הווה

“חברים, חברים!  שבו בבקשה!  תודה רבה.  ברוכים הבאים לבר “פוזה”, ומחיאות כפיים לבעלים שנתן לנו לחגוג כאן בערב הזה.  קדימה, מגיע לו!  יופי!  אוקיי, הערב הזה מתרחש למרות הרבה התנגדויות.  כולכם ראיתם את ההפגנות בחוץ, אבל אנחנו הולכים לנהל דיון פתוח, עם חופש ביטוי מוחלט, על אפם וחמתם של אילו שכופים עלינו להתאבל.  אז לפני שאני מעביר את המיקרופון לכל מי שרוצה, בואו נברך כולנו: יום היעלמות שמח!  יום נוכחות שמח!”

————————————

עבר

“מה את מתביישת?  בואי תשבי לידי!”

למרות ההצעה המלבבת של האיש הקטן והמכוער, רעות פינסקר התעלמה ממנו.  רק לפני דקה היא ישבה לבדה על ספסל בתחנת האוטובוס, מחכה בשקט לקו שלה, ולא הטרידה אף אחד.  היא ישבה שם, בשקט, מתרכזת בספר שלה, ופתאום איזה אפס, איזה דביל, איזה חלאה, מתיישב ממש ממש לידה, בצמוד לה, בזמן שהוא מדבר בקול רם עם החבר שלו, שהיה מגעיל ומכוער לא פחות.  למה אנשים לא יכולים לעזוב אחד את השני בשקט?  למה גברים לא יכולים לעזוב נשים בשקט?  למה הם לא יכולים פשוט לעוף ממנה, הרחק הרחק?

וגם עכשיו, כשהיא קמה, הם ממשיכים.

“מה את מתביישת?”

די.  שיסתמו כבר.

“נו, בואי כבר, יא סנובית.”

חמש הדקות הבאות נמשכו כמו נצח.  היא המשיכה לבהות בספר שלה, להעמיד פנים שהיא קוראת בעמידה.  בפועל, היא לא יכלה להתרכז.  היא כל כך זעמה.  היא רצתה להרוג אותם.  היא רצתה לצעוק שהם זבלים.  היא רצתה לסגור את הספר ופשוט לרוץ משם.  אבל לא, שהם יילכו לעזאזל.  מי הם שיעיפו אותה?  האם היא בסכנה, מפנה גב לשני גברים ובוהה בדף?  אולי.  אבל היא לא תיתן להם לנצח.

ואז הנצח נגמר, האוטובוס הגיע, וחלק ממנה קיווה שהכלבים האילו יעלו אחריה, שרק ינסו משהו.  נראה מה הם יעשו כשהיא תצרח עליהם מול אנשים.  נראה איך הם ירגישו.  אבל הם לא עלו אחריה.

היא התיישבה באוטובוס, בצד השמאלי, כך הנוף שנשקף מחלונה היה הכביש, ולא שני הברברים.  לאחר מספר שניות האוטובוס נעצר, והנהג התחיל לקלל.  “נו, מה האוטו הזה נתקע שם?  הלו!  הלו!”  צעק וצפצף.  רעות בינתיים הביטה אחורה, מעבר לכתפה, אל הספסל.

הוא היה ריק.  הברברים נעלמו.

———————-

הווה:

“טוב, אז אם אני הראשונה שמקבלת את המיקרופון רק רציתי להגיד שכולכם מטורפים.  אין מה לחגוג.  האנושות חוותה משהו שאנחנו לא מבינים, וזה הדבר הכי חשוב כאן, בלי קשר לזהות של מי שנעלם.  אלה היו העשר שניות שלי.”

———————-

עבר:

דניס פרייגר נשען אחורה בכיסו ונאנח בתסכול.  הוא שמע כבר הרבה דברים מטורפים בשירותו כשוטר במשטרת בולטימור, אבל אף פעם לא שמע דבר באמת מגוחך כמו זה, בייחוד ממישהו שלובש מדים.

