גוש הסלעים לשמאלי התפוצץ לרסיסי אבן אדומים, ההדף העיף אותי לתוך הקרקע המאובקת. חול אדום וחצץ אפור מילאו את הפה שלי. שכבתי בתוך השוחה בזמן שסלעים וחול עפו מעלי. התכרבלתי לכדור וקיוויתי שאני לא אמות על כדור החרא האדום הזה. זו לא הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי במצב מחורבן  מאז שהוצבתי לקו הגבול.

עוד כמה מטחי יריות עפו מעלי ואז האש הפסיקה. עצרתי את הנשימה והמשכתי להקשיב. כנראה שנמאס להם לבזבז תחמושת. הסתכלתי לצדדים וניסיתי לראות את סמל קווין או רב”טית סיגל. הנתיב בין מגדלי השמירה של החלק הקרקעי של מתקן המחקר הוא האזור הכי מחורבן מבין כל המשמרות. אבל למה החרא הזה קורה דווקא כשהצוות שלי פה. אלוהים כנראה שונא אותי. את סמל קווין ראיתי אחרי שנייה, הוא שכב על הקרקע לימיני, הגוף הקטן שלו היה מעוות בזווית לא טבעית והשיער הבלונדיני הקצר שלו ספוג בשלולית הארגמן מסביבו. האוויר היה מלא ריח של בוץ רטוב ומוות. את הרב”טית לא ראיתי, כנראה שהיא חטפה כדור על השביל מחוץ לשוחה. דאבל חרא. שמעתי את הצליל של מנוע פעימות מתקרב איפשהו מחוץ לשוחה. חרא בריבוע. זה לא סתם פיגוע, הם מנסים לתפוס אותנו.

הידיים שלי רעדו כשהחלפתי מחסנית. “הם לא לוקחים אותי”, מלמלתי לעצמי, “לא משנה מה, הם לא לוקחים אותי”. רעש המנוע הלך והתגבר ואז פסק. לא רחוק. אין לי מושג באיזה מרחק. הנשימות שלי נהיו מהירות יותר ויותר. שמעתי קולות מדברים ותנועה. רק תשב בשקט, אמרתי לעצמי. תשב בשקט ואתה תצא מזה. אולי הם לא יגיעו עד לקו של השוחה. חלק אחר במוח שלי דיבר בהיגיון והזכיר לי שזו לא אופציה, אם הם הגיעו עד לפה הם לכל הפחות יעברו על הגופות וייקחו את הציוד שלנו. דמעות התחילו לרדת לי מהעיניים. לא מגיע לי כל החרא הזה. נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי. חרא, אני לא אתן להם לקחת אותי. לפני שהתחלתי לחשוב קפצתי למעלה והתחלתי לרסס עוד לפני שראיתי אותם, שתי צלליות הלכו ישר לכיווני. הם חטפו את הצרור הראשון, שניהם נפלו. מאחוריהם חנתה רחפת חולות קטנה עם כבש ההטענה מורד. ראיתי את סיגל שוכבת על הרצפה של החלק האחורי של הרחפת, השיער השחור שלה שפוך סביבה ומעליה עמד… משהו. משהו שנראה כאילו מישהו גזר צורה של דמות אנושית ועד שהוא ידביק משהו אחר במקומו נשארה רק צללית חשוכה.

בהיתי פעור פה. הדמות הפנתה לעברי ראש שלא היה שם, יכולתי להרגיש שמה שזה לא יהיה מביט לכיווני. הידיים שלי התיישרו ומהרתע הבנתי שאני יורה לכיוונו של היצור מבלי שממש חשבתי על זה. הרחפת התניעה והחלה להתרחק, מגדילה את המרחק ביני לבין הדבר. מישהו בתא הנהג זיגזג ימינה ושמאלה. ענני אבק אדום החלו להסתיר את כלי הרכב המתרחק. יריתי שוב. אין לי מושג אם פגעתי. אני לא יודע אם אפילו הייתי קרוב.

