כשהכסף הוא האלוהים, הארץ הטובה נעלמת.
ביום ההוא, תבואנה הספינות מן הים. שקט ימלא את האוויר והרעש יעטוף את הכול. ביום ההוא תבוא השלווה.
ספר האדמה והשמיים
***********************************
-“כמה זמן נותר?” – שאל הלמון.
-“129 ימים” – ענה מילתל.
שקט השתרר לרגע.
-“129? זה לא הרבה, אבל חיכינו המון לחג הזה. החג הגדול האחרון. קשה לי להתאפק”.
הנהנתי בהסכמה. הבנתי אותו. אולם אני, לא הייתי צריך להתאפק. לא רציתי כלל, שההבטחה תתממש.
שש עשרה אלף תקופות ירח, חלפו עד היום, מהרגע בו נמסר לנו הספר. ספר האדמה והשמיים, בו גלומות כל קורות ההרמלינים, שליטיי הירח והארץ, שירדו אלינו ביום בו בראו את השמיים.
בתחילה, גרמו לאנשים להאמין בהם. היה קל לעשות זאת. ההרמלינים היו יצורים בעלי מראה עדין. יופיים היה מושלם, כיופיין של הבובות שבחלונות הראווה. בסוף השתנו האנשים והתחילו למלא אחר חוקיהם.
כשהשתנינו, נהיו ההרמלינים, טובים עוד יותר מקודם. הם הסבירו לנו איך צריך להתנהג. אחד כלפי השני וכל אחד כלפיהם. הם התמלאו בטוב לב ובחמלה, כיסו אותנו באהבתם ומנעו מאיתנו את השנאה. לא חשנו שנאה מאז. הכול הפך מושלם.
הספר מכיל את החוקים, על פיהם עלינו לחיות. נכתבו שם ההוראות הנוגעות לחיי היום יום ולחגים ולטקסים בפרט.
דבר אחד בספר, מרתיע ומפחיד אותי. הספר מכיל את היום המדויק, בו יחזרו אלינו ההרמלינים. אז, על פי ההבטחה, הם ישליטו את אהבתם על פני הכוכב שלנו, אורפל. זה מפחיד אותי, כי זה אמור להתרחש בקרוב. 129 יום, ליתר דיוק.
האנשים מעריצים אותם וסוגדים להם. אני לא. משהו מפריע לי בכל מה שנוגע אליהם. זמן רב, שאינני מאמין בהם כלל ועיקר. הייתה תקופה לא קצרה, בה התלבטתי עם עצמי ולא ידעתי איך לעכל את חוסר אמונתי. נולדתי למשפחה ולסביבה, שמאמינים בהם בשלמות. בביטחון מלא. לאט, נעלמו הספקות. כיום, אני שלם לחלוטין עם חוסר אמונתי.
שש עשרה אלף תקופות ירח, שרפנו בכל חג את ההרמליון, חומר מקודש, שפיזר בשריפתו, ריח עדין וצבע צהוב. כרינו אותו מהאדמה כיוון שכך ציוו עלינו. מעולם, אף אחד לא טרח לשאול מדוע אנו מבעירים אותו. אותי זה מפליא, כיוון שלמרות שריחו לא היה נורא, הוא גרם לאנשים באזור בו התבצעה שריפתו, תחושות מחנק ומעט צריבה בעיניים, שנעלמו, רק מספר ימים אחרי הבערה.
לא רק זאת, אף אחד לא טרח לשאול, על מה אנו חוגגים את חגינו. לכל החגים, של הדתות האחרות הקיימות באורפל, היה הסבר מקודש כלשהו. לחגים שציוו ההרמלינים לחגוג, לא היה שמץ של הסבר.
את ההרמליון אנו צריכים לשרוף בכל יום מימי החגים שאנו נדרשים לחגוג. ישנם שבעה כאלו ואורכו של כל אחד, תשעה ימים. אפשר לעבוד ברוב ימי החג, אולם אסור לכבות את ההרמליון. כל חג וחג, הפך בשבילי לבלתי נעים, בגלל תחושת המחנק. אף שהייתה קלה בלבד.
