלוהים, הלוואי שהקול שלי לא היה רועד כל כך! הלוואי שהפנים שלי לא היו אדומות ומנוקדות כל כך מבכי!, “הסיבה ששאלתי את זה, היא…” לא הייתי מסוגלת להגיד את זה. פשוט נתתי לו לראות. הוצאתי את היד מהכיס ופתחתי אותה, נותנת לדם שהתחיל לזרום לטפטף לכיור.

בבקשה, התפללתי. כן, מהשירותים. בבקשה אלוהים, בבקשה שלא טעיתי. בבקשה שהוא יהיה נחמד לגבי זה. בבקשה בבקשה בבקשה… בשלב הזה כבר לא הייתי בטוחה מה אני מבקשת.

הוא עדיין בהה בי.

“תגיד משהו”.

“משהו”, הייתה התגובה האוטומטית. נצח קטן חלף עד שהוא פצה את פיו שוב. נצח שבו הספקתי לשטוף ידיים, לנקות את הלהב, לשטוף את היד שוב ולחכות שתפסיק לדמם.

“את כמוני”, הוא קבע בטון עובדתי

אוקיי, זה היה יותר מביך ממה שחשבתי. זו הייתה הפעם הראשונה ש… “יצאתי מהארון” בפני מישהו (אני מניחה שאפשר לקרוא לזה כך). וזה ממש לא הלך כמו שציפיתי. אבל היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניחה. אם יש משהו שלמדתי זה שתמיד יכול להיות גרוע יותר.

“כן”, הוא הנהן, “זה… וואו. אני מצטער. לא ידעתי. אוקיי, אני יודע שאני אומר את כל המילים הלא נכונות. ואני שוב מתנצל על התגובה שלי קודם. באמת. מעומק הלב. בדרך כלל אני אדם נחמד יותר. ו-אפשר שנצא מהתא הזה לפחות? קצת.. מסריח פה. וצפוף”.

וככה יצאנו מהשירותים (בהפרש של 5 דקות דיסקרטיות אחד מהשנייה) והלכנו לדבר במשרד שלי. מזל שיש לי משרד. זו הייתה שיחה ארוכה, ורוב מה שאני יודעת על השדים למדתי ממנה. לפחות את רוב הבסיס. את הדברים המתקדמים יותר סבתא לימדה אותי. זה לא שלא ניהלתי שיחות אחרות עם נתנאל אחר כך, אבל זה היה הפתח הראשון שלי לעולם הזה. הוא היה בהלם לגלות כמה מעט אני יודעת על זה, ושהוא האדם היחיד שאני מכירה שסובל מאותו דבר כמוני.(סליחה, לא “סובל”- “חי עם”. רק אני סובלת פה). מסתבר שזה משהו שדי עובר אצלו במשפחה. אם כי כל אחד מוצא את הדרך שלו לשחרר את הכאב.

באותו לילה, כשהלכתי לישון, עדיין כאב לי. אבל משהו קטן שלא הרגשתי הרבה זמן התחיל לנבוט בתוכי. משהו שרק אחרי הרבה זמן ידעתי לתת לו שם. רק כשתקווה-חיה נולדה. רק אז הבנתי את מה שנתנאל הבין הרבה שנים לפני-שדברים טובים יוצאים מהכאב, אם רק נותנים לו מקום. אם מפסיקים לדחוק אותו הצידה ומטפלים בו נכון, מוצאים איזון בינך לבין השד שחי בנשמה שלך. ” בס אל קסול בילעב מע אל ג’ין”, הוא אמר לי, “רק השוטה משחק עם השדים”. אבל כשהוא הבין שזה חלק ממה שסבתא לימדה אותי הוא הפסיק. עזרה גם העובדה שקיבלנו אישורי בניה אחרי הלידה של תקווה-חיה. או שאורי, אחיו הגדול, פגש את אהבת חייו ביום שבו ילדתי את ישראל-טוביה.