צעדתי קדימה, אחד משני החיילים במדים הזרים ששכבו על הרצפה זז. קפאתי, הרגשתי כאילו הראש שלי מתפוצץ מרוב לחץ ואימה ואז הלחץ השתחרר. שחררתי צרור ארוך לתוך הגוף ששכב על הרצפה. שלא יקום פתאום ויירה בי. המשכתי לירות לכיוון הרחפת המתרחקת. לא יודע כמה זמן עמדתי ולחצתי על ההדק לפני ששמתי לב שכבר אין כדורים במחסנית. הסתובבתי וטיפסתי מטה לתוך השוחה. בדקתי אם לקווין יש דופק אבל לא הצלחתי להרגיש כלום. ניסיתי להפעיל את מכשיר הקשר מהגב של קווין. המכשיר לא עבד. בהיתי בחורי הקליעים במכשיר הקשר ואז התיישבתי על החול, רחוק מהשלולית הדם והמשכתי לבהות. מתישהו כיתת הכוננות הגיעה ומצאה אותי. יושב ובוהה בגופה של קווין. מה לעזאזל היה הדבר הזה?

 

ישבתי בחדר התדרוך בבסיס וניסיתי להתחמם מהקפה החם. מנורות התכלת שהאירו את השולחן הגדול ואת הדגל שהיה תלוי מעליו עשו לי כאב ראש. האור החלש גרם לדגל להיראות חיוור, ניסיתי לחשוב שוב על הקרב שהיה אבל לא הצלחתי להתרכז. כבר עברתי את השלב הנחמד. השלב שבו החובש טיפל בפצעים שלי והחבר’ה מהפלוגה טפחו לי על השכם ואמרו “כל הכבוד שהורדת שניים מהבני-זונות”. ואפילו את השלב שבו הסמפר”ש רשם את פרטי ההיתקלות אבל לא העיק עלי כי הרגע ניסו להרוג אותי.

אבל עכשיו זה נגמר, עכשיו אני יושב בחדר התדרוכים ומחכה שיגיע המפג”ח שירצה לדעת למה קווין מת ואיפה הגופה של סיגל. ומה לעזאזל אני אגיד לו? שראיתי משהו עומד מעל הגופה שלה? שמשהו בלי צורה ברח עם הגופה של הרב”טית שאני הייתי אמור לפקד עליה? ומה אם היא לא מתה? מה אם הם הולכים לענות אותה? הייתי צריך לירות בה. האמת היא שאולי פגעתי בה באחד מהכדורים שיריתי על הרחפת. אי אפשר לדעת. הידקתי את האחיזה שלי בספל המתכת החם והצטמררתי.

הדלת נפתחה אבל במקום המפג”ח נכנס פנימה אדם שלא הכרתי. בחור אזרחי עם גילוח וחליפה מאריג כחול עמוק. “בוקר טוב”, הוא אמר. פשוט בהיתי בו. “אתה יכול לקרוא לי ובדג’, אני מחטיבת המחקר. אני מבין שעבר עליך בוקר קשה אז אני אגש ישר לעניין. האם היה משהו יוצא דופן במהלך התקרית היום לפנות בוקר?” יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא כבר יודע את התשובה ורק רוצה לקבל אישור.

“יוצא דופן?” מלמלתי, המוח שלי עדיין מנסה להבין מה קורה סביבו.

“יוצא דופן”. הוא חזר.

“אתה מדבר על הדמות בלי הצורה?”

“תמשיך.”

“היה שם משהו. לא יודע מה. זה נראה כמו דמות חסרה, כמו משהו שלא היה שם. אני לא זוכר יותר מזה”.

הוא הנהן.

“אני בצרות?”

העיניים שלו היו כחולות וריקות, כמו אגם קפוא שרק משקף את ההרים מסביבו. “לא. להיפך”, הוא ענה, “קיבלת קידום”.

 

מהרגע שבדג’ ואני נחתנו בתחנת החלל אקו-4 של הצי החללי כל דבר נראה לי שונה. מדי הזית של השומרים, תמונות הטבע והיערות שהוקרנו על הקירות והחדרים המרווחים בכל מקום פשוט לא התחברו למה שאני הכרתי כצבא. ובדג’ לא סיפר לי שום פרטים חדשים במהלך ארבעת שעות הטיסה אבל אני לא התלוננתי, כל דבר שמרחיק אותי מהשוחות הוא שיפור. כשנפרדנו ברציף הנחיתה הוא נתן לי צו סיפוח וכרטיס מגנטי עם מספר חדר בזמן שהמבט שלו בחן את חליפת השטח שלי שהייתה עדיין ספוגה לכלוך ודם. “אנחנו עוזבים עוד 12 שעות, תתפוס כמה שעות שינה ותתנקה. אני אשלח מישהו לדאוג לך”.

