לאה מחזיקה את היד שלי וחופרת עם הציפורניים עמוק לתוך העור. זה כואב אבל אני לא מזיז את היד ולא אומר כלום. החדר מלא כולו. נשים שהיו פעם מיילדות, אנשים שהיו פעם רופאי ילדים, כל מי שהצליח להוכיח שהוא צריך להיות שם. מנהל בית החולים עומד גם הוא בחדר, מביט ולא זז. אני יודע שהוא שם כי הוא לא מוכן להסתכן שמישהו אחר יגנוב ממנו את הזכות להכריז על תחילת החגיגות. זה בסדר מבחינתי. אני יודע שלא נשארו לו עוד הרבה סיבות לחגיגות. גם לנו לא.
הדלת נפתחת מידי פעם ואנשי סגל דוחפים פנימה את ראשם לשאול אם יש התקדמות. בכל פעם שהדלת נפתחת אני רואה את אנשי העיתונות מהצד השני מנסים לתפוס משהו ממה שקורה בתוך החדר. אני חושב על כל האנשים שיושבים בבתים ומסתכלים על הדלת הזו בטלוויזיות שלהם, איך הם מטים את הראש בכל פעם שהיא נפתחת, מנסים לראות פנימה. כולם מחכים לתינוק.
אחת המיילדות אומרת שזה כבר קרוב מאוד. אני מנסה לחשב כמה אנשים צופים עכשיו. חישובים מרגיעים אותי בדרך כלל, אולי גם הפעם זה יעזור.
היינו מיליארדים, פעם, לפני שנולדתי. חבורת צעירים קטנה עם אינטליגנציה בשמיים ובעיות אישיוּת קשות החליטה שזה יותר מדי. אז הם דיללו אותנו. בלי להרוג אף אחד כמובן, הם היו נאורים מידי בשביל זה, הם רק שחררו לאוויר וירוס אינטליגנטי, נאור ושוויוני כמעט כמותם, שידע לשנות מידע גנטי והתפשט במהירות אדירה בעולם כולו. הם עשו עבודה טובה מידי. בהתחלה כל ההריונות נפלו. אחר כך נולדו רק מוטציות, יצורים זעירים ומעוותים, חסרי גפיים, חסרי עיניים, חסרי עור. חלקם הספיקו לפעות בקול חלש דמוי בכי. רובם מתו מייד. בודדים שרדו מספר ימים של סבל. סוף העולם הגיע. כולנו איבדנו את היכולת להתרבות. כמעט כולנו.
לאה צועקת. אני מלטף את ראשה ומאבד תוך כדי את קו המחשבה. מה זה משנה כמה אנשים נשארו? במילא בסוף לא יישאר אף אחד מלבדנו, הארטיקים.
לאה ואני, אנחנו היינו מהראשונים. בתוך כל אלפי הוולדות המתים נולדו גם ילדים רגילים לגמרי. מוזר לחשוב שהייתה תקופה שנחשבנו לרגילים… לא צריך היה להיות גאון גדול כדי לחבר את הקווים: אנחנו היחידים שלא נפגענו. אנחנו שהיינו עוּבּרים קפואים בזמן ההתקפה, תאים בודדים בתוך מבחנות במכלי ההקפאה במעבדות הפוריות. ארטיקים. לא נבחרנו, לא זכינו, אפילו לא רצינו את זה. פשוט היינו שם, בזמן ובמקום הנכון, או הלא נכון. בסופו של דבר כולם הבינו. ילדים לא באים לעולם בימים אלו כפי שבאו מאז ומעולם, אבל המין האנושי לא נידון להכחדה. לא מיידית בכל מקרה. בזכותנו. אני לא זוכר את כל זה, כמובן, רק את הרגע שבו הבנתי שמסלול חיי עומד להיות שונה משל הילדים האחרים המבוגרים ממני רק במעט.
