אליסון:
כל כך הרבה אנשים שאמורים להיות מוכרים, מה אני עושה כאן?
כולם נראים כל כך שמחים, אני לא אצליח להיות שמחה כמוהם.
אני אפעיל את האוזניות, כן, זה מה שאני אעשה, זה הדבר היחיד שאולי משאיר אותי בלתי נראית כמו קודם, אבל לפחות אני נהנת מזה.
להיות שקופה, לא להשתלב, לא להיות חלק, זה הדרך שהחיים שלי מתנהלים דרכה.
אני רוח רפאים, אף אחד לא רואה או שומע אותי, אבל לא אכפת לי. אולי קצת. אבל אני עדיין בת אדם.
אני רוח רפאים, כולם ממציאים עלי סיפורים, למרות שרובם בכלל לא פגשו אותי. רק שמעו עלי סיפורים.
רוח רפאים שמנה, שמנה ומכוערת.
טיילור:
כל כך הרבה אנשים שם למטה, מצפים ממני לשיר לפי הסטנדרטים שלהם.
אצל חלקם זה סטנדרטים נמוכים יחסית, זה נכון. אבל מה אם יש כמה ציידי כישרונות? אני לא רוצה לבזבז את ההזדמנות, עד שעברתי את האודישנים.
סטיב מביא לי תה ומחייך אלי, הוא באמת חושב שזה יעזור לי להירגע? אני שונאת תה. אני שונאת אנשים. אני שונאת את החיים שלי. אלוהים, זה כל כך מלחיץ.
מה אם האנשים בקהל יפסלו אותי רק בגלל הגובה שלי והרזון שלי? עוד לפני שהם שמעו אותי בכלל?
אני מקווה שאני לא אתעלף באמצע הבמה, ראיתי שזה קרה למישהו בטלוויזיה.
אני זרה בעיירה הזאת, אף אחד מהעיירה הזאת לא מכיר אותי ואת הקול שלי, ולפי מה ששמעתי כולם בני משפחה פה, משהו שקרה לפני הרבה דורות.. אבל בכל זאת, בחייכם, כולם כל כך… שונים.
ובני משפחה? אין בזה שום היגיון, כלומר, בשלב מסוים זה מגיע לרמה שאתה ומי שלא יהיה כבר לא נחשבים בני משפחה.
סטיב מודיע שעכשיו עולים לבמה, כולם הגיעו.
כל כך הרבה אנשים, ובתוך כל הקהל הזה אני מבחינה רק במישהי אחת.
והיא כבר שומעת מוזיקה באוזניות.
איזו קבלת פנים חמה.
אליסון:
הבחורה הזאת שעל הבמה בוהה בי כמו חייזר, אני רוצה לתת לה כאפה, אני יודעת שאני מכוערת, לא צריך להזכיר לי את זה. ובכלל, באירוע המשפחתי הזה שדודה שלי ארגנה יהיו מספיק אנשים שיבואו ויגידו לי שגדלתי (לרוחב), שישאלו אותי למה אין לי מאהב כמו לכל בת גילי (מי צריך מאהב כשיש אוזניות?) ולמה אני מנסה כל כך ללמוד איך לקרוא ולכתוב כשזה כישורים שרק ראש העיירה לומד? (מה אם אני רוצה לעזוב את העיירה?)
אף אחד מעולם לא יצא מהעיירה, הם מספרים.
הייתה מישהי שניסתה, נמאס מהחיים האלה שהיא לא יכולה להתקדם טכנולוגית וללמוד ולהבין, נמאס לה שכל אדם שהיא רואה ברחוב הוא בן משפחה שלה מאיזשהו מקום מעץ המשפחה.
חלק מהאנשים לא מזהים את בני המשפחה שלהם ברחוב, יכולים ללכת ברחוב בלי שלאחרים יהיה אכפת מזה.