“איפה אתה תהיה?” שאלתי. לא אהבתי את הרעיון של להסתובב לבד בתחנה הזו.

“אני צריך לטפל בכמה קצוות פתוחים”. הוא ענה. לא שאלתי למה הוא התכוון אבל הוא בהחלט לא רצה שאני אבוא איתו.

אקו-4 היא ענקית, גדולה פי ארבע מהבסיס הקרקעי שעל פני השטח למרות ששניהם שייכים לאותו מתקן מחקר. את כל זה ידעתי מהתדריכים אבל אף פעם לא הייתי כאן. כל צעד שלי השאיר לכלוך על השטיח הירוק שנראה היה שמכסה את כל קרקעית התחנה. מבוכה זה לא אחד מהרגשות שנתקלתי בהם הרבה בשנה האחרונה. בחדר המעבר הראשון שהגעתי אליו הבחנתי בשלושה נחתים. שניים מהם דיברו בקול נמוך, השלישי הביט בי בהלם כשנכנסתי לחדר כאילו אני איזה מצורע, הסתכלתי אחורה על הלכלוך שהשארתי על השטיח והסמקתי. הנחת המשיך לבהות בי אבל השתדלתי להתעלם ממנו. פניתי לאחד מהזוג הנחתים שדיברו וניסיתי לברר איפה החדר שלי. הנחת ששאלתי, בלונדיני נמוך עם עיטור כסוף על החזה בחן את המדים שלי היטב לפני שהוא ענה לי, נראה לי שהוא חיפש סימני דרגה ורק אחרי שלא הצליח להבין באיזה דרגה אני הוא הסכים לענות. לקח לי עשרים דקות להגיע לחדר והדבר הראשון שעשיתי היה להיכנס לחדר מקלחת. החדר היה נעים ולח, כאילו מישהו נכנס והפעיל את החימום והמים בשבילי. הפינוקים שיש לצי החללי.

זו הייתה המקלחת הכי טובה שאי פעם עשיתי. מים חמים בשפע. בוץ של גרעיני חול ודם קרוש התקלף מעלי וירד בחור הניקוז. נאנחתי וקיוויתי שאני לא אצטרך להיות מרוח בדם שוב אף פעם. על הסבון היה כתוב שהוא בריח של דשא, אני לא זוכר איך דשא מריח אבל הסבון הרגיש נקי ורך. יצאתי מהמקלחת ודידיתי אל אחת משתי המיטות באפיסת כוחות. כיוונתי שעון, נשכבתי על המזרן הפשוט ונתתי לעצמי להירגע. ניסיתי להיזכר כמה פעמים שלחו אותי למשימות בכוכב האדום שריחפתי מעליו ולא הצלחתי. נשמתי נשימה ארוכה ועצמתי עיניים אבל במקום חשיכה ראיתי את סיגל שוכבת על הרצפה של הרחפת המתרחקת, דרגות רב הטוראי שלה מנצנצות בינות לכתמי הדם. הפרצוף שלה היה מופנה לעברי ויכולתי לראות את השפתיים שלה זזות בצעקה אבל לא יכולתי לשמוע מה היא אומרת. הדבר שעמד מעליה הרים את אחת מהלא-ידיים שלו לאוויר. בקצה היד היה משהו מנצנץ. המבט חסר העיניים שלו פנה שוב לעברי, לא יודע אם בציפייה או ברעב, ואז היד שלו זזה, נכנסת לתוך הראש של סיגל. החלק המנצנץ שלו גרם לכל הגוף שלה להתעוות כאילו מזרם חשמלי. היא צרחה והרעש של הצרחה שלה העיר אותי. הגוף שלי התרומם מהמיטה. מולי במרכז החדר עמד זר במדים הירוקים של הצי החללי. הוא היה בחור שחור, גבוה ושרירי שבדיוק דחף קיטבג גדול מתחת למיטה.

