אלו היו חגיגות העולם החדש, ולמרבה שמחתי והפתעתי – ויני היה חלק מהם. ולא די בכך – נראה כאילו החגיגות הפעם היו כולן לכבודו. “זה שחזר” הם קראו לו. “השורד”, “הנולד מחדש”, “הנושק למוות” – כל אלו היו כינויים שויני קיבל כאות כבוד לגבורתו. ויני נלקח מאיתנו בדמי ימיו, וכשכולנו כבר הספדנו על לכתו – לפתע הוחזר אלינו כאילו דבר לא קרה. אמנם שפמו, שהיה מרשים ויוצא מן הכלל בכל מידה שבה ניתן להעריך שפמים, כעת היה צל של שער-פנים ותו לא, אך עדיף היה מבחינתי לקבל בחזרה ויני-חסר-שפם מאשר שפם ללא ויני.
אין מה לומר, ויני היה במרכז העניינים, ובצדק. הוא היה הראשון, היחיד, שחזר. והוא בדיוק התכוון לספר לכולם מהיכן.
“שימו לב, כולם!” הכריז רֶמי, ראש המועצה הכללית שלנו ואבי האהוב. “ויני כאן, גיבור הערב, רוצה לחלוק עימנו את חוויותיו מן העֶבר האחר!”
ההתלהבות גברה. מכל עבר נשמעו לחשושים, אנפופים ואי שקט שמאפיינים קהל העומד להיחשף לסוד הנורא ביותר בתבל –  הסוד מאחורי הפחד היחיד בעולם החדש. כולנו שמענו את הסיפורים על “העולם הישן”, בו חיי אבותינו היו נתונים בסכנה מתמדת, בו הענקים ארבו בכל פינה וצדו אחריהם למאכל ולשעשוע, בו בכל שעת ארוחה היה צורך לצאת מן המסתור ולתור אחר מזון מבלי להתפס, שכן העונשים על גניבה היו נוראיים יותר מכל העולה על הדעת. לעיתים, כך אומרים זקני השבט, מוות ברעב היה מכובד וקל בהרבה מהדברים שעשו הענקים לגנב שנתפס. ישמעאל, הזקן השוטה שתמיד נאמר לנו לכבדו על אף שמחשבתו איננה צלולה עוד מהימים שלפני הולדתי, טען כי הוא עוד זוכר את הימים ההם, את המלחמה היום-יומית, את האפוקליפסה.
“אלו היו ימים של חוסר ודאות,” אני זוכרת אותו אומר “היית יכול לקום בבוקר מבלי לדעת אם תזכה לחזור למיטתך בסופו של היום. מבלי לדעת האם בנך ישרוד עד בגרותו והאם בתך תזכה ללדת את נכדיך. אלו היו ימים קשים, ואתם, רכרוכיים שכמותכם, לעולם לא תיהיו קשוחים כמונו!”.
הוא היה מרים את קולו כאילו התרגז עלינו, על הורינו ועל כל “העולם החדש”, אך מיד לאחר מכן היה משתנק, לעיתים אף משתעל, כמנהגם של מבוגרים שריאותיהם זכו לנשום את הפיח, העשן והזיהום של האטמוספירה הישנה (למרות שכולנו יודעים שישמעאל הזקן מזייף), וממשיך את סיפורו –
“אוה, הזעזוע שקיבלתי כאשר סטיוארט המבריח נתפס!”. בכל פעם שסיפר ישמעל את סיפורו הקשר אל סטיוארט היה שונה – פעם היה זה אח, פעם שכן, ולעיתים אף חבר ילדות או בן דודה של אהובתו – אך בילדותינו מעולם לא שמנו לב לכך, ועל כן האמנו לכל מילה. “גופתו הייתה זרוקה בפתח ביתו, וראו כי עבר התעללות קשה ביותר טרם מותו. בטנו נפתחה בעודו חי! מעיו נשפכו החוצה! ציפורניו נתלשו! גולגלתו רוסקה!” – קריאות מעין אלו גם הן הופיעו בגרסאות שונות, ולוו באנחות והשתנקויות רבות בקרב הקהל המאזין. אינני יודעת כמה מכל הסיפורים הללו היה אמת – זקני שבט אחדים תמכו בגרסאות השונות של הענישה שהיו מקובלות אז – וכמה נועדו כדי להפחיד אותנו, הצעירים, ולגרום לנו להעריך את “העולם החדש”.