**********

“את לא צריכה לפחד”, הוא צוחק, “הם אנשים טובים. למרות השיגעונות המשפחתיים… ואולי דווקא בזכותם”. אבל איך אני יכולה שלא לפחד? אני יודעת כמה הם חשובים לו. ואם הם לא יאהבו אותי? אוי, אני הולכת להביך את עצמי. הם יצחקו עלי והוא לא יאהב אותי יותר. אבל הוא קולט כמה שאני לחוצה, אז הוא מושיט לי יד, נותן לי את האפשרות לתת לו לנחם אותי. נותן לי את האפשרות לבחור, למרות שמבחינתו אין שום בעיה במגע הזה. זה חלק ממה שאני אוהבת בו. אמנם בעיקרון אני עוד שומרת נגיעה, אבל המרחק ממנו קשה לי. ובידיים שלו שמחזיקות את שלי יש משהו מנחם.

אז הוא פותח את הדלת וזה הגיהינום בהתגלמותו. חם, רועש ועמוס, ומלא אנשים שאני לא מכירה שמסתכלים עלי, שופטים אותי. מלא אנשים שאני צריכה לעשות עליהם רושם ראשוני טוב.

האיפור שלי נמרח? הוא בטח נמרח. חם היום. אני בטח מזיעה ורואים את זה עלי. למה לבשתי את החולצה הזאת?. הייתי צריכה ללבוש את האדומה. הידיים שלי רועדות. אוי, הצילו למה באתי לפה אני רק רוצה להסתתר מאחורי הגב שלו ושנלך מכאן. אבל זה לא יעזור, אז אני מנסה לאזור אומץ וללבוש את החיוך שלי.

מזל שיש לי ניסיון של שנים  בלהעמיד פנים שהכל בסדר כשהכל ממש לא. אני משלבת ידיים מאחורי הגב וזה נעשה קצת קל יותר עם ציפורניים נעוצות בזרוע. לפחות עכשיו אני יכולה לנשום.

“שלום!”, נתנאל צועק לחלל האוויר כשהוא סוגר את הדלת, וכל הקהל הזה זורם לכיווננו. הוא מכיר אותי והם נחמדים, כאילו פחדתי סתם. יש הרבה ילדים קטנים, וכשבת-דודה שלו נותנת לי להחזיק את התינוק שלה זה מקל עלי. לפחות יש לי מה לעשות עם הידיים. אבל אני יודעת שהם לא מי שאני צריכה להרשים. ואז אני רואה את האישה הנמוכה, השחומה, שיושבת בראש השולחן.

“תכירי”, הוא אומר לי, ” זו סבתא שלי”. היא נראית נחמדה. כשאני לוחצת לה את היד, מתפללת שלא הזעתי יותר מדי, היא מחייכת.

“נתנאל סיפר לי עלייך, יא מג’נונה”, היא אומרת, “אני מבינה שאת סיטאן”. כל מיני אנשים מסביב צוחקים, ואני מסמיקה. בערך. כמה שאפשר עם העור השחום שלי. כי אני כל כך קיוויתי… כל כך רציתי… רק לעשות עליה רושם טוב. שהיא תחבב אותי. באמת חשבתי שנוכל להסתדר. אז למה נתנאל אמר שהיא מחבבת אותי? מה הוא סיפר לה עלי שגרם לה לחשוב עלי ככה?

היא מדברת, אבל אני כבר לא שומעת. לא נשאר לי קשב לשום דבר חוץ מהמחשבות שדוהרות לי בראש. רק לנסות לא לבכות. בבקשה. רק לא זה, לא עכשיו. לא להוסיף לבושה שיש לי. אני מרגישה כל כך שבורה. מעוכה. כמו חמאה שהייתה בחוץ יותר מדי. אבל החיוך שלי גדל, אז רק מי שבאמת מכיר אותי יוכל להבין שבאמת אני קצת מתה מבפנים. איך הוא לא רואה? חשבתי… הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. שאכפת לו. אז איך הוא לא רואה?

אני לא יכולה יותר. אני יודעת שזה לא מנומס, אבל אלוהים, אני לא יכולה יותר! הייתי פה רק חצי שעה, ואני אמורה להכיר אותם, אבל זה בלתי אפשרי מבחינתי. אני לא יכולה. כלום. שום דבר אני לא יכולה. אני סתם טיפשה, איך בכלל חשבתי שאני שווה משהו. שווה אותו. מה הוא כבר סיפר עלי? בטח הם צוחקים עלי מאחורי הגב. אני צריכה ללכת מפה.