כמובן, אינני יכול לחשוב במקום האלים. אינני יכול להבין אותם בכלל, אבל משהו נראה לי מוזר. לכן, על פני כוכב שרוב אנשיו מאמינים בהרמלינים, הייתי נטול אמונה לחלוטין. אינני טוען כמובן שאין להאמין בדבר. להיפך, אני חושב שקיימים דברים שאיננו מבינים וקיימות ישויות שמהותם אינה ארצית והם יכולים להכתיב לנו הרבה דברים, או את הכול. שהם יצרו ובראו הרבה דברים או את הכול. ספציפית, נולדתי בכוכב שבו אינני מאמין במה שכולם מאמינים בו.
-“כמה זמן כבר מתכננים את החגיגה?” – שאלתי.
– “אני חושב שההכנות החלו, לפני שלושה עשורים, של תקופות ירח. השקיעו בהם כבר מיליארדי פרטו. האלים יהיו מרוצים כשייראו באיזה כבוד והדר, אנו חוגגים את חזרתם” – אמר הלמון.
-“מעולם לא השקיעו כל כך הרבה בעניים שבינינו. באותם אלו שצריכים את הכסף באמת. האנשים שנמקים ברעב. שאין לילדיהם מה לאכול” – אמרתי.
-“מה יש לך?” – שאל הלמון – “כולנו יודעים שבספר האדמה נכתב, מה אנו צריכים להכין לחגיגת החזרה שלהם אלינו. החגיגה לקראתם, צריכה להיות גדולה מכל מה שיידענו עד כה”.
-“כן?” – עניתי – “מדוע ההרמלינים זקוקים לכל הדברים שהם מבקשים מאיתנו? מדוע הם רוצים שבחגיגה לכבודם, יוצבו אלפיי מכלי טרציום נוזלי? מה הטעם בחמש מאות חביות סרטיגן? מה הקשר בינם לבין חגיגת השמחה על חזרתם? מדוע צריך להציב את החומרים הללו, במעורב, אחד ליד השני? הרי, אם הם באמת רוצים, הם יכולים לעצום עיניים ולהניד את ראשם וכל המכלים והחביות הללו ייווצרו יש מאין ויעמדו, אחת ליד השני, בסדר המבוקש. מדוע אנחנו מעמיסים על סביבותינו את שריפת ההרמליון?”.
-“אין להרהר אחר צוויהם” – אמר מילתל בנחת – “אותי, השאלות הללו לא מטרידות”.
-“כמו שאתה יודע, אותי השאלות הללו כן מטרידות. אני, אם הייתי עני מרוד, שאין לו כסף לילדיו, הייתי שואל את עצמי, מדוע השלטונות שלנו משקיעים מיליארדי פרטו בשלושה עשורים של תקופות ירח, בחגיגות. הרי, אלו, שהחגיגות נערכות בעבורם, אינם צריכים באמת את מה שאנו עושים ודואגים בשיטתיות, שנעשה דברים שמקשים עלינו ואפילו מעט, לנשום. גם אם זה רק, לכמה שבועות בכל חג”.
הלמון הביט בי מזוויות עיניו. ניכר היה בו, שלא אהב את דבריי.
-“טוב, אני צריך ללכת” – אמרתי.
הרגשתי כעוס מכדי שאוכל להישאר שם. בכל מה שנוגע להרמלינים, תמיד הייתי עוף מוזר בעיניי חבריי. טוב, בכל זאת, הייתי אחד היחידים באורפל, שלא סגד להם ולא רץ אחריי ציווייהם, בעיניים עצומות.
אולם, ברגע בו אמרתי שאני צריך ללכת, ארע משהו מוזר מאוד. למעשה, הוא היה מפחיד, יותר משהיה מוזר. רעש אדיר נשמע לפתע. כאילו אלפי צופרים, כמו אלו המוצבים במרכזי הערים, החלו לצפור בבת אחת.
הסתכלנו בבהלה מסביב.
-“מה זה לעזאזל?” – אמר מילתל באימה.
