“תשמע ג’ייק, אולי אני עובר פה את הגבול אבל אתה ומגי לא מתכננים ילדים אף פעם?”
הטיתי את ראשי לאחור ונאנחתי, “יש לי הרגשה שהיא פשוט לא מעוניינת.” עניתי.
“תראה,” אמר סאם “אם היא לא מסוגלת, אתה יכול להגיד לי.”
הפניתי אליו את ראשי.
סאם השעין מרפק על גב הספה וקירב את אלי את פניו הצרים, קצת יותר ממה שנחוץ. “אם יש לך בעיה, בפני מי תשפוך את הלב אם לא בפני החבר הכי טוב שלך?” שאל.
“לא אמרתי שהיא לא יכולה.” עניתי והחזרתי את מבטי קדימה “זה הגוף שלה והיא תחליט מתי היא מרגישה מוכנה.”
“שזה עדיין לא עכשיו ..” סאם משך בשפמו וגבותיו התרוממו בהבנה, הוא הצביע אל המדשאה שבחוץ. ג’יליאן וריצ’רד, לבושים בגדי ים, שיחקו שם בכדור מתנפח. “תסתכל עליהם, אפשר לחשוב שרק אתמול הם עוד היו תינוקות בעריסה, הזמן עובר ג’ייק ואנחנו לא נעשים צעירים יותר.”
“אתם שניכם משאירים לנו את כל העבודה.” מרטין הופיע עכשיו בדלת הזכוכית הכפולה והבעת תרעומת על פניו. “אם אני אחראי על  הגריל לפחות תעזרו לנשים לסדר.”
פתחתי את פי לענות אבל סאם היה מהיר ממני “למה לאכול בחוץ?” שאל “אתה לא רוצה לראות את הטקס בטלוויזיה?”
“נו באמת,” אמרתי וקמתי על רגלי “יום הכפרה בלי סטייקים בחוץ?” יצאתי אל המדשאה בעקבות מרטין. “תיזהרו עם המים ילדים” אמר מרטין כשעברנו ליד הבריכה המתנפחת שניצבה על המדשאה. ריצ’רד בעט בכדור המתנפח היישר אלי והייתי מספיק זריז כדי לתפוס אותו בזמן.
“ריצ’י  מספיק עם זה” זעם סאם שהגיע בעקבותיי.
“הבן שלך  עוד יהיה שחקן כדורגל” חייכתי והשלכתי את הכדור בחזרה אל ריצ’רד.
“כדורגל זה משחק של זרים, שיהיה שחקן בייסבול”  השיב סאם כשניגשנו אל הרחבה המרוצפת ליד הכניסה.
“באמת נחמד מצידכם שהגעתם” אמרה מרגרט בחומרה “בדיוק כשאנחנו הנשים גמרנו לסדר את הכיסאות.” אבל היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה לי על פי כדי לרכך את הרושם.
“סאם רוצה שנאכל בפנים” אמרתי.
“הו באמת,” אמרה קימברלי ושמה את ידיה על מותניה בהתרסה “ולגמרי במקרה נזכרת בזה כשאמרו לך לבוא ולעזור לנו עם השולחן?” היא חיקתה את מרגרט ונשקה לסאם על לחיו.
אליזבת לא אמרה דבר, רק הצביעה על שולחן העץ הגדול.
ניגשנו אני וסאם ואחזנו בכל צד של השולחן ונשאנו אותו אל בין הכיסאות המתקפלים שהנשים הציבו קודם.
“אל תחשבו שגמרתם” אמרה אליזבת “עכשיו צריך לערוך את הצלחות והכוסות..”
“השתגעת?” הניפה מרגרט את ידה בתנועת ביטול “נראה לך שגברים יכולים לערוך שולחן?”
“אילפת אותה ממש טוב ג’ייק” אמר מרטין בקול, הוא הצית גפרור והשליך אותו מבעד לרשת הברזל אל הפחמים. הגפרור כבה כמובן. החלפתי מבטים עם מרגרט, תנועת הראש שלה הייתה כמעט בלתי מורגשת אבל אחרי עשר שנות נישואים יש בינינו הבנה בדברים האלו. אני יכול להדליק את הבר בי קיו הזה בניסיון הראשון אבל מרגרט מעדיפה שלא אעשה זאת.