“אתה מהחבר’ה של ובדג’?” הוא שאל עם מבטא שלא זיהיתי. הנהנתי בתגובה.

“מצטער שהערתי אותך. אני אקח את המיטה השנייה”.

בהיתי בו בזמן שהוא פשט את המדים ונכנס למיטה בתחתונים וגופייה צבאיים, הבחור נראה כאילו הוא נופק כחבילה אחת מהאפסנאות הצבאית, כל דבר מהגרביים ועד למד הזמן על היד שלו נשא את הלוגו של חיל הנחתים. אף אחד מאתנו לא טרח להציג את עצמו.

הפניתי אליו את הגב ועצמתי עיניים. כל דבר יותר טוב מלשכב בשוחות הזכרתי לעצמי. הפעם החלומות לא הפריעו לי. התעוררתי מהשעון המעורר שלי למשמע המים זורמים במקלחת. הקיטבג הפתוח על הרצפה הזכיר לי איפה אני.

חצי שעה לאחר מכן אני וג’ו כבר הספקנו להתקלח, להציג את עצמנו אחד לשני כמו בני אדם ולחלוק חבילה קטנה של חטיפי בשר שג’ו הוציא מהקיטבג שלו. החטיף הזכיר לשנינו עד כמה אנחנו רעבים. ג’ו הוביל את הדרך לחדר אוכל, שמתי לב שהוא גורר טיפה את רגל ימין, הוא הביט במד הזמן שלו. “בוא נאכל ונדליק מבערים, ובדג’ שונא לחכות”. לקחנו לנו מגשים והתיישבנו. תוך כדי אוכל דיברנו על כמה נוחות היו המיטות שלנו בלילה וכמה זמן לקח לנו להגיע לחללית הזו. שנינו נמנענו מלהזכיר שום דבר שהתרחש לפני. רגע לפני שקמנו הוא הסתכל עלי “זו הפעם הראשונה שלך עם ובדג’?”. הנהנתי.

“אל תדאג. הוא בן זונה אבל הוא לא משחק משחקים”.

” מה עכשיו?”

“בדרך כלל יש תדרוך, מכירים את שאר הצוות, מקבלים ציוד והולכים”.

“הולכים לעשות מה?”

“מה אתה חושב? אנחנו חיילים. הולכים להרוג משהו.”

“משהו?”

הוא הסתכל עלי במבט ארוך.

“משהו”.

 

שעתיים לאחר מכן כבר ישבנו במעבורת בדרך חזרה לכוכב האדום יחד עם שאר אנשי הצוות. קייתלין עם השיער הוורוד וג’ונתן שלא הסתכל לאף אחד בעיניים וקבר את עצמו בספר. קייתלין הייתה רגלית, כמוני. צלפת עם הסמכה ב-SS-M1, זה כל מה שהיא אמרה והניסיונות שלי להבין יותר לא ממש התקבלו בחיוב. אף אחד לא התייחס לג’ונתן אבל ממה שבדג’ אמר בתדרוך הבנתי שהוא טייס או נהג או משהו כזה. הספר שהוא קרא היה בצרפתית. הוא בטח מהמושבות המרוחקות.

ובדג’ ישב אתנו בתא הגדול של המעבורת ושתק. המושבים היו בגוון דהוי של מסטיק אבל הם היו יותר נוחים מרוב המושבים שיצא לי לנסוע עליהם. התחת שלי היה מרוצה. טיסת חלל תמיד מלאה בזמן מת ומשעמם. ג’ו ישב בספה לידי ותפר חור במכנסי הדגמ”ח שלו, נראה כאילו הוא חטף קליע שם. רציתי לשאול אבל זה לא הרגיש לי במקום. הוצאתי מהתיק שלי את כדור הטניס שלי עם הציור של האלו-קמטי והתחלתי להתמסר עם עצמי, זורק את הכדור באוויר ונותן לכוח המשיכה המזויף למשוך את הכדור חזרה. אחרי כמה חודשים בצבא אתה מתרגל לזה שאין לך מושג מה קורה מסביב. אני בשבוע הראשון שלי בשטח המפג”ח לקח יחידה שלמה לסיור ורק אחרי שבוע של התקדמות אמר לנו מה אנחנו הולכים לעשות כשנגיע ליעד. אני מניח שאחרי דרגה מסוימת פשוט מנפיקים לך פרנויה. ניסיתי להיזכר לפני כמה זמן זה היה. לעזאזל עם הכוכב הזה, הוא משחק לך עם הראש.