אף אחד לא ענה לו. היבטנו לכל הכיוונים. למעלה, לשמיים הצהבהבים וקדימה, אל שטחי האדמה המלאים בפרחים נבולים למחצה. חלפו כעשר דקות ברעש האדיר ואז, החלו לפתע ברקים עצומים לפלח את השמיים בדרכם ארצה. פיצוצים אדירים נשמעו מכל עבר. נצמדנו אל הקרקע באינסטינקט הישרדותי, שמעולם לא נאלצנו להשתמש בו. לאחר דקה של נחשולי אור ואדמה רועדת מעוצמת ההתפוצצויות, נרגע הכול. במהירות, התמלאו הרחובות באנשים מבועתים.
-“מה זה היה?” – לחשתי.
ראיתי את מילתל שוכב על האדמה ועל מכנסיו, כתם גדול של רטיבות. הבטתי בעצמי. למזלי, הייתי יבש.
לאחר שקמנו, הסתובבנו כחצי שעה, בהלם מוחלט. בין אלפי אנשים. לאט, לאט, נרגענו. באופן יחסי כמובן. הידיים והרגליים עדין רעדו והלב עוד דפק במהירות.
נשארתי איתם שעה נוספת ואז, למרות ששריריי היו עדיין מכווצים, התחלתי פוסע אל מרכז העיר. רציתי לחשוב על מה שקרה. תהיתי, אם התקרית, קשורה בצורה כלשהי להרמלינים. הלכתי כשעה, עד שהדופק החל חוזר לסדרו ושריריי השתחררו מהמתח הרב, שנוצר בתקרית המפחידה.
למותר לציין, שלא נרגעתי באמת. החוויה הקשה הזו, תיתן מן הסתם את אותותיה, זמן רב. אולם נרגעתי מספיק, כדי שאוכל לחשוב על ההרמלינים, בהפסקות. מידיי כמה רגעים, חזר המתח אל שריריי והדופק עלה שוב.
כשחשבתי עליהם, חשתי שוב ברוגז שגרמו לי, הוראותיהם של אלו שקראו לעצמם אלים. הוראות שנראו לי חסרות כל היגיון. על מה לעזאזל, אנחנו מוציאים את הכסף?
הגעתי למרכז העיר והתיישבתי לאכול במקום האהוב עלי. מסעדה פשוטה, אך תכליתית ואיכותית. ליהנות מהארוחה כמו שרציתי, לא יכולתי עקב מופע האימים שחווינו כולנו. המשכתי אם כן במחשבותיי על האלים, בהפסקות.
ישבתי שם כשעה, אולם לא הצלחתי להתקדם בפתרון שאלותיי ותמיהותיי נשארו כמקודם. משהו הפריע לי מאוד בחגיגות שארגנו לעצמם האלים באמצעותנו. הרגשתי בחושיי שיש כאן משהו לא טוב, אולם, לא יכולתי לשים את אצבעי עליו. לאחר שהחל ראשי לכאוב, החלטתי שמחר בבוקר, אסור למנזר – “לב האש”.
במנזר, היו מרוכזים ספרים רבים בנושא ההרמלינים. חלקם כתובים בשפתם המקודשת ורובם בידי בעלי החוכמה. הזקנים והנביאים. הם ידעו לדבר בשפתם וקיבלו הוראות לכתיבתם.
אותי עניינו אותם אלו, שנכתבו בידיי ההרמלינים עצמם והושארו במנזרים, לפני שעזבו.
בלילה, נרדמתי והתעוררתי לסירוגין. בחלומותיי נשמע רעש הצופר האדיר ונראו נחשולי אור שבעקבותיהם מגיעים רעשי התפוצצויות. גופי התמלא בזיעה קרה והרגשת בחילה, אפפה אותי רוב הזמן.
למחרת, בשש בבוקר, קמתי חלש ועייף ממיטתי. רחצתי את ידיי ופניי, התלבשתי וירדתי לאכול. כשסיימתי, נטלתי תיק והכנסתי לתוכו דפי כתיבה ועטים, למקרה שארצה להעתיק משהו, כשאהיה בספריית המנזר.
