יום ראשון, כמעט ארבע אחר הצהריים ואף אחד עוד לא עלה, בעיות בהגברה כנראה.
איתי מצא עצמו גורר נעליים שחורות וכבדות על קרקע לא מוכרת, הרחק מחבריו למסע.
שלוש מחשבות בהקו ברורות במוחו:

1. השורשים של העצים האלה גדולים רצח.
2. ללכת מרחק עם שלפוחית מלאה זה זין רציני.
3. קר.

והוא לא טעה. השורשים היו גדולים ומפותלים להחריד, בני מאות שנים כנראה, ההליכה ביניהם, מעליהם ולעיתים מתחת לאחד גדול במיוחד הייתה מאתגרת בלשון המעטה וכמעט ובלתי אפשרי עם שלפוחית מלאה כשלו.
איתי ניסה להיזכר כמה ומה בדיוק שתה כדי לגרום להצטברות כה מדאיגה של נוזלים.
שלושת בקבוקי הבירה חלפו במוחו, גם הכוס של הוודקה-אשכוליות והספרייט עם הכתב המוזר, אבל הנער בחר להטיל את האשמה על בקבוק המים שחבריו המשיכו לדחוף אל מול פניו.
“שלא תתייבש”, אמרו, “אתה תמיד מתייבש”.
אולי צדקו, הוא הרי נוטה לשכוח לשתות בזמנים כאלה, אך כרגע הוא היה יכול להישבע שאם יפתח את הרוכסן יצליח להציף את העמק.
אז קילל את חבריו, ואת בקבוק המים, ואת השלפוחית המלאה שלו, ואת הקור, כי היה קר.
כמה קר בדיוק לא הצליח לאמוד, לא היה שלג מסביב והאדמה הייתה יבשה עד כמה שהצליח להרגיש, אבל כל נשימה מאומצת של הנער נתלתה לה מתמהמהת באוויר, נראית בבירור לעין.
אז בהחלט היה קר מאוד, אך קור, כמו כל דבר אחר הינו יחסי, ואיתי הניח שלאדם שבילה את כל חיו בישראל, ועוד בבאר שבע, יהיה קור אירופאי שכזה זר ונושך להפליא.
הוא הגיע לעץ עצום, כהה קליפה עם אזוב שגדל פראי על שורשיו העתיקים, ידו של איתי נשלחה קדימה ואצבעותיו הסדוקות נגעו בגזע, הוא הביט מלא בהשתאות כדי לגלות את שמש אחר הצהריים מבליחה מבעד לחופת העלים.
המראה המרהיב גרם לנער לנשום עמוק, לקחת את הרגע לריאותיו למרות הקור הכואב.
הוא החל פותח את מכנסיו.
ראשונה פתח את החגורה, ללא מאמץ מרובה מחמת גודל האבזם.
לאחר מכן התחיל עם כפתורי הג’ינס, אצבעותיו נלחמו ארוכות עם הראשון עד שזה הסכים לוותר לנער, השני לעומת זאת היה עיקש יותר, עכשיו מצא עצמו איתי מקלל את ממציא החנות המכופתרת, ואת אצבעותיו הקפואות שמיאנו לציית להוראותיו הפשוטות ביותר.
רעש. זרדים נשברים ומחטים נמחצות.
איתי מיהר וסגר את מכנסיו, מזנק מיד לחגורה ומדלג על הכפתור העליון, תנועת צווארו כמעט והצליפה באוויר הקפוא.
עיניו הבהירות תרו את האזור ממנו בא הרעש אך דבר לא הופיע בפניו.
ואז שוב רעש, אותו אחד.. לא! צעדים!
ומילים בשפה זרה, גרמנית למשמע אוזניו הלא מלומדות. הוא החל פוסע חרישית מסביב לעץ אותו עמד להשקות, מותיר רק עין אחת בוחנת את השטח מעברו השני.
לאחר מספר רגעים של רעשי דריסת מחטים מתגברים הופיע גבר מזוקן לבוש שחורים ממעבר לעץ רחב במיוחד, הוא עשה את דרכו מעבר לשורשיו הפיתוניים של העץ ודילג מטה אל המובלעת הנמוכה בה רק לפני כמה דקות מצא איתי מפלט.
הגבר הסתובב וקרא חזרה מעלה בשפה הזרה, בתחילה ברכות ואז במה שאיתי הבין כחוסר סבלנות מתגבר.
רגלו של האיש בשחור החלה מתופפת ברוגז על רצפת היער, הוא קרא שוב אל העצים ונענה חזרה על ידי קול גבוה באותה שפה עלומה.
חצי דקה עברה לה ומעבר לאותו עץ הגיחה בחורה גבוהה וזהובת שיער, גם בגדיה שחורים מכף רגל ועד ראש, חולצתה קרועה לגזרים. איך גופה לא נכנע לקור העז, איתי לא הצליח להבין.
הבחורה עשתה צעד מעבר לשורש האחרון של העץ העבה, בעודה מחייכת טעתה ברגליה ומעדה קדימה, גופה, שנראה היה כי נבנה לטעמו האישי של איתי, הושלך קדימה אל תוך המובלעת הקטנה.
הגבר המזוקן זינק אליה והצליח לתופסה לפני שחלקיה המצוינים נגעו במחטים שעל רצפת היער. הוא הרים אותה, הם צחקו, הביטו מסביב לרגע ארוך ואז נפלו אחד אל השנייה, שפתיים לשון וידיים מגששות.

“כוס אימא של החארות, זבלים, חרמנים מסריחים, לא נותנים פאקינג להשתין בשקט!!!
אני אשבור את שי! פאקינג: ‘תשתה, זה חשוב’, מפגר! אני אראה לו מה זה ‘תשתה’ כשאני חוזר!” סינן הנער הכמה לשחרור, והחל עושה דרכו עמוק יותר אל תוך היער.

צעדיו הכבדים ופיסוקו הרחב הפכו את הליכתו לאיטית ומסורבלת, מתווה השטח לא סייע בהרבה, פה האדמה פנתה מעלה ואיתי מצא עצמו מטפס במדרון מתון אך מתסכל עד מאוד.
הוא הלך במה שהרגיש כמו שעות. למען האמת צעד הלאה מהזוג המתגפף רק עשרים דקות, יש להאמין שזהו זמן מוגזם לצעוד על מנת למצוא מקום להטיל מים בשלווה, אך עבור איתי היה זה כורך מאחר וצעד עשרים דקות מהאוהלים של חבריו עד למקום בו הופרע לראשונה, ולאיתי מאז ומעולם הייתה שלפוחית ביישנית.
המדרון נתן דרך למישור קצר בו צמח עץ גוצי ועירום, מבדיל עצמו מאחיו סביבו בגאון, הוא נראה קר וצמא, כמעט וקורא אליו לנער כה מלא בכל טוב.
איתי הניח שזהו מקום טוב ככל מקום. הוא ניגש אל העץ ושם את ידיו לחגורתו, חיכה לרגע והביט מסביבו, מאחוריו ואפילו מעליו. על כל מקרה.
בין רגע נפתחה החגורה וכפתורי הג’ינס איבדו אחיזתם בבד, הפעם אפילו הכפתור השני הסורר לא עמד בדרכו של הנער הנחוש.
טיפות של אושר ואנחת רווחה שוחררו לאוויר המקפיא של אחר צהריים זה, מתירים לכתפיו של איתי לרעוד קלות בעונג צרוף.
עיניו נעצמו.

“מה מעשיך ביער שלי?”

איתי פקח את עיניו בבהלה מוחלטת למשמע הקול הסמכותי להחריד, ובמאמץ שלא מן הטבעי הפסיק את הזרם האיתן ומיהר לסגור את מכנסיו.
את ידיו ניגב במהרה על הדנים הכחול והסתובב לפנות אל מקור הקול עם מבט מאיים המנסה לומר: “למה נראה לך שזה עניינך?”
אך כשהסתובב הנער פניו הביעו שלוש מחשבות תמוהות וברורות בעת ובעונה אחת:

1. כשבדקתי לפני רגע לא היה פה אף אחד.
2.  פאק, בורח לי קצת פיפי.
3. אין דבר כזה “דרקונים”.

“שאלתי אותך שאלה” המשיך הקול הסמכותי, מהדהד מסביב לאיתי, לא באוזניו אך גם לא בדיוק בראשו, “מן המנומס שתענה, מאחר ואתה משיג גבול בממלכתי”

לסתו של הנער נותרה שמוטה בעוד ידיו זינקו אל עיניים ספקניות, משפשפות אותן במרץ.

“משהו לא כשורה עם העיניים שלך?” עטפה השאלה את איתי.
“כן, משהו לא בסדר עם העיניים שלי! אני רואה פאקינג דרקון!”
“העיניים שלך בסדר גמור, תולעת. הפה שלך, לעומת זאת מטונף.”
איתי הפסיק לשפשף את עיניו ופקחן לאט, מוצא עצמו אף אל אף עם מה שהיה יכול לתאר רק כלטאה זהובה ענקית, בעלת כתר קרניים משוננות וזוג כנפיים כמו לילה אדום.
והיה יכול לתאר את המראה ככזה ולא אחר מאחר וידע באופן וודאי שאין דבר כזה “דרקונים”.
שפתיים קשקשיות עלו מעט וחשפו שורות אימתניות של שיניים לבנות, ארוכות להחריד.
אוויר חם פרץ קדימה ועטף את הנער בעננה של אדים מחניקים.
“פאק! פאק! אל תאכל אותי!”
הפה המאיים נסגר והראש העצום נמשך אחורה, היצור הלטאי צמצם עיניו לעבר איתי בבלבול.
“אתה מפוחד, אך מסיבה לא ברורה אינך מפסיק לנבל את פיך לרגע. האם אינך רוחש טיפת כבוד למעמד בו אתה נמצא?”
הנער בלע את האימה שנתקעה בגרונו והסדיר נשימתו. בעודו לופת את העץ העתיק מאחוריו הביט אל פני הלטאה וצייץ החוצה תשובה.
“כבוד שלטאה ענקית תאכל אותי למוות?”
העיניים המבולבלות הפכו כעוסות, ושורות השיניים נחשפו בשנית.
“אם תעז להשוות אותי שוב לרמשים העלובים של חרכי הקירות ותחתיות הסלעים, אני אדאג שהדבר האחרון שתצטרך לחשוש מפניו הוא נגיסה מהירה!”
“אני מצטער! לא התכוונתי להעליב! אל תאכל אותי!”
לשון של להבה הצליפה באוויר מעל ראשו של הנער המפוחד.
“ונבצר ממני להבין איך אתה יכול לחשוב שאין הוא זה כבוד גדול להוות לי לסעודה הראשונה מאז יקצתי.
אלה מסוגך נוהגים להשליך עצמם לרגלי בעודי פוקח עיניים”
“מסוגי?” שאל הנער עם יובש עז בגרונו.
“בני אנוש” השיב היצור המאיים, “לפחות בני אנוש עם מעט יותר יראת כבוד”
פניו של היצור הענק פנו הלאה אל העמק ואיתי החל זז באיטיות לצידו של העץ, מתכונן לנוס על נפשו בין העצים.
עין זוחלית אחת ניתרה לכיוונו של הנער.
“אתה לא זז לשום מקום.”
איתי קפא במקומו ונפל אל ברכיו. “אני לא בורח! בבקשה אל תאכל אותי! אני מתחנן!”
“השקט רוחך, חרק. אין לי כוונה לאכול אותך עכשיו”
עיניו של איתי נישאו מעלה אל הפנים העצומות.
“באמת?”
דממה קצרה ריחפה באוויר, גורמת למוחו לרוץ ללא מחסום ובמשגה מוחלט חמקה שאלה נוספת משפתיו.
“למה?”
אוזניו של הנער תפסו את המילה ועיניו נפערו באימה על הטעות שביצע, אך הזוחל לא נראה מוטרד כלל מהפליטה.
“מכיוון ודרושות לי תשובות” הגיע הקול ברור למרות שאיתי ראה בבירור הפעם ששפתיו של המפלץ לא זזו מאום.
“תשובות לגבי מה?”
“אינך יצור חכם במיוחד…”
ברגע זה איתי וכמעט פלט שאין נכון הדבר ושאפילו קיבל שבע מאות שישים בפסיכומטרי, אך עצר עצמו מחשש מהותי וממשי לחייו.
“כפי שאמרתי לך, אנשים נוהגים לזרוק עצמם לפני מלתעותי בקץ תרדמתי.
ומאחר וכבר ציינתי בפניך שאתה עלול להפוך לארוחתי הראשונה, אין אלא לחשוב מעט כדי להסיק שכשהתעוררתי לאחרונה במשכני לא נמצא בפני אפילו לא מטעם אחד בודד”
בזמן שדיבר הסתובב היצור והפנה גבו אל איתי, עכשיו ראה הנער את הדבר במלו גודלו, הדרו ואימתו. ארבע רגליים שריריות, עטורות קשקשים ומצוידות בטפרים ארוכים, זנב ארוך ומתפתל המסתיים בחוד דמוי חץ אדום וגב משונן הנישא לגובה שלושה מטרים לפחות. ומעל לגב והכנפיים נישא הצוואר הארוך, ועליו ככתר, הראש המקורנן עם העיניים הבוערות. איתי החל לחשוד שמדובר בדרקון.
“אני דורש לדעת…” המשיך הדרקון למראה, “מדוע?”
פניו הצליפו אחורה ועיניו בהו עמוקות לתוך אלה של איתי. הנער נתקף מצמוצים כאם עפעפיו ניסו להגן עליו מהמבט החודר. ורק גמגום הצליח לצאת את שפתיו.
“אא.. אממ… אההה… ‘מדוע’?”
“מדוע העירו אותי משנתי ולא הגישו בפני קרבן?!” דרש ה-‘דרקון בספק’.
“ממ.. מי? מי העיר אותך? אני לא יודע על מה אתה מדבר”
“ברצונך לומר לי שחלומי לא נקטע על ידי שירת סירנה מתוקה מאין כמותה? שלא שמעתי קולותיהם של בני אנוש זועקים לתוך הלילה, מלווים במהלומות תופים איתנים וכלי מיתר שלא שמעתי בכל העידנים בהם הילכתי על אדמה זאת?”
גבותיו של הנער קמטו בבלבול ונורה פרברביאלית הבהבה בנבכי מוחו המבועת.
“אתה מתכוון מוזיקה?”
“אכן” השיב ה-‘דרקון לכאורה’.
“ביומיים האחרונים?”
“מערב שלשום ועד לשעות הקרות של ליל אמש”
איתי הביט אחורה במורד המדרון ואז אל היצור שחשד בהיותו דרקון, ושוב אל הכיוון ממנו בא וחזרה אל היצור.
“אתה מתכוון ל-‘יולפסט’?”
“מה?”
“‘יולפסט’… שתים-עשרה יום ולילה של פולק מטאל באוויר הפתוח”
מבטו של הדבר דמוי הדרקון הפך זועם, שיניו נחשפו וצווארו נשלח אל איתי, אש מלקקת את שפתיו.
“אם נדמה לך הדבר שתוכל להתל בי עם מילים חסרות משמעות אתה תחייה להצטער על הטעות!”
“אני לא מהתל! אני לא! נשבע לך! אפס היתולים!!!”
הדרקון, ועכשיו היה בטוח איתי שזה אכן דרקון, עצר במרחק יד מושטת מפניו של הנער, האש עדיין בוערת בפינות פיו הפעור.
“הסבר עצמך, רמש”
“ייי… יול… ‘יולפסט’, זה פסטיבל מטאל….”
“מטאל? … מתכת?!”
“לא לא! …זו מוזיקה! זו המוזיקה ששמעת!”
“ומדוע שתנסו לזמן אותי עם המתכת שלכם?”
“לא ניסינו לזמן אותך! נשבע! … פשוט, לפעמים אנחנו מתאספים וחוגגים באיזה פסטיבל עם מוזיקה טובה… אתה יודע, כי אף אחד לא זרם על וואקן, והלפסט זה פחות הסגנון שלנו”
הדרקון משך את פניו אחורה.