כמו בהרבה טיסות לשטח חשבתי מה יקרה אם אני לא אחזור. כמה זמן ייקח עד שיגיע מכתב הביתה לכדור הארץ עם החדשות? לא שהיה שם מישהו שחיכה לחדשות מלבד אימא וגם ככה אין לי מושג מה קורה איתה. פתאום הרגשתי אשמה שלא שלחתי אליה תשדורת כבר אלוהים יודע כמה זמן. לא רציתי שההודעה הראשונה מזה שבועות שאימא שלי תקבל מהבן שלה תהיה שהוא מת. ניגבתי את העיניים והבטתי לצדדים. ג’ו כמעט סיים לתפור את החור בכיס של הדגמ”ח שלו, ובדג’ וג’ונתן היו שקועים בקריאה אבל קייתלין הסתכלה עלי. ניסיתי לחייך לעברה אבל לא ממש הצלחתי. אפשר לראות עליה שהיא בכושר מעולה. היא הנהנה לעבר המטבח, “קפה?” היא שאלה לחלל החדר, ג’ו רק הנהן מבלי להפסיק לתפור ואני קמתי והלכתי אחריה. עמדנו כמעט צמודים במטבחון הקטנטן. היא שפכה את האבקה כהה לשלושה ספלים לבנים, הוסיפה מים חמים וערבבה עד שהתערובת קיבלה את הצבע ובעבעה את הריח המוכר.

עמדתי בשקט לידה והסתכלתי, השיער שלה שהיה קודם קלוע בצמה היה פזור עכשיו והפיץ ריח עדין של תות. השיער שלה גרם לי לחשוב על השיער של סיגל. פזור. מתערבב בחול האדמדם שכיסה את החלק האחורי של הרחפת. קייתלין נגעה ביד שלי ופתחתי עיניים שלא שמתי לב שסגרתי. דמעות זרמו על הלחיים שלי. “זה בסדר” היא אמרה. הקול שלה הרבה יותר רך מהקול שהיא השתמשה בו בחדר התדרוך לפני שיצאנו. “שום דבר לא יקרה לך. בסדר? אני הגיבוי שלכם ואם מישהו יתקרב אליכם אני אוריד אותו הרבה לפני שהוא יגע בכם. אתה יכול לשאול את ג’ו אם אתה לא סומך עלי”.

הנהנתי. פחדתי שאם אני אגיד משהו אני אתחיל לבכות שוב.

“תשטוף פנים” היא אמרה ולקחה כוס בכל יד. היא פנתה חזרה לתוך החדר המרכזי. פתחתי את הברז והשפרצתי מים על הפנים. חיפשתי מגבת או מפית ולא מצאתי אז ניגבתי את הפנים עם הידיים ויבשתי במכנסי המדים שלי. אני עדיין בחיים. אני הולך לצאת מזה וכל דבר יותר טוב מלשכב בשוחות ולחכות שירו בך.

 

נחתנו לתוך הזריחה. האור נמרח על הקרקע כמו דבש על טוסט. איטי וצמיגי. כדור הלהבות הקטן בשמיים בהק. ירדנו מהמעבורת לרצועת נחיתה קטנטנה עם האנגר ושני כלי רכב בחנייה. ג’ונתן נכנס לתא הנהג של אחד מהרכבים. אני, ג’ו, קייתלין ווודג’ עלינו מאחורה ויצאנו לדרך. הרכב השאיר ענני אבק מלאי רסיסי זכוכית בחלל האוויר מאחורינו. רסיסי הזכוכית שיקפו את אור השמש כאילו היינו מטאור שטס באוויר ומשאיר שובל מאחוריו. כולנו היינו עם ציוד שטח מלא. ג’ו החזיק מכונת ירייה, אני עדיין החזקתי את המקלעון שלי. לא התכוונתי לוותר עליו. ובדג’ הסתובב עם אקדח מדגם שאף פעם לא ראיתי וקייתלין החזיקה מזוודה קטנה שכנראה החזיקה את רובה הצלפים שלה. הנוף סביב היה גבעות והרים, קילומטרים של שיממון לכל עבר. ג’ו ישב לידי והביט החוצה מהחלון, אני הסתכלתי על קייתלין שישבה במושב לפני. פנטזתי על איך זה ירגיש לבלות איתה לילה בתחנת החלל. דמיינתי לעצמי איך היא קורעת ממני את הבגדים ולוקחת אותי איתה למקלחת ולאחר מכן שנינו נכנסים למיטה ואני יכול להרגיש את הציפורניים שלה על הגב שלי…  הרכב עצר. ובדג’ לחש כמה מילים לקייתלין שקמה ופתחה את הדלת האחורית. היא הסתובבה והצדיעה עם שתי אצבעות וחיוך. היא החלה לרוץ במעלה גבעה ואנחנו המשכנו להתקדם.

