צליל של ציפורן נשברת. קללה חרישית. ואז הוא חוזר להתעסק עם המברג.
“אתה בסדר שם, חבר?” אני שואל והקול שלי מהדהד לאורך כל שורת הבתים שנמתחת לפנינו כמו צלקת ישנה ומכוערת, בגופו החופשי לשעבר של יוצא מלחמה. ההד כל כך חזק עד שאני בטוח שאפשר לשמוע אותי לאורך כל הרחוב, אולי אפילו בכל העיר. הוא שומע אותי למרות המרחק שאני מקפיד לשמור מהמקום שבו הוא עומד, מואר חלקית באורו של פנס רחוב מהבהב שעוד לא החליט האם הוא כבוי או דלוק.

“כן, הכל טוב. תן צעקה אם מישהו בא.” הוא מסנן, מסובב בסוליית המגף את פנס הכיס שלרגליו. הפנס שולח אלומת אור בהירה אל המנעול עליו הוא עובד, מאיר את שיערו הצבוע בצבעי כחול בהיר, וורוד וחרדל. עיניים חיוורות כמעט כמו החלק התכלכל שבשערו מציצות בי מידי פעם, ידיו פוסקות לרגע מלסובב את המברג. ידעתי שהוא מביט בי, משגיח האם אני עושה את עבודתי כרגיל, כשפוסקות מפעם לפעם חריקות המברג על אחד מברגי המנעול. אני מציץ בו בחזרה כמה פעמים – ז’קט דמוי עור מרופט, מכנסי ג’ינס בלויים, מגפיים גבוהות עקב מחומר סינטטי כלשהו וסיגריה משתלשת מפיו, כמעט נוגעת במתכת המנעול.
הערפל מרחף לאיטו לעברנו מהקצה השני של הרחוב, מאיים להטביע אותנו, כאילו נפלט מתוך מקטרותיהם של אלפי אפאצ’ים בו זמנית. את הירח הסתיר בניין מימיננו והרחוב נראה כאילו נלקח היישר מתפאורה של קרקס מעוותים. מה שבמובן מסוים, היה נכון.

הבית הוא בית ישן. הוא ניצב כאן שלושים שנה לפחות, מאז המלחמה ואולי אפילו עוד מלפני כן. הוא צבוע בבורדו דהוי, צבע שפעם היה עמוק ועשיר, ותריסים בצבע צהוב עליז מעטרים את חלונותיו. הדלת – וכך גם המנעול שקבוע בה, שהצבע השולט בו כעת הוא צבע החלודה – היא בצבע כחול כהה, ניגוד חריף ותמוה במקצת לצבעים החמים והעליזים ששולטים בשאר חזיתו של הבית. בתים כאלו ניתן למצוא אולי רק בשכונות עניות אך צבעוניות באיזו עיר גדולה שהשפה הספרדית מדוברת בפי תושביה.

קומתו התחתונה של הבית שימשה כחנות פרחים, על כך מעיד שלט עץ עקום מעל הדלת. מאז שעסקי הפרחים פסקו מלהיות רווחיים כל כך, נסגרה החנות והבית עומד נטוש. בקומה העליונה התגוררה בעלת החנות, אישה ששמה, אשר נושא איתו את ניחוחות איטליה, מעיד על עיסוקה. אני זוכר אותה מביקורים תכופים בחנות עם אמי, כשגובהי לא עבר את מחצית גובהו של אגרטל ענק ובו צבעונים ענקיים שלא כדרך הטבע כמעט. החנות פעלה זמן רב משאני יכול לזכור ולמשך שנים ספורות זכתה לפריחה, אך עם שקיעתה של אופנת הפרחים, קמלה גם החנות ובעליה פשטה את הרגל. היום גרה האישה הזאת – שהאותיות המתגלגלות בפיה כמו שירה תמיד העלו בפניי את אדיו הדמיוניים, הריחניים, של סיר גדוש בתבשיל עממי ועסיסי כלשהו – בבית האבות שבפאתי העיר.