יצאתי החוצה ועליתי על כרכרה. האוויר הצהבהב, צרב מעט את עיניי. שפשתי אותן והכאב התגבר. המשכתי את הנסיעה בעיניים עצומות. אחרי כחמש דקות, יכולתי לפקחן, מבלי להרגיש את הצריבה. בזמן שעיני היו עצומות, חשבתי כמה טוב היה פעם.
עד לפני כעשרת אלפים תקופות ירח, כך כתוב בספרים העתיקים, היו השמיים כחולים לחלוטין וריח טוב היה נישא באוויר. ריח צח ונעים. צח – אינני יודע מהו באמת פירוש המילה הזו. כלומר, תאורטית אני מבין מה זה, אולם מעולם לא הרחתי ריח כזה. מעולם לא הייתי במקום כלשהו, שבו, מישהו אמר לי – “תראה איזה אוויר צח, יש לנו היום”.
הרהרתי בנושא. מכיוון שראשי היה טרוד בענייני ההרמלינים, התחברו לפתע הדברים והיו לאחד. מתי התחלנו לשרוף את ההרמליון? כשההרמלינים ציוו עלינו לעשות כן. ומתי הם ציוו עלינו זאת. לפני שש עשרה אלף תקופות ירח. זה אומנם זה לא עשרת אלפים תקופות, אולם בכל זאת, ריחו של ההרמליון היה מחניק מעט, למרות שהיה עדין וצבעו צהבהב. כצבע האוויר כיום. צבע, השונה לחלוטין, מצבעם הכחול של השמיים. הצבע, שמספרים לנו עליו הכתבים העתיקים.
שבעה חגים יש לנו בשנה ובכל יום חג, אנו מצווים לשרוף את ההרמליון. בכל חג תשעה ימים. חשבון פשוט מראה לנו שמאות אלפיי מדורות הרמליון, דולקות על פני הכוכב שלנו, שישים ושלוש יום בשנה. מדורות מחניקות, הצורבות את העיניים.
מדוע לכל הרוחות, ציוו ההרמלינים, לשרוף את החומר הזה, כל כך הרבה ימים בשנה ולאורך כל היום?
-“הגענו” – נשמע קולו של הרכב.
התעוררתי באחת והתמתחתי כמיטב יכולתי. עדיין הייתי תשוש מהלילה המטורף שעברתי. אחר, ירדתי מהכרכרה ושילמתי לו. הסתובבתי לאחור ומולי, בכל הדרו, ניצב מנזר “לב האש”.
בכל הפעמים שהייתי כאן והבטתי בחומות העצומות, שצבען חום כהה, חשתי כאילו מסתירות הם סוד מאחוריהם. אולם כעת, לא היה לי זמן להתעסק בכך. היה לי סוד אחר לגלותו. מדוע דרשו ההרמלינים, דרישות כה משונות, מאיתנו, האנשים?
עליתי במדרגות המנזר ופניתי, על פי השלטים, אל הספרייה. כשנעמדתי בפתחה, חשתי ייאוש הממלא אותי. ניצבתי בפתחו של אולם ענק ובו עשרות מעמדים גדולים. על המעמדים, שכנו מדפים ארוכים, מקיר אל קיר. עשרות אלפי ספרים נמצאו שם. לך תמצא עכשיו את מבוקשך.
סבתי לאחור והלכתי אל הלשכה הראשית של המנזר.
-“מישהו יכול לעזור לי?” – שאלתי.
-“כן, מה אתה צריך?” – ענה אחד הנזירים בקול עייף.
-“אני מחפש כתבים בהרמלינית ותרגום בצידם, אם יש כזה” – אמרתי – “נכנסתי לספרייה והבנתי שאין לי סיכוי למצוא שם דבר”.
-“אני אעזור לך” – אמר נזיר צעיר – “בוא. נלך”.
הגענו לספריה. הנזיר הוליך אותי בין המדפים והמחיצות כשלוש דקות, עד שהגענו אל מעמד גדול, שאורכו, כעשרה מטרים. מאות ספרים, אם לא יותר מאלף, עמדו שם, אחד ליד השני.
-“הינה. כאן” – אמר לי הנזיר. אחר הסביר לי היכן נמצאים התרגומים. רגע לפני שהלך, לקח אותי הצידה והראה לי ארון גדול שניצב מאחוריי המעמד.