“עכשיו”. ובדג’ אמר וסימן לנו לקרב את הראשים שלנו לעברו. “סיור אויב הולך לעבור מעבר לגבעה, אמור להגיע עוד כמה דקות. אתם מחסלים אותם, אוספים את הציוד שלהם כמה שיותר מהר ומקווים שנמצא עליהם משהו שהיה שווה את הסיכון. אחרי זה אנחנו בורחים מפה. שאלות?” ג’ו הניד בראשו. הכרתי את ג’ו פחות מיום וכבר קלטתי שבחיים שלי לא פגשתי מישהו שהיה יותר חייל ממנו. הוא קיבל את ההוראות שניתנו לו והיה מוכן לבצע את ההוראות שהוא קיבל. “יופי”. ובדג’ אמר. “אני אשאר פה ואחרי שאתם מחסלים אותם אני וג’ונתן באים לאסוף אתכם”.

אני וג’ו התקדמנו בשקט ככל שיכלנו. אפילו לא הרגשתי התמרמרות על זה שבדג’ יושב בביטחון ברכב. מעבר לגבעה שהסתירה אותנו ראינו דרך. ג’ו הצביע על סלע גדול ואני התגנבתי מאחוריו. הוא התרחק כמה מטרים והתיישב מאחורי סלע אחר. מדי ההסוואה של שנינו התערבבו בחול המגורען וההבזק הזהוב של השמש כיסה את הכול. אבק מילא את הנחיריים שלי עם ריח מוכר של מארבים.

ניסיתי לחשוב על משהו אחר. ניסיתי לחשוב על אימא בבית או על הטירונות שלי או שוב על קייתלין אבל שום מחשבה לא הצליחה להישאר בראש שלי. ג’ו שכב ולא זז, הרובה הגדול שלו מכוון לעבר השביל. כמה פעמים כבר הייתי במארבים כאלו? כמה פעמים אני עוד אחזור מהם? הסיור של האויב הגיע באיחור אופנתי, חיכינו להם בטח משהו כמו חצי שעה לפני שראינו אותם מתקרבים. לא היה שום דבר דרמטי בקרב שהתרחש לאחר מכן, אם בכלל אפשר לקרוא לזה קרב. ג’ו נפנף לעברי וספר עם האצבעות שלו: חמש, ארבע, שלוש … הוא החזיר את היד לקת של הרובה ושנינו ירינו ללא הפסקה. חיסלנו את כולם מתוך המארב. הם לא הספיקו לירות. ג’ו התנער מהאבק והלך לעברם, הוא התחיל לחזור עם גופה בזמן שמנוע הפעימות של הרכב התקרב מאחורי הגבעה. נשמתי עמוק וניסיתי להתעלם מהריח של הבוץ והמוות. ובדג’ הפתיע אותי כשהוא יצא מהרכב ועזר לנו לסחוב את הגופה לרכב. אני וג’ו חזרנו לקחת את הגופות האחרות ופתאום אחד מחיילי האויב נעמד וירה צרור לעברנו. שנינו זרקנו את עצמנו על הקרקע. החייל לקח צעד קדימה וכיוון את הרובה שלו לעברנו. כל העשרים וארבע שעות האחרונות עברו לי מול העיניים בהבזק.