“אתה מודע לעובדה שאינך מדבר ולו בקמצוץ אחד של הגיון?”
“לא! אני אומר לך! זה פשוט משהו שעושים מידי פעם!” איתי מצא את עצמו כמעט וצועק על הדרקון, צועק על יצור שעד לפני מספר רגעים סרב להאמין שקיים, אמיתי, ומוכן לבולעו.
“מידי פעם… אני יכול להריח שקרים, ילד, אם הייתי שומע את המוזיקה הזאת בעבר הייתי מזהה אותה מיד! אני מבטיח לך זו הפעם הראשונה בה התעוררתי מתוך חלום אל תוך נשמה שכזאת”
“לא! לא! … לא הסברתי נכון… פסטיבלים יש מידי פעם, כל הזמן האמת. אבל יולפסט, זאת הפעם הראשונה שחוגגים את יולפסט, ובפורמט הזה גם האחרונה.”
עיניו של הדרקון נפערו בחשש, כי אם איבד כרגע דבר מה חשוב מאין כמותו בסבך העצים הצפוניים הללו.
“האחרונה?! לעולם לא תחזרו להשמיע את הצלילים הענוגים הללו?!
הפכתם אחוזי טירוף, אכזריים וקרי נפש בזמן בו ישנתי! מה יגרום לכם למנוע מוזיקה שכזו מהעולם?!”
רגליו של איתי הפשירו קמעה, גיצים של אומץ מצאו את ליבו כשראה את הדרקון המבוהל.
“היי… היי! תירגע! דבר ראשון זה לא הפסטיבל היחיד, דבר שני, כנראה יהיה אחד בשנה הבאה … בתחילת יול, כמו השנה. הוא פשוט לא יהיה כל כך מיוחד.”
הדרקון חזר לעשתונותיו, נשם לרווחה, עשה סיבוב במקום בחן מרשים בהתייחס לגודלו המפלצתי, והתיישב אל מול הנער בפנים כמעט מחויכות.
“החדשות הטובות הראשונות שקיבלתי מאז נפקחו עיני. עכשיו ספר לי, תולעת, מה כה מיוחד ביול הזה מכל יול אחר? הרי השנה תתחיל מחדש גם במחזור הבא”
איתי לקח צעד קדימה ובחן את פניו של הדרקון. היצור נראה כמעט שליו לעומת המפלצת שרשפה אש לכיוונו לפני מספר רגעים. הנער נשם עמוקות והתיישב על הארץ, רגליו מקופלות תחתיו.
“זה היולפסט הראשון והאחרון לפני ראגנארוק”
“אתה בוודאי מתבדח”
“לא, נשבע לך. ראגנארוק אמור להיות בפברואר אלפיים וארבע-עשרה, זה כאילו עוד חודשיים. אז יולפסט בנורווגיה, לחגוג את סוף העולם”
הדרקון הפנה ראשו מעלה ושחרר גיהוק של להבה כתמתמה, וקול שאיתי היה יכול להישבע שהרגיש כמו צחוק אך כלל לא נשמע כאחד.
“ראגנארוק! ישנתי כל כך הרבה זמן! כמעט והחמצתי את האכזבה הגדולה ביותר של אלי הצפון!”
“מה?! זה אמיתי?! העולם יגמר בפברואר?! פאק! פאק פאק! ואני נפרדתי מג’ני סתם!”
זנבו של הדרקון חבט בעוצמה באדמה, מרעיד את האזור.
“שמור על פיך, מקק. אני עוד עלול לאבד את מצב רוחי הטוב”
“כן אדוני הדרקון”
“אינרויאת” סינן הדרקון דרך חיוך מרוצה. “ואל לך לדאוג, עכברוש. העולם לא יגיע לקיצו… לפחות לא בזמנך הזעום”
“אבל ראגנארוק…”
“מה בנוגע לראגנארוק?”
“אם אתה אמיתי, והאלים אמיתיים… הם אמיתיים, כן?”
“בהחלט”
“אם כולכם אמיתיים, אז איך ראגנארוק לא?”