“אני לא מבין מה אתה רוצה.”  אמר הבלש לבן דודו, הסמל מייקל אוטיס.  הסיבה היחידה שהוא בכלל הקשיב לו, מלבד המדים, הייתה הקרבה המשפחתית ביניהם.  “התלונה הכי לגיטימית שאתה מראה לי כאן זה של בחור שנעלם לפני שש שעות.  אני לא מחלקת נעדרים, וגם שם יגידו לך ללכת לעזאזל.  אף אחד לא יחפש בן אדם שנעלם לפני שש שעות.”

“אז אני אומר לך שוב, דניס!  אני אומר לך שוב!  תסתכל על כמות הדיווחים היום, זה לא נורמלי.  אני לא אומר לך לבדוק את כולם.  רק את השלושה האילו.”

דניס הביט שוב על דפים שמילאו את שולחנו.  הוא לא היה מרוצה מהעניין הזה.  בחור שכל העבודה שלו היא לעמוד באיזה דלפק, להתנהל מול האוכלוסיה, נכנס למחלקה שלו ומתחיל לחלק לו פקודות.  “אוקיי, מייקל, אז אתה אומר לי ששלושה אנשים שונים נעלמו היום, בשלושה מקומות שונים בבולטימור, ומה שמשותף להם זה שכולם לבשו חולצות של צ’ה גווארה?  זה מה שאתה אומר לי?”

“כן, שווה לחקור.”

דניס צחק.  הוא כיוון אצבע לעבר מייקל, כאילו שהוא עומד לירות בו באמצעותה, ואמר במבטא אוסטרי מזוייף:  “שרה קונור?”

“יופי, דניס, מצחיק מאוד.”

באותו הרגע דלת הכניסה למחלק הרצח נפתחה, וגבר היסטרי רץ פנימה.  דניס פרייגר לא האמין למראה עיניו.  זה היה בנט, ממחלקת נעדרים.

“תדליקו את הטלוויזיה!  מהר!  תדליקו את הטלוויזיה!”

————————-

הווה:

“הרבה אנשים שואלים אם אנחנו בחג או מועד, יום שמחה או אבל.  אבא שלי היה השפעה חשובה בחיים שלי ויום אחד הוא פשוט נעלם.  אז זה יום חג.  אילו העשר שניות המזוינות שלי.”

—————————

מאיה עתיר ישבה לבדה במשרד של עורך דינה.  היא שנאה את המקום הזה.  שנאה את תל אביב, שנאה את המשרדים האילו בעזריאלי.  פשוט שנאה, שנאה, שנאה.
אבל לפחות היא הצליחה להגיע מוקדם לעיר הדוחה הזו.  לפי הדיווחים ברדיו היו הרבה פקקים, יותר מן הרגיל.  היה לה ברור שדיווחי התנועה שונים מבדרך כלל, אבל היא לא ממש התרכזה.  הבעיות של ההמון היו הבעיות של ההמון, לא שלה.  ההמון לא עבר שנה של סבל.  ההמון לא היה צריך לסעוד את דוד במשך שנה שלמה.  ההמון לא צפה בו מת סתם כך אחרי שמונה שנות נישואים.

עורך הדין שחורי הגיע לבסוף למשרד, מתנשף כולו.  בטח תפסו אותו הפקקים.  לא שזה משנה.  היא רק רצתה שהאיש שכעת התיישב מולה, מתנשף, מזיע, מסריח, שהוא פשוט יגמור ליישר את העניבה שלו ויגיד לה מה קורה.

“תודה רבה על הסבלנות, מאיה”.  כאילו שהייתה לה ברירה.  “האמת היא שיש לי חדשות קצת בעייתיות.  רציתי היום לדבר עם צוות ההגנה של שפירא…”  שפירא היה איש מד”א הטיפש שסירב לטפל בבעלה.  הוא היה הסיבה שדוד סבל כל כך, הסיבה שדוד מת.

“בכל אופן, מאיה, הבעיה היא שהם פשוט לא מוצאים אותו.  הוא נעלם.”

“מה זאת אומרת נעלם?  איך בן אדם…  איך חיה כמוהו יכול סתם כך להיעלם?”

כיס החולצה של שחורי התחיל לזמזם ולהקרין אור כחול.

“מצטער, מאיה, זאת אשתי.  אני חייב לענות על זה.  יש לי קצת מצב חירום.  הבן שלי לא עונה לטלפון שלו כבר שעתיים.”