“אני לא מבין למה לאכול בחוץ.” אמר סאם “אתם לא רוצים לראות את הטקס בטלוויזיה?”
“סאם לא אומר לכם את הסיבה האמיתית.” אמרה קימברלי. סאם הביט באשתו בתוכחה.
“זו הייתה אמורה להיות הפתעה.”
“תגיד להם כבר.” אמרה קימברלי “או שאתה רוצה שאני אגיד?”
“נו על מה אתם מדברים לכל הרוחות?” מרטין נראה כועס אחרי שעוד שני  גפרורים נפלו אל בין הפחמים בלי שום תוצאה.
“אצלנו בעבודה מצאו אחד מהגזע, ממש בקומה שלי,” אמר סאם “ועכשיו הוא יהיה על הבמה.”
“ברצינות?” פערה אליזבת את עיניה לעומת סאם והוא השיב לה בניד ראש איטי ומלא חשיבות.
מרגרט אחזה בזרועי וראיתי את מבטו של מרטין משתהה על שנינו, העליתי חיוך סלחני על שפתי.
“אתה מפחיד את מגי,” אמרתי לסאם “היא תמיד חוששת ממה שהם עלולים לעשות.”
חצי חיוך עיווה את פניו של סאם “מה לדעתך הם עושים מגי?” הוא שאל “את חושבת שהם יתנפלו עליך עם אלת בייסבול?”
“הם לא עובדים ככה,” הצטרף מרטין “הם מסוכנים בדיוק בגלל שהם לא פועלים בגלוי.”
“אבא ריצ’י  לא נותן לי את הכדור.” ג’יליאן הגיעה בריצה שערה, בלונדיני כשל אימה,מתנפנף מאחוריה ופניה אדומים מזעם “זה הבית שלנו פה נכון? ריצ’י  הוא אורח ו.. ו.. .”
“ריצ’י  הוא אורח, אבל זה לא אומר שאסור לו לשחק” התכופפה אליזבת לעבר ג’יליאן.
“אני מטפלת בזה,” הרימה קימברלי את כף ידה מעלה וצעדה לעבר המדשאה “ריצ’י ,” היא צעקה “תחזיר לג’יל תכף ומיד את הכדור או שאנחנו חוזרים הביתה.”
סאם משך בכתפיו ,נאנח בהגזמה ואז חזר ופנה אלינו ” אני מסכים עם מגי שזה דבר מפחיד,” אמר “פתאום מגיעים כל השוטרים האלו וסימפסון – המנהל שלנו –  הולך איתם להראות להם איפה הוא יושב.”
“מה מפחיד בזה?” שאלה אליזבת את סאם “הנה דארלינג” פנתה אל מרטין “תשתמש בנייר הזה.”
סאם ואני החלפנו בינינו מבטים מבודחים אבל פניו הרחבים של מרטין עטו הבעה זועפת, הוא חטף את מפית הנייר שאליזבת הגישה לו ודחף אותה בין הפחמים “בחייך ליז,” אמר “הרי אם יגלו יום אחד שסאם כאן הוא מהגזע..”
“אפילו לא בצחוק” הרצין סאם.
“זה רק בשביל הדוגמה,” נאנח מרטין “טוב, נניח שיגלו שאני מהגזע, בסדר?”
“דארלינג.”
“בתור דוגמה אני מתכוון,” הרים מרטין את קולו “אז את חושבת שלא יחקרו גם את סאם ואת ג’ייק? הם לא יעשו את העבודה שלהם אם הם לא ישאלו אותם הרבה שאלות ואני מתכוון הרבה הרבה  שאלות.”
“אתה הכרת אותו? את ההוא מהגזע?” שאלתי את סאם.
חיוך התפשט על פניו של סאם “חוץ משניכם,” הוא אמר והצביע עלי ועל מרטין בכל יד “אין לי אף חבר של ממש, אני יודע להיזהר.”
“נחמד שאתה שוכח את הנשים.” הצליפה קימברלי שעכשיו סיימה ליישב את הריב בין ג’יליאן לריצ’רד. קימברלי היא גבוה ורזה ויש לה רעמת תלתלים שחורים וגוף לא רע בכלל. מה שמקלקל את הרושם הוא האף הרחב והשטוח שמתפרס על כל כך הרבה מהפנים שלה. אני לא יכול לדעת בוודאות אבל יש לי הרגשה שקצת דם שחור נמצא בעורקיה של קימברלי.
“הנה, עכשיו זה תפס.” אמר מרטין כשלהבה דקה החלה להיתמר מבין הגחלים, אליזבת חייכה חיוך דק. על השולחן הקטן שליד הגריל היה מגש מלבני שכוסות זכוכית עם לימונדה כבר היו מונחות עליו,  אליזבת הרימה את המגש ועברה בינינו. מרגרט לקחה לעצמה כוס ואני עשיתי כמוה למרות שלא הייתי צמא. קימברלי נענעה בראשה לשלילה.
“אז אם הוא לא היה חבר שלך, ממה היה לך לפחד?” התעקשה אליזבת כשהגיעה לסאם.
“לא באמת פחדתי,” הזדרז סאם לתקן את הרושם. הוא לקח כוס מהמגש “תודה ליז. התכוונתי לומר  שהרושם הוא מפחיד. תדמייני את זה, כל השוטרים האלו הולכים ככה אחרי סימפסון. אני יכול להגיד לך,” סאם צחק “שסימפסון נראה לחוץ כמו שלא ראיתי אותו אפילו לפני הביקורת של ראש האגף. בכל אופן הם עוברים שולחן אחרי שולחן וכול מי שהם עוברים לידו מוריד את הראש ונהיה פתאום עסוק מאד בניירות שלו.”
“ואתה?” שואלת מרגרט.
“אני? מחייך סאם. “נראה לך שאני, סאם הנטיגטון, אוריד את הראש?”
“באמת מגי,” נזפתי בה “את שוכחת שסאם שלנו היה שם כבר פעמיים?”
סאם הביט מעלה  בגעגועים “זה היה פעם, כשלא היו לי מחויבויות.”  אמר והפנה מבט מתגרה לעבר קימברלי שמצידה כיווצה את אפה ונענעה את ראשה מצד לצד.
“אז איך זה באמת שם?” שאלה מרגרט, הייתי מופתע ששאלה אבל שתקתי.
“נורא.” אמר סאם קדורנית “מכתש אחד גדול במקום שבו פעם עמדה עיר שלמה. תראו, אני יודע שכולכם ראיתם את התמונות אבל לעמוד שם ולראות את זה.” הוא נראה שקוע בהרהורים “אפילו בפעם השנייה לא מתרגלים לזה.”
“ולחשוב שאת זה אנחנו עשינו.” אמרה קימברלי .
“אנחנו?” שאלה אליזבת.
“כן אנחנו.” פנה אליה סאם ברוגז “לא סתם קוראים ליום הזה יום הכפרה. אלו היו החיילים שלנו שנלחמו שם, אלו היו אמריקאים טובים והגונים שזרקו את הפצצה על עיר שלמה והחריבו אותה.”
“איך קוראים להוא שתפסו אצלכם?” שאלתי במהירות. אם לא אעצור את סאם עכשיו אאלץ לשמוע שוב את נאום התוכחה הקבוע שלו ואותו אני כבר מכיר בעל פה.
“וילקינסון,” אמר סאם “אני מניח שהשם האמיתי שלו הוא בטח ווייס.”
“והיו לו חברים אצלכם?” שאלה מרגרט להפתעתי.
“אף אחד.” אמר סאם “אבל דורותי המזכירה התחילה לבכות כשעצרו אותו. היא קתולית דורותי, היא אמרה שתתפלל עליו.”