מעולם לא מצאתי את מקומי בתוך אופנת הפרחים ההיא, עליי להודות. אולי זאת הסיבה לחיוך השמח לאיד שמפציע על פרצופי, צפוי כמו פטריות אחרי הגשם, כשאני צופה בו נאבק עם המנעול. תחושה חמימה מתחילה להציף את החזה שלי, תחושה של ידיעה בטוחה שעכשיו אף אגרטל של צבעונים ענקיים לא יהיה יותר גבוה ממני. התחושה הזאת רק מתעצמת כשבמוחי מתגבשת ההבנה הילדותית משהו, ההבנה שהשיער הצבעוני שלו הוא אופנת הפרחים החדשה, שנוסף לי עוד יתרון על פני האגרטל המטופש ההוא.

“אתה מקשיב לי בכלל?” הקריאה העצבנית שלו מקיצה אותי ממחשבותיי. “אולי תפסיק לעמוד ולחייך כמו אידיוט ותקשיב לי כבר?”
החיוך שלי נמחק אוטומטית מהפרצוף והתחושה החמימה בחזה מתחלפת באי נוחות בלתי מוסברת. העיניים שלו כל כך חדות ובהירות עד שלא הייתי מתפלא אילו היו שייכות לברנש במדים מעוטרים בסמל ספציפי מאוד. הן סוקרות אותי ולפתע אני מוצא את עצמי נשטף בחשק עז לברוח מהסמטה. אבל במקום לעשות זאת, אני מישיר אליו מבט.
“אם היית מתקרב קצת, אולי הייתי שומע אותך!” אני קורא לכיוונו.

גם מרחוק אני יכול לראות אותו מגלגל עיניים ונושף עשן בתסכול.
“זה האחרון!” הוא קורא לכיווני.
אני קופא במקום, לא בטוח – או לא רוצה להיות בטוח – ששמעתי נכון.
“מה?” אני מחזיר לו קריאה בקול מעט רם מידי.
הוא מכבה את הפנס ולכמה שניות הדבר היחיד שאני יכול לראות ממנו הוא נקודת האור הכתומה של הסיגריה הדולקת.
“ששש…” הוא לוחש והסיגריה רועדת בפיו, העשן ממלא לי את הנחיריים. “אמרתי שזה המנעול האחרון, אידיוט!”
“אחרון להשנה? כבר? אבל לא אספנו כמעט כלום.” אני מתפלא כשאני מסיים להשתעל בניסיון לסלק את העשן התועה מנחיריי.
“אחרון בכלל. יש לו מספיק.” מייד כשהוא מסיים את ההצהרה הדרמטית הזאת, הפנס שלרגליו כבר נדלק שוב, אורו משתלב בזה הקלוש מאוד של פנס הרחוב התלוי מעליו כמו ירח כבוי, והוא חוזר לעבוד על המנעול.

יש לו מספיק. אני מנסה למצוא את דרכי בשטח הלא מוכר שאליו זרקו אותי שלוש המילים האלו. ג’ונגל פרוע של אפשרויות נפרש לפניי. אחרון בכלל. האם זה אומר שנפסיק לאסוף אותם? האם זה אומר שהוא לא צריך אותנו יותר? אם יש לו מספיק, מה אנחנו אמורים לעשות מחר בלילה במקום לנסות לפרק מנעול אחר מנעול? והנה הוא עושה זאת שוב. אני שונא את הניסוחים המעורפלים שלו, בחיי.
“מה אנחנו אמורים לעשות עם העובדה שיש לו מספיק?” אני ניגש אליו, מקווה שיבהיר את עצמו, יזרוק לי פירורים של הדרכה במסעי בג’ונגל ההשערות.
“אני אגיד לך הכל כשנסיים פה. עכשיו תחזור לשמור.” הוא אומר בזעף של מי שהפריעו לו בעבודתו.
אני גורר רגליים בחזרה לפינה שלי. האופק נקי מאדם ומלא ערפל, שמקשה עליי לראות אם מישהו מתקרב ובוודאי גם מקשה עליו לראות מה הוא עושה שם עם המנעול.

