ברוך בביוף נענה קוביות בידיו והרשה להן ליפול על לוח השש-בש. העסק היה איטי. לשחק נגד עצמו נתן פחות ספוק מלשחק נגד יריב. אבל הוא למד עם השנים להיות מסופק ממה שהוא מסוגל להשיג. אולי בגלל סוג העבודה שלו.
בביוף היה חוקר פרטי. אוזניו הכרויות, סקרנותו הטבעית, מוחו המהיר ולא פחות פיו, היו ערובה למקצועו הנבחר. עם זאת, היה בלש פחות למען הכסף ויותר בשל השחרור מן השגרה האפשרית. לפחות באופן תיאורטי – הוא גלה די מהר שהעבודה הייתה לא פחות שגרתית מן העבודה במשרד. מעקב אחרי שגרות לטובת בעלים שקיוו שהוא יתפוס את נשותיהם עם מאהביהן, או נשים שקיוו שהוא יתפוס את בעליהן. יותר גרוע מהקליינטים השגרתיים היו הימים בלי הקליינטים, שאופיינו בשתייה המוגברת של קפה טורקי.
משרדו נמצא בתוך בנין הממוקם ברחוב קטן שניווט אל מסלול אמצעי בין רחובות הילל ושמאי. בנין מלא בסוגי עורכי דין שאתה מקווה שיש לברנש השני, ומשרדים שמציעים שעורים בכל דבר שמעולם לא רצית ללמוד. חדר וחצי בקומה חמישית בסוף, שנמצא בין משרד אחד שעודד השקעה בישראל ע”י אמריקאים או השקעה באמריקה ע”י ישראלים (למרות כשרון החקירה שלו, בביוף לא היה מסוגל לגלות איזה) ומשרד שני שעסק באופן מעורפל ב”יחסי-ציבור” אלא שלא נראה לעולם פתוח. חצי החדר היה כמעט מלא בשני ארונות-תיוק ירוקים כהים. במשרד העקר הייתה מכתבה ושתי כורסאות, במקרה שהיה לו המזל שיהיו לו שני קליינטים באותו הרגע. היו שני שולחנות קטנים שנגעו בזרוע הימנית של כל כורסה בשביל נוחות הכתיבה צקים (אשר, בתקווה, יהיו מכוסים). וילונות רשת השלימו את התמונה. העצוב היה חצי השראה מזה של פיליפ מארלו של רימונד צנדלר, חוץ מהשולחנות בשביל כתיבת צקים – שמקורם היה משרדו של סימון תמפלר של רקס סתות. האם העצוב הבלשי היה השראה במחווה או בפרודיה-עצמית, בביוף בלבד יכול להגיד.
אך עכשיו, כפי שהסתמן מהדפיקה בדלת, היה לו קליינט. סיבה למסיבה. “פתוח,” אמר בביוף.
היא הייתה לבושה בחליפת עור אפורה הדורה, שהתחברה באופן בלתי מתאים לצעיף סקרלט שכרכה סביב כתפיה. כמובן תיירת שרק לפני זמן מועט חזרה מהדיוטי-פרי הטורקי, שער בביוף לפי מסורת שרלוק הולמס המקובלת. מה שהפתיע אותו הייתה העובדה שהיא לא התנשמה באופן כבד, למרות גילה הלא צעיר. הוא, בביוף בעל המרץ, התנשף לחצי דקה טובה אחרי העלייה, והוא עשה אותה יום יום. אך מצד שני, קרוב לודאי שהיא לא חצי התקומה על שווארמה ופלאפל.
לעורה היה צבע פליז ממורק. אולי הייתה איזה פריקית-בריאות או אולי היא ננעלה בתוך התחנה המרכזית בתל אביב במשך שבוע. עם זאת עיניה הן שאחזו בו. היה משהו שמצמית בעיניה החודרות והחדות האלה. כמה מאות קודם לכן, בגלל עיניים כאלה היו שופטים אותה כמכשפה או מעלים אותה לדרגת נביאה.
היא הביטה בו לאיזה עשרים שניות טובות עם גלגלי-העיניים האלה, שלא הציקו לבביוף שקשה להציק לו. בכל אופן, גברת שאחזה חתול פעם ניסתה להשיג את שרותיו, בטענתה שהיא החתול, ושבעלה היה חוטף-חתולים ש . . .
במשך הזמן שבו אמדה אותו, בביוף השתמש בהזדמנות לעשות את אותו דבר לגבי הקליינטית האפשרית שלו. היא עמדה על זוג נעלים גבוהות עקב, שבצבעיהן כמעט התאימו לצעיף שלה. פסים אדומים זרמו בתוך השער השחור שכסו את ראשה הגדול יותר מהרגיל. הדמות רבת ההוד אם מעט פרודית של אלברט אינשטיין הבזיקה במוחו. על אצבעותיה האלגנטיות אלא מעט פריהנסיליות, היא ענדה טבעות רבות; היא נראתה כתיירת שהרגע חזרה מבקורה הראשון בבאזאר ערבי בעיר העתיקה. טבעת אחת הציגה לראות אבן כחולה נוצצת טהורה וזוהרת כל כך שהוא נדף ככוכב נגד הצבע היותר כהה של המתכת. ההשפעה עליו הייתה כמעט מהפנטת, אך לא כזו שתגרום לבביוף לאי-יכולת להפעיל את כשרונו הדדוקטיבי: הקליינטית הייתה בעלת כסף. כסף ואופי. את החלק השני של הערכתו הוא תיקן על פי מלותיה הראשונות, “בעלי נחטף על ידי חייזרים.”