“גם אנחנו קתולים.” הזכיר מרטין.
“ואתה תתפלל עבור מי שרוצה לצלוב אותך?” שאל סאם.
“להתפלל כן,” אמרה אליזבת וזקרה את סנטרה “זה לא אומר שלא צריך לעשות.. ובכן את מה שצריך לעשות , אבל חלק עיקרי באמונה הוא..”
“את מתכוונת באמונה הקתולית,” קטעה אותה קימברלי .
“נו, עכשיו אנחנו ניכנס לריב על ענייני אמונה?” התערבתי.
“משכין השלום הנצחי.” שמעתי את מרגרט מסננת לעצמה.
“אז אתה אומר שנראה את החבר שלך בטלוויזיה עכשיו?” אמר מרטין. כנראה שגם הוא לא רצה לקלקל את היום היפה בריב על אמונות.
“החבר שלי?” סאם הפנה את כוס המשקה לעבר מרטין “היזהר לך.” אבל הוא חייך. מרטין החל לשים את הסטייקים על השבכה ומרגרט ניגשה אל השולחן הקטן שליד הגריל ולקחה ממנו צלחות כדי לשים על שולחן האוכל.
“למה בעצם אנחנו עומדים?” שאלתי ותפסתי לי מקום ליד השולחן.
סאם בדיוק התיישב לידי כשנשמע קולו הזועם של ריצ’רד “אימא. היא קראה לי ‘פיינמן’ “.
“פיינמן, פיינמן” צעקה ג’יליאן ואז ברחה כשריצ’רד החל לרדוף אחריה בדשא.
“אני הייתי בפעם הקודמת.” אמרה קימברלי וסאם נאנח, עקר את עצמו ממקומו והלך לכיוון המדשאה בעקבות אליזבת שכבר החלה לנזוף בג’יליאן.
קימברלי הניחה את הסכו”ם ליד הצלחות שמרגרט כבר הציבה על השולחן. עינינו נפגשו והיא אמרה “אולי אתם עושים בשכל כשאתם מחכים.” הבנתי שאני ומרגרט מהווים נושא שיחה אצל ההנטיגטונים וזה משהו שצריך לדבר עליו עם מרגרט.
“מה זה בכלל ‘פיינמן’?” שאל מרטין והעביר יד על בלוריתו המקלישה. ציינתי לעצמי שמרטין מתחיל להקריח.
“מי זה,” תיקנתי “הוא היה אחד מהגזע שעבד על הפצצה.”
“חשבתי שקראו לו ‘אופנהיימר’ לא?”
“אופנהיימר לא היה מהגזע…” התחלתי.
“הוא כן היה.” קטע אותי קולו החמור של סאם שחזר מהמדשאה כשהוא סוחב איתו את ריצ’רד. שניהם נראו כועסים, שני פרצופים מחודדים וסמוקים מזעם ומחום כאילו היה ריצ’רד גרסה מוקטנת ונטולת שפם של אביו.
“עכשיו שב פה וחכה לאוכל.” אמר סאם לריצ’רד. ריצ’רד התיישב מולי ונעץ בי מבט מאשים. הפניתי אליו מבט מופתע והנחתי את ידי על חזי אבל זה לא העלה שום חיוך על שפתיו.
“אופנהיימר היה מהגזע ועוד איך,” החל סאם באחד הנאומים שלו “עובדה שהוציאו אותו להורג נכון? כל העניין הוא שהם פועלים במחשכים. מתמרנים אנשים, גורמים להם לעשות דברים שהם לא התכוונו לעשות.”
“בוא לא נשכח שהם אלו שתקפו אותנו.” אמרה מרגרט, היא עמדה ליד הגריל וחבילת מפיות בידיה ואני ניסיתי ללכוד את מבטה כדי לסמן לה להפסיק עם זה.
“היפנים הם שתקפו אותנו,” התלהט סאם
“הם הכריזו עלינו מלחמה.” החלה מרגרט אבל אז סוף סוף הצלחתי לצוד את מבטה בעיני והיא השתתקה.