————————–

“בקשר למה שאנחנו שומעים כבר עשור, שזה קשור לנבואות נוצריות, רק רציתי להגיד שיש הרבה אתאיסטים שנעלמו וגם כמה נוצרים שלצערי נשארו.  אז זה אידיוטי להגיד שהנצרות נכונה.  אילו היו עשר שניות של כפירה מוחלטת.  מי רוצה את המיקרופון?”

—————————-

הדיווחים מרחבי העולם הגיעו במהלך הימים שעברו.  דניס פרייגר עקב אחרי הדיווחים בחדשות מרגע שהבין כמה העסק רציני, מרגע שבנט צעק לכולם להדליק טלוויזיה, והתמונות מהעולם כולו המחישו שמייקל אוטיס צדק.  אוטיס לא היה מטומטם.  הוא היה פשוט נביא.

אבל לא היה הרבה זמן באמת לבדוק את הדיווחים בטלוויזיה.  המשטרה בבולטימור, ובעצם בכל העולם, הייתה עסוקה בבדיקת כל מקרי ההיעדרות.  אנשים פשוט נעלמו, ככה סתם, הם והבגדים שלבשו, מהמקומות בהם שהו.  טוב, לפחות הבגדים לא נשארו מאחור כמו בכל הסרטים הנוצרים סוג ב’.  זה היה ממש מוזר אם זה היה קורה.
הדבר הטוב הוא שהפשע ירד ברמה דרסטית, אפילו יותר מאשר ב-11 בספטמבר.  לא ברור אם זה בגלל שכל הפושעים הבינו את חומרת המשבר, או בגלל שרובם פשוט נעלמו.
בכל מקרה, ירידה בפשע ועלייה בהעדרויות גרמה לכך שכל מחלק רצח סופח עכשיו למחלק נעדרים, וכל החוקים השתנו.  הבלש דניס פרייגר מצא עצמו בבית של איזה הזוי אחד בשם אייב הירש.  לא היו לאיש משפחה או חברים, מלבד גרושה אחת שניסתה להשיג אותו מרגע שדווח על עשרות, ואז מאות העלמויות, כמעט בכל מדינה על פני הגלובוס.  עד שפרייגר הגיע לבית שלו כבר דווח על עשרות אלפים, והמספרים המשיכו ועלו.

“אז מה יש לנו כאן?”  שאל פרייגר בקול רם, בעודו סוקר את הדירה.  עקב מחסור בכח אדם הוא ובנט נמצאו שם לבדם, ללא סיוע.

בנט ענה.  “כלים בכיור.  אין שום שאריות או אוכל חצי אכול, כך שאם הוא באמת נעלם סתם ככה זה לא היה באמצע ארוחת בוקר או משהו כזה.  המכונית נמצאת בחנייה, אז אנחנו יודעים שהוא לא הספיק לעזוב את הבית.  אבל…”

“שקט!”  היסה אותו פרייגר.  “אתה שומע את זה?”

בנט נדם.  השניים הקשיבו בדממה.  הם שמעו שיעול.

בנט הצביע לעבר אחת הדלתות.  זו הדלת שמובילה למרתף.  השניים שלפו את אקדחיהם.  פרייגר לא היה בטוח מה הוא עושה, לעזאזל.  האם יש מקום לשלוף אקדח כשבסך הכל מישהו בחדר אחר משתעל?  האם הוא היה שמח אילו נציגי ממשל היו שולפים אקדח בבית שלו בגלל שהבן שלו משתעל בחדר ליד?  לא ממש.  אבל העולם הפך למטורף.  אנשים דיברו על משהו בסדר גודל של מיליארד נעדרים.  בתי כלא שלמים שנעלמו כמעט לחלוטין.  חיילים, שוטרים, פקידי ממשל בכל העולם, שפשוט אינם.  רק בנס לא הייתה מלחמת עולם שלישית עדיין, אז שאלוהים והמוסר יסלחו לשוטר ותיק ששולף נשק בבית של נעדר.