כמובן, חיינו כעת היו קרובים לשלמות – יש לנו כל מה שניתן לבקש, הכל אוטומטי, הכל קורה מעצמו, ופרט לייצור החשמל – כמעט ואין לנו דאגות. בכל יום האור נדלק, ועוד בטרם אני מספיקה לפקוח את עיני ולהימתח – האוכל כבר נמצא מולי, מעלה ניחוחות משכרים, והוא משתנה מיום ליום. התפקיד שלי בשלב זה של חיי פשוט – בכל יום אני מנקה את האזור המרכזי של הגזרה בה נמצא הכפר שלנו. זו לא עבודה מהנה במיוחד, וגם דורשת מאמץ לא קטן מפעם לפעם, אך הניקיון הוא חלק חשוב מאוד ממהלך חיינו, וזה התפקיד שהוטל עליי. אני אוהבת מצויינות, ללא הסתייגויות. אולי בגלל זה גם ארוחות הבוקר שלי מעוררות קנאה. כמו כן, ישנן משמרות חשמל – בפאתי הכפר ישנם כמה מסלולי ריצה, והתזוזה שלהם גורמת לסדרת תהליכים היוצרים, בסופו של דבר, אנרגיה שנאגרת – ולכל אחד ישנו זמן קבוע ביום שבו עליו להגיע אליהם. לרוב אני מספיקה לסיים את הניקיון ואף לאכול ארוחה שנייה בטרם אתחיל את הריצה, אך רבים נאלצים להפסיק את עבודתם ולהמשיכה לאחר המשמרת. סדר ומשמעת הם דברים שאנו מחונכים אליהם מינקות, אחרת “העולם החדש” והמושלם יפסיק לתפקד.
אין אחד שזוכר בדיוק כיצד הכל התחיל, אך סיפוריו של ישמעאל הזקן וסיפוריהם של הזקנים שעוד לא איבדו את שפיותם דומים – מלחמות הענקים הביאו לחורבן מוחלט של העולם, רעידות אדמה והצפות לקחו חיים רבים משניתן לספור, ורק קומץ של בודדים שרדו את מתקפות הטבע האימתניות כאשר הצליחו להתגנב אל תוך בונקר שנבנה על ידי הענקים הבכירים שבמובחרים. “זה היה המקום הנקי ביותר שראיתי מימי” טען ישמעאל “הכי מאורגן ומופתי, ללא רבב, דבר שלא אפיין כלל את הענקים המטונפים”. וכמובן שכל הארגון והניקיון הקשו על ההתחבאות ועל מציאת מזון. לא ניתן היה לצאת מן המבנה, ועל כן הדרך היחידה לשרוד הייתה לגנוב. “החלאות הללו הגבירו את האבטחה על המזון מדי יום, כמובן, כי אף אחד לא ידע מתי הזוועות שבחוץ ייגמרו, והשרדותך שלך הייתה תלויה לחלוטין במותם של האחרים”.