-“ההרמלינים השאירו את הארון הזה כאן. הם ציוו לא לפתוח את המגירות שבו. מי שייעשה זאת, ימות באותו הרגע. היזהר לך. שמור על נפשך” – כך אמר והלך לדרכו.
נעמדתי מול הכונניות. אחר, בייאוש קל אחזתי באחד הספרים והוצאתי אותו. לא הבנתי דבר בו ולא היו בו תמונות שהיו יכולות, אולי, לספר סיפור כלשהו. עברתי על פני ספרים רבים, עד שהבנתי את הברור מאליו. אין לי סיכוי להבין שמץ ממה שנמצא כאן. אני צריך מישהו שיודע הרמלינית.
התכוונתי ללכת אל הלשכה, כדי לחפש מישהו שינסה למצוא עבורי, ספר עם תמונות, או ספר בו כתובים הסברים על ההרמלינים. אולי, הוא יוכל אפילו, לתרגם לי מעט מהכתוב.
לפני שאעשה זאת, התיישבתי על הרצפה והשענתי גבי על הקיר, כדי לנוח מעט. אחרי כחמש דקות, נשמע רעש קל ממולי, הבטתי קדימה. הרעש התקרב אלי לאיטו. לפתע, באחת, התמוטט המעמד שלידי ומולי נעמד, לא פחות ולא יותר. הרמלין. הרמלין אמיתי. חי ונושם.
עקב הצורה בה בחר להופיע מולי ועקב העובדה שההרמלינים, אינם נמצאים כיום על פני האדמה, עלה בי חשש. לא ידעתי אם להשתחוות לו, או לקום ולברוח. הוא הביט בי וכשראה שאני פוחד ממנו, חייך. כשחייך, נתקפתי אימה. מתחת לשפתיו, לא היו שני טורים של שיניים עדינות ולבנות, כמו בפסלים ובציורים. מול פני נחשפו, ניבים ארוכים וחדים כניביו של זאב. הייתי משותק מרוב אימה. הוא התקרב אלי וכשכמעט נגע בי, קפצתי על רגליי.
לפתע, נעלם ההרמלין והכוננית הממוטטת, עמדה שם כאילו לא קרה לה דבר מעולם.
-“חלמתי” – אמרתי לעצמי.
פסעתי אחור צעד אחד ונאנחתי. גופי היה מכוסה זיעה קרה. כמעט פניתי לאחור, בדרכי אל הלשכה, כשראיתי את הארון המאובק, ניצב מאחורי מעמד הספרים. אומנם הנזיר הזהירני, שלא אפתח את מגירותיו, אולם אני איני מאמין בהרמלינים. אני מתעב אותם, אך איני פוחד מהם. ניגשתי אל הארון בסקרנות ופתחתי את אחת המגירות. דבר לא קרה. נשארתי בחיים.
התחלתי לעבור על המגירות. אחת אחר השנייה. הן היו מלאות בספרים ששכבת אבק כיסתה אותם. הבנתי, שמזה יובלות ויותר סביר, במשך אלפי תקופות הירח שעברו מאז עזיבתם של ההרמלינים, אף אחד באמת, לא נגע בהם. הספרים כנראה עשויים חומר מיוחד שאינו מתכלה עם הזמן.
עברתי על המגירות שבשורה העליונה והאמצעית. אחר פניתי אל השורה התחתונה. כשפתחתי את המגרה הימנית ששם, משהו, משך את תשומת ליבי. בדופן האחורי שלה, במקום בו נופלים מידי פעם דברים ונעלמים, בלט דף עבה במיוחד. הנחתי, שאני רואה את כריכתו של ספר התקוע שם. התכופפתי ונדחקתי בקושי רב, עד שהוצאתי אותו.
היה זה ספר גדול. על כריכתו היו מוטבעות באותיות זהב, מילים בהרמלינית. המילים היו מוטבעות על גבי דיוקן של חיה. מפלצת מגעילה שצוירה באופן ריאליסטי להחריד. ההרמלינים עצמם, היו יצורים יפים ועדינים והניגוד ביניהם לבין המפלצת המצוירת, הרעיד אותי.