זה מנעול מאסיבי, ישן, חלוד, אבל לא חלוד מספיק כדי שיהיה ניתן לפירוק בקלות. הוא, ההוא שכרגע התבשרתי שיש לו מספיק, מרותק דווקא מהישנים. ההוא האחר, זה שביני לבין עצמי אני קורא לו הצבעוני, רוטן בכל פעם שבה הוא נתקל במנעול ישן. פירוק של דבר זקן כזה, הוא אומר, לוקח הרבה זמן לעבוד עליו. טוב, לפי מה שהוא אומר, זאת כנראה הפעם האחרונה שבה הוא יצטרך לעבוד כל כך הרבה על מנעול ישן.
בדיוק כשהמחשבה הזאת עוברת בראשי, צליל של חלודה מתפוררת ומתכת כבדה פוגעת במדרכה מעביר הדים בחלל אוזניי.
“סוף סוף!” קורא הצבעוני בחדוות ניצחון. הוא רוכן ומרים את המנעול החלוד, מנופף בו לכיווני. “זה אפילו נשאר שלם!”
הוא תוחב את המנעול והמברג לכיס הז’קט שלו. מייד אחר כך הפנס שלרגליו כבה וכך גם הסיגריה שלו, ואני יכול לראות רק צללים קלושים משיערו הצבעוני. ואז אני מרגיש אותו רוכן מעבר לכתפי ומסובב ראש כדי לראות את חיוך הניצחון שלו, החתולי כמעט.
“בוא,” הוא טופח על כתפי, “יש לנו חגיגה להגיע אליה.”

הצבעוני ואני משרכים את דרכנו ברחובות העיר, ההומה אדם בשעה זו של לילה מוקדם. אני מבחין בכך שהוא מביט בעצבנות מעבר לכתפו, כאילו חושש שעוקב אחריו מישהו בעל יכולת מופלאה לאתר מנעולים גנובים בכיסים של אנשים. הוא יכול, אני מזכיר לעצמי, ההוא שאליו אנחנו הולכים. אבל המנעול הזה יגיע לידיו בכל מקרה. זה המנעול האחרון. אני כמעט יכול להריח את נקודת המפנה באוויר הקריר. אחרי הלילה זה כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר, אני בטוח. האנשים שסביבנו, כמו תמיד, לא מרגישים את השינוי המתקרב כל עוד הוא לא נוגע לחייהם שלהם. אנחנו רק עוד שני אנשים בתוך ההמון, המון שלא אכפת לו משני מפרקי מנעולים, אחד עם שיער צבעוני ושני בעל עיניים תוהות, המפלסים את דרכם בתוכו. ההמון לא יודע שאנחנו נושאים איתנו את המנעול האחרון. שתי מילים שבזמן כה קצר הספיקו להיטען במשמעות עצומה ומסתורית. זאת ההשפעה שלו, שלו ושל כל מה שהוא נוגע בו.

הוא טוען שהוא יכול להבין מנעולים. הם מדברים אליו, כך הוא אומר, מספרים לו סודות שאף בן אנוש אחר לא אמור לדעת. בתוך כל אחד מהם יש לב מתכת קטן ופועם, רובם מברזל או פלדה וכמה נדירים מזהב או מכסף. הוא יכול לשמוע את הפעימות של לבבות המתכת הקטנים בתוך המנעולים, את הסודות שהם לוחשים לו. כולנו מאמינים לו. במו עינינו ראינו איך הוא מלהטט עם המנעולים ללא מגע ידו, כאילו מצווה עליהם להסתחרר באוויר בכוח מבטו בלבד. הוא יוצר מהם שרשראות ודגמים של מכוניות מעופפות. הוא מקשיב רוב קשב לסודותיו הכמוסים של כל מנעול ומנעול. לפעמים אני תוהה האם זה מוציא אותו מדעתו.