עם המזל המדהים שלי, סבתא שלי היא זאת שמתעדת את כל הלידות והחתונות והמוות, היא בת 96, כולם בעיירה הזאת מכירים אותה, ואת הבנות שלה, ואת הבת החמישית שלה, ואת הבת הבכורה של הילדה החמישית שלה, שזאת במקרה אני.
אז אתם מבינים, להסתגר בבית וללמוד ולפתח מכשירים זה די הקטע שלי.
אני רוצה לברוח מפה, לקלל את כל האנשים שהקללות האלה מגיעות להם וללכת, ללכת למקום שאני הולכת ברחוב ואנשים לא מכירים אותי, שאני יכולה ללמוד בו בלי שישפטו אותי על זה, ויש מקום כזה, קראתי עליו, ואולי זה לא סתם פנטזיה של איזה סופר, אולי זה קיים, אולי קיימת מציאות אחרת, אני לא יודעת. אבל האמונה מספיקה לי.
בכלליות לא תמצאו פה הרבה ספרים או מכשירים טכנולוגיים, זה לא מעניין אנשים, והם זורקים בדרך כלל הכל, ולמרבה המזל, מבחינתם ‘לזרוק’ חפצים זה לתת אותם לסבתא שלי, והיא נותנת אותם לי, אם לא לקחתי אותם בעצמי עדיין.
אני יודעת לקרוא ולכתוב, יכולת שרק ראש העיירה לומד, אני בניתי האם-פי שלי בעצמי, מהוראות מספרים שמצאתי ומהדמיון, הצלחתי למצוא 20 זוגות של אוזניות שאפשר לחבר לאם-פי, הן בטח בנות אלפי שנים, אני די בטוחה שהדורות הראשונים שהגיעו לפה הביאו אותן כשהם התיישבו פה, הרחק מהערים הרועשות והלכלוך, והיו מוכנים לפתוח דף חדש, עיירה חקלאית שכולם בה יהיו בני משפחה, בלי מלחמות וסכסוכים, בלי אפליות, בלי גזענות, בלי אנשים מבודדים, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם, כי אחרי הכל, כולנו משפחה.
אני חושבת שההגדרה שלהם למשפחה קצת שונה משלי.
20 אנשים שרצו ליצור מקום שוחר שלום, כולם מכירים את כולם, כולם אוהבים את כולם.
טוב, זה הצליח להם, בערך.
חוץ ממני.
אבל אני אעזוב, אני אמצא מקום שאני אהיה שייכת אליו, שאנשים לא יקבלו אותי כמובן מאליו, שאני אהיה שונה, אבל חלק מכולם.
מישהו מחבק אותי מאחורה, בטח איזה דוד שלא נתקלתי בו כבר כמה ימים.
הא, זה סבא שלי, הוא צועק לי להוריד את האוזניות, כי אני אוהב את מה שהולך על הבמה.
אני לא ממש בטוחה, אבל זה סבא שלי, אני חייבת, לא?

טיילור:
הקהל לא ממש שם לב אליי, חלק מהם מחייכים אלי, חלק בוהים בי עם אוכל בפה, ורק זאת עם האם-פי מתעסקת בעולם שלה, זה לא נראה שהיא מתכננת לשתף מישהו במה שעובר לה בראש הג’ינג’י הבוער שלה. הלוואי שהייתי ג’ינג’ית, זה כל כך יפה, בעיקר שהוא מתולתל ככה, וקצר.
מישהו חיבק אותה הרגע מאחור, היא נראית מעוצבנת לרגע, אבל מיד היא נרגעת ומביטה בי לכמה רגעים ומוציאה את האוזניות, אם יש מישהי שאני אנסה להרשים פה באמת, זאת היא.
זה בטח לא יצליח לי, אני שרה שירים בסגנון שונה לגמרי ממה ששומעים פה, לפי מה שאמרו לי, אני הזרה הראשונה זה אלפי שנים שנכנסה למקום הזה, נהדר, גם בחורה חדשה וגם שונה לגמרי בכל המובנים מהאנשים שגרים פה, ‘הבלונדינית ששרה’, ככה הם יקראו לי. אולי הם קוראים לי ככה כבר עכשיו.