אי שם הרחק מישהו עבד עם מקדחה פנאומטית. מישהו היה תמיד חופר או סוגר את רחובות ירושלים. בשולחנו של בביוף סיגריה מדולדלת כמעט שלא בערה במאפרה שעליה כתוב “ביתר ירושלים,” שהייתה מלאה שרידים של סיגריות מדולדלות. פתיתים אפורים ומחוספסים של אפר כיסו בנקודות את השטח החום של השולחן והניירות שנפרשו עליו. חצי מהניירות היו שם כדי להרשים קליינטים. חלון פתוח לשמונה או תשעה סנטימטרים נתן לזרם אויר שהריח מעט מאמוניה להיכנס פנימה, מלבד רעש העיר. אולי שכבת האוזון התפוצצה, חשב בביוף. האפר על השולחן נע בעווית וזחל כאילו היה בחיים.
לפני שהוא התייחס למשתמע מהמשפט שהאישה כרגע בטאה, בביוף הבחין שהיא דברה עברית שהייתה מעט שונה: הטעימה מלותיה לא במלרע ולא במלעיל אלא באמצע. העברית שלה נשמעה לבביוף ככנענית – לא משום שהכנענים בהכרח דיברו עברית כך – אלא משום (מאיזושהי סיבה) האסוציאציה קפצה למוחו.
בביוף התנועע בכיסאו. היה פנומן שהתגלה מדי פעם על ידי מיעוט קטן של תיירים נוצרים שטענו שהם ראו את ישו מתהלך בעיר העתיקה, כתוצאה מעודף זמן של אמונה משולב באווירה של עיר הקודש. בקרב היהודים, גם כן, היו אלה שטענו שהם המשיח. או המלך דוד. בביוף לא ידע על שום מקרים מדווחים של ראיית חייזרים. בכל זאת, בירושלים כל דבר יכול לקרות, ממש כל דבר. “הלכת למשטרה?” שאל.
“הלכתי, בחור,” אמרה מיד. “הם לא עזרו לי במיוחד. המליצו שאני אתקשר לאנשים נעדרים.”
“אנשים נעדרים? הם לא חשדו – (כמעט אמר ‘foul play’, לפעמים שרלוק הולמס התערב בחקירתו כאשר לא היה רצוי) – בפשע?”
“הם לא מצאו שום דבר שאינו כשורה.”
“ואת לא מרוצה?”
“אני כאן.”
כך את וכך אני, וכך אנחנו, חשב בביוף, מצטט מישהו שבו לא הצליח להיזכר. בשפשפו את החריץ של סנטרו הצר, חשב על דרך הכי טובה להיפטר ממנה, כאשר היא פתחה ארנק עור שהזכיר לו את הסוג שהסקוטים לבשו על חצאיות סקוטיות, והוציאה עשרה שטרות של מאתיים, שהיא הניחה בערמה על שולחנו. “אתה האיש היחיד בעולם שיכול לעזור לי. אני מתחננת לפניך, אדון בביוף, לעשות מה שאתה יכול. האם תעזור לי?”
“ברצון, גברת,” אמר בביוף ברצינות, משתדל שלא להצמיד מבטו אל השטרות האדומים ששכבו כל כך מפתים וכל כך קרובים, אדומים כשטיח בוכרי, אדומים כדגל הפועל ירושלים, אדומים כדגל ההסתדרות כשהתנפנף בראשון במאי בשנים הללו שממשלת העבודה הייתה בשלטון.
הוא הרים את ידו, מסמן לה לשבת, כפי שעשתה.
“אה, מתי ראית בפעם האחרונה את המנוח – את בעלך?”
“לפני שלושה ימים. או ליתר דיוק, שלושה לילות.כי אז הם חטפו אותו.”
“הם?”
“החייזרים. או החייזר. ראיתי רק אחד, אבל יתכן שהיו יותר שחיכו בחוץ.”
עבודת חיצונית, הרהר בביוף, אך החליט שלא להנחית את ההומור הזה על האישה. היא לא נראתה כמעריכת הומור, אפילו בנסיבות פחות קשות.
בביוף העביר מבטו בעיניים האפורות הברורות הכמעט בלתי אנושיות של האישה אל הכסף. ובכן, אין לזלזל באלפיים שקלים, חשב.
“תסלחי לי, אבל איך ידעת שהחוטפים של בעלך היו חייזרים?” בביוף הרגיש צורך חריף ללעוס גפרור, אלא שמשהו בנוככחות המרשימה שלה מנע אותו מלעשות כך.
“אם היית רואה יצור אפור שגובהו כמטר בעל ראש גדול וגוף קטן שעומד לפניך, מה היית מסיק.”
עוץ לי גוץ לי, חשב בביוף, או בן-גוריון, אלא מה שאמר היה “תפסתי את הפואנטה שלך. ועל עובדה זו דווחת למשטרה?”
“כמובן. הם דחו אותה.”
“משטרת ירושלים שלנו היא לפעמים doubting Thomases.”
“ואתה, מר בביוף?”
היא שאלה את זה בטון כלשהו שגרם לבביוף להתגונן. למעשה הוא נפגע מטונה.
“בואי נגיד, גברת . . .”
“ברמן.”
“גברת ברמן, למדתי בתוך תהפוכות החיים – בגלל תהפוכות החיים – לגלות פתיחות. האם מישהו אחר ראה את ה . . . יצור הזה?”
“בודאי.”
“אה, עד.” הוא התכופף קדימה כדי להושיט יד לעט ולפנקס.