פרייגר פתח את הדלת לאט, נתן לקרני האור להיכנס לחדר החשוך, להאיר את המדרגות, והחל לצעוד מטה.  הדרך למטה גרמה לו להיזכר בסיפורים על גרם המדרגות שמוביל למרתף הסודי באחוזת פלייבוי.  זה גרם לו לחשוב על מקום נוסף.

“זה כמו לרדת אל הגיהנום.”  לחש בנט מאחוריו.

כאילו דה?!

—————————-

“אני הייתי אתאיסטית אבל היום אני מאמינה באלוהים.  הוא ידע שיש יותר מדי אנשים על הכוכב ובגלל זה הוא הוריד אחוז אחד בדיוק.  אבל אסור לחגוג.  אלה היו עשר השניות שלי.”

———————

יומיים אחרי שדניס פרייגר וסמואל בנט מצאו בחורה במרתף של נעדר מבולטימור, שוטרים צרפתים מצאו שתי נשים נוספות במרתף של נעדר מהעיר ליון.  שלושה ימים לאחר מכן דבר דומה קרה בברלין.  מאות מיליוני העדרויות על טבעיות הובילו לפיתרון מקרי העדרויות פליליים.  שרשרת ההעדרויות הייתה אחד האירועים המפחידים בהיסטוריה האנושית.  כולם חיפשו הסבר.  כולם חיפשו דפוס.  אבל לא בכל המקרים היה געגוע.

——————-

אני חושב שחצי מההעלמויות זה בולשיט.  אחרי ה-11 בספטמבר היו כמה מקרים של אנשים שגילו שהם בחיים, וזה מה שקרה גם כאן.  היו אנשים שהיה להם אינטרס לברוח.  סתמו את הפה ותקשיבו לי. לא אכפת לי שזה עשר שניות!  תקשיבו!  אם כמעט מיליארד אנשים נעלמו זה אומר שלא יחפשו אותם.  זה אומר שבאותו הרגע כל מי שרוצה לארוז את הדברים שלו ולעבור לגור באלסקה יודע שהעולם כולו יחשוב שהוא אחד מהמיליארד נעדרים.  בגלל זה מלא פושעים נעדרים!  בגלל זה מלא עריצים נעדרים!  אל תשתיקו אותי!  כן, אני יודע שטכנית זה שמונה מאות מיליון נעדרים.  יאללה, קחו את המיקרופון!”

——————–

בשעה 9 בערב, השולחנות בכיתה היו צמודים כולם אל הקירות, וחמישה עשר כיסאות היו מוצבים בצורת “ח” מול כיסא נוסף, זה של יעל, המנחה של הקבוצה.  “דפנה.”  אמרה יעל בחיוך.  “למה שלא נשמע ממך?”

דפנה קמה ודיברה.  “אוקיי, אז כמו שאמרתי בפגישה הראשונה, שמי דפנה, בת 29, וכמו שבטח שמתם לב אני לא מדברת הרבה בפגישות האילו.”  הגברים והנשים בחדר הנהנו בדממה.
“אני לא יודעת איך לדבר על הקושי הזה.  כולכם דיברתם על זה כבר, יותר טוב ממני, על זה שאנחנו לא סתם קבוצת תמיכה.  לא כמו קבוצות אחרות שקיימות.  אני יכולה… אני… אני יכולה להתמודד עם משבר ומוות, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה.  אני מרגישה רע על זה שאחותי נעלמה, אבל זה לא כמו קבוצות שמתמודדות עם אבל.  קבוצות שמתמודדות עם אבל יודעות שכל מה שקרה להן הוא במסגרת הטבעי, לא העל טבעי.  והכי חשוב, הדבר הכי חשוב הוא שהן מקבלות תמיכה.  משפחות שכולות מקבלות, תמיכה, הבנה, הזדהות.  אבל אני לא יכולה לקבל את זה.  כל כך הרבה אנשים נוראים נעלמו.  אנשים איומים ונוראים.  הרוצחים הכי גדולים בעולם.  וכולם מדברים על זה שאם מישהו נעלם זה הגיע לו.  אני כל הזמן חושבת על אחותי. אני כל הזמן חושבת שהם צודקים כשהם אומרים שהיא אדם רע.  אם היא נעלמה, ובאותו יום נעלם הדיקטטור הכי גדול בעולם, אז אולי לא הכרתי אותה.  אבל גם אם היא רעה, גם אם לא הכרתי אותה והיא שייכת לאחוז הכי גרוע של האנושות, כמו שכולם אומרים, אז מה בנוגע אליי?  אני לא עשיתי שום דבר לאף אחד.  אני מהנוכחים.  למה הם לא יכולים להבין שאני מהנוכחים?  אני כאן!”