הדרקון אינרויאת עצם את עיניו ולרגע על פניו הקשקשיות נפרשה ההבעה המרוצה ביותר שזכה איתי לראות על פנים שאינם של חברתו לשעבר.
“הם תמיד עושים את זה” הגיע הקול המצחקק משפתיים חתומות, “אלים מפוחדים… לא מסוגלים לסבול את המחשבה על קיום נצחי אז ממציאים לעצמם סיפורים על הסוף, על הסוף לכל סוף וקץ הקיום הבודד שלהם”
“אז זה לא יקרה?”
“נחש עצום שיטביע את העולם בעוד שני זאבים אוכלים את השמש והירח? לא. זה לא יקרה.
זה לא יקרה הפעם כמו שזה לא קרה בעשר הפעמים הראשונות שהאלים ניבאו את הסוף.
בפעם האחרונה, כמדומני, הייתה זו ציפור עשוית ברזל שאיימה לעוף עם העולם כולו אל תוך השמש. ת’ור בילה מאות שנים על פסגת הר מניף את מקבתו בציפייה לעוף האיום, אך זה מעולם לא הגיע. לאחר הכישלון סיפר באלדר לכל מי שהסכים לשמוע שכנראה וצנחה הציפור לאוקיינוס מפאת משקלה והינה נמצאת שם עד היום”
איתי ישב שם הלום, מפוחד לחלוטין ועם זאת לא הצליח שלא לחייך.
“אתה גם נצחי?” שאל כשהרגיש שהדרקון מאשר זאת.
“לחלוטין”
“ולא מפריע לך?”
“כלל וכלל לא”
“איך?”
“נערי, יש ברשותי דבר מה שהאלים היו עושים נכונה לאמץ… כבוד עצמי”
הדרקון נתן באיתי מבט מצודד. “ואני גם ישן הרבה” אמר ופרץ שוב בצחוק הבוער שלו.
איתי הביט שוב בפליאה בצחוק שהגיע משום מקום ועדיין עטף אותו, עיניו מקובעות בפיו הזוחלי של הדרקון.
“ילד, אתה בוהה”
“פאק, סליחה! פשוט … אני לא מצליח להבין”
“תתנצל ואאיר את עיניך. מה לא מובן למוח המזערי שברשותך?”
“סליחה על ה-‘פאק'” התחיל איתי ותפס את לשונו המועדת שנית, “סליחה! מה שאני לא מבין… איך אתה מדבר? זאת אומרת, אין לך ממש שפתיים והפה שלך לא זז… ואיך עברית?”
אינרויאת נאנח. “לפעמים אני שוכח אילו יצורים מוגבלים אתם. ילד, אינך שומע אותי”
“אבל אתה מדבר איתי עכשיו!”
“אל תפריע לדברי!” רשף הדרקון סילון להבה מעל ראשו של הנער.
“זהו דיבור נפש” המשיך, “אתה לא שומע אותי בעזרת אוזניך, אם היית מבין דבר וחצי דבר על דרקונים היית יודע שאנחנו מדברים נשמה אל נשמה. אתה לא שומע אותי כמו שאתה מרגיש את כוונתי שהופכת למילים מובנות לפחותי יכולת שכמוך”
“מרגיש את הדיבור שלך?”
“זה הפוך לשמיעה, כשאתה שומע דבר מה הרגשות שלך מגיבים בהתאם. בדיבור נפש הרגשות שלך מנחים את המילים שאתה חושב שאתה שומע”
איתי ניסה לכרוך את מוחו סביב הרעיון, ולאט אך בוודאות אור נדלק בעיניו כשהבין.
“זאת מוזיקה!”
“ניתן לומר, אני מניח” השיב הדרקון, “למרות שאינה כמו אף מוזיקה שקיימת בעולם הזה. ועם זאת, חבריך בעמק מתקרבים מאוד”
“אז אתה אוהב פולק מטאל?”
“חזור שנית”
“המוזיקה הזאת… אתה אוהב אותה?”
“קוף קירח שלי, היא דבר עילאי, טהור, מטעם נשמה!”