“אני לא טוען ש..” סאם זקף את ראשו “תראי, אני יודע ששם באירופה הם לא היו צדיקים בוודאי שלא. אני אפילו מבין את הבריטים. אבל מה שאי אפשר לקחת מהם הוא שהם הבינו, באמת הבינו את הסכנה שבגזע. עובדה, מי עוד יכול היה לגרום לנו, לדמוקרטיה הגדולה בעולם, להשמיד עיר שלמה עם נשים וילדים בתוכה? אם את לא מבינה את זה, למה את חוגגת את יום הכפרה בכלל?”
“הסטייק כבר מוכן מרטין?”  אמרתי בקול כדי להסיח את הדעת.
“אחרי דקה?” מרטין שהחזיק מזלג סטייקים בידו פרש את זרועותיו לצדדים בהשתוממות וכמעט ודקר את מרגרט עם המזלג. מרגרט מצידה הפילה את המפיות על הרצפה מרוב בהלה.
“אוהו אני מצטער מגי, הכול בסדר?”
נשענתי אחורה בכיסאי. חיכיתי עד שכל ההתנצלויות וההתנצלויות שכנגד נאמרו והתקבלו ובינתיים הגיעה קימברלי עם ג’יליאן הזועמת שכתפיה היו עטופות במגבת. היא הושיבה אותה לידי ואז נאלצה לנזוף בה כשג’יליאן הוציאה לשון  אל ריצ’רד. כל זה גרם לכך שסאם לא יכול היה לפצוח בנאום ‘הצליבה השנייה’ הקבוע שלו ורק הכניס כמה משפטים על כך שהתעוררנו באמת רק כשהגזע מכר את הסודות של הפצצה לקומוניסטים. “למזלנו הם אינם יודעים שובע,” רטן “אם הם היו קצת יותר חכמים הם היו ממשיכים לשלוט בנו.”
הסטייקים הגיעו והיו קשים מדי וצמיגיים. חייכתי חיוך דק אל מרגרט ששוב נתנה לי את המבט המזהיר שלה. ריצ’ארד וג’יליאן נרגעו כשקיבלו כל אחד צלחת נקניקיות וכבר היה נראה שהיום הזה יעבור פחות או יותר בשלום כאשר סאם, שנעלם לתוך הבית הופיע בדלת וקרא לנו לבוא.
“מראים אותם עכשיו,” הוא הודיע בהתרגשות, מסתבר שהוא לקח לעצמו חירות להדליק את הטלוויזיה.
נכנסנו לבית ונעמדנו בחצי עיגול סביב הטלוויזיה. על המסך אפשר היה לראות את שורת האסירים עולים בראשים מורכנים על הבמה מלווים בשומרים עם אלות.
“הנה, זה וילקינסון.” הצביע סאם בהתרגשות כאשר איש נמוך בעל אף מעוקל נדחף במעלה המדרגות והועלה אל הבמה.
“אוהו באמת,” אמרו מרטין ואליזבת ביחד ומרטין פנה אל סאם ואמר “ואתה רוצה להגיד לי שאחד כזה לא העלה אצלך שום חשד? מילא הוא,” מרטין הצביע אל צעיר גבה קומה ונאה שהועלה על הבמה אחרי וילקינסון וראשו היה זקוף “עליו באמת לא הייתי מאמין אבל אחד כזה?”
“רק תדע לך,” אמר סאם “שאחד העובדים אצלנו בחברה עבר את הניתוח בגיל צעיר. ההורים שלו האמינו שזה בריא יותר.”
“התעמולה של הגזע.” סינן מרטין, סאם הנהן והמשיך “בכל אופן הוא נמוך, שמן והאף שלו עוד יותר ארוך משל וילקינסון הזה. אומרים שהוא מסתובב עם אישור לכל מקום, שמא מישהו יראה אותו בשירותי הגברים.”
“אכפת לכם?” שאלה קימברלי ונתנה בסאם מבט נוזף.
“שכחתי שיש כאן גברות בחדר.” אמר סאם אבל המבט בעיניו היה משועשע.