“בעלי.”
“הוא שנעדר.”
“כן.”
הוא החזיר את העט והפנקס לשולחנו.
“מישהו נוסף?” שאל, בתקווה אך גם בספק.
“אף אחד נוסף, מר בביוף. אך יש לי חוכחה נוספת.”
“תמשיכי.”
“דקרתי אותו.”
דקרת אותו! מי?”
“לא בעלי. היינו יקירים – עדיין יקירים זה לזה. את החייזר.”
“את דקרת אותו.”
“כן כבר אמרתי. בהגנה-עצמית. או בהגנה על בעלי.”
כל בית משפט היה מזכה אותה – כמובן שהגנה-עצמית מותרת אם הנתקפה היא אישה והתוקף הוא חייזר, אפילו אם גובהו רק מטר.
“ועם מה דקרת אותו?” בביוף הרגיש עצמו מעונין, גם אם מטיל ספק, בסיפור היותר ויותר מיוחד במינו.
“פותחן-מכתבים. הפותחן שאני – אנחנו – קנינו בטורקיה. אנטליה, אני חושבת.”
“את הרגת אותו – את היצור.”
“לרוע המזל, לא. מיד הרגשתי את עצמי הופכת לחסרת תחושה – כתוצאה ממעשיו של היצור, ואיבדתי את ההכרה. כאשר היא חזרה שוב, היצור, ויותר חשוב, בעלי, נעלמו.”
“ואת זה אמרת גם למשטרה?”
“אמרתי.”
בביוף נאנח: “ומה הייתה תגובתם?”
“הם לא האמינו לי.”
בביוף התבונן היטב בגברת ברמן, פניה ושפת הגוף שלה, אבל הם לא גילו כלום. עכשיו הוא עמד על רגליו, צועד הלוך ושוב במידה שהמשרד/תא שלו הרשה. בתוך ראשו מחשבות נדבקו יחד כגושי חומוס בכדור פלאפל.
“אפשר לראות את הסכין?”
פותחן-המכתבים.”
“מצטער, חשבתי על מטרת-הפעולה. פותחן-המכתבים.”
“בודאי. אתה מחפש כתמי דם.”
“כן . . . אם ליצור יש דם.”
“מוכרח להיות לו. או משהו מקביל,” אמרה, מסתכלת בו כאילו הוא נעשה מזכוכית, כאילו שהיא מסתכלת מבעד לו. הוא הרגיש כאילו שלא היה קיים. או אם היה קיים, היה כתולעת שציפור הרגע ראתה.
“או משהו מקביל,” מלמל בביוף. “אחריך, גברת ברמן.”
ארומת הבושם של האישה נישאה אחריה. בושם דיסקרטי, שונה. הוא נראה כמעט נובע מגופה. נעליה השמיעו קול קל, אווירי, מרשרש על הרצפה כאשר היא הלכה, כמו שק של פלאפל שהתעופף ברוח על מדרכת בטון.
ברגע שגבה הסתובב, הוא חטף את הכסף, מופתע מטריותו וחדישותו כאילו הרגע הודפס, דחס את השטרות לתוך ארנקו, בהרגשה כאילו הכתים את ה’בייגל הנוצץ’ שדמיין צדי פעם מעל ראשו כאשר זיהה את עצמו עם הבלש שידוע כ”הסינט,” הלך אחריה החוצה, בדרך למעדנייה בהזדקקו באופן דחוף לסנדוויץ ה’מובחר פיני גרשון’ המכיל פסטרמה, דג פיילה, תרנגול הודו, שווארמה, כבד קצץ, וסלט כרוב, ועצר לרגע רק כדי לנעול את הדלת והתבונן כמו שעשה לעתים קרובות לאחרונה כדי לעודד את עצמו, באותיות המוזהבות על הדלת העשויה זכוכית:
ברוך בביוף
חוקר פרטי

באותו אחר צהרים, כשעמד לצאת מהמשרד לבקר את גברת ברמן, הופיעה לפתע המדוברת. “הוא חזר,” בישרה.
הבעל או החייזר, שאל לעצמו בביוף בשהות שבאה לפני שהוא שאל, “מי חזר?”
“בעלי.”
“חי?”
“כו, אם כי מזועזע ביותר בגלל חווייתו. הוא נח בבית. אבל חוץ מזה, הוא כמעט כפי שהיה קודם.”
התאמץ בביוף שלא לגלות את הקלתו. כעת הוא יכול לצאת מן הפרשה המוזרה הזאת. יתכן שהבעל ברמן היה עסוק מספר ימים בדייג באילת. ובכן, זה יעלה לו, או לרעייתו, באותם אלפיים שקלים.
“סוף טוב – הכל טוב, גברת ברמן,” אמר בביוף בעליזות. “זו הייתה לי פריבלגיה לעשות עסק אתך.”
“לא כל כך מהר, מר בביוף. יש עדיין קצת חוטים רופפים להתיר. מחר בשעה שתים אחרי הצהרים יהיה נוח לביקור שלך? כדאי לך.”
המשפט האחרון רמז להצעה שלא יכול היה לסרב לה. ולמה לסרב? אם הברמנים רצו לשלם לו בשביל לשמוע את הסיכום שלהם, זה עניינם. “שעה שתים תהיה טובה. דרשת שלום ממני למר ברמן.”