פעם אחת זה קרה, מתלחששים מפרקי המנעולים ביניהם. הוא היה נער, בקושי גבר, כשהמנעולים בבית הוריו החלו לדבר אליו. הם היו לוחשים לו סודות ומציירים לו מראות של דברים שקורים מאחורי דלתות נעולות. ואז הוא הרגיש את המשיכה מתחילה להתהוות בתוכו. הם קראו לו לשחרר אותם לחופשי, לתת להם לעוף כמו שרק הוא יכול. לבבות המתכת שלהם פעמו בציפייה, ציפייה שיצרה בו מתח כמעט בלתי נסבל. הם היו מראים לו דברים שילד לא אמור לראות, מספרים לו סודות שאדם לא אמור לדעת. והתשוקה לשחרר אותם המשיכה להיבנות בתוכו.
זמזומיהם של המנעולים היו בלתי פוסקים, נוכחים תמידית בכל מקום שאליו הלך והיו בו דלתות עם מנעולים. כל מנעול מתחנן שישחרר אותו, כל מנעול מפתה אותו בקסם סודותיו.
החיים כשאלפי מנעולים מזמזמים באוזניו לא היו קלים לנער. עד מהרה מוריו והוריו החלו לכעוס עליו וחבריו לעגו לו. הוא נשאר לבדו, סופג חבטות מהמבוגרים ועלבונות מבני גילו. כלוא מאחורי דלתות נעולות בריתוקים בבית הספר ובחדרו, ללא ארוחת ערב. רק זמזומיהם של המנעולים ופעימות של אלפי לבבות מתכת זעירים אירחו לו לחברה.
לילה אחד, כל זה התפרץ. תחינותיהם של המנעולים גברו עליו. הוא קם ממיטתו ובכוח שהמנעולים העניקו לו, החל לעקור אותם מדלתות הבית כמי שכפאו שד. קסמם הפלאי של המנעולים פעל כנראה גם על הוריו בלילה ההוא, כי הם לא הקיצו כשעקר את המנעול הראשון שלו, דווקא המנעול של דלת חדרם, האחד שהתחנן בפניו יותר מכולם.
הוא נשאר ער כל הלילה, עיניו טרוטות ופראיות, ידיו מגואלות בדם והמנעולים המנצנצים בקרני ירח קלושות פזורים סביבו. ואז לחשו לו המנעולים, במקהלה נהדרת של קולות מתכתיים, את סודם הגדול ביותר. הוא הנער אשר נועד להיות משחררם הגדול של המנעולים, העייפים ורצוצים משנים של שמירת סודותיהם וביטחונם של בני האדם. הם לחשו לו את תוכניתם. הוא ברח מבית הוריו כשכנפיים ענקיות, עשויות מהמנעולים המפורקים, נושאות אותו. הן הנחיתו אותו בבית מלון נטוש, שהמנעול היחיד בו הוא זה השומר על השער העשוי מתכת כבדה. הבית הנטוש ההוא היה לביתו של הנער. וברבות הימים הפך גם לביתם של    מפרקי המנעולים.

אנחנו קוראים לו “המנעולן המטורף”, כינוי שהוצע בצחוק על ידי אחד המשכילים שבנינו. התאספנו סביב כוחו המכשף, קובעים לנו את בית המלון הנטוש כבית וכמטה. ילדי רחוב, עבריינים צעירים או סתם נערים שברחו מהבית, כולם התקבצו להיות מפרקי המנעולים. הוא שם לו למטרה לפרק כל מנעול ולפגוע בכל אדם שהרס את חייו ואנחנו, אבודים בקסמה של הכריזמה שלו, נרתמנו לסייע לו. הוא לא מלכלך את ידיו, כמובן. אנחנו אלו שמרססים, מפרקים, גונבים ותוקפים בשבילו. כשכתובות גרפיטי בצורת מנעולים מעטרות את קירות העיר, כנראה שאין מה לחשוש מתקיפה קרובה. מפרקי המנעולים משועממים. שוד פה ושם, בעיקר של פריטים קטנים בחנויות קטנות, הרי גם אנחנו צריכים להתפרנס ממשהו. אבל כשמנהל בית ספר, מורה או סתם בריון לשעבר מותקף בנסיבות תמוהות, זה סימן לכך שהעבר רודף אותו והזעם הישן עולה בו מחדש. ואז הוא קורא לכמה נערים, נותן כתובת ומצווה: “לתקוף, אבל לא לחסל.” בדרך כלל הוא מקבל בחזרה פריט כלשהו, כמו שרשרת או שעון, מוכתם בדם. רק פעם אחת, כשנבחרתי לשמור בשעת תקיפה, ראיתי את חיוכו מסמר השיער כשהביט בשעון המוכתם בדם שהובא אליו, שעונו של מנהל בית הספר שבו למד.