“אז אולי כדאי שתישאר להקשיב לשאר הימים של הפסטיבל… ממרחק! כמובן… אם האנשים בפסטיבל יראו אותך העמק יתרוקן דיי מהר”
“שאר הימים?”
“כן… יולפסט, שתים-עשרה יום. והלהקות הממש טובות עדיין לא עלו!”
אינרויאת סקר את פניו של הנער המתרגש בסקרנות גוברת, הרי אם מה ששמע עד כה לא היה מהטוב שבטובים אז מצפה לו תענוג עצום.
“להקות?”
“כן! אנסיפרום, קרופיקלאני, אלוואיטי, ארקונה, טוריסאס, אגאלוך ואיילסטורם עוד אמורות להופיע בשבוע הקרוב!”
בלבול מוחלט תקף את הדרקון שהתרכז בכוח במילותיו השרירותיות להחריד של הנער.
“אתה מודע לעובדה שמה שאמרת כרגע לא עוקב אחר שום הגיון כלשהו?”
“מה?”
“שמעתי ממך מילה אחת בלטינית, אחת ברוסית ושלישית בקלטית, שתיים מהנוספות היו בפינית והאחרונה שהבנתי מתייחסת בכלל לתוצר מעץ שרפי המקומי לאזורים באסיה.
ואין לי לא שמץ של מושג למה הכוונה בסערת שיכר!”
“איילסטורם? הם סקוטים”
אינרויאת הטה ראשו ונשף סילון קטן של אש מנחיריו.
“סקוטים… אני דיי אוהב סקוטים, למרות שהם לרוב לא אוהבים אותי” אמר וטפח על בטנו העליונה באחת מכפותיו הקדמיות.
איתי לא היה יכול שלא לצחוק בקול רם.
צחוקם של השניים שכך ומבטיהם הצטלבו, לפתע נזכר איתי מול מי הוא נמצא, מול מה הוא נמצא. בטפרים, הפה, השיניים והאש. לפתע הבין שענה על כל שאלותיו של הדרקון ושתועלתו פגה בזה הרגע.
“אל דאג” נשמע קולו של אינרויאת, “אני לא אוכל אותך”
איתי עדיין לא הרשה לעצמו לנשום לרווחה, ספק עדיין אחז בריאותיו הצעירות.
“יכול להיות שמתחתי מעט את האמת” המשיך הדרקון, “תבין, ילד. יש לי סטנדרטים. אף בשר אינו יעבור את שפתי הנצחיות אם אינו טהור”
“כי אני מקלל?” שאל איתי בתמיהה.
“בתולות, רפה שכל שכמותך. למרות שגם בתולים אינם בטלים מבחינתי”
הנער תפס את פיו ביד אחת ודחף עצמו מן הארץ בשנייה, מדדה אחורנית עם כתפיים רועדות, מנסה בכל מאודו שלא לצחוק בפניו של היצור העתיק.
“אם לא תאמר על אשר לבך אראה זאת כעלבון ואאלץ לחצות אותך לשניים בקצה זנבי, מובן?”
איתי הסיר את היד מפיו ופרץ בצחוק לחוץ ומפוחד.
“דבר, אידיוט!”
“אני מצטער… אני מצטער… פשוט… ואוו…”
“ילד!”
“אוקי! אוקי!… פשוט… לא תמצא בתולות בפסטיבל מטאל”
אינרויאת הפך זועף, פניו נשלחו אל מול פני הנער שניסה בכוח לקחת את הצחוק בחזרה.
“הסבר עצמך”
“בפסטיבלים אחרים אולי… אבל פולק מטאל, אמצע נורווגיה בדצמבר? אין סיכוי, אני בין הכי צעירים שהגיע לדבר הזה ואני מזמן לא בתול”
“אתה מעוניין לומר לי שהפריעו את שנתי, אילצו אותי לצאת את מאורתי ללא קרבן ראוי ועכשיו גם אין בתולות בין כל ים הגופים שאני מריח?!”
“אני מצטער! לא התכוונו להפריע לך!”
אינרויאת הצמיד את פניו לאלו של איתי, דוחף אותו אחורה אל העץ העתיק עם חוטמו הלוהט. איתי החל דומע.