פתחתי את הספר. התחלתי עובר על העמודים. ככל שעברתי, נחרדתי יותר. עוד ועוד מפלצות, מצוירות בצורה ריאליסטית, היו על דפיו. בהמשך, הופיעו ציורים ריאליסטיים של אנשים כמונו והיו עוד תמונות רבות של הכוכב שלנו. שמיו, היו כחולים לגמרי בתמונות.
התמונות היו בנות כשש עשרה אלפיי תקופות יריח. הרי הספרים היו בהרמלינית ונכתבו בידיהם. אומנם, הייתה אפשרות שהחכמים הזקנים שידעו את השפה, כתבו אותם והניחו אותם בארון העתיק, לפני זמן רב. אולם, ציורי מפלצות, מעולם לא הופיעו בספריי הנביאים והחכמים.
במיוחד, החריד אותי ציור אחד, ששכן ליד ציור יפה ועדין, בו הופיעו אנשים כמותי. מן הסתם, היה זה אורפל. השמים מעל האנשים, היו כחולים בציור היפה ושדות ירוקים נשקפו לכל עבר. פניהם המחייכות ועורם הסמוק של האנשים בציור, לא התאימו למראה העור המקומט של האנשים, איתם אני חיי כיום. עורם של כל האנשים שאני מכיר, כולל הצעירים ביותר, כעור וקמוט.
הציור שהחריד אותי, שהיה לידו, היה שונה לגמרי. גם בו היו שמיים, אולם צהובים לגמרי. מאופק עד אופק, הייתה אדמה שעליה צמחים בצבע חום כהה ודוחה. אולם, הדבר המפחיד ביותר היה, שהתמונה הייתה מלאה במפלצות מחרידות הדומות למפלצת המצוירת שעל כריכתו. לא היה זכר לאנשים.
הבטתי בתמונה כמה דקות וסגרתי את הספר. מן הסתם, ההרמלינים לא ציפו שנביט בספר זה. לפתע, בדחף לא מוסבר, פתחתי את המגירה התחתונה האמצעית.
במגירה, אחד ליד השני, היו מונחים חלקיי מכונות עדינות. ראיתי שהם מכונות, בגלל גלגלי השיניים והממסרים להעברת כוח. פרט להם, היו שם חוטים מוכספים הנעוצים בלוחות מעור קשה ומצידם השני, היו שפופרות זכוכית קטנות שבתוכם כל מיני דברים נוצצים. העובדה שהיו שם מכונות, לא החרידה אותי. אולם משהו אחר, גרם לי לחוש פחד עז ובחילה קשה. המכונות היו בנויות, בצורת אברי אנשים. אברים של הרמלינים יותר נכון. הייתה שם יד עדינה ורגל עדינה לא פחות. שניהם מופרדים מגוף ומונחים סתם כך בתוך המגירה. לאחר שהתגברתי על ההלם, הרהבתי עוז והזזתי את המכונות בצורת אבריי הרמלינים.
לפתע נפלטה צרחה מפי. היה שם ראש של הרמלין. הראש נראה אמיתי לחלוטין. חלפה חצי דקה עד שהבנתי שגם הוא, אינו אלא חלק של מכונה. כה חי נראה הראש.
נעמדתי שם, נושם במהירות ומנסה להירגע. לא ידעתי שהחלק הקשה יותר, עוד לפני.
בעודי עומד ומביט בראש, זזו לפתע עיניו ופנו אלי. הוא הביט בי בסבר פנים רציני ואחר אמר בלשון ציווי.
-“השתחווה לי”.
הייתי קפוא מפחד. זה היה מפחיד אפילו יותר, ממה שקרה אתמול, עם הרעש האדיר והברקים. לפתע, הצלחתי להתיק את רגליי ופניתי החוצה בריצה. רצתי כל הדרך אל הלשכה של המנזר ולא עצרתי עד שהגעתי לשם. כשהגעתי, פתחתי את הדלת ונעמדתי, מביט בנזירים.