אין אחד אשר יודע כמה זמן עבר מאז, ואפילו סיפוריו של ישמעאל מעורפלים כאשר הדבר נוגע לחורבן – אחדים טוענים כי הענקים פשוט נעלמו יום אחד ו”העולם החדש” הוא בעצם אותו הבונקר שנשאר לרשותנו, אחרים אומרים כי החורבן השמיד את כולם ואילו הבודדים ששרדו חיים עכשיו על האדמות שגירשו את עול העולם הישן מפניהן, ושהענקים שנשארו נדדו לאזורים מרוחקים בכדי לשמור על שלום בינם לביננו. אין לנו אמצעי ודאי למדידת הזמן העובר – האור נדלק ונכבה ועל פי כך אנו סופרים את הימים, אך השמש, הירח והכוכבים הינם בגדר אגדה. יש הטוענים כי גם הם הושמדו במהלך החורבן. יש הסבורים כי החורבן עדיין מתמשך, האטמוספירה שבחוץ מורעלת עד כדי כך שגם אם נשרוד את היציאה החוצה – לא נוכל לראות את השמיים כלל.
“תושיבו את הישבנים הלבנים שלכם כבר ותנו לגיבור שלנו לדבר!” צעק ישמעאל והחזיר אותי למציאות. הוא מעולם לא נחשב למנומס במלוא מובן המילה ולכן אף אחד לא העיר לו על מה שאמר. פעם, כך אומרים, האוכלוסייה מנתה גם שחורים וחומים, ואולי גם בעלי צבעים אחרים, ועצם הפנייה למישהו על פי צבעו הייתה מעליבה ופוגענית, אך מזה דורות רבים כולנו לבנים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, ולמרות שהכינוי “לבנבן” מהווה לרוב שם גנאי ומילה נרדפת ל”פחדן” – זה אינו משהו שנאסר לשימוש.
ויני כחכח בגרונו, כפי שעושים תמיד זקני השבט לפני שהם פוצחים באחד מהסיפורים המרתקים שלהם, וקימט את אפו שוב ושוב. זה היה מנהגו מאז ומתמיד – כאשר היה נרגש או מוטרד, היה מקמט ומיישר את חוטמו לסירוגין, ומשמיע קולות אנפוף קלים, אך כעת ההמולה סביבו גברה על כך.
הכרתי את ויני עוד בינקותנו, כששנינו היינו תינוקות קטנים, קירחים וורדרדים, יונקים חלב ולא מסוגלים לעשות דבר בעצמנו. אמי הייתה אומרת שאצבעותינו נגעו זו בזו מיד לאחר הלידה, אך אני ואבי מטילים ספק רב בכך. ובכל זאת, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו – מעולם לא נפרדנו ליותר מכמה שעות, צמד-חמד שכזה. הרצף הזה נפסק לפני שלושה ימים, כאשר התעוררתי וגיליתי כי ויני נעלם. לא האמנתי למראה עיני, כמובן. השקט נמשך זמן רב למדי, ולא זכרתי אפילו מתי התרחשה ההעילמות האחרונה, ועל כן האפשרות שויני נלקח מאיתנו לא עלתה בראשי. מחשבתי הראשונה הייתה שהוא החליט לעשות את מה שאיים לעשות כבר זמן רב – לצאת אל מסע חיפושים אחרי הענקים – אך תמיד הנחתי שאם זה יקרה, או יותר נכון כאשר זה יקרה, אני אבוא איתו. רתחתי מזעם. אך כאשר הגיעו לאוזניי שיחות וקטעי שיחות על היעלמותו – על כך שלא נראה ולא היו כל עקבות המובילות ממקום לינתו לעבר כלשהו – זה היה הרגע שבו התחלתי לדאוג באמת.
“אני זוכר איך הלכתי לישון לאחר כיבוי אורות” החל ויני לספר, והקולות סביבו נדמו מיד “ואני חושב שישנתי זמן כלשהו, ארוך למדי, כי כשהרגשתי משהו מוזר – חשבתי בהתחלה כי זה חלק מחלום. ואז..”
ויני השתתק לרגע והעביר מבט על פני היושבים בקהל. הוא תמיד אהב דרמטיות, הממזר הקטן, ולפעמים נדמה היה שהוא יכול לספר על ארוחה שאכל כאילו מדובר בהרפתקה יוצאת דופן. אני לא התרשמתי מהאתנחתא, אך מבטיהם של הילדים הצעירים כבר נראו אחוזי אימה.