הקריין אמר משהו בקול נרגש והמצלמה נסוגה לאחור והראתה את כל הבמה. מסתבר שמישהו בקהל השליך בקבוק אל האסירים. הרשת הייתה מורמת עדיין והבקבוק פגע ברשת ונפל בחזרה אל הקהל. בדוחק שליד הבמה ראו שני צעירים מפלסים דרך בהמון כשהם מובילים איתם את חברם שדם זב מראשו. בו בזמן חבורה של שוטרים פילסה לה דרך בקהל כדי להגיע אל משליך הבקבוק.
“בכל יום נולד אידיוט חדש.” אמרתי בקול.
“תראו, אני לא מאמין.” אמר סאם והצביע על המסך.
הבטתי גם אני. חבורה של שחורים עמדה שם ליד גל האבנים. בזה אחר זה הם לקחו את האבנים שהושיט להם שומר לבן שיער במדים של מאבטח שהיה, מסתבר, אחראי הערימה השנה.
“להם יש זכות להיות שם יותר מכולם.” אמרה קימברלי בתקיפות ואני ציינתי לעצמי שהתחושה שלי לגבי המוצא שלה כנראה מוצדקת.
“מותר רק אבן אחת לכל אחד.” ציין מרטין את מה שכולנו ידענו.
“אבא.” ג’יליאן נכנסה כרוח סערה לסלון “ריצ’י שוב קרא לי מפגרת.”
“ג’יליאן תצאי החוצה מיד.” אמר מרטין בקול חמור. הוא פנה לאליזבת ואמר “הם הולכים להוריד את הרשת בכול רגע.”
אליזבת הנהנה, אחזה בידה של ג’יליאן והובילה אותה אל מחוץ לחדר.
ידה של מרגרט אחזה בידי ואצבעותינו היו שלובות זו בזו. עכשיו האחיזה שלה התחזקה עד שהרגשתי כאב אבל לא הרפיתי מידה.

כרגיל חיכיתי עד שסאם וקימברלי נכנסו לשברולט שלהם ונסעו ורק אז נפרדנו גם אנחנו. אם נצא ראשונים זה ישאיר שני זוגות שיכולים לרכל עלינו מאחורי הגב. מרגרט אחזה מתחת לזרועה קופסת פלסטיק ובה סטייקים ונקניקיות שאליזבת התעקשה שניקח איתנו, היא נשקה לאליזבת על לחיה והתיישבה במושב הקדמי לידי.
“את הפעם הבאה עושים אצלנו.” הכרזתי ואז התנעתי את הפורד שלי ולחצתי על דוושת הגז. הוספתי גם נפנוף מהחלון כשכבר התרחקנו. אחר כך  נסענו בשתיקה עד שהגענו למקום שלנו. עצרתי בעיקול הכביש והסתכלתי סביב בזהירות ואז ליוויתי את מרגרט אל בין העצים כדי שתוכל להקיא ואני עצמי בעטתי בכמה גזעים. אחר כך חזרנו ביחד למכונית והמשכנו בנסיעה.
היינו מאד קרובים הביתה כשאמרתי “סאם שוב שאל למה אין לנו ילדים.”
“ומה אמרת לו?” שאלה מרגרט ושפתיה קו דק ונוקשה.
“שאת לא מעוניינת בינתיים.”
“יופי, תאשים אותי.”
” אם אני אגיד שאני לא רוצה ילדים זה יעורר יותר שאלות.”
“מצידי אתה יכול להגיד להם שאני עקרה.”
“סאם כבר העלה את האפשרות הזאת.”
“מצויין.”
“בשלב הבא הוא ישאל אם אנחנו רוצים לאמץ ילד יתום.”
אנחנו מגיעים לרחוב שלנו. החלונות של המכונית סגורים אבל מרגרט זוקפת את ראשה ומביטה סביב. רק כשהיא משוכנעת שאין אף אחד ברחוב היא אומרת:  “שום ילדים, יעקוב.”
“בסדר מרים, שום ילדים.”