מר ברמן התברר הסתבר כבן אדם אפור-שער, בערך בן שישים, מבגר יותר מאישתו ורוכש כבוד אליה. הוא נראה כמו גרסה ייקית של הרקולה פוירות; הוא היה נמוך וראשו היה בצורת ביצה בערך. עליו היה שיער אפור כה דקיק שנראה כאילו נופה דרך גזה. הוא יכול היה להשתמש בזוג נעל-הגבהה. אלא שלא מכל מקום. הם היו חייבות לבוא מ”פרימן.” הוא קרוב לוודאי נעל קרסוליות עם הפיג’מות שלו. הוא ישב בכורסה בסלון ונראה – ובכן, כמו בן אדם שרק נחטף והשתחרר על די חייזר, חשב בביוף. הקלה-מבולבלת נראתה על פניו של מר ברמן. פרצופו היה כמעט אפור בצבע אבן-ספוג, אף על פי ששפתיו ופינות נחיריו היו גיוון בגוון בהיר יותר של אפור. היה לו זוג העיניים החמקמקות ביותר, המתועבות ביותר, שבביוף אי-פעם ראה ממוקמות בתוך ראש של בן אדם. למרות מאמציו של בביוף למנוע ממנו להוציא את עצמו מכיסאו אחרי ההכרות זה לזה, עמד, חלש, ונגש אל בביוף בהליכה של חתול-על-אצטבה – ראשו התנדנד בשל מאמציו. לחיצת ידים חלשה התרחשה; בביוף עצר את עצמו מלבצע את האחיזה-בחוזקה הידועה שלו מתוך יחס של כבוד.
אגודליו של מר ברמן משכו את תשומת לבו של בביוף. כל אחד מהם היה בעל צורה מוזרה, רזה וצר כאצבע נוספת, בלי סיבוב במפרק הראשון. בביוף הביט במהירות בידיה של גברת ברמן, שהיו מקופלות בחיקה כשהיא ישבה בכורסה השניה. הן היו מכוסות בכפפות. הוא שאל את עצמו אם זו הייתה הסיבה לכפפות. הוא נסה להיזכר בידיה מביקורה הראשון למשרדו. אז הטבעות שלה תפסו את תשומת הלב שלו, במיוחד הטבעת עם האבן. האם זאת הייתה מטרתה? היא קבעה בו מבט שיכול היה להפיק תוך רגע קערת עמבה לפרמפרוסט, כאילו שיכלה לקרוא את מחשבותיו. היה כמעט נעים לפנות אל הזכר מן השניים. “מה שלומך, מר ברמן?”
“שלומי? לא רע. במיוחד בהתחשב במה שעברתי.”
אם, כפי שהוזכר קודם לכך, גברת ברמן הטעימה את העברית שלה בין מלרע לבין מלעיל, בעלה נראה כלא מטעים את העברית שלו בכלל, או מביישנות או מאדישות, בביוף לא יכול היה להחליט. עם זאת היה רמז דק של מבטא שנשמע ייקי.
“ומה באמת עברת?”
גברת ברמן זרקה בבביוף מבט חד. הוא הניח שהמבט נבע מן העובדה ששאלתו הראתה על ספק מסוים לגבי גרסתה  בנוגע לאירועים.
“גיהינום, מר בביוף, גיהינום – אם לדבר באופן מטפורי, כמובן. כאשר לוקחים אותך בניגוד לרצונך לחללית חייזרית, להיבדק בקפדנות תחת מיקרוסקופ – אם לדבר באופן מטפורי, זו אינה חוויה נעימה.”
אז בביוף ידע שני דברים בקשר למר ברמן. אחד, שהוא סבר שנחטף על ידי חייזר ואחר כך שוחרר. שני, שהייתה לו נטייה לדיבור מטפורי. מר שרלוק הולמס קרוב לודאי יכול היה להסיק הרבה יותר מן המראה החיצוני וההתנהגות של מר ברמן, אבל טכניקות-החקירה, והמזגים, השתנו. בביוף שאל את עצמו שאלה אחת בלבד: האם מר ברמן שיקר או הזה?
“שב, מר ברמן, וספר לי עליו – אם גברת ברמן הסכימה.”
בביוף רצה לתפוס אותה לא מוכנה. אולי הבעל-ברמן יכול לגלות דבר-מה שהאישה-ברמן לא רצתה שיגלה. בביוף לא ידע למה הוא חשד בגברת ברמן במשהו, אבל הוא חשד. אולי מפני שהייתה זו היא שבאה אליו עם הסיפור בהתחלה. אולי מפני שנראתה כל כך שונה. הוא לא עוד חשב עליה פשוט כעל דוגמנית של אפנת עור שעברה את שיאה. רק הסיפור שלה (וכנראה זה של בעלה) היה מתאים ל”הבימה.” אך איך להסביר את כתם הדם על פותחן-המכתבים שהראתה לו, אם היה כתם דם?
“כן, חיים,” גברת ברמן פנתה אל בעלה. “ספר שנית למר בביוף על מה שקרה.”
אז השם הראשון של הבעל-ברמן היה חיים. לבביוף הייתה דיעה קדומה נגד השם חיים; פעם היה לו מורה בשם חיים שבקר אותו בגלל שדקלם באדישות. כעת היה תורו של חיים לדקלם.
עיניו של מר ברמן נעו ממקום למקום כשהשתדל לזכור. עיניים בצבע אפור מת, כמו מים חצי-קפואים בתוך פנים של בצק אפור. הברנש הזה הצטרך דחוף כמה ימים טובים מתחת לשמש על איזה חוף ים, חשב בביוף. אף אז אולי התוצאה יכולה הייתה להיות יותר גרועה – כמו הגולם של פראג עם מתיחת פנים. השפה של ברמן הייתה בין שניניו והוא נענע אותה כמו גור כלבים עם ציצית השטיח.