“הם כולם יעלו בלהבותיי! בשרם יצלה ועורם יתסוס מעל גופם! כל אחד ואחד מהארורים ביולפסט היקר שלך! … ואתה תזכה להיות הראשון!”
עם עיניו עצומות בחוזקה הביא עצמו איתי למחות בקול חלוש. “אתה לא יכול!”
“כמובן שאני יכול! האמן לי, רמש. עשיתי הרבה יותר בעקבות הרבה פחות, בפעם האחרונה שכלבים כמותך הקיצו אותי עם אחת המלחמות העלובות שלהם שרפתי את טירת האמאר ליסודותיה!”
איתי הרגיש את חומה של אש הדרקון מבעבעת בקרבתו, עומדת לפרוץ את שפתיו של אינרויאת ולצמצמו לאפר. תחינות והתרפסויות מילאו את ראשו, אך לא מצא ולו אחת שתקנה לו רחמים מהדרקון הזועם.
ועכשיו שמע הנער את הגרגור העמוק של להבות הדרקון חזק יותר מאת מחשבותיו, הוא נשם עמוק, מוכן לוותר. ואז הצליל נפסק.
איתי פקח את עיניו כדי לגלות את אינרויאת עם ראשו מורם ומבטו פונה אל איזור הפסטיבל.
“בבקשה אל…”
“שקט!” הכתה המילה בקרביו של הנער. מספר שניות לאחר מכן נשמעו ארבע נקישות מרוחקות ואז צווחת הגיטרה הראשונה מאז נפלה מערכת ההגברה בשעות המוקדמות של הבוקר. עיניו של אינרויאת נעצמו בעונג.
“אתה לא יכול להרוג את כל האנשים בפסטיבל!”
“אני יכול לעשות את כל שעל רצוני.” השיב אינרויאת מבלי להביט בנער.
“לא! אתה לא מבין! אם תשרוף את כל הפסטיבל אז הם לא יחזירו אותו לפה אף פעם!”
נהמה נמוכה של כעס הרעידה את ברכיו, אך איתי ידע שזה הסיכוי היחיד שלו.
“זה לא איום! הם לא יחזרו לפה אחרי אסון שכזה!… אני חושב שאחרי משהו כזה הם לא יוכלו לעשות בכלל עוד יולפסט… בכל מקום שהוא.”
הדרקון הביט באיתי ונשא פניו שוב לכיוון הצלילים. “הויקינגים היו חוגגים באותו מקום שנה אחר שנה, גם אם היו מאבדים כמה בתולות בתהליך”
“אנחנו לא ויקינגים!” הפציר איתי, “אני ישראלי, החברה באוהל לידנו מקנדה ואני דיי בטוח ששמעתי אנשים מדברים גרמנית, צרפתית וספרדית מסביב. אם תשרוף אותנו תאבד את הפסטיבל!”
הדרקון פער את פיו ושחרר כדור עצום של להבות בוהקות בכתום צהוב, השאגה שליוותה את התופת הפילה את איתי ארצה.
“אתם פחדנים עלובים! חסרי ערך ותועלת! מנוולים וטמאים ולא ראויים למתנה שמימית שכזו!”
“אבל אנחנו היחידים עם המתנה הזאת!” מצא עצמו איתי צועק בעודו קם אל רגליו אל מול אינרויאת הזועם.
הדרקון פילח את נפשו של איתי במבט קר, חרק שיניו וסב ללכת מהמקום.
“כדאי מאוד שהלהקות שציינת ימלאו את ההבטחה שלך, אחרת אצוד אותך אישית ואדאג שתדע כאב לפני הסוף”
“אתה יכול לסמוך על זה!” קרא איתי אל הדרקון המתרחק, אימה חדשה בליבו.
“וילד…”
“כן?”
“יש לך כתם על המכנסיים”
איתי הביט מטה על הכתם המביך, וכשהרים את עיניו היה שוב לבד ביער. הוא פנה אל העמק וצעד ברגליים רועדות, נשבע שלא ישתה עוד טיפה אחת עד שיחזור לארץ.