——————-

כולם מתנהגים כאילו שהנעדרים מתים.  אני רוצה לדעת איפה הם, לעזאזל.  אני מקווה שהם כולם ביחד, כי כולם היו חלאות.  שיחיו אחד עם השני.  הגיהנום הוא אנשים אחרים.  אלה היו עשר השניות שלי.

——————–

רעות פינסקר בילתה חודש שלם בצפייה בטלוויזיה, ובשיחות טלפון עם ההורים שלה, שהתגוררו בצפון.
“כן אמא, תל אביב בטוחה.”
“כן אבא, הצלחתי להוציא כסף מהכספומט.”

הדירה שלה הייתה מלאה במגזינים ועיתונים מהחודש האחרון.  היא לא העיזה לזרוק כלום.  מכל מקום ניבטו אליה פניהם של הכוכבים הגדולים של סיפורי ההיעדרות.

מנהיגים נעדרים בעולם הערבי.

שבעה חברי כנסת חדשים בממשלת ישראל, שקיבלו מינוי אינסטנט למלא כיסאות ריקים.

קבוצות תמיכה ולובי פוליטי של משפחות הנעדרים.

דניס פרייגר.

הדבר המפחיד ביותר היה מה שקרה בצפון קוריאה.  הגבולות נפרצו, ואיש כבר לא עקב מי משני הצדדים התחיל.  אמריקה התערבה, והחשש משתי מעצמות גרעיניות שיכסחו אחת את השנייה גבר.  אבל כלום לא קרה.  לא בין צפון קוריאה וארה”ב, לא בין הודו ופקיסטן, ולא בין ישראל ואירן.  איכשהו הכל היה בסדר.  באופן לא מוסבר.

אנשים התווכחו אם זה חג או מועד, ובדקו נתונים סטטיסטיים.  האם רוב הנעדרים לבנים?  שחורים?  איזו אומה איבדה אחוז גדול יותר של אזרחים ומנהיגים?  ישראל?  פלסטין?  ארה”ב?  האיים המלדיביים?

ובישראל, האם רוב הנעדרים הם אסירים?  שוטרים?  ימנים?  שמאלנים?  מצביעי עלה ירוק?

איזה בולשיט.  למי אכפת?!  האנושות היא כמו חילזון על החוף שמנסה להבין את הגאות והשפל.  לא יהיה פיתרון.  לעולם.

בטלוויזיה ברברו על האיזון העדין בין ביקוש והיצע, בין מקומות עבודה לכמות צרכנים, ועל כל שלאט האיזון חוזר.  לאחר מכן דיווחו על אירוע בו נכחו כל נשיאי ארה”ב.  הם תיקנו את זה ל”כל הנשיאים החיים”, ומיד אחר כך אמרו “הנשיאים החיים והנוכחים.”  הרבה רטוריקה על מפגש בין שני אנשים בלבד.  לפני חודש הם היו חמישה.  רעות צחקה כששמעה את המושג הזה.  “הנשיאים החיים והנוכחים.”  הנוכחים…  רעות הניחה שמכאן ואילך כל תושבי כדור הארץ ייקראו “הנוכחים” בחדשות, באירועים לזכר הקורבנות (אם הנעדרים הם קורבנות) ובדיונים השונים על כל מה שקרה.  באופן מגוחך, היא צדקה.

——————–

“אומרים שרוב הנעדרים הם אנשים רעים.  זה בולשיט. מי בדק את זה?  וחוץ מזה, גם אם זה נכון, מה עם כל האנשים שהיו בתהליך של צדק מאחה?  ובכלל, אם כאילו רק אנשים רעים נעלמו, מה זה אומר שכל השוטרים והפוליטיקאים אינם?  כאילו חלק.  כאילו… טוב, עברתי עשר שניות. עזבו.”