הג’ינג’ית מביטה בי בהתחלה בעיניים חוקרות, סוקרות כל פרט, מקשיבות לכל צליל, בוחנות כל דבר שיכול להעיד על האופי שלי, ואז הן מתחלפות, לאט לאט, לעיניים שמסתכלות עלי במבט מעריך.
אני רוצה לצרוח, הצלחתי לגרום לבחורה הכי משונה בקהל לאהוב את המוזיקה שלי, וזה משהו שצריך להתגאות בו.
לפחות, אני די בטוחה שהיא אוהבת את המוזיקה שלי, אם לשפוט לפי החיוך שלה, שלא עלה על שפתיה עד עכשיו.
סטיב מפסיק לנגן, הוא מסמן לי שעכשיו הגיע הזמן שלי לנאום, זה אפשרי בכלל? אני לא חושבת שאני אצליח לנאום מול כל כך הרבה אנשים שמכירים הכל חוץ ממני.
טוב, אני לא אמות מזה.
טיילור, תפסיקי להיות פחדנית.
אני נושכת לעצמי את הלשון.
“שלום לכולם, אני.. אני טיילור”, ממש התחלה מעולה, מעניין כמה אנשים צחקו.
“אתם לא מכירים אותי, אני חדשה בעיירה הזאת, אני.. אני מקווה שאהבתם את השירים שלי.”
ופתאום יש לי קצת אומץ, אחרי הכל, אפילו הג’ינג’ית חייכה, בסופו של דבר, אני אגרום גם לכל השאר לחייך, ולא בלעג.
“כולם מכירים את ההרגשה של להיות שונים, חלק מכירים יותר וחלק פחות, אבל כולם מכירים.
אני כתבתי את השירים האלה בתקופות הכי אפלות שלי, שהייתי ילדה משונה שלא הכירו.
אני מקווה לגרום לכם להרגיש שייכים ומיוחדים כל פעם שאני שתקשיבו לשירים שלי.”
יש עוד רעש למטה, אני לא חושבת שמישהו ממש הקשיב לי, סטיב מחייך אליי ומרים לעברי שני אגודלים, אני מקווה שהקהל חושב כמוהו, או לפחות מי שהקשיב, כי פתחתי את עצמי יותר ממה שאני פותחת את עצמי בדרך כלל בהופעות, פשוט… אני חייבת להשתלב, להיות חלק, עד שמצאתי קהילה שתקבל אותי.
מה שאמרתי היה נכון, לאף לא היה אכפת ממני במיוחד מעולם, הייתי חייבת להשתלב לבדי, למצוא אנשים שיממנו את הלימודים שלי אצל מורה מוזיקה, כי מורה כזה עולה אלפי מטבעות, לא לכולם יש מספיק כסף ללמוד. חלקם חיים ברחוב מלידה עד המוות, חלקם מתאבדים עם פירות מורעלים שהם גנבו מהחקלאים שרוצים לסלק עניים מהגנים שלהם. היה לי מזל.
אליסון:
הנאום שטיילור הזאת אמרה הרגע, הוא היה נחמד, היא קצת נפתחת יותר מדי מהר לדעתי, אבל זה עדיף על פני מישהי שלא נפתחת לאף אחד, כמוני.
אהבתי את העובדה שהיא הודתה שהיא משונה, לא לכולם היה את האומץ להגיד את זה ל2,629 האנשים שעומדים פה, אומנם הם לא ממש הקשיבו, אבל הם הבינו את הקטע, ואני יודעת שחלקם ילעגו לה על זה, למרות שלהם לא יהיה לעולם אומץ לעשות דבר כזה.