“שכבתי במיטה בדיוק לפני שהלכתי לישון. גברת ברמן קראה במיטה לידי. כמעט שנרדמתי כאשר שמעתי משהו. פקחתי את עיני וראיתי שגברת ברמן יושבת זקופה במיטה, תומכת את עצמה בשני זרועותיה. היא הסתכלה בכיוון החלון. על פניה הבעה של תמיהה. פניתי כדי להסתכל על מה שגרם לה. ראיתי ננס. ננס עם גוגולת מוגדלת. ועור בצבע – אני סבור שהניסוח הוא – אבן ספוג. המחשבה הראשונה שלי הייתה: מה הוא עושה כאן? מיד אחריה באה מחשבה שניה: כיצד הוא נכנס? לפני שיכולתי לפנות אליו, אשתי הרימה את פותחן-המכתבים מהשולחן שליד המיטה וזקנה על האיש הקטן. אשתי כנראה תפסה לפני שהאיש היה בעצם חייזר. אולי בעל נטייה לגרום נזק. אני איטי בפעולה מאישתי ועדיין לא תפסתי את מה שקרה. אז הבחנתי שהיא קפאה והתמוטטה על הרצפה. כמעט באותו רגע חשתי את עצמי מאובן ואני, גם-כן, אבדתי הכרה, אז כמעט אבדתי אותה.
בביוף הבחין בכך שמר ברמן דיבר לאט. בכך שהוא הדגיש כל מילה. כל אות. אך היה חסר-רגש באופן מוזר במה שאמר. “רק במעומעם הייתי מודע לכך שאני מובל איכשהו למקום – אני מניח עכשיו שהיה החללית שלהם – ואחר-כך עברתי בדיקה. כנראה הם מדדו אותי והשיגו מידע פיסיולוגי. כאשר הוחזרתי, כבר עבר שבוע. אני מניח שהייתי תחת הסתכלות במשך כל פרק-זמן זה. אני לא זוכר הרבה, אבל אני מניח שזו הייתה כוונתם.”
הדופק בגרון האפור הרזה דפק בגלוי, אלא שכל-כך האיטיות עד שהוא כמעט לא נראה כדופק בכלל. קצות הממחטה המקופלת בכיס העליון נראו מחודדות מספיק כדי לחתוך לחם – או צוואר. הקפדנות על הסדר והניקיון בלבושו הייתה כך שבביוף האמין שגרגיר אבק היה גורם לו יותר כאב מפציעת קליע.
דרך החלון הגדול, האור הזהוב הירושלמי של אחרי הצהרים נכנס פנימה, האיר את החדר ונתן הופעה מוזהבת ומזורה לפניהם של הברמנים. בביוף היה שקט. היו כל-מיני סוגי דממה. הוא למד את דרכי הדממה. או כך חשב עד שהוא פגש בברמנים. הם לא נראו מאוימים על ידי הדממה שלו.
“עשית היטב, יקירי,” אמרה גברת ברמן כאשר הוא סיים. היא הלכה אליו וטפחה על ידו.
“תודה לך, יקירתי,” הוא חייך אליה. לבביוף החיוך נראה יותר כעיוות פנים.
בביוף האזין בהקשבה לתיאור המפורט של מר ברמן בשביל תוכנו, אך גם בשביל צורתו. החרון נגע לשאלה, האם הוא הודרך כעד לפני שהעיד במשפט, על ידי גברת ברמן במקום על ידי עורך-דין. גברת ברמן נראתה כחשה הקלה כשהוא סיפר, או שבביוף רק כך? הוא הסתובב על הספה כדי לפנות אליה. “והבחנת בחזרת בעלך כשהוא נפל ב’פלופ’ לידך במיטה – או שהופל ה’פלופ’ על ידי החייזר?”
“‘פלופ’? אתה אכן משתמש בדיבור מוזר לפעמים, מר בביוף.”מבטה, למרות זאת, הצביע על העובדה שהיא הוטרדה יותר מן הספקנות שלו מאשר מהניסוח שלו. “לא נפל ב’פלופ’, כפי שאתה מבטא באופן כל כך נמרץ,” המשיכה. “אכלתי ארוחה קלה במטבח אתמול בלילה וכאשר חזרתי הוא היה במיטה.”
בביוף נמנע מהפיתוי לשאול את גברת ברמן ממה הורכבה ה’ארוחה הקלה’. הוא פקפק אם היה זה ה’מובחר פיני גרשון’. “ממש כך?”
“בדיוק כך.”
כאשר גברת ברמן התרגזה, היה לא אופן דיבור מכוון, קצבי, שהזכיר לבביוף את דודתו-הגדולה. כאשר היא רצתה להתעקש על משהו, הייתה טופחת שוב ושוב בראש השולחן עם תחתית כוסה כדי להדגיש.
“מה הייתה השעה?”
“בערך תשע.”
“על פי הזמן שלהם או שלנו?” נמנע בביוף מלשאול. הוא צעד לאט מסביב לחדר במשך כמה רגעים לפני שנעצר ופנה אליהם. “אז שניכם מסכמים על האירועים שמסביב . . .החטיפה.”
שניהם פתחו את פיהם באותה רגע באישור, כאילו על ידי טלפתיה. לא הייתה דרושה הגאוניות המתמטית של פרופסור מוריאריטי כדי לחבר אחד ועוד אחד כאן: הם היו בפה אחד בקשר לכל מה שקרה פה, ויהי מה. ההסכמה לאירועים עשתה רושם על בביוף כאילו בטאו אותה שני תוכים.