אני מזייפת שיחת טלפון ופרצוף מודאג, הכל על חצי אוטומט. ואני ממציאה איזה תירוץ. לפחות באילתורים אני טובה. איכשהו הם מאמינים לי כשאני אומרת שאני אסתדר. שהאוטובוס מגיע קרוב. אני נפרדת ממנו. אז אני עולה על האוטובוס הראשון שמגיע ונוסעת קצת. עד שאני לא יכולה יותר להיות דחוסה בין על האנשים האלה שלא מבינים כלום אז אני יורדת.

לא משנה לי בכלל שאני לא במקום טוב. שזו שכונה רעה. ויש פה כביש גדול והרצון הזה… המשיכה… כי זה יפסיק הכל. הכל. אני לא אהיה אדם נורא יותר. לא אהיה. ואני אפסיק להכאיב לאנשים והם יפסיקו להכאיב לי. אם אני רק אעבור את הכביש זה לא יהיה קשה כל כך. רק לעצור. לעצור הכל.

הנה, חיכיתי למחשבות האלה. ידעתי שהן יגיעו. וללכת עד לכאן היה כמעט יותר מדי בשבילי. אני לא יודעת איפה אני ולא אכפת לי. אני חסרת הגנה ולא בטוח כאן. לא אכפת לי. מה כבר יעשו לי? אני רק רוצה לשבת. לישון. יש פה בניינים שנראים נטושים. אני פשוט אשאר כאן.

אז אני נכנסת, עולה כמה מדרגות עד לדירה הרוסה עם דלת שבורה. אני כבר לא מסוגלת לחכות. יותר מדי שנים לימדו אותי להחביא את הדמעות בפנים. אז למרות שמלוכלך כאן אני פותחת את התיק, והידיים שלי רועדות קצת. כמו איזה מכור לניקוטין. ואני בן אדם נורא נורא נורא שאני מסתובבת עם זה, אבל כשאני מקפלת את השרוולים לא אכפת לי כלום. אז מה כבר יקרה לי? מה? שום דבר לא יהיה נורא יותר ממה שכבר ביקשתי לעצמי. למרות זאת, אני מהססת קצת כשאני מקרבת את הלהב לעור. כי כל עוד לא עשיתי כלום, כל עוד זה לא קרה, אני עוד יכולה לנסות להעמיד פנים שהכל בסדר. אבל אני עושה את זה. פסים נקיים, אדומים בהירים, שמתמלאים מהר בפנינים כהות יותר שמוציאות את כל מה שאני לא יכולה לבכות.

הנה זה מגיע. הכאב הזה שמביא איתו הכרה כל כך גדולה. בהירות. מכונית עוברת עוברת על הכביש הגדול ברמקולים צורחים: “…תחשוב טוב  יהיה טוב, אלוהים אוהב אותך…” ונעלמת. לא, הוא לא. הוא לא הוא לא הוא לא. אם הוא היה באמת אוהב אותי, זה לא היה קורה. אם היה אכפת לו ממני, זה לא היה קורה. ולי בעצמי כבר לא ברור על מי בדיוק אני מדברת. אבל המוזיקה הזאת פתחה לי את הפקק של הדמעות, ואני בוכה. סוף סוף. משחררת חלק ממה שאני מרגישה. מחבקת את עצמי, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. ואני כל כך צריכה חיבוק עכשיו. כל כך קר לי. מבפנים ומבחוץ. אבל רק ביד אחת, כי זו חולצה חדשה, ואסור שהיא תיהרס.

אני לא הולכת לישון. אני לא נרדמת. ועדיין, אני לא בדיוק כאן ולא בדיוק שם. אני רואה בעיניים עצומות, וזה כאילו העפעפיים שלי נעשים שקופים, ודרכם אני רואה כל מה שעובר סביבי. וזה הרבה. אני רואה את כל הדרכים שבהן לא הלכתי. והן רבות. וזה נעים. ומוזר. ומעניין. ואני יודעת שאני לא אזכור הכל, ועדיין. ואני רואה הכל, אני יודעת הכל. כל מה שהשד שלי יודע. את כל העולמות שאני חיה, חייתי ואחיה. וזה ענק וזה נורא. זה חלק בתוכנו שמעולם לא רציתי לראות לא רציתי לדעת. וזה זז מהר יותר, וזה קרוב. ואני רואה כל מה שהיה קורה אם –

ואז הכל נעצר כשמישהו דוחף לי בקבוק לפה. עם נוזל מתוק ונוזלי וחם שגורם לי להרגיש קצת יותר טוב. אני לא מסוגלת לפתוח את העיניים, לא מסוגלת לזוז. הגרון שלי שורף וחם לי. אף פעם לא חם לי. מישהו נוגע בי, ואין לי מספיק כוח להתנגד. אני כל כך חסרת אונים שזה מפחיד.

לא, לא נוגע-מישהו… מלטף לי את היד? יש משהו קר שזז. מנקה. מישהו מנקה לי את היד, אני חושבת. אני נזכרת בדברים שלא רציתי לזכור וזה מפחיד. אני רק רוצה לצרוח, רק רוצה לברוח, או לא לזוז, רק שלא ישימו לב אלי.

אלוהים, אני הולכת לחטוף התקף לב.

“הצילו!”, אני רוצה לצרוח, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה, “סעדני מן פדלכ עבדול, באדרש אמשי היכ”. איכשהו אני יודעת שזה אומר “עזור לי, עבדול . איני יכול לשאת זאת”. זה מצחיק אותי, בדרך כלשהי. לדעת שגם השד שבתוכי לא מרוצה מהסידור הזה, ששנינו לכודים. והידיעה החדשה שיש לי גורמת לי להבין שזה השד של נתנאל שאליו השד שלי פונה. מי משחק במי? האם אנחנו משפיעים על השדים או שהבנתי את הכל הפוך? ואולי זה בכלל לא משנה, כי מה שהיה כבר היה, ו-אוי, הראש שלי מתפוצץ! הלכתי רחוק מדי כשנכנסתי אל השד שלי.

מישהו כנראה שם לב למצוקה שלי, כי פתאום אני שומעת משהו. זה לא בדיוק מוזיקה, אבל זה מרגיע אותי. ופתאום אני קולטת שזו הסבתא. היא מזמזמת, וזה שיר שאני מכירה. אם כי אני לא יודעת מאיפה.

“מה היא עושה פה? חשבתי שהיא שונאת אותי… חושבת שאני משוגעת, שטן”. אני די בטוחה שלא אמרתי את זה בקול. בעיקר בהתחשב בעובדה שאני לא מסוגלת בכלל לפתוח את הפה. אבל איכשהו היא יודעת, ומתחילה לספר. אבל זה לא הקול שלה. לא בדיוק. בתוך הקול שלה יש הד לקול עתיק, שסיפר את הסיפור הזה כבר אלפי פעמים.

“שדים לא אמורים להיכנס לארץ ישראל. הם לא יכולים. לא יכלו, לכל הפחות. אבל בתקופת המלך שלמה לימדו אותם עושי-הכשפים, שניסו להילחם בחוכמתו האגדית, כיצד להיכנס אל תוך ליבות האנשים. מאותו יום יכולים השדים לישב שם, ולערבל את מוחות האנשים, ולראות הכל כמותם. אך גם האדם יכול לפרוץ את המחסום אל תוך השד שבתוכו, ולראות מה שהוא רואה. לדעת מה שהוא יודע. החיבור הזה מסב סבל עז לאדם ולשד שבתוכו.  כל אחד מושך לכיוון אחר. אבל אם מגיעים לאיזון, אם מצליחים לייצב את הקשר הזה-אז הסבל יכול להפוך לברכה, כפי שעשה המלך שלמה. כי לכל צד יש הרבה מה לתת לצד השני, אך אין הברכה שרויה אלא בדרך האמצע “.

“אני לא חושבת שאת רעה”, זה חוזר לקול הרגיל שלה, עם המבטא המזרחי הנעים, “חביבתי, את פשוט מג’נונה. את והג’ין שבתוכך-אתם אותו דבר. מאז שהוא נכנס אליך-אתם ביחד. שני חלקים של אותו דבר. ומה שיקרה זה רק מה שאת תעשי עם זה”.

“והדבר השני”, הקול שלה מתחייך קצת, “נתנאל הבטיח לי שאחרי החתונה הוא יחזור לשם המשפחה של אבא שלו. זה מאוד חשוב לי, שם המשפחה הזה היה הסיבה שהרשו לי להתחתן עם סבא עליו-השלום בסופו של דבר. הוא הרי היה אירופאי, חסר-כל. אנחנו מותיקי ירושלים, משפחה מבוססת, מצאצאי המלך שלמה. אבל כשהוא סיפר להורים שלי ששם המשפחה המקורי שלו היה שטן, הם הסכימו. כמו שאבא שלי אמר: ” אל ג׳ין בידו אל סיטאן”. הג’ין רוצה אל השטן.

את לא יודעת איך נתנאל השתנה מאז שהוא הכיר אותך. את עזרת לו למצוא את האיזון שלו. הוא בער מבפנים כל החיים, וזה תמיד גרם לו לכוויות. אבל עכשיו יש לו סיבה. יש לו מקום לבעור, אבל בצורה טובה: לחמם, לא לשרוף. הוא היה מגיע הביתה ושואל אותי על מה שהיה, כל מה שאני יודעת. אמר שהוא רוצה לדעת הכל כדי לספר למישהי. היה יושב שעות עם הבנות-דודות ושואל מה לעשות. הוא אפילו מצא עבודה חדשה, והצליח להתמיד בה-גם כשהיה לו קשה. הוא אמר שהוא צריך כסף, ואני לא חקרתי למה. או למי.

אז איך את יכולה לחשוב שאני לא אוהב אותך? את שטן, אבינתי, או לפחות תהיי. ראיתי את זה. אל ג׳ין בידו אל סיטאן, כמו שאמר אבא”.

והקול שלה, שכל כך דומה לזה של נתנאל, מרגיע אותי. מזכיר לי בית. וזה כמו חוט שכשאני מוצאת אותו אני יכולה לחזור חזרה אלי מאיפה שהייתי. אני פוקחת את העיניים ורואה אף גדול מעלי.

“התעוררת, יא חביבתי”, אומר האף בחביבות, ואני מבינה שזו הסבתא, “היו לך חלומות מעניינים?”. אני מסתכלת עליה, והיא מחייכת. והעיניים העיוורות שלה נראות כחולות קצת, “לראות את הדרכים שלך… זה משהו שלא הרבה אנשים שורדים. תנסי לזכור את הדרך שתוביל אותך למקום טוב”. עוד לא ממש הבנתי אותה אז, אבל משהו בי כן הבין, ומבין. כל יום מחדש.

“איפה נתנאל?”, זו השאלה הראשונה שלי, “ו-תודה. סליחה… על כל מה שעשיתי. איך מצאתם אותי? כמה -“.

“ששש… שום דבר לא קרה”, היא מקרבת אצבע לפיה, “נתנאל הלך להביא את העשבים שלי מהרכב. ראיתי אתכם בבית, את והשד שלך. מבפנים יכולתי לראות איך אתם מתערבבים. התכוונתי לדבר איתך על זה מאוחר יותר, אבל פתאום נעלמת לי. הייתה לי הרגשה רעה. לא טוב לשדים להסתובב ברחוב בלילה. אז אמרתי לו שאנחנו הולכים להביא אותך. קצת הופתעתי כשאפילו לא הייתי צריכה לכוון אותו לאיפה שאת נמצאת. אם כי בכל זאת, אל בידו אל ג’ין -“.

ואז אנחנו שומעות את נתנאל עולה במדרגות. והוא כל כך חמוד כשהוא רץ אלי וכמעט מפיל את הקופסה הצהובה שבידו. והסבתא נוזפת בו, ומוציאה כל מיניי עשבים וצמחים שאני לא מכירה מהקופסא. ואז אני נרדמת, ומתעוררת בבוקר בדירה. ורק קוים לבנים על האמה מוכיחים שלא חלמתי הכל.

**********

אני זוכרת את הדייט ראשון שלנו. אפילו לא הבנתי אז שהוא מציע לי לצאת איתו. הוא אמר שהוא צריך לפצות אותי על אי-הנוחות שגרם לי, אז הוא לקח אותי לפלאפל בבאר שבע. אחד ששידר כדורגל במשך כל הערב. גברים. לפחות הוא התקלח קודם, אם כי לא טרח להחליף את המדים. כל העניין כנראה היה אמור להיסגר אז, אבל אחר כך הייתה לנו את כל הנסיעה חזרה לצאלים – והוא באמת היה חמוד ומקסים. היה לי מעניין לדבר איתו. ו… סוף סוף היה מישהו שהבין. שגם אם לא יכולתי לחבק אותו (או להחטיף לו סטירה), הוא הבין מה עובר עלי. מישהו שיכולתי להעביר איתו חוויות, כמה שזה נשמע רע.