אני הולכת לאכול משהו, כולם אוכלים פה את הלחם בננות של נינה (בת של אח של סבא שלי), ונראה שהוא יצא ממש טעים הפעם, כולם אוכלים ממש מהר, וחוץ מזה יש ממרח תפוזים למרוח עליו שאחותה של נינה, דמיטריה, הכינה, וכולם יודעים שממרח תפוזים זה המומחיות שלה.
השולחות אוכל ממש ריקים, נשארו רק עוד 7 כיכרות לחם ו6 צנצנות של ממרח תפוזים, הגעתי ממש לקראת הסוף. (בהתחלה היו 30 כיכרות לחם ו30 צנצנות של ממרח תפוזים, כמובן שהיו גם פירות וירקות, אבל זה יש תמיד, וגם אפשר פשוט לקטוף מהעצים שמסביב.)
אני חותכת לי חתיכה גדולה של הלחם, אני רעבה וגם ככה שמנה, אז למה זה משנה?
“מה, רעבה, הא?”
זה ג’ואי, הדוד שלי מצד אבא.
“לא אכלתי כבר כמה ימים”, אני עונה לו בקול מאופק.
“את יודעת… ” הוא מסתכל לי בעיניים, וזה קשה להביט לו בעיניים הממש כחולות שלו, “אני רק רוצה בטובתך, לא כדאי ש.. את יודעת.”
כן, אני יודעת, אף אחד לא ירצה להתחתן איתי עם כל כך הרבה שומנים.
“בכל זאת, ” הוא ממשיך “את יחסית גדולה לבנות אחרות, האופי שלך נהדר, קצת עקשנית מדי, אבל בסופו של דבר המראה הוא זה שקובע.”
כבר הזכרתי כמה המשפחה שלי תומכת?
“מה אתה מנסה להגיד?” אני רוצה שהוא יתרחק, הוא יודע שזה מה שאני רוצה, אני לא אתן לו את התענוג הזה.
“מה שאני אומר, אליסון יקירתי,” הוא מתקרב אליי, “זה שאולי כדאי שלא תאכלי את הלחם והממרח האלה.”
אני מתרחקת, אני רצה, אני רוצה לזרוק את הממרח והלחם שלי עליו, אבל אין לי כוח לשמועות מיותרות.
“ואל תישכחי לבוא לבקר!” הוא קורא בקול עליז מאחורי.
אני שונאת אותו, מי בכלל החליט שאי אפשר להתחתן עם מישהי רק בגלל שהיא נחמדה, ולא יותר מזה?
אני מסתכלת מסביבי, אני די בטוחה שאני באולם שמאחורי הבמה, נהגתי לבוא לכאן להסתתר כשהייתי קטנה. תמיד עשיתי לעצמי הרצאות ודמיינתי עולמות אחרים כאן.
שזה מה שאני עושה כמעט בכל מקום, ובכל זאת, תמיד המקום הזה נשאר לי בלב.
טיילור:
אני שומעת רעשים ממאחורי הקלעים, סטיב אומר שאלה לא מאחורי קלעים, אלה סתם חדרים לחזרות, אבל אני כבר רגילה לקרוא להם ככה.
אני אלך לשם אחרי שאני אגמור את הביצוע של השיר הזה, זה ייקח רק כמה דקות.
אני לא רואה את הג’ינג’ית בקהל יותר, היא בטח החליטה שהאוזניות שלה יותר חשובות ממני, אבל אני רגילה שאנשים מזלזלים בי, אז אני ממשיכה לשיר ומחייכת לקהל שלא מחייך אלי חזרה.
אני יורדת למאחורי הקלעים, הג’ינג’ית יושבת שם על הרצפה, בוהה בתקרה, חושבת מחשבות שהיא בטח לא מגלה את תוכנן לאיש.
זה מעניין שהיא יושבת פה, מכל המקומות בעולם.
אני מתיישבת לידה, יש אולי חיידקים על הרצפה, אבל התמודדתי עם דברים יותר נוראים מזה.
“קוראים לך טיילור, נכון?”
אני מהנהנת, עד עכשיו קראתי לה הג’ינג’ית.
“אני אליסון.”