הכול קרה כל כך לאט. שמעתי יריות, וראיתי את ההבזק הזהוב של רשף כשאחד מהכדורים עף מהנשק ופגע ברגל של ג’ו, ממש לידי. שפריץ של דם עף באוויר ונמרח על הפרצוף שלי. הקנה של כלי הנשק פנה לעברי ונצנץ בשמש. פרח סגול ואדום התפוצץ מתוך המצח של החייל שעמד מולי. הרגשתי זרם עובר בכל הגוף שלי. כבר הייתי קרוב למוות בעבר אבל אף פעם לא הרגשתי ככה. היה מבט של הפתעה על הפנים שלו בזמן שהוא נפל לאחור לתוך החפיר שהוא קפץ ממנו. ג’ו קילל בכאב והחזיק את הרגל שלו. שמעתי מאחורי את ובדג’ מקלל וצועק לחזור לרכב. הוא רץ קדימה והתחיל לגרור את ג’ו לרכב. אחרי רגע של קיפאון רצתי ועזרתי לו. ברגע שהיינו בפנים, ג’ונתן התניע והרכב דהר קדימה. האטנו למספיק זמן בשביל שקייתלין תקפוץ פנימה לתוך הרכב ואז הרכב האיץ שוב. ובדג’ היה עסוק בלחבוש את הרגל של ג’ו. החלק האחורי של הרכב התחיל להסריח מדם.

 

ישבתי בחדר המרכזי של המעבורת. מנורות סגולות האירו את השולחן הקטן והמפה שהייתה תלויה מעל השולחן. האור החלש גרם לדגל שהיה תלוי על הקיר להיראות חיוור.

הידקתי את האחיזה שלי בספל הקפה החם והצטמררתי.

ובדג’ נכנס פנימה. הוא היה שוב בחליפה. אחת בגוון שזיף כהה. “בוקר טוב”, הוא התחיל. “אני אגש ישר לעניין. האם הכול בסדר אצלך או שאני צריך לדאוג שרופא יראה אותך כשנגיע לתחנת החלל?” המבט בעיניים שלו הבהיר שהוא כבר יודע את התשובה ורק צריך לקבל אישור.

“בסדר?” שאלתי. המוח שלי עדיין מנסה להבין מה המצב שהוא נמצא בו.

“בסדר?”. הוא חזר.

“אתה מדבר על ג’ו?” שאלתי

“תמשיך”. הוא ענה. נשמתי נשימה עמוקה.

“אני בסדר”.

הוא הנהן.

“תגיד. אני בצרות?”

העיניים שלו היו כחולות וריקות, כמו אגם שרק משקף את ההרים מסביבו. “להיפך”, הוא אמר, “קיבלת קידום”.

 

למרות שבדג’ אמר לנו שג’ו יהיה בסדר אני וקייתלין חיכינו מחוץ למרפאה בתחנה לתוצאות הבדיקות. הרופא הרגיע אותנו. שהפצע נקי. ושהבעיה הכי גדולה של ג’ו הולכת להיות חור במכנס. הוא אמר שמחר בבוקר נוכל לראות אותו.

ובדג’ הודיע לנו שיהיו לנו כמה ימי חופש ונתן לנו צווי סיפוח חזרה ליחידות שלנו לעוד מספר ימים. זה היה הרעיון של קייתלין לעבור לחדר שלי ושל ג’ו, היא אמרה שג’ו ממילא לא עמד להשתמש במיטה שלו. כשהגענו לחדר זה היה כאילו היא קראה את המחשבות שלי לגבי כל דבר שפנטזתי לגבי לבלות לילה ביחד איתה.