חוץ מזה, הייתי די בלחי”ת (=בחורה לחוצת חתונה\חתן\חבר\וכו’). זו די תכונה  נרכשת אחרי ארבע שנים באולפנא. וסוף סוף הייתה לי הזדמנות ליישם את הכלל “תמיד לתת הזדמנות שנייה”. מפה לשם, אחרי שבוע נוסף מצאתי את עצמי בתל-אביב, מול הים, בשקיעה. הוא, אני, גיטרה ופק”ל קפה. היינו שם עד שתיים לפנות בוקר, ואם לא הייתי צריכה להספיק את האוטובוס האחרון-יש מצב שהייתי נשארת שם עוד. והייתי שמחה כל כך. ממש מאושרת. זו הייתה תקופה טובה, כמעט חודשיים, אבל הייתי צריכה לדעת שהשד שלי לא ייתן לזה להימשך. שהוא יזכיר לי למה האושר מפחיד אותי.

זה היה כל כך קשה. לא הצלחתי לצאת מהמיטה. מי שלא היה שם לא יבין. הבעיה בלהרגיש חיה, זה שהשד שבתוכי חי על זה. ואז, כשיש נפילת מתח- בום! הוא שולף טפרים, ומתחיל להשתולל בתוכי. כמו זאב שהאכילו אותו, ועכשיו יש לו כוח לטייל בתוך האולמות הריקים שהיו שייכים לי פעם. לשרוט את הקירות ולסמן טריטוריה. לאכול לי את הריאות-אם כי אולי לב יהיה מטאפורה מוצלחת יותר.

הצלחתי להוציא גימל לאותו יום, וניצלתי אותו לשינה. גם את היום הבא ביליתי בשינה. וזה היה כל כך קשה, שאפילו לא יכולתי ללכת למרפאה. רוני שהייתה איתי בחדר סידרה לי גימל, תבורך היא וביתה. ובצהריים היה לי ביקור.

הוא דפק ארבע פעמים. שמעתי אותו כבר בפעם הראשונה, אבל לא היה לי כוח לומר “תיכנס”. חשבתי שזו אחת מהבנות, ובסופו של דבר הן ייכנסו לבד. אבל לא הפסיקו לדפוק וזה עשה לי חור בראש, אז נהמתי “הממפ”.

זה היה הוא.

וזה היה נורא.

לא רציתי שאף אחד יראה אותי ככה. אני עדיין לא רוצה. בשיא הנפילה אין לי כוח להתמודד עם אנשים. או אור. או רעש. או.. כל דבר, בעצם. איך אפשר להסביר את זה? אין לי כוח לצאת מהמיטה. להתלבש מרגיש כמו ריצת 1000 מטר. להסתרק זה מרתון. לפקוח את העיניים זה מאבק. אני לא לבושה, לא מאופרת, לא מסורקת. לא יפה. ואני לא רוצה שאף אחד יראה אותי ככה, כי הם ינסו לשנות אותי. וזה פשוט כואב מדי.

“את בסדר?”, הוא שאל. זו שאלה מטומטמת, אני לא יודעת למה כולם ממשיכים לשאול אותה. ולהאמין לי כשאני אומרת שכן. אבל אין לי כוח לזה שהם ילחצו עלי, ישאלו למה, ויסבירו לי למה אני בעצם בסדר, אז אני ממשיכה לענות כן.

אבל הוא לא לחץ. הוא רק ישב לידי. לא מנסה לגעת, לא מנסה להתקרב. הוא כבר למד את הגבולות שלי. והוא השאיר את הדלת פתוחה, כדי שלא יהיה ייחוד. כמה דברים הספקתי ללמד אותו. אבל האור והרעש מבחוץ הרגו לי את הראש.