“פקחתי את עיני וראיתי שאני עולה למעלה. עדיין שכבתי על בטני, אך האדמה התרחקה ממני, כך שיכולתי לראות את כל הכפר!”
אחת האמהות נראתה כאילו היא על סף עילפון, וכמה מהילדים הקטנים כבר תקעו את חוטמיהם בגופם של הוריהם. גלגלתי את עיניי. עדיין חשבתי (או אולי קיוויתי) שהוא פשוט ממציא את הכל, שהוא לא “נלקח” אלא הלך לחפש הרפתקאות, אולי מצא כפר אחר ונכנס לקטטה, ורק מנסה להפוך את הכל לציורי, מנסה להיות קצת כמו ישמעאל. נדמה היה לי שאני לא היחידה שלא רוצה להאמין לו, שגם אחדים מהמבוגרים מקווים שהחטיפות נפסקו, ושכל הסיפור הזה הוא פרי דמיונו של ויני בלבד.
“הרגשתי שמישהו אוחז בי,” הוא המשיך “הכפר התרחק, עדיין הרגשתי מטושטש מעט מהשינה, ולפתע הכה בעיני אור חזק יותר ממה שאי פעם ראיתי. הוא סינוור אותי, ולא ראיתי דבר פרט לכתם לבן. אני זוכר שהיה קר, כל כך קר.” הוא השתתק ורעד עבר בגופו. המבט שלו היה אחוז אימה ולפתע הרגשתי שהוא אינו מתלוצץ. פחד חלחל עמוק לתוכי. זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי פחד, והוא היה יותר עוצמתי ממה שאי פעם דמיינתי. אף אחד מתושבי הכפר לא זז ממקומו, אך היה נדמה לי כאילו אני לבד שם, בלי הורים, בלי חברים, בלי שום דבר שייגן עליי, בלי אף אחד שיאהב אותי. ורק קולו של ויני המשיך להדהד באוזניי.
“הראייה שלי עדיין הייתה מעורפלת כאשר ראיתי אותו לראשונה – אחד מהענקים שתמיד סיפרו לנו עליהם – הם עדיין שם. הפרצוף שלו היה מעוות! שתי עיניים גדולות, אף ארוך חסר נחיריים, עיגול בצבע לא ברור במקום פה, אוזניים מוזרות בצידי ראשו..” הוא סימן שני עיגולים גדולים בצידי גולגלתו. אחת מהאימהות איבדה את הכרתה. לרגע שמחתי שאימו של ויני נפטרה קודם לכן, לפני התקרית הנוראית הזו, ולא נאלצה לעבור את זה עכשיו. “האוויר היה נקי לחלוטין, ורק ריחו המבחיל של הענק עמד בו, צחנה חמצמצה שכזו, לא משהו שהרחתי אי פעם. ואז הוא קירב לאפי משהו לבן – ראייתי עדיין הייתה מטושטשת במקצת ולא הצלחתי להבין מה הדבר בדיוק – אך הריח שנדף ממנו היה אפילו יותר גרוע. ראשי התחיל לכאוב והספקתי לראות הבזק מתכתי לפני שצנחתי אל החשכה.”
ויני חדל מלדבר וסקר שוב את הקהל. מה שהחל כחגיגה הפך לאסיפה קודרת.  זו שהתעלפה חזרה אמנם לחושיה, אך עדיין הייתה מבולבלת ומפוחדת, ובצדק. “העולם החדש” הזה, שחשבנו שהוא בטוח כעת, שהיה מעין אוטופיה שאבותינו סבלו ומתו בהמוניהם בכדי שנזכה לחיות בה, לא היה עוד מושלם. הקטנים נשלחו לישון בטרם ישמעו דבר נוסף. חשדתי כי אף שלא שמעו הכל – הם עדיין לא יוכלו להירדם. ידעתי שאני בטוח לא אצליח. אמהות רבות הלכו בעקבות ילדיהן, חוששות לשמוע את ההמשך, למרות שקיוו כי החלק הכי נורא כבר סופר. אבי הביט בנו בדממה, לא בטוח כיצד עליו להגיב, ומה עלינו לעשות הלאה. ראיתי בעיניו את הדאגה. כיצד יוכל להבטיח את שלומנו ביום המחר? או בלילה הזה? הרי אם דבר כזה קרה – האם ישנה ערבות כלשהי לכך שלא יחזור?
“התעוררתי בכפר.” אמר ויני בשקט לכל מי שנשאר להקשיב “הרגשתי דקירה בצד ימין של גופי ושפמי היה מקוצץ, כפי שאתם רואים אותו עכשיו. אני לא יודע בוודאות מה קרה שם.” הוא השפיל את עיניו, כאילו הוא אשם בכך שלא הביא יותר פרטים, כמרגל שנכשל בתפקידו. “אני זוכר במעורפל שראיתי עוד כפרים. כמו שלנו, במרחק”.
“עלינו להחליט מה נעשה הלאה” אמר ראש המועצה הכללית בנוקשות. הוא לא היה מרושע, והוא דאג לויני כאילו היה אביו השני, אך כעת הישרדותנו בהחלט עמדה על הפרק, ועל כן הוא לא רצה להראות כל סימן של רגשנות. חיי הכפר היו מעל לכל. “אני מבקש מכל חברי המועצה להישאר כאן לדיון, כל השאר – אנא השארו בקבוצות גדולות, אל תשנו לבדכם היום. אני מקווה שזה ייגן עליכם, או לפחות נדע אם יקרה משהו. אל תלכו לבד לשום מקום, ואם אין ברירה – אנא, ידעו מישהו.”
האחרים כבר התחילו להתפזר. האור עדיין דלק כאשר יד ענקית נשלחה מלמעלה ותפסה את ויני, שוב. בעודה מושכת אותו למעלה, פאניקה פרצה בכפר. ויני ניסה להתחמק ונשך את היד הענקית והמגושמת, שהפילה אותו מרוב הפתעה…
***
“אחח! ממזר קטן. בוא לפה” אמר ד”ר אָלְף ותפס את העכבר שנפל מידו עוד בטרם הוא פגע בקרקע. “אתם רואים? זה העכבר שטיפלנו בו לפני יומיים – קיצצנו לו את השפם כדי לזהות אותו. בניסויים אחרים אנחנו משכנים אותם בכלובים שונים וככה יש הפרדה, אבל כאן אנחנו בודקים את ההשפעה על הסובבים אותו, ולכן לקחנו את אחד מאלה שחיים בקבוצה. הזרקנו לו את אחד מהזנים היותר פתוגניים של לִיסְטֵריה – לא רצינו לשים לו את זה באוכל, כי אז גם אחרים יאכלו ממנו. אנחנו רוצים לבדוק האם הוא יכול לעבור מהצואה שלו אל עכברים אחרים”
“כמו פּוליו?” שאלה אחת הסטודנטיות שהביטו בו.
“כמעט. הליסטריה זה חיידק שיכול לשרוד גם מחוץ לגוף על צמחים ומזון, ורצינו לבדוק האם הזן הזה יכול לצאת בצואה ולעבור למזון של האחרים וכך להדביק את כולם. אל תפחדו, זה לא יכול להדביק דרך הנשימה, שמנו מסכות רק כאמצעי זהירות נוסף”
“העכברים האלו נמצאים במעבדה הזאת כבר שנים – נולדים, מתרבים ומתים. אנחנו כמעט ולא עושים שימוש בהם, אבל משתדלים לתת להם את הטיפול הכי טוב. הם רגועים מאוד בדרך כלל. כנראה הם פשוט נבהלו לראות אותי” המשיך ד”ר אלף לספר, בעודו מכניס את העכבר הלבן אל הכוס הכימית שעמדה על המשקל.