הנזירים הפנו מבטיהם אלי וראיתי את עיניהם מתרחבות בתדהמה.
-“מה קרה לך?” – קפץ אלי הנזיר שליווה אותי לספרייה – “אתה חיוור כמו מת”.
התיישבתי. הם הביאו לי כוס של ארלין. שתיתי את המשקה החריף והתאוששתי מעט. אחר סיפרתי להם את קורותיי.
הנזירים הביטו בי.
-“אתם יודעים לקרוא הרמלינית?” – שאלתי.
קיבלתי תשובה חיובית. מיד אחר כך, מבלי לדבר אלי, הביטו  אחד בשני ופנו למעלה. עליתי אחריהם. הנזירים נכנסו אל הספרייה ופנו מיד אל הארון. כאשר ראו את תכולתו, בקשו ממני להמתין בחוץ.
שבע שעות ישבתי. מחכה להם. שתיתי לפחות שש כוסות ארלין. למרות, שכמות כזו יכולה להפוך גם סוס לפקעת עצבים.
אחרי שבע שעות, נפתחה דלת הספרייה והם יצאו החוצה. הבטתי בתדהמה. הם נראו כאנשים שעולמם חרב עליהם.
-“מה קורה?” – שאלתי.
אחד הנזירים הביט בי ואמר בקול חדגוני, של אדם שעולמו התמוטט:
-“הם לא אלוהים”.
-“מהם?” – שאלתי בזהירות. הוא נראה כמי שעולמו חרב עליו..
-“יש אלוהים” – ענה לי הנזיר בעייפות – “אבל ההרמלינים אינם קשורים אליו. כל מה שעבדתי עבורו, כל מה שהאמנתי בו. הכול בדיחה. עשו מאיתנו בדיחה נוראית. בדיחה שאמורה להיגמר במוות. של כולנו. של כל האנשים. לא של ההרמלינים”.
הנזיר החל לבכות.
-“מה קורה בשם אלוהים? אתם מוכנים להסביר לי?” – שאלתי במתח.
-“כן” – אמר נזיר אחר באותו קול חדגוני – “ההרמלינים אינם האלוהים. יש כמה דתות בעולם שכנראה עובדות את האלים האמיתיים. אני לא מתיימר לדעת מהן. אני קטן מידיי”.
דיבורו היה מבולבל מעט. הוא עצר רגע והמשיך:
-“יש את אלו שבמערב, במזרח, בדרום ובצפון. לא חשוב הסדר. מה שבטוח הוא, שההרמלינים הם בובות מכניות שנראות אמיתיות. הן נראות חיות לחלוטין. עבדו עלינו בצורה נוראית. הפכו אותנו לעבדים. חשבנו שהם טובים וחומלים והם לא. ההרמלינים האמיתיים הם המפלצות שראית בתמונות. הכול כתוב בספר שהם שכחו לקחת”.
-“למה הם עשו זאת?” – שאלתי.
הנזיר הביט בי בעיניים של מישהו, שעולמו התמוטט. למעשה, זה בדיוק מה שקרה לו. להם.
-“ההרמלינים באו מכוכב בשם הרמילון. האוויר שבכוכב, הוא בדיוק אותו אוויר שאנו טורחים לייצר מזה שישה עשר אלף תקופות ירח. הם שכנעו אותנו שהם אלוהים ושהם בראו אותנו. כשיצאו מכאן, השאירו אותנו לשרוף את ההרמליון, עד ששמיי הכוכב איבדו את צבעם המקורי, הכחול. האוויר של הכוכב, האוויר שלנו, איבד את המבנה המקורי שלו. הפכנו אותו למשהו דומה לזה שבכוכב שלהם. הטרציום והסרטיגן, הם חומרי הבעירה האחרונים, שדרושים כדי להפוך את האוויר הנפלא שלנו, לאוויר המתאים למפלצות האלו. כשהיינו מדליקים אותם, האוויר היה מתמלא בחומרים שהיו מחסלים לחלוטין את כל האנשים ומשאירים את הכוכב, מתאים בצורה מושלמת, למפלצות האלו”.
הייתי המום.