באזור שלאה הגיעה ממנו המצב היה קשה. הקריסה שם הייתה מהירה. משיחים מטעם עצמם יזמו התקפות על המוסדות הרפואיים ודרשו את השמדת העוברים. בשבילם צחוק הילדים הנדיר היה התרסה נגד תכניתו של אלוהים. נשים צעירות, אבלות על הילדים שלא יהיו להן, ניסו מידי פעם לחטוף את אחד הילדים. אי אפשר היה לדעת מאיפה יגיע המטורף הבא שינסה להתנכל לארטיקים. אצלנו זה היה לגמרי אחרת. אצלנו הגיעו אנשים מרחוק כדי להציץ לתוך העגלה. מדפקים על הדלת ומתחננים לראות במו עיניהם את הנס. פה היינו רבים יחסית, תוצאה של מדינה משוגעת עם אוכלוסייה אובססיבית שנראה שהרבה לפני הדילול לא עסקה בכלום מלבד שימור הפוריות. זה לא רק הכמות שלנו – מבחנות מבחנות, שורות שורות בתוך מכלים עגולים, עוּבּרים, זרעים, ביציות. זה גם שבשום מקום אחר לא הייתה נכונות כזו להרות אותנו. העדיפות תמיד הייתה לאם הביולוגית, אבל בכל פעם שנודע על מישהי שחלתה או לא יכלה להבטיח לעובר היקר תנאים אופטימליים ברחם קפצו עשרות נשים אחרות, רבות זו עם זו על הזכות להרות. לא פלא שמשמרות העתיד החליטו לבנות פה את אחת מתיבות נוח שלהם. בגיל ארבע עשרה עברתי לגור בכפר שהם הקימו עבורנו. ארטיקים כמוני הגיעו מכל מיני מקומות, קרובים ורחוקים. ככה הכרתי את לאה.
לאה צועקת שוב. מנהל בית החולים צועד צעד אחד קדימה. הוא יודע את מה שכולנו יודעים. חובת ההוכחה היא עלינו. אנחנו הראשונים בעולם כולו ללדת את הדור הבא. אם זה יצליח, אם הווירוס באמת תוכנן לעשות את הנזק ולהיעלם תוך זמן קצר, כמו שאמרו שני חברי המחתרת שיצרה אותו רגע לפני שהוצאו להורג, כל העולם יחגוג אתנו. אנשים יתנו את כל מה שנשאר להם כדי להרגיש עוד רגע אחד של שמחה בתוך כל הגיהינום הזה. אחר כך הם ימשיכו למות עריריים, ואנחנו נצטרך להמשיך הלאה. אני לא יודע מי המפסיד הגדול בהגרלה הזו, הם או אנחנו.
המיילדת הצעירה מלטפת את ראשה של לאה. אני חושב שקוראים לה קרן. היא צמודה ביום ובלילה למיילדת האחרת, המבוגרת יותר. אנשי המשמרות לקחו על עצמם להכשיר אותנו כדי להגדיל את סיכויינו לשרוד בעולם בו בני האדם הם רק עוד מין בסכנת הכחדה, אבל קצת קשה להכשיר מיילדת כשאין לידות. אולי היא יילדה בעלי חיים? זה לא מעודד אותי. אני חושב על הניסיון הלא מוצלח שלהם ללמד אותי להיות צייד ומהנדס. לקח להם יותר מדי זמן להבין שאני פשוט לא מתאים לזה… להיות ארטיק במבחנה לא עושה אותך בהכרח מוכשר. קרן מסתכלת עלי. אני יודע בדיוק על מה היא חושבת. היא חושבת שאם זה יצליח המשמרות יתחילו ללחוץ עליה. אולי לא מייד. אולי בעוד שנה או שנתיים. אבל גם היא תצטרך לשלם עבור כל מה שהמשמרות עשו בשבילנו בדבר היחיד שחשוב להם. בילדים. המבט שלה מדאיג אותי. אולי היא לא רוצה שהילד הזה ייוולד? רק עכשיו אני לגמרי קולט לאיזו מציאות הילד הזה עומד להיוולד, ופתאום אני מבין גם עד כמה הוא חשוב לי. קרן מזיזה את מבטה בבת אחת ואני כבר חושב להגיד משהו, אבל ממש באותו הרגע משתרר בחדר שקט מוחלט ומתוכו עולה יללה דקה של ייצור זעיר שעד לפני רגע לא היה פה בכלל. לא שמעתי בכי של תינוק נולד מאז ילדותי, אבל אי אפשר לטעות בצליל שתוכנן במשך כל כך הרבה שנים לעורר קשת שלמה של רגשות. זה הדבר האמיתי. רופאי הילדