“יש לך כסף לשלם או שאני…”
החלק האחרון במשפט של מתי טבע ברעש שבא מבחוץ. זה היה כמו רעם אדיר שחזר על עצמו, עוד פעם ועוד פעם. המוטות שהחזיקו את יריעות הבד מעלינו רעדו, וכך גם הצלחות והכוסות על השולחן שלנו ועל כל שולחן אחר.
מהמקום שישבנו בו יכולתי לראות מה המקור של הרעש: קבוצה גדולה של אנשים במסכות נעה לאט על הכביש בחוץ, מלווה משאית גדולה צבועה באדום. על גג המשאית היו ארבעה רמקולים שמהם יצא הרעש הנוראי שהפך כל שיחה בתוך האוהל לבלתי אפשרית. לקח לי כמה דקות להבין מה בדיוק היה הרעש הזה – זו היתה הקלטה של צחוק.
כבר ראיתי הרבה חבורות של לובשי-סחבות מאז שחזרתי לארץ, אבל הטקס הזה היה משהו יוצא דופן.
“מה זה לעזאזל?” שאלתי כשהם עברו לרחוב אחר והרעש נחלש.
“עדלאידע,” מלמל מתי בעודו מפשפש בארנק שלו.
“מה?”
הוא הרים את ראשו והביט בי. “אני רואה שנהיית גוי גמור שם בחוץ לארץ. עכשיו פורים, במקרה ששכחת.”
“עדיין חוגגים פה את פורים? עדיין חוגגים פה משהו?”
מתי חזר לפשפש בארנק שלו. “דווקא בגלל כל מה שקרה, כשיש סיבה לחגוג אז מנצלים אותה עד הסוף.”
הוצאתי שטר מהארנק והנחתי אותו על השולחן. “אבל ככה? מה הסיפור עם הרמקולים והצחוק?”
מתי שוב התבונן בי, עם חיוך שלא היה בו אפילו שמץ של שמחה. “כמו שאתה בטח יודע, לאנשים פה בארץ לא ממש היו סיבות לצחוק בזמן האחרון. אז הם צריכים קצת עזרה. מה רע?”
“זה פשוט נראה… לא יודע. מפחיד כזה.”
“מפחיד? זה לא מפחיד. מה שהיה פה קודם, זה מפחיד. אבל כנראה שאתה לא מבין את זה.”
אני חש בסומק שעולה בפני. “תשמע, אני לא אשם שלא הייתי כאן כשהפצצות נפלו.”
“כן, תמשיך להגיד את זה. אולי בסוף תצליח לשכנע את עצמך.” הוא לוקח את השטר שהנחתי על השולחן וזורק אותו לעברי. “הנה, קח, אני משלם.”
“לך קיבינימט,” אני אומר לו ויוצא החוצה.

חזרתי בלי יותר מצב-רוח לדירה שבה שיכנו אותי ביחד עם יתר חברי המשלחת. הקצו לנו מקום בבית ששלושת הקומות התחתונות שלו שרדו. בשביל מקלחת ושירותים היינו צריכים לרדת למתקנים המשותפים ברחוב, וכולנו הצטופפנו בתוך הדירה על שקי שינה, אבל המצב שלנו עדיין היה טוב יותר מזה של האוכלוסייה המקומית שרובה ישנה באוהלים. בדרך חזרה לדירה הנבתי שהעובדה שאני לא חושב על עצמי בתור חלק מהאוכלוסייה המקומית מעידה כנראה שמתי צדק. זה גרם לי להרגיש מדוכא.
כשהגעתי לדירה לקחתי את השק שינה לאחת הפינות המרוחקות, והתכוונתי לפרוש מוקדם. ידעתי שמחר מחכה לי יום עמוס. אבל לקח לי הרבה זמן להירדם. לא ישנתי הרבה זמן, וכשהתעוררתי עדיין היה חושך בחוץ.
מה שהעיר אותי היה אותו צחוק מפחיד שליווה את הצועדים ברחוב. ניסיתי להתהפך כמה פעמים, מקווה שהרעש יפסק כשהם ימשיכו לרחוב אחר, אבל הוא לא נפסק. ניגשתי לחלון כדי לראות מה קורה. כל יתר האנשים בשקי-השינה על הרצפה לא נראו כאילו הרעש מבחוץ מפריע להם.
המשאית פשוט ניצבה ברחוב שמתחתינו, עכשיו בליווי אורות מהבהבים, והצחוק שחוזר על עצמו. האנשים במסכות – הם היו קבוצה גדולה בהרבה מזאת שראיתי קודם – פשוט עמדו ליד המשאית כאילו היא חיכתה שמשהו יקרה או שמישהו יבוא.
ואז הבחנתי בה. הפנים שלה היו מוסתרות מאחורי מסיכת ליצן עם אף ארוך ומעוקל, אבל השיער הארוך שלה היה אסוף בקוקו, כמו שהיא תמיד היתה קושרת אותו, ואת החולצה הייתי יכול לזהות מכל מרחק. חולצה בצבע כחול כהה, עם הלוגו הצהוב של להקת “Xסטרע” והכיתוב “לנצח ביחד”.
הזמנו שתי חולצות כאלה, אחת לי ואחת לה, שנתיים אחרי שהתחלנו לצאת. אני נפטרתי מהחולצה שלי לפני חצי שנה בערך, כשמצאתי אותה בארון במעונות והחלטתי שהזיכרונות והאשמה שספוגים בה הם יותר מדי בשבילי.
“מירי?” צעקתי מהחלון. “מירי?”
היא לא הגיבה לקריאות שלי, אבל בניגוד לרעמי הצחוק שבאו מבחוץ, הרעש שאני עשיתי כנראה כן הפריע לאלה שישנו בדירה. מישהו רטן בקול, וכשהסתובבתי אחורה ראיתי אותו מתהפך בתוך שק השינה.  כשחזרתי אל החלון, המשאית התחילה לנסוע, והאנשים במסכות התחילו ללכת בעקבותיה.
רצתי לכיוון הדלת. דרכתי או בעטתי בדרך במכה אנשים, וזכיתי לעוד כמה נהמות כעוסות. מלמלתי התנצלות בחצי-פה ודהרתי במדרגות למטה. עד שהגעתי לרחוב, המשאית כבר לא היתה שם וראיתי את אחרוני המלווים שלה נכנסים לאיזו סמטה צדדית. רצתי בעקבותיהם.

הגעתי לסמטה מתנשם ומתנשף, והיא היתה נטושה לגמרי. שלוש קירות חיצוניים של בניינים הרוסים, ללא מוצא. לאן נעלמו האנשים במסכות? שמתי לב שגם הרעש של הצחוק נפסק. התבוננתי ימינה ושמאלה בחוסר-אונים. על אחד הקירות היתה כתובת שרוססה בספריי אדום: “נא באוזן, עריקים”. שמתי לב שאני רועד מקור, כעס והשפלה.
ואז הצחוק התחיל שוב. הוא נשמע קצת מרוחק הפעם, אבל מספיק ברור בשביל שאוכל לנחש את הכיוון הכללי. יצאתי מהסמטה והתחלתי לרוץ באותו כיוון. ניסיתי להישאר על הרחוב הראשי, אבל הצחוק הלך והתרחק ממני. הבנתי שאני חייב לרדת לרחובות הצדדיים כדי להגיע אליו. צללתי לעוד מבוך של מבנים הרוסים.
זה היה אזור מאוכלס יותר, עם אנשים ברחובות, חלקם מכורבלים בשינה מול מדורות, אחרים מסתודדים בקבוצות קטנות. לא הקדשתי אליהם יותר מדי תשומת לב. יכולתי לשמוע את הצחוק מתגבר ורצתי בעקבותיו, כשלפתע התנגשתי בכל הכוח במישהו.
שנינו נפלנו על הקרקע ואני הייתי הראשון לקום. עמדתי לחזור לרוץ ואז שמתי לב שמי שהתנגשתי בה היתה אישה זקנה שעדיין שכבה שם והתפתלה מכאבים. התכופפתי כדי להושיט לה יד ואז חשתי במכה על עורפי ואיבדתי את ההכרה.

התעוררתי עם כאב ראש איום וכאב נורא עוד יותר בכף יד. הבנתי שכל הגוף שלי שעון עליה וניסיתי להזיז אותה, אבל לא הצלחתי. התהפכתי על הבטן, והדם חזר לזרום לכף היד, אבל עדיין לא הצלחתי להזיז את הידיים והרגליים. הבנתי שאני קשור. ניסיתי לזחול, אבל לא היה לי כוח.
אני לא יודע כמה זמן שכבתי על הרצפה במקום שבו זרקו אותי – היה שם ריח חריף של שמן מכונות, כנראה שזה היה מוסך או בית-מלאכה כלשהו – לפני שזוג ידיים התחיל לגרור אותי לאורך הרצפה. הסנטר שלי התחכך בה כמה פעמים ואני יללתי בכאב. לא הצלחתי לראות את מי שגרר אותי, אבל מלמלתי לעברו איזו שאלה. הוא הפסיק לגרור אותי לרגע, ואז הרגשתי את הרגל שלו ננעצת לי עמוק בצלעות. זה לא הספיק כדי לגרום לי לאבד שוב את ההכרה, אבל זה בהחלט הספיק כדי להשתיק אותי.
בסוף הוא הפסיק לגרור אותי. עוד שתי בעיטות עדינות יותר גרמו לי להתהפך על הגב. החדר שהוא לקח אותי אליו היה מואר בנר ששפך אור על הפנים שלו – גבר מגודל, לא מגולח, עם פנים מזוהמות.
“חתכ’ת בן זונה מסריח,” הוא נהם לעברי.
נאנחתי. המעיל שלבשתי אמנם הספיק לצבור כמות מכובדת של קמטים הודות לעובדה שגם ישנתי בו, אבל הוא עדיין נראה טוב יותר מהדברים שרוב התושבים המקומיים לובשים. שוב הבנתי שאני לא כבר לא חושב על עצמי כעל תושב מקומי.
“תראה,” אמרתי. “אין עלי כסף. אתה יכול לבוא אתי, אני גר עם אחת המשלחות של האו”ם. גם בדירה שלנו אין לי יותר מדי כסף, אבל אני יכול לתת לך שם את מה שיש לי, בסדר?”
ראיתי איך העיניים שלו מתרחבות ואז הבנתי באיחור את הטעות שעשיתי כשעניתי לו בעברית. “עריק? השארת אותנו להישרף פה?”
לא, לא…”
הוא לקח את הנר השאיר את החדר והתקרב אלי. “עריק! השארת אותנו להישרף פה!”
צרחתי כשהוא קירב את הנר לפנים שלי. לא הצלחתי להתרחק ממנו והרגשתי איך הלהבה חורכת את הלחי שלי. ניסיתי לבעוט בו, אבל הרגליים שלי היו קשורות חזק מדי. מבעד לדמעות שהציפו את עיני ראיתי את כף היד שלו – מזוהמת עוד יותר מהפנים – וקירבתי אליה את הפה תוך שאני חושף את השיער והאוזן שלי ללהבה. התעלמי מגל הכאב החדש שעלה בהם ונשכתי, בכוח.
הוא נהם – יותר בהפתעה מאשר בכעס או כאב – איבד את שיווי המשקל והפיל את הנר שהפך ללהבה קטנה על הרצפה, קרובה מספיק כדי לחרוך את החבל שהייתי קשור בו. עד שהוא קם כבר הצלחתי לשחרר יד אחת ונופפתי בה לעברו באיום. נראה היה שזה בעיקר משעשע אותו, אבל הוא לא הפריע לי כששחררתי את עצמי וצלעתי לכיוון היציאה.
“חתכ’ת בן זונה מסריח,” שמעתי אותו מלחשש בעקבותיי. “עריק. השארת אותנו להישרף פה.”
הצלחתי לזהות את הרחוב כשיצאתי החוצה. ידעתי שזו תהיה הליכה של שעתיים בערך – אולי יותר, במצבי הנוכחי – כדי להגיע לדירה של המשלחת, אבל חצי מהפנים שלי עדיין צרבו מכאב, והחלטתי לחזור. היו לי מספיק הרפתקאות הלילה.
ואז שוב שמעתי את אותו צחוק מהדהד ברחובות. היססתי לרגע, והתחלתי לצלוע בעקבותיו.

עדיין היה חשוך, אבל הרחובות הלכו והתמלאו ככל שהצחוק נשמע קרוב יותר. אנשים חובשי מסכות התחילו לצאת מבתים וצריפי פח מאולתרים, ולנסות למצוא את התהלוכה. אחד מהם, שצעד לידי, התבונן בי במבט חלול. “אתה מחפש את העדלאידע?” הוא שאל.
הנהנתי.
“אבל אתה לא קרבן,” הוא אמר.
נרתעתי, חושש מעוד אלימות. “אני רק מחפש מישהי שנמצאת שם.”
הוא נד בראשו. “אתה לא קרבן,” הוא אמר שוב והתחיל ללכת מהר יותר. לא יכולתי ללכת מהר כמוהו, או כמו כל האחרים. שוב מצאתי את עצמי רודף, הפעם בצליעה, אחרי עוטי-המסכות האחרונים שנראו ברחוב.
הפעם הם לא נעלמו, אבל הם גם לא הובילו אותי אל התהלוכה. השלישייה שעקבתי אחריה הגיעה לסוחר-רחוב זקן, שכבר ראיתי הרבה כמוהו מאז שחזרתי לארץ. הוא ישב ליד שטיח מרופט שעליו היתה מונחת הסחורה שלו, מתחמם ממדורה קטנה שהוא הבעיר לידו.הוא הושיט משהו לכל אחד מהשלושה והם המשיכו ללכת. היססתי לרגע ואז ניגשתי אליו.
הוא לא התעניין בי יותר מדי כשבחנתי את הסחורה שלו. היו שם הדברים הטיפוסיים: מסכות גז ישנות, ממתקים שעדיין היו ארוזים בעטיפות המקוריות שלהם וכנראה נבזזו ממכולת כלשהי, ספרי תהילים. והיו שם גם כמה בקבוקים צבעוניים.
הצחוק שוב הדהד ברחוב, והזכיר לי מה אני מחפש. המוכר שם לב לתגובה שלי, וצחק. “עהליההא?” הוא שאל אותי בפה חסר שיניים.
“אני לא…”
“עהליההא?” הוא הושיט לעברי את אחד הבקבוקים. הכנסתי והוצאתי את הידיים מהכיסים כדי להראות לו שאין לי כסף. הוא שוב הושיט לעברי את הבקבוק. לקחתי אותו והתרחקתי ממנו. פתחתי את הבקבוק וגיליתי שלנוזל שבפנים היה ריח די נורא. טעמתי קצת ממנו, והטעם היה בהתאם – זה היה יין-פטישים זול. עמדתי להשליך אותו, ואז לרגע הרגשתי בחמימות מתפשטת בגופי ובהקלה בכאב שבפני. לקחתי עוד לגימה, והחלטתי לשמור את הבקבוק. חזרתי לצעוד בעקבות הצחוק.

צלעתי תוך שאני ממשיך לשתות מהבקבוק, מנסה להתקרב אל הצחוק, ולא ממש שמתי לב לאן אני הולך. הגעתי לרובע המנהלי, מקום שבו היו רוב הסניפים המקומיים של משרדי מנהלת החירום. בבקרים המקום היה מוצף בתושבים שבאו לנסות ליצור קשר עם קרובים, לחתום על זכאות לאוכל ותרופות, או לבקש ויזות ליציאה מהארץ. בלילות המשרדים הפכו לדירות של הפקידים הבכירים – רוב הבניינים ברובע השתמרו במצב סביר ומעלה, ולפקידים ממש לא התחשק לחלוק מגורים עם יתר האוכלוסייה. ובלילות הם גם ממש לא רצו שיטרידו אותם.
הניידת נעצרה לידי בערך שלוש דקות אחרי שנכנסתי לרובע. שוטר ושוטרת קפצו מתוכה. השוטר התקרב אלי עם הבעה מאיימת – היה קל מאוד להסיק מסקנות ממראה של אדם עם מעיל חרוך וסימנים למעורבות בקטטה, על אחת כמה וכמה כשהוא החזיק בקבוק ריק ביד והדיף ריח של יין זול.
“תתחפף מפה,” הוא נהם לעברי.
“עזוב אותי,” מלמלתי. הפניתי אליו את הגב והמשכתי ללכת.
הוא תפס אותי בכתף ומשך אותי אחורה, בכוח. בנקודה הזו החלטתי שנמאס לי. הרמתי את הבקבוק והכיתי אותו. טוב, הכיתי בכיוון שלו, עד כמה שיכולתי להבחין בו. לא פגעתי, אבל התנופה הפילה את שנינו על הקרקע.
הוא היה הראשון לקום על הרגליים, עצבני. שלחתי יד אל הכיס כדי להוציא את תעודת-המשלחת שלי מהכיס, כשהוא התנפל עלי בסדרה של בעיטות אלימות. התעודה עפה לצד הרחוב. אני לא בטוח כמה זה נמשך – כנראה כמה דקות שנראו לי הרבה יותר ארוכות ממה שהן היו באמת. אולי השוטר החליט שהפנים שלי נראות כבר מספיק רע, כי את הבעיטות שלו הוא העדיף לרכז באזור הצלעות והמפשעה. נדמה לי שעמדתי לאבד את ההכרה לפני שהצווחה של השוטרת סיימה את החגיגה.
“עזוב אותו אידיוט! אתה יודע מי זה?”
למרות הראייה המטושטשת שלי, יכולתי לראות אותה רצה אליו עם התעודה שלי ולראות איך הוא החוויר כשהוא הסתכל בה. הוא ניגש אלי והושיט לי יד כדי לעזור לי לקום. ירקתי עליו. לא עמדתי לתת לו יד גם אם יכולתי – ובאותו הרגע לא ממש יכולתי.
השוטרת עזרה לי לקום. “בבקשה אל תתלונן על מיקי,” היא אמרה. “הוא לפעמים כזה אהבל, אבל הוא לא בנאדם רע.”
נהמתי משהו לא ברור. מיקי נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו, אבל מבט אזהרה מצדה של השוטרת השתיק אותו. “באת לפגוש כאן מישהו?” היא שאלה. טלטלתי את ראשי.
“בוא, נחזיר אותך לדירה של המשלחת,” היא הציעה. “אתה נראה נורא ואיום, אולי נעבור דרך המרפאה התורנית, אני בטוחה שיש שם…”
שוב טלטלתי את הראש. “הצחוק,” אמרתי. “קחו אותי לצחוק.”
השוטרת ומיקי החליפו מבטים. הוא סובב אצבע כנגד הרקה כדי להבהיר מה הוא חושב על מצבי השכלי.
“הצחוק,” אמרתי שוב. “העדלאידע. אני רוצה לראות אותה מקרוב.”
הם שוב התבוננו זו בזה, הפעם בחשש. “זה מחוץ לעיר,” היא אמרה. “אני לא בטוחה שאנחנו יכולים…”
“קחו אותי לשם, או שתעזבו אותי בשקט ואני אלך ברגל,” רטנתי.
היא שוב היססה, ואז עזרה לי להיכנס לניידת.

נסעתי איתם לשדה גדול של עשב דהוי עם גדמים חרוכים של מה שהיה פעם עצים. ראיתי אנשים במסכות נאספים שם. ראיתי גם הרבה שלטים בדרך שהזהירו מפני כניסה לאזור שלא עבר טיהור. שלא במפתיע, מיקי והשוטרת הורידו אותי במרחק די גדול ממרכז ההתרחשויות, ואז התרחקו משם בנסיעה מהירה. התחלתי לצלוע בתוך השדה, בין כל האחרים.
היו שם הרבה מאוד אנשים. הרבה יותר ממה שראיתי ברחובות. לא היה ברור לי איך אני עומד למצוא מירי ביניהם – חששתי לשאול אחרים בהתחשב בכל מה שכבר עבר עלי במשך הלילה. ניסיתי להתקרב ככל האפשר לקול של הצחוק בתקווה למצוא אותה קרוב למשאית, ובחנתי את החולצות של האנשים סביבי כדי לנסות לאתר אותה. לא הצלחתי. רק כשהגעתי למשאית הבנתי למה לא.
זו לא היתה אותה משאית. הרמקולים על הגג שלה אמנם השמיעו את אותו צחוק, אבל המשאית שראיתי מהחלון של הדירה היתה אדומה, וזאת שחנתה בשדה היתה צבועה בכחול מתקלף. הלכתי בעקבות הצחוק הלא-נכון.
התיישבתי בייאוש על הקרקע לכמה דקות, ואז קמתי והתחלתי להתרחק לאט מהמשאית. ניסיתי לחשוב איך אני עומד לחזור לדירה. הקול של הצחוק הלך ונחלש ככל שהתרחקתי מהמשאית… ואז הוא נשמע שוב קרוב אלי, רק מכיוון אחר של השדה. פניתי בעקבות הקול החדש, וממרחק הצלחתי לראות מאיפה הוא הגיע. היתה עוד משאית שחנתה שם. הצלחתי להבחין שזו לא המשאית שאני מחפש, אבל ניחשתי שיש עוד משאיות.
צדקתי. היו בשדה עוד שתי משאיות – אף אחת מהן לא המשאית שראיתי מהחלון. המשאית הזאת הגיעה אחרונה ונעצרה, ביחד עם כל הפמליה שליוותה אותה, בקצה הדרומי הרחוק של השדה.
צלעתי לעברה, מהר ככל שיכולתי. רציתי להגיע אליה לפני שהאנשים שליוו אותה יתערבבו בין יתר האנשים בשדה, ואז הסיכויים שלי למצוא את מירי יהיו אפסיים. קבוצות האנשים שמילאו את השדה בדרך למשאית נהיו יותר ויותר צפופות ככל שהתקדמתי – חלקם נרתעו ממני כשהם הבחינו שאני לא חושב מסכה, על אחרים דרכתי ולפעמים גם דחפתי אותם הצידה. כמה פעמים ספגתי מכות ובעיטות, בכוונה או בשוגג. לא היה אכפת לי. פעמיים נפלתי, פעם אחת מאפיסת כוחות ובפעם השניה מדחיפה נבזית של מישהו. קמתי והמשכתי להתקדם.
כשכבר יכולתי לראות את המשאית מקרוב עצר אותי אדם גבוה, חובש מסיכה ולבוש בגלימה שנראתה נקייה ומרשימה בצורה יוצאת-דופן. לידו עמדו שני בריונים בלבוש עלוב בהרבה, אבל גבוהים לפחות כמוהו.
“אני לא יודע איך הגעת לכאן, אדוני,” הוא אמר בקול שנשמע היטב גם מעל לצחוק שהדהד ברמקולים. “אבל לאן שלא התכוונת להגיע, טעית בדרך. אין לך מה לחפש אצלנו.”
הייתי צריך דקה כדי להחזיר את הנשימה שלי לסדרה. “חיפשתי אתכם,” אמרתי. “את המשאית הזאת שלכם, האדומה.”
אני מניח שהוא הרים גבה מתחת למסיכה שעל פניו. “אז מצאת אותה,” הוא אמר. “עכשיו עוף מפה.”
טלטלתי את ראשי. “אני מחפש כאן מישהי. מישהי מכם.”
“באמת?”
“קוראים לה מירי. היא היתה… היינו ביחד. לפני הפצצות. חשבתי שהיא מתה…”
אני יכול לחוש בעיניים הבוחנות שלו מבעד למסכה. “איך אתה יודע שהיא כאן?”
“ראיתי, בלילה… כשהמשאית הזאת עצרה מחוץ לדירה שלנו…”
“אתה יודע מה הולך כאן, נכון? אתה יודע מי חוגגים פה את העדלאידע?”
אני מטלטל את ראשי.  הפה שלו מתעקל בכעס. “עריק,” הוא אומר בקול החלטי.
אני מתחיל למחות, ואז מוריד את הראש. “כן,” אני ממלמל.
שני הבריונים שלידו מתחילים להתקדם לעברי, אבל הוא מסמן להם לעצור. “חכו רגע.” הוא מחייך לעברי חיוך לעגני, ואז נכנס לתוך מושב הנהג של המשאית. הצחוק נפסק בבת-אחת, והקול שלו מהדהד ברמקולים. “מירי? בואי. מישהו רוצה לפגוש אותך.”
עוברות כמה דקות של דממה, ואז היא מגיעה. זאת היא, ללא ספק – עם אותה חולצה, אותו שיער אסוף בקוקו. היא רזה הרבה יותר, ועל הידיים יש סימני כוויות.
“מירי…” אני מתחיל להתקרב אליה והיא נרתעת בבהלה. היא מפנה אלי את הגב ונראה שהיא עומדת לברוח כשהקול שוב מהדהד ברמקולים.
“אל תזוזי.”
היא קופאת במקומה, מעבירה מבטים ביני לבין המשאית. אני ניגש אליה ועומד ממש מולה. אני יכול לשמוע את הנשימות המבוהלות שלה.
“תני לו לראות אותך.”
עכשיו היא ממש מבוהלת, מתנשמת ומתנשפת במהירות. אני שולח יד מהוססת, ומוריד את המסכה מהפנים שלה.
הן שרופות לגמרי, קריקטורה מחרידה של האשה שפעם אהבתי. עין אחת לא ממוקדת ועין שנייה חסרה, כמו האף. אוזן מעוותת. חור במקום שבו צריך להיות הפה.
אני רוצה לחבק אותה, רוצה להגיד לה שכל זה לא משנה, אבל אני לא יכול. אני נרתע, והיא משפילה מבט ונסוגה לתוך ההמון שמקיף אותה. אני טובע בין אנשים במסכות, כשהשחר מתחיל לעלות והצחוק חוזר להדהד.