“דלת”, לחשתי לו. הגרון שלי היה חנוק, כך שלא יכולתי לדבר יותר. כשהוא לא הבין, או אולי לא היה בטוח שהבין, שלחתי לו ווטסאפ: “תסגור את הדלת. לא אכפת לי אם אתה בפנים או בחוץ. רק תסגור אותה, כי המבחוץ הורג אותי”. אז הוא ישב על הרצפה, בגבו לדלת הסגורה. והוא פשוט התחיל לדבר. והקול שלו… טוב, אין לו קול ממש יפה, רגיל כזה, אבל… משהו בקול שלו עושה לי טוב. ממלא אותי. הוא זכר שאמרתי לו שהקול שלו עושה לי טוב. וזה עשה לי טוב להיווכח שהוא זוכר. שהוא… שכן אכפת לו ממני. מספיק כדי לזכור דברים קטנים שאמרתי לו.

אז הוא פשוט דיבר אלי. נפתח ברמה מדהימה שלא קרתה קודם ולא אחר כך. הפעם היחידה שהוא סיפר לי איך זה התחיל אצלו, קצת אחרי הבר מצווה, כשההורים שלו התגרשו. אז הוא התחיל להרגיש את הכאב הזה בפנים. את הלחץ שלא נותן לנשום, כשזה לוקח ממך את כל כח החיים. ככה זה שדים, הם נכנסים לך ללב דרך הנקודות החלשות, ואף פעם לא עוזבים. ואף אחד לא ראה, כי הוא גר עם אמא שלו והיא חשבה שזו סתם תגובה נורמלית. אבל הוא לא נשאר עם זה הרבה זמן לבד. לא כמוני. זה הגיע מהצד של אבא שלו, וכשהוא פגש את סבתא שלו היא נתנה בו מבט אחד ומיד ידעה שמשהו נכנס בו.

והוא סיפר לי על איך אמא שלו חלתה. משם הצלקות הגדולות. איך כל פעם היא הרגישה יותר טוב. וכל פעם שהוא בקושי יכל לזוז כי החתכים כאבו כל כך קיבל את זה באהבה, כי הוא ידע שבשבוע הקרוב אמא שלו תהיה בבית. תרגיש טוב. והוא היה מוכן להמשיך ככה לנצח, אבל גילו את זה אצלה מאוחר מדי והוא לא יכל לעשות כלום. וביום של הלוויה שלה הוא גילף את שמה על האמה. כל כך חזק שדודה שלו הייתה צריכה לתפור אותו. ככה סבתא שלו גילתה מה הוא עושה, ולקחה אותו לשיחה. הסבירה לו קצת מה זה אומר, על זה שיש להם היסטוריה של שדים במשפחה. וכל מיני דברים מיסטיים, תיאורטיים, שלא עניינו אותו; “אבל אם את רוצה אני מוכן לשאול אותה”.

למרות הכל, הוא אמר, זה היה שווה את זה. כי בלילה הוא חלם עליה. שהיה לה טוב, והדבר היחיד שהטריד אותה היה שהיא גילתה מה הוא עושה. זה לא היה חלום אמיתי, הוא ידע. אבל זה הטריד אותו, כי-מה אם היא באמת יודעת? וזה היה החתך האחרון שלו. מאז הוא חיפש את עצמו, ניסה כמה דברים. אבל מה שעזר לו באמת היה לרוץ. ולצייר, למרות שהוא לא מצייר טוב כמו דוד שלו. ושאולי כדאי לי לנסות לכתוב את מה שאני מרגישה.

ואז הוא אמר שאם אני צריכה הוא פה בשבילי. שלא משנה מה אני חושבת, אכפת לו ממני. שהוא אוהב אותי, והסמיק.

ואני שכבתי במיטה והקשבתי לו. נתתי לקול שלו למלא את החלל במוח שלי שמלא ב: “את לא טובה מספיק”, ב”את אדם איום ונורא”, ב”את דפוקה ואף אחד אף פעם לא יאהב אותך”. כי זו הייתה הוכחה. סוג של. ואולי זה לא הספיק למוח שלי, אבל ללב שלי לא היה אכפת. וזה היה מספיק, לפחות לאותו רגע. לפחות מספיק כדי לגרום לי לחייך.

והחיים ממשיכים. כל כמה שאנחנו חושבים ששום דבר כבר לא נשאר. ובאותו רגע עוד לא אמרתי לו את זה, אבל כבר אז ידעתי.

גם אני.