ציפורים מוזרים, חשב. מה שאמר היה, “טוב מעוד. ובכן, אני מוכרך ללכת.” הוא החליט נגד הוספת המלצה שמר ברמן ילך לבית כנסת הסמוך ביותר לברך ברכת הגמול על הצלה מסכנות.
במהרו לצאת כדי להרהר היטב במצב, באווירה היותר-נורמלית של משרדו, שכח בביוף אפילו את ההבטחה של ממון נוסף מפיה של גברת ברמן ביום קודם.
גברת ברמן לא שכחה. היא מסרה לו צרור שטרות. עוד אלפיים. עוד חבילת שטרות טריים וחדשים למלא את החלל בארנק שלו. פתאום הוא הרגיש קרוב אליה. “אלף היה מספיק,” אמר, בלקיחת הכסף.
“בכלל לא, מר בביוף,” השיבה. “אנו מודים לך.” היא הושיטה את ידה העטויה בכפפה לפרידה. הוא לקחה. אחיזת הייתה כמלקחי איש מוכר-קרח. הוא חש שלעולם לא יבין לגמרי מדוע האישה הזאת פנתה אליו בכלל. פרשת החטיפה והחייזר, כפי שהוא כינה אותה תישאר תעלומה. עם זאת הוא הטיל ספק שאפילו פיליפ מארלו או שרלוק הולמס לא היו יכולים להצליח בפענוחה יותר ממנו.
כאשר יצא ממגורי הברמנים, אפה חמה כמו נשיקת תינוק נפלה על ראשו. טיפת גשם, הייתה מחשבתו הראשונה. הוא לכסן-מבט השמיימה. השמים היו ללא עננים. נטף של ציפור, הייתה מחשבתו השניה. “אולי המלטיס פלקון,” מלמל, לא שמח במיוחד עם אות לבאות זה. היה לו די והותר מציפורים ליום אחד.
תוספת אפשרית
אבל פרשת החטיפה והחייזר לא הרפתה ממנו. כמו הבלש הטוב שהיה, בביוף החליט לבקר שוב את הברמנים – כשהם לא בבית – כדי לנסות לברר מה אתם וגם מה עם סיפורם המוזר. לאמת אותו, כדברי גברת ברמן, או לחשוב אותו ככזב כדבריו.
מהרחוב הוא יכול היה לראות שלא היה אור דולק בבית הברמנים. כדי להיות בטוח שאיש לא היה בתוך הבית, הוא הניח את אגודלו על הפעמון שעל יד הדלת. עברו חמישה ימים מאז שצלצל באותו פעמון. נראה כמו שנה. הוא שמע את הצלצולים והמתין. שום דבר לא קרה. אף אחד לא צעק “תרמתי במשרד,” או פתח את הדלת, או רץ החוצה. הכל היה שקט ושלו. שום סיבה להתרגשות כלשהי. זה היה רק בביוף שמחפש חייזר. הוא עשה את זה די טוב עד כה. בביוף-המיטיב-לצורות-חיים, קוראים לו. הם הכינו לו כותנת משוגעים למקרה הצורך. בחור די נחמד, שפעם, לפני מיליוני שנים . . .
הוא הוציא אולר רב-שימושים שגרם למערכת כלי-הכניסה הידועה של שרלוק הולמס להראות מיותרת. בעזרת השני מן המתקנים שניסה בביוף, הוא נכנס לבית.
כמו השטיח, הוא כיסה את המקום מקיר לקיר. עיניו ואצבעותיו הרזות – אותן אצבעות שאמו קיוותה שילטפו את מיתריו של כלי נגינה בוכרי ושאביו קיווה שעשויות יהיו ללטף יהלומים בעסק של חיתוך והברקת יהלומים – נעו ללא מהרות נראית לעין, בחנו ביסודיות, בדקו בקפדנות, בוודאות מומחית. כל מגרה, ארון, קופסה, שק, ארגז – נעול ולא נעול – נפתח ותוכנו נבדק על ידי עיניו ואצבעותיו של בביוף. הדבר היחיד בו מצא התעניינות ולו זמנית היה על ראש השידה: ארבעה קרעים פוליגונים של שני כרטיסי טוטו קרועים. (כנראה לא זכו,” מלמל.) הוא הוציא ספרים ממדפים ואחז בהם הפוך כדי שכל דבר שהיה בין הדפים ייפול החוצה. אחרי שגמר, הפסיק לרגע כדי לקרוא את כותרות הספרים. ההיסטוריה הדפיניטיבית של קבוצת כדור הרגל ביתר ירושלים, עשרים וחמש דרכים לזכות בפיס, איך להרוויח בבורסה ללא תשלום מסים, טקטיקות לנצח בשש-ביש, ההעדפות שלך באירוויזיון. אין מכניקה בין-כוכבים או אפילו מדע בדיוני? שום כלום שקשור לנסיעה בחלל. הדבר הקרוב ביותר שהוא מסוגל למצוא היה פחד מטיסה III.”