הדיירים בית המלון הנטוש חיים תחת משטר מוקפד מאוד. החל מהדרכים להשיג כסף ועד לתפריט. הוא לא סומך על אף אחד. כך למשל, מי שייתפס עוסק בעבודה אחרת מלבד מכירת השלל הגנוב, לא יקבל את קערת נזיד הקטניות שלו בערב במשך שבועיים. אז הנערים מוכרים את השלל באתרי תיירות ובשווקים מזדמנים, כשהכסף מועבר ישירות לקופת בית המלון הנטוש. כמה מהם מסתכנים ומוכרים שלל מסוג אחר לנשים מבוגרות, נואשות ובודדות.

התפריט שלנו גם הוא חלק מהחיים כמפרקי מנעולים, חיים שבניגוד אירוני לשמנו, קיימים בהם הרבה מנעולים מטאפוריים. התפריט שלנו מורכב ממעט פירות בבוקר וקערה של נזיד קטניות המבושל בסיר ענק בערב. אנחנו לא אוכלים בשר, ביצים או גבינות. הוא אומר שאסור לנו לפגוע באף יצור חי שאינו משתתף בכליאתם של אנשים כמונו. מבחינתו, החברה כולה מנסה לנעול אותנו במוסכמות, ולכן יש לפגוע באנשים שעושים זאת ולהשחית את רכושם. חוץ מזה, התיאורים המוחשיים באופן פלאי ממש של שחיטת חיות שהוא נוהג לשטוח בפנינו, דיכאו בנו מזמן כל רצון לאכול חיות או כל תוצר שהן מפיקות. בצהריים, כשאנחנו מפוזרים בעסקינו השונים ברחבי העיר, בין אם זה יהיה שוד או ריסוס קירות, הוא אינו יכול לשלוט על התזונה שלנו. אבל תיאורי הזוועות שלו, ההופכים את הבטן, מוציאים מהתפריט כל אוכל מהיר המכיל בשר והופכים את שקיות הנייר החומות המכילות צ’יפס עם חומץ לארוחת צהריים קבועה.

הוכחה לכוחו הרב ניתן למצוא עד היום על לחיו של אחד הנערים, צלקת בצורת מנעול. אותו נער, יד ימינו של המנעולן, זומן אליו לילה אחד וקיבל את הציווי המפורש: “לתקוף, והפעם לחסל.” הוא יצא אל הכתובת שניתנה לו וחזר כעבור זמן קצר, רועד ופעור עיניים אך ללא פגע. היו שם גבר ואישה בבית, סיפר לנו בקול הלום זעזוע. לאישה היה חיוך כמו שלו, של המנעולן המטורף, אך נעדר ממנו הטירוף. לגבר היה שיער בהיר וארוך, בדיוק כמו שיערו של המנהיג חסר הפשרות שלנו. ההוראה שניתנה לו הייתה “והפעם לחסל”, אך מול חיוכה של האישה לא היה מסוגל לעשות זאת. גם אחרי תקיפות רבות מספור של אנשים שכל פשעם היה לחלוק כיתה עם המנעולן אי שם בזמנים רחוקים, הנער לא היה מסוגל להרים את הסכין מול הוריו של מנהיגנו. לתקוף את מוריו של המנעולן ולפצוע אותם זה דבר אחד, אבל לרצוח את הוריו זה דבר אחר לגמרי, כך אמר. ואז יצא המנעולן מחדרו. צרחותיו של הנער הדהדו ברחבי הבית הנטוש, מגיעות עד חדרי השינה וגורמות לכולם ליקיצה מבוהלת. במשך יומיים נשמעו דפיקות עמומות על דלת כלשהי בנבכי הבית. משתמו היומיים, הוא הופיע לארוחת הבוקר כשצלקת טרייה בצורת מנעול על לחיו וטרף את הפירות שהוגשו לו כל עוד רוחו בו.