-“מה ניתן לעשות?” – שאלתי בלחש – “הכוכב שלנו כנראה אבוד”.
-“לא” – ענה לי הנזיר בלחש – “יש עוד זמן. צריך להודיע לכל הערים באורפל, להימנע מהצבת טרציום במכלים. ההרמלינים, אמורים לבוא ולשלוח קרני אש אל החביות ולשרוף אותם, כדי למלא את האוויר, בחומרים שלהם. הסתבר לנו גם, שכשמציתים את הסרטיגן עם קולופרין, באמצעות קרני האש שלהם, אז נוצר חומר שמנקה את הכוכב מההרמליון השרוף”.
הבנתי. לא היה צריך הסברים נוספים כדי לדעת מה לעשות. יש לנו עדיין זמן. 128 ימים ליתר דיוק. לנזיריי “לב האש”, לא נשאר רגע פנוי בשביל להתאבל על חייהם שעברו לשווא. תוך מספר ימים, גויסו אלפיי רוכבים מהירים, שיצאו אל כל הערים החשובות שעל פני אורפל. בנוסף, השתמשנו בתקשורת המראות, כדי להגיע לעוד ועוד מקומות, שגם הם הפיצו את התשדירים הלאה, באמצעות המראות.
הייתה זו עבודה קשה. מעבר לעבודה, היה גם פחד. פחד שלא נספיק. פחד שאנשים לא יאמינו לנו. אבל לא הייתה לנו ברירה. ניסינו ככל האפשר. אני הייתי אחד הרוכבים שנשלחו. לא היה לי קשה לשכנע את האנשים כי נשאתי עימי מכתבים חתומים בחותמותיהם של נזירי “לב האש”.
אחד עשר יום לפני המועד של חגיגת החזרה של ההרמלינים, הגענו אל העיר האחרונה. מרגע זה, נותר לנו רק לחכות במתח עצום. האם כולם יחליפו את הטרציום בקולפרין.
הגיע היום. כל האנשים יצאו החוצה, לצפות ביראה בהרמלינים החוזרים. אף אחד לא ידע דבר, פרט לשליטיי המדינות והערים ופרט לכל אלו שהשתתפו בפרויקט המורכב של הפצת הבשורה על ההרמלינים האמיתיים. לא היה צורך להגיד דבר לשאר האנשים. הן אם נמות, נמות ואם נחייה, נחייה. מבחינתם החגיגה החלה.
אנשים החלו לשיר ברחובות ולרקוד את הריקודים המסורתיים שלנו. כולם יצאו לבושים בבגדי החג היפים ביותר שלהם. את כמויות השיכר שנשפכו בלילה הקודם, ניתנות למדוד רק בחביות גדולות. האנשים איבדו את חושיהם וציפו ביראה ובחוסר סבלנות, לעומד להתרחש.
בשעת הצהריים, החלו השמיים מתכסים בנקודות אור בוהקות.
מעל לכל מקום בו עמדו חביות, נעמדה נקודת אור. לאחר חמש שעות, נשמע רעש אדיר, זהה לרעש ששמענו אז, לפני 129 יום. הרעש האדיר נמשך כעשר דקות ואז פילחו את השמיים אלפיי קרני אור בוהקות, מסמאות עיניים. האנשים עצמו את עיניהם ונפלו ארצה מרוב חרדה.
מהחביות עלו קולות פיצוץ אדירים ועשן לבן היתמר מעלה בכמות אדירה.
לא ראיתי וכנראה לא אראה עוד לעולם, מראות שכאלו.
חלפו מספר שעות. העשן הלך והתעבה, מסתיר את השמיים לגמרי. לאחר יומיים, החל העשן מתפזר. דבר ראשון שראינו, היו שמיים כחולים למשעי. עננים אפורים, יפיפיים, מילאו אותם, מאופק עד אופק. ריח נקי וצח, השתלט על האוויר והרגשנו, לראשונה בכל ימי חיינו, איך כשאנו שואפים אוויר, האוויר מגיע עד לקרקעית הריאות ונותן לנו תחושה נהדרת.
זה היה נפלא. את נקודות האור שהופיעו בשמיים, לא ראינו עוד.