השם לא מתאים לה, אבל מי אני שאשפוט. אני סתם מישהי זרה.
“את לא מהעיירה, נכון?” הקול שלה נשמע עצוב, מין עצב מעורב בתקווה.
“נולדתי בטלסניקה, זאת עיר, היא די רחוקה מפה.” אני עונה.
“באמת יש שם מכוניות? ודיסקים? ובתי ספר? כמו שמספרים?” היא נשמעת מופתעת.
“בכלליות כן, אבל לא כולם יכולים לממן את הדברים האלה. חוץ מבתי ספר, זה ממזמן אין, התקופה הזאת נגמרה לפני 2000 שנה, מאז יש מורים פרטיים שצריך לממן, הגיעו למסקנה שילדים לומדים טוב יותר לבד עם מורה אחד,” אני אומרת, אני מקווה שאני לא הורסת לה פנטזיות ילדות או משהו.
היא צוחקת, “ושם לא צריך להיות יפה בשביל להתחתן?”
“לא, ברור שלא!” האמת שצריך להיות יפה אם את רוצה יחס טוב, אבל אני לא רוצה להיות האחת שתגיד לה את זה, “השוביניזם נעלם מזמן, גם בנות יכולות להציע נישואים לבנים, וחוץ מזה,” אני מעזה להסתכל בעיניים הגדולות החומות שלה, “את נחשבת ממש יפהפייה אצלנו.”
היא נראית מאושרת, כאילו זאת המחמאה הראשונה שאמרו לה אי פעם.
טוב, מי יודע.
אליסון:
היא אמרה לי שאני יפה.
ושגם אנשים לא יפים יכולים להתחתן.
ושכל אחד יכול ללמוד אם הוא ירצה ויוכל.
למה הייתי חייבת להיוולד בעיירה הזאת?
פספסתי כל כך הרבה, אם הייתי גרה שם אולי הייתי נשואה כבר, אני כבר בת 17, אצלנו מתחתנים לפחות בגיל 15.
לקח לי כמה דקות לעכל את כל זה, זה פעם ראשונה שמישהו אמר לי את האמת, ושאני יפה.
לפתע הבנתי משהו.
או לא הבנתי, ליתר דיוק.
“אם כל כך טוב שם, מה את עושה פה?”
היא בהתה ברצפה, שותקת.
ישבנו ככה, שותקות, לכמה שעות, המסיבה נגמרה כבר מזמן, הכוכבים עלו לשמיים.
לבסוף היא אמרה “לא הייתה לי שם משפחה, אף אחד אף פעם לא אמר לי שאני מסוגלת לעשות משהו, ידעתי את זה לבד, הייתי צריכה לקבץ נדבות בשביל ללמוד אצל מורה למוזיקה, שנתן לי את השנה האחרונה שלי בחינם בגלל שהוא ריחם עלי וחשב שאני כישרון מבוזבז.
בסופו של דבר הצלחתי ללמוד, נמאסו לי מהחיים האלה שכל מי שאני מבקשת ממנו כסף חולף על פניי בבוז, עזבתי, הגעתי לפה, עברתי אודישנים ארוכים, והנה אני פה.”
החיים של שתינו כל כך שונים.
“אני מעריצה אותך,” אמרתי.
“את לא צריכה,” היא אומרת, “עשיתי דברים שאני מתחרטת עליהם.”
“כולנו עשינו כאלה.” אני מנחמת אותה.
“החיים פה באמת כל כך גרועים?” היא שואלת בעצב.
“נוראיים.” אני צוחקת.
לפתע, כמו מתוך סימן, שתינו רצות, רצות לעבר הלא נודע, רצות מאירועים משפחתיים מטופשים, רצות מנישואים, רצות מהעולם המוכר והזר.
אנחנו נגיע לאנשהו, בינתיים, העיקר זה להתרחק מכל מה שמוכר ומפחיד.
הכוכבים נוצצים מעלינו.
הם בורחים איתנו.