בחדר השנה, על המיטה נמצאו כרים זה לצד זה. ובהם שקעים שהיו יכולים להיגרם על ידי ראשים. אבל איזה סוג של ראשים? שאל בביוף את עצמו. הוא הסיר את כלי המיטה מהמיטה. הוא חיפש בליטות במרפד והציף מתחת לשטיחים, ובתחתית של כל רהיט ורהיט. הוא הוריד תריסים כדי לוודא ששום דבר לא הוסתר שם כאשר הורמו. הוא התכופף דרך החלונות כדי לראות ששום דבר לא נתלה מתחתם מבחוץ. הוא הסיר תמונות מהקיר ובדק אותן. הוא פתח ארונות. לכל ארון הייתה ידית כדורית מקריסטל. הוא סובב את הידיות בממחטתו וחיפש בפנים. אורן אחד היה די מלא בבגדי גברים. היו שם זוג חליפות וכמה ז’קטים בעיצוב משובץ. הטעם הסרטוריאלי שהם שיקפו נראה הכל חוץ מזה של חיים ברמן. בביוף סגר את הדלת והלך לאורן הבא בתור. ממחטתו מוכנה בשביל הידית. בזוכרו את הממחטה
המקופלת היטב של אדון ברמן, הוא הרגיש לרגע כבוזז. אבל רק לרגע. כל בגד ובגד נבחן בידים שמיששו אחר בליטות מלשינות בשעה שאוזניו האזינו לרשרוש של נייר בין אצבעות לוחצות. באורן אחד הוא מצא ברביקיו נישא ואופני כושר. הוא נקב במזלג מכלי אבקה וצנצנות קרם על שולחן הקוסמטיקה. הוא אחז מרססים ובקבוקים למעלה מול האור והוא לא חפש אחר איומים לשכבת האוזון. הוא בדק כלי אוכל וסירים ואוכל ומכלי-אוכל כפי שאמו בדקה אותם לפני פסח כדי לאשר שהם היו טהורים מחמץ.
על שולחן המטבח עמדו צלחות. שתי תחתיות עליהן נחו ספלים, שני גביעים לביצה, מלחיה ופלפלת, צלחת עליה ארבע זיתים שחים, סלסלת  קש שהכילה משמש אחד., בקבוק חצי ריק של “שבע שבע שבע” שחצי
מתוויתו נשרה, שקית סגורה של קפה טורקי (בביוף פתח אותה, לא מצא כלום, סגר אותה), מכל של שקיות תה ויסוצקי (בביוף אחז את השקיות למעלה מול האור), קערה שהכילה סוגר, כד חרס חום שכרבע ממנו הכיל חלב ללא שומן שהחמיץ, צנצנת ריבה (בטעם תות שדה), גבינה בעלת ריח נהדר, אם כי לא מוכר. “הם לא היו בבית כל היום, אולי יותר,” חיווה בביוף את דעתו בקול רם.
הוא הריק את  פח הזבל על עיתונים פרושים, שהסתירו את הכותרת המדכאת: “כתב אישום מוגש לפילגש השר על תביעה ברמה של דמי נסיעותיו.” הוא פתח את המכסה של הניאגרה בבית השימוש, רוקן אותה ובחן את תוכו. הוא בחן ובדק את מסננות האמבטיה, את הכיור, מכונת הכביסה ואת הרצפה.
הוא לא מצא שום דבר יוצא מן הכלל או שלא מן העולם הזה. “אם החומר הזה שייך לברמנים, והם חייזרים, המשחק שלהם הוא למעלה ממני. או שהם השלימו את מתודת המשחק של סטניסלבסקי על הכיפאק,” מלמל בביוף לעצמו.
הוא יצטרך לחזור ולדבר עם הברמנים – בכבודם ובעצמם.
בדרך למגוריהם בביוף זמזם לעצמו שיר. הוא התקשה להיזכר בשמו. לבסוף הצליח: ‘פה קבור הכלב.’ שם המתאים על מצבתו של הבלש בביוף, חשב.

כשהגיע למקום, הברמנים עוד לא היו שם. השלט הכפרי שהכריז “הברמנים” הוחלף על ידי אחר, מודרני: “השבתאים,” בצבעים מהבהבים שהשתנו לפי זווית הצופה.
בביוף לחץ על הפעמון.
שפתיים ארגמניות ענקיות פתחו את הדלת. הוא לא היה מוכן לשפתיים האלה. הוא היה מוכן לשפתיים (אם בכלל) שונות לגמרי – השפתיים הרזות, הקבועות, האפורות של גברת ברמן, כי בטח היא הייתה פותחת את הדלת ולא בעלה. אבל בביוף חזר לעצמו מהר. בעסק שלו לומדים לחזור לעצמך מהר. השפתיים, הבחין, שייכות לאישה ג’ינגית אשר צבע שערה המקורי היה קרוב לודאי צבע אחר. עם עיניים גדולות כשזיפים מיובשים ענקים, שלבשה מיני בורדו קצרצר והדוק, חגורת זהב, נעלי סירה מוזהבות, וסוודר בורדו עם ניצוצות זהב אשר הצליח להסיח את הדעת ממחשופה הנדיב. הבושם שלה, קונקוקציה כלשהי של לימון ודבש, צף החוצה ונפל עליו כמו גרגרי חול בחמסין. יופי פניה היה אולי חמש שנים מעבר לרגע השיא שלו. “כ—ן?” שאלה בין לעיסות המסטיק שלה.
איש חבוש כובע עליו נכתב “אוזו – הפיבורט של יוון” הופיע מאחורי אישתו, “מה אתה רוצה?” שאל.
“הברמנים,” אמר בביוף. “הזוג שגר פה. בשבוע שעבר. איפו הם?”