צמרמורת עוברת בגופי כשאני נזכר בנער ההוא, יד ימינו של המנעולן לשעבר. אני שמח שהצבעוני לא יכול לראות אותי כשאנחנו צועדים בחושך, אל אירוע שמהותו הולכת ומתבהרת כחגיגת המנעולים השנתית.
בכל שנה, ביום כלשהו בחורף שהוא כנראה היום שבו ברח המנעולן מבית הוריו, אנחנו מרכזים את שלל המנעולים השנתי בבית המלון הנטוש, מנעולים שנאספים במשך שנים ושמורים בחדר מיוחד, שהיה פעם הכספת של המלון. החגיגה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה, וזהו גם האירוע היחיד שבו המנעולן מרשה לנו לשתות אלכוהול, דבר שבדרך כלל מוגדר כאסור, כי הוא מונע מחושינו להיות ממוקדים בנקמה הבלתי פוסקת שלנו.

מוזיקת פּאנק בעוצמה מחרישת אוזניים מציפה את האוויר כשאנחנו מתקרבים לבית המלון הנטוש. לצידי, אני שומע בקושי את הצבעוני פולט קללה. איחרנו במסירת המנעול האחרון. המנעולן בוודאי נכנע ללחץ של הנערים, דבר שהוא עושה באופן יוצא דופן רק באירועים כאלו. הם כבר החלו את החגיגה.
השער הגדול לא נעול ולידו מחכה לנו בקוצר רוח יד ימינו החדש של המנעולן.
“איחרתם!” הוא מסנן כשהוא רואה אותנו, קולו העצבני נשמע בקושי בתוך המוזיקה אך שפת גופו מעידה על הקלה.
“הממזר סירב להיפרד מהדלת.” מצדיק הצבעוני את האיחור שלנו.
“טוב, בואו,” אומר הנער השני. “הוא מחכה לזה.”
אנחנו נכנסים אל תוך הבית. בחדר שהיה פעם הלובי, הנערים רוקדים בפראות. חלקם שרועים על הספות הישנות ועל הדלפקים מונחים עשרות בקבוקי משקה. הצבעוני עוצר בפינת החדר ומעביר בדיסקרטיות את המנעול אל הנער שהכניס אותנו פנימה. האחרון נעלם בתוך קהל הרוקדים, ממהר אל חדרו של המנעולן, שאף פעם לא נמנה על החוגגים.

הצבעוני ואני ניגשים אל הדלפק ומערים אל קרבינו כוס או שתיים של משקה ואז פוצחים בריקוד פראי, נסחפים אל תוך שחרור משכר חושים. הצבעוני נהנה מהמוזיקה, לא מוטרד בכלל מעוצמתה מטלטלת הקירות. אני יודע שהוא מוכר שלל מסוים מאוד, ראיתי אותו נכנס לבניינים מוזנחים ומפוארים כאחד במהלך השיטוטים שלנו בעיר וחוזר כעבור זמן ארוך מדי לביצוע עסקת מכירה של פריט גנוב. בכסף הוא משתמש כדי לקנות צבע לשיער ומדי פעם ללכת להופעות, שם מנוגנת מוזיקה כמו זאת שמרעידה עכשיו את קירות החדר. רבים מהנערים מצטרפים אליו. אני תוהה איך המנעולן לא שואל את עצמו מאיפה מגיע הכסף לצביעת השיער. לצבעוני יש מזל, נראה שהמנעולן מחבב אותו. לכן גם הוא זה שזכה להביא את המנעול האחרון. אני זכיתי להתלוות אליו כי השכלתי לפתח עימו ידידות וגם כי, כך אני רוצה להאמין, אני נחשב לשומר הטוב ביותר מבין כל הנערים. המנעול האחרון. מוחי, כעת בהשפעת לא מעט כוסות משקה, מתקשה לנסות ולהמשיך לפענח את משמעותן של המילים האלה.