שכבנו ערומים, מחובקים ומיוזעים. האדרנלין התרוקן מהגוף שלנו יחד עם הזיעה. הפניתי אליה את הגב ועצמתי עיניים. כשנרדמתי, חלמתי שוב על הרגעים האחרונים שראיתי את רב”טית סיגל, שוכבת חסרת הכרה בחלק האחורי של הרחפת ליד שלולית הדם שנזלה מהרגל של ג’ו בזמן שאנחנו ברחנו מהקרב. מעליה עמדה דמות אנושית חסרת גוף או מסה. ניסיתי להיזכר מתי זה היה אבל לא הצלחתי. המבט של היצור שיתק אותי. הוא התקרב אלי והושיט את היד שלו לעבר הראש שלי. התחלתי לצרוח אבל באותו הרגע התעוררתי בבהלה. הסתכלתי סביב אבל לא הייתי בטוח למה התכוונתי לצרוח. המיטה לידי הייתה ריקה אבל שמעתי את המים זורמים במקלחת ודמיינתי לעצמי את הטיפות זורמות על הגוף של קייתלין. זה בהחלט היה יותר טוב מלשכב בשוחות. התמתחתי וקמתי מהמיטה. הכינו עבורי קיטבג עם מדים נקיים אבל אלו היו מדים ירוקים של הצי, הגיוני שלא יהיו להם פה מדים מיותרים של חיל הרגלים. התלבשתי במדים הזרים ודחפתי את הקיטבג מתחת למיטה.

צעקתי לקייתלין מבעד לדלת שאני הולך לבדוק מה שלום ג’ו, היא ענתה שנפגש שם. יצאתי והלכתי במסדרונות הירוקים. נדמה לי שאני מתחיל להתמצא במסדרונות האינסופיים הללו. הגעתי לחדר עם צמד נחתים, אחת מהם בחורה גבוהה עם שיער שחור והשני בלונדיני נמוך עם עיטור כסף על החזה שניסה להרשים אותה. לתוך החדר נכנס מישהו מחיל הרגלים, המסכן נראה יותר גרוע מאיך שאני נראיתי כשהגעתי לפה אתמול. הצעדים שלו הותירו עקבות בוץ על השטיח הירוק. הוא פנה לנחת הבלונדיני ושאל אותו משהו. פתאום קלטתי שאני בוהה בו. היה משהו מוזר בדרך שבה הוא הלך ובתג היחידה שלו. הוא פנה, נעץ בי מבט מתריס והחל ללכת. תוך כדי הליכה לכיוון המסדרון הוא התחיל לדהות, או שאולי המסדרון פשוט היה יותר חשוך מהחדר.

זיעה החלה לטפטף במורד העורף שלי. הסתובבתי והתחלתי לרוץ, הרגליים שלי התבלגנו מתחתיי ונתקעתי בנחת הנמוך, הוא נפל על הרצפה והתעוות בזווית לא טבעית. לרגע נראה לי כאילו הוא שוכב בתוך שוחה ומדמם למוות. קפצתי על הרגליים והמשכתי לרוץ בין מסדרונות עד שהגעתי למרפאה, נכנסתי. ובדג’ וג’ו עמדו במרכז החדר, שניהם הביטו באדישות בחור במכנס של ג’ו. “לך תטפל בו”, ובדג’ אמר לג’ו והנהן לכיווני “ותמצא זמן לתפור את החור הזה”. גו’ הנהן בחזרה לוודג’. עצרתי את הנשימה בזמן שהוא התקרב אלי אבל הוא עקף אותי לאל מילה ויצא מהחדר. הבטתי בוודג’ “מה לעזאזל קורה כאן?”. במקום תשובה, שמעתי את הדלת מאחורי נפתחת, קייתלין נכנסה למרפאה עם אקדח שלוף ביד. מאחוריה יכולתי לראות את קווין וסיגל עומדים במדי הנחתים הירוקים במסדרון, שניהם החזיקו כלי נשק בידיים שלהם.

 

ובדג’ הביט בי לרגע, היה משהו קר בעיניים שלו. “בוקר טוב”, הוא אמר בזמן שבהיתי בו. “אני מבין שעובר עליך בוקר קשה אז אני אגש ישר לעניין. אתה מבין שזו אנומליה יוצאת דופן מבחינת התפצלות טמפורלית של עולמות מקבילים?” יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא כבר יודע את התשובה ורק רוצה לקבל אישור.

“יוצאת דופן?” מלמלתי, המוח שלי עדיין מנסה להבין מה קורה סביבו.

“יוצאת דופן”. הוא חזר.

“אתה מדבר עלי?”

“תמשיך”.

“אני מבין שמשהו מאוד מוזר קורה פה”.

הוא הנהן.

“אני בצרות?”

העיניים שלו היו כחולות וריקות, כמו אגם קפוא שרק משקף את ההרים מסביבו.

“כן”, הוא ענה.