“אה,” נרגע האיש. “הם שכרו את הבית רק לחודש. כשהיינו בחופש. קרוז. יוון, טורקיה, ורודס,” הצביע על הכובע. “זה מהחלק היווני.” (זה מסביר את הגבינה, חשב בביוף.) “הם עזבו לפני כמה ימים. רק היום הגעתי לתלות את שלט הדלת הישן.”
“הם השירו כתובת?” שאל בביוף.
“לא, אבל הם שלמו היטב. יותר משביקשנו. אין לי שום צורך למצוא אותם. אתה חבר שלהם?”
“אינני בטוח,” אמר בביוף, נוגע באצבע בסנטרו בלי להיות מודע לכך. “אני מקווה לגלות זאת.”
מפתח הדלת, הוא יכול היה לראות שהרהיטים היו אותם רהיטים. על שולחן הקפה הוא הבחין בכוס שבקצה שלה היה סהר של שפתון בצבע ארגמן חם. לא שפתיה של גברת ברמן, חשב בביוף לעצמו. הוא הוציא את כרטיס הביקור שלו ונתן אותו לאיש. “אני חוקר פרטי. הברמנים שכרו אותי. ביקרתי אותם פה בבית זה. אני יכול לשאול אותך כמה שאלות?”
האיש הסס. “בסדר, מגיע לך לפחות את זה,” אמר וצעד אחורה. “בוא תכנס. אנחנו השבתאים, מימון ותקווה . . . למה הם שכרו אותך?”
“זה סיפור בפני עצמו,” אמר בביוף. “הבחנתם במשהו לא רגיל ביחס אליהם?” שאל כלאחר יד, אף על פי שהשאלה תוכננה מראש, ברגע שכולם ישבו.
מימון חשב לרגע. אך הייתה זו תקווה שדיברה. “כמובן שהבחנו. שנינו הערנו על כך. היה משהו לא לגמרי בסדר במראה שלהם.”
“לא רק במראה שלהם, אמר הבעל. “הם דיברו במבטא מוזר. לא בדיוק ישראלי. משהו אחר.”
“הם נאבקו עם הרישים שלהם,” הוסיפה האישה.
“זוג ציפורים מוזר,” אמר מימון. “במיוחד הדיבור שלהם. קשה לקבוע מאיפה באו. שאלתי את מר ברמן פעם. הוא אמר, “לא מהסביבה.”
אחרי שנשם נשימה עמוקה, שאל בביוף, “הם אף פעם לא דברו על  . . . אנשים מכוכבי-לכת אחרים,חלליות, דבר-מה מסוג זה?”
בני הזוג הביטו זה בזה. “לא, אמר הוא לבסוף. היא הנידה בראשה באיטיות לשלילה, מאשרת את דבריו. “הם התעניינו בדברים כאלה, עביימים וכאלה?” שאל הבעל.
“כך אני חושב,” אמר בביוף. הוא ישב בקצה הספה, מרפקיו על ברכיו, לחייו בידיו, מביט ברצפה שקוע במחשבות. אז הרים את ראשו והביט ישר במימון שבתאי במבט שהיה גלוי-לב כמעט באופן מוגזם. “ואף פעם לא ריאת . . . באזור . . . איזשהם, אה, עצמים בלתי מזוהים?”
מימון נראה לא בטוח. אז הבהיקו פניו. “למה שאנשים מפלנטה אחרת יבואו לירושלים? ”
“‘קיבוץ גלויות,’ עמד בביוף לנמק, אך החליט שלא לעשות זאת. מה שהוא רצה ממימון היה אינפורמציה. גניבת ההצגה ממנו לא תסייע להשיגה. ולכן נאלץ בביוף לחייך. אז חזר על שאלתו. בטון שהראה שהוא רצה תשובה.
עם זאת הייתה זו תקווה שבתאי שהתפרצה לפתע. “אני לא יכולה לשמור את זה בסוד לרגע נוסף. אני פשוט מוכרחה להגיד למישהו. גם אתה מרגיש את אותו צורך, ממין. תודה בכך.” אבל לפני שהיה מסוגל, המשיכה אשתו. “לילה אחד, מימי, אתה זוכר. מהחלון – קראתי לך להסתכל בו. זה בא מהצפון . . . התנועע מעל לכנסת . . . נמוך, גדולה מאד. צורה שמורכבת מאורות עגולים, דמויי פנסים ענקיים שאורם שקט . . . סדורים באופן סימטרי בצורת חץ. הצורה כולה רטטה, הפנסים רטטו כל אחד לעצמו, אבל לא אבדו מן המבנה הערוך כחץ. זה זז, שטוח, במקביל לקו האופק. התנועה הזו מצפון לדרום ארכה לא יותר מ-15 שניות. זה היה יפה . . . זה נעלם לפתע מאחורי ענן לבן.” חייכה, “אני לא מאמין בדברים כאלה ועם זאת ראיתי אותו.”
“כן, היא קראה לי,” אמר מימון. “אמרתי לה שהיא ראה את אחת מספינות האוויר בהן משתמשים האמריקאים כדי לפרסם את מוצריהם. מקדונלדס וכאלה.”
“אל תהיה טיפש, מימון.”
“אולי ראיתי משהו רחוק, אבל יתכן שלא ראיתי.”
בביוף נאנח. “האם הברמנים אף פעם לא דברו עלי, ברוך בביוף, או על בלש פרטי?”
“לא,” אמר מימון. “לעולם לא,” אמרה תקווה. “הוא חייב לך כסף?” שאל מימון.
“לא. הם שלמו לי היטב אבל הם היו חייבים לי הסבר.”
הוא הטיל בספק אם אי-פעם יקבל אותו.