לפתע המוזיקה פוסקת. מבטים תוהים ושיכורים מופנים לכל עבר ומלמול מופתע מתחיל לעבור בחדר. ואז המנעולן מופיע בפתח החדר. כל העיניים מופנות אליו אוטומטית. הוא לבוש בעליונית שחורה וארוכה המכסה את קרסוליו, כמעט גלימה. גם המגפיים שלרגליו שחורים ושערו הבהיר הארוך חלק ומסודר. מבטו עובר בין החוגגים, סוקר אותנו, כמעט נגעל. ואז חוזרות פניו להביע את אותה אדישות קפואה, אכזרית כמעט, הבעה שהפכה לסמל המסחרי שלו.
“כולם לעלות לגג. עכשיו.” הוא אומר בטון קר כקרח, שלא מותיר מקום לספק או לוויכוח.

אנחנו מנסים לציית לו במהירות, מה שיוצר אנדרלמוסיה קטנה של נערים שיכורים המתנגשים אחד בשני בדרכם אל המדרגות. כעבור זמן רב יותר מהדרוש, כולנו מקובצים על הגג, מתלחששים בינינו.
“אתה יודע מה הוא הולך לעשות?” אני שואל את הצבעוני.
“שום מושג.” הוא מושך בכתפיו.
ההשערות עפות באוויר הלילה הצונן. אולי הוא ישליך מהגג את כל מי שלא מצייתים לו ולא נענשו עד עכשיו? אולי יש לו הכרזה דרמטית שדורשת תפאורה דרמטית כמו שמי הלילה השחורים? אולי הוא הולך לקפוץ בעצמו מהגג? שואלים כמה נערים כשקולותיהם מלאים פחד, אך את התקווה הקלושה בהם לא ניתן היה להסתיר. ההשערות נקטעות כשקול מחריש אוזניים של צלצולים, קרקושים וגרירת מתכת על בטון נשמע. הנערים נפוצים לכל עבר כששמונה נערים חסונים במיוחד גוררים לעברם מה שנראה כמו גיבוב של עשרות ואלפי מנעולים מחוברים בחוטי ברזל. הם מניחים את היצירה המשונה קרוב לשפת הגג, והנערים מתקבצים שוב כדי להתבונן בה.
אלו זוג כנפיים ענקיות, עשויות ממנעולים. אני מבחין במנעול שלנו, קטן חלוד, בקצה הכנף הימנית. עכשיו מתבררת לי משמעותן של המילים “המנעול האחרון”. זה היה המנעול האחרון שהיה דרוש למנעולן לבניית הכנפיים. הן מלאכת מחשבת, מעוצבות בגסות ועם זאת יפהפיות, באינספור צבעים: מכסף וזהב, דרך צבעים שונים ומתקלפים ועד צבע חלודה. מלמולים של התפעלות עוברים בין הנערים. ואז אני קולט: לפי הסיפורים, המנעולן ברח מבית הוריו כשהוא נישא על כנפיים עשויות ממנעולים.
“הוא הולך לקפוץ!” אני מצליח ללחוש לצבעוני, הלום מההבנה שמשתקת אותי.

המלמולים משתתקים מייד כשהמנעולן מופיע בפתח הדלת שמובילה אל הגג. הוא חוצה את הרחבה בצעדים מהירים ונוקשים, הנערים ממהרים לפנות לו דרך. הוא נעמד כשגבו אל זוג הכנפיים, סוקר בקרירות את ההתארגנות המהירה של הנערים, שכעת עומדים בפניו כגוש אחד, מחכים למוצא פיו.
“ייתכן שאתם לא מבינים את זה,” פותח המנעולן את דבריו באותו קול קר שלו, בלי שלום ובלי תודה, “אבל אנחנו חוגגים.” מלמול עובר שוב בין הנערים. למה הוא מתכוון? הוא ממהר להשתיק את המלמול בתנועת יד קצרת רוח. “לא רק עכשיו, אלא כל השנים האחרונות היו חגיגה אחת גדולה. זאת לא הייתה חגיגה כפי שאתם מכירים חגיגות. לא רקדתם, לא שתיתם, עבדתם בלשדוד חנויות ולתקוף אנשים. אבל אנחנו חגגנו, כולנו, חגגנו את החופש שלנו. חגגנו את היכולת לנקום במי שפוגע בנו. חגגנו את היותנו מפרקי מנעולים, את יכולתנו לפרוץ כל דלת ולנטרל כל מכשול. חגגנו את השתחררותנו לחופשי מהדברים שכלאו אותנו כל חיינו.”

הוא עושה פאוזה קצרה, בוחן את תגובות הנערים לדבריו, על פניו מבט התנשאות כל כך קר עד שהוא מקפיא את הדם בעורקיי. הנערים מרותקים, עיניהם נשואות אל המנעולן, אף אחד לא מעז להוציא הגה מפיו. הנאום שלו הזוי, אבל הוא לא מדבר בצורה מבולבלת או מגמגם. האם הוא שיכור? אני מביט קצרות בעיניו. מבטן ממוקד וקר כקרח. הוא ממשיך לדבר, קוטע את חוט המחשבה שלי וגורם לי להסיט את מבטי במהירות.
“עוד דבר שאתם לא יודעים – הרשו לי להאיר את עיניכם, רבותיי – הוא שהצלתי אתכם. פירקתי את המנעולים של כל אחד ואחד מכם, שחררתי אתכם לחופשי ואספתי אתכם, כדי ללמד אתכם לפרק מנעולים של אחרים. הצלתי אתכם מהמקומות בהם הייתם כלואים. הפכתי אתכם למפרקי מנעולים – פוגעים בכולאים ומשחררים את הכלואים. לימדתי אתכם את טעם החופש, אבל גם לימדתי אתכם איך לציית.” אני מרגיש מגע קל של יד במרפקי. הצבעוני מסמן בעיניו לעבר נקודה כלשהי בתוך הקהל. אני לא מצליח לראות בגלל החושך ומרותק אל המנעולן מכדי לשים לב.
“אז היום, אחרי שבעזרתכם האדיבה השלמתי את המשימה שלי, אני הולך לחגוג בחגיגות אחרות, להציל אנשים אחרים. יש עוד אנשים שזקוקים לי, עוד אנשים שנועדו להיות מפרקי מנעולים.”

ובמילים אלו, סיום לא סיום לנאומו ההזוי, הוא מסתובב כשפניו אל זוג הכנפיים ומרים את ידו באוויר לפרידה. ואז הוא עוקף את הכנפיים ונעמד לפניהן, ממש על שפת הגג. שמונת הנערים מתחילים להרים את הכנפיים מהרצפה. הצבעוני כבר ממש מושך את המרפק שלי עכשיו.
“מה?” אני לוחש אליו. אבל הוא כל כך המום עד שהוא לא מסוגל להוציא הגה מפיו.

זה קורה מהר מידי, מהר מכדי שמישהו יספיק לעצור את זה. גוף חוצה במהירות את קהל הנערים, נע כל כך מהר עד שכמעט לא ניתן לראות אותו בתוך החושך. שמונת הנערים שמים לב רק כשזה כבר מאוחר מידי. המנעולן מסתובב בשבריר שנייה אל הגוף הנע במהירות לעברו. הדבר האחרון שאני מצליח לראות ממנו הוא המסכה הקרה שנשברת. הלם טהור, פחד, הבעה של רגע לפני התרסקות בלתי נמנעת. ואז הוא נדחף אל מעבר לשפת הגג ונופל.
בצללים הזהובים שמטילות הכנפיים בחושך, אני רואה על לחיו של התוקף צלקת בצורת מנעול.