****

זה מצחיק איזה דברים מוצאים כשמנקים לפסח, אני חושבת. בכלל שכחתי שכתבתי את זה. זה מעניין איך כל פעם אני מוצאת דברים אחרים מעניינים. וזה כמו דרישת שלום מהעבר, למצוא פיסות של עצמי ששכחתי שהשארתי מאחור. כמו נחש שאוסף את הנשלים שאיבד.

אני קוראת את מה שכתבתי, אבל לא מתפלאת כשהדברים דומים למה שקרה. זה מעניין איך יש למציאות נטייה ללכת לפי מה שאני כותבת לה. אם כי אפשר להסתכל על זה בתור מילים שהולכת לפי המציאות. אני דומה לסבתא של נתנאל בקטע הזה. אם כי היא העדיפה לרקום את התמונות שעוברות לה בראש.

וזה מפחיד אותי לפעמים לחשוב על מה היה קורה אם. על כל הדרכים הקטנות שהעולם הזה המציא כדי להפריד ולחבר בינינו. על כל הצמתים הקטנים שבהם כמעט נפרדנו: כשכמעט לא הצלחנו להתגבר על ההבדלים, ואנשים שלא הבינו מה אני עושה איתך ומה אתה עושה איתי. והכאב שכמעט קרע אותי לשניים. כמעט קרע אותי ממך. וזעם שהפחיד אותי כשהוא פרץ ממך בגלים שלא הכרתי.

אבל התגברנו על זה. עברנו את הכל. ביחד. לחיים יש דרך מופלאה להמשיך, להזרים אותנו הלאה. ואולי היא מפותלת, ואולי היא לא נוחה, אבל בסוף הדרך עוד נמצא מנוחה. ואני מקפלת מחדש את הסיפור שאשכח, ומטמינה אותו עם מכתבים שכוחים במקום שבו אמצא אותו רק בעוד כמה שנים, כשתשכב חיוור עטוף בצינורות אחרי שהטנק שלך עלה באש. ואז אני אקריא לך הכל. אבכה ואקריא ואקרא לך לחזור. ואתה תקשיב לי. ובברית של חיים מתניה אבשלום אתה תחזיק אותו בידיים רועדות ותבכה על הנס שקרה לנו.

“אמא, אמא!”, חירות בת-עמי קופצת עלי ומוציאה אותי מהרהורי, “תראי מה מצאתי!”. אני מסתובבת אליה, מחייכת. יש להם השפעה כזאת עלי. לגרום לי לחייך תמיד, גם אם זה רק מבחוץ. כי גם כשדברים ממש רעים, כשאני נופלת עמוק לתוך הבור שהשד כורה בנשמה שלי, אני צריכה להיות חזקה בשבילם. הנזקקות הטהורה הזו מחזיקה אותי עם הראש מעל המים. לפעמים פיזית.

אבל אני קופאת לרגע כשאני רואה מה היא מחזיקה ביד. זה הדובי שהיא איבדה לפני שבוע. זה שהיא קיבלה מסבתא כשנולדה. המתנה האחרונה שמישהו קיבל ממנה.

זה יכול להיות צירוף מקרים, כן. אבל כבר מזמן למדתי שלא להאמין בצירופי מקרים. כי צירופי מקרים הובילו אותי כל חיי, וטמנו בחובם כאב עמוק. ואולי אני סתם פרנואידית. אבל הלב שלי אומר לי לא כשאני מסתכלת על הגבס שעוטף את היד הקטנה שלה. בעיניה שנראות כחולות לרגע.

אולי אני סתם חוששת. ואולי זו לא היא, אלא אחד מהאחים שלה. בכל מקרה, אני מבינה פתאום, זה לא משנה. אין לי מה לעשות. חוץ מלעטוף אותם חזק ולהזכיר להם. יום יום, שעה שעה:

אתם לא לבד. גם כשזה כואב כל כך והשמיים נופלים עליכם. ונראה שאף אחד אף פעם לא יבין אתכם.

אתם לא לבד, כי למישהו אכפת מכם. תמיד.

ואם רק נאמין שיהיה טוב-אז בסוף יהיה. כי בסוף גם הנפילה הכי גדולה נעצרת. וזה כואב, אבל בסוף זה ישתפר. כי אין אפשרות אחרת.

אבל, אולי הכי חשוב-אתם לא לבד.

יש מישהו שמבין את הכאב.

יש מישהו שרוצה לעזור.

אני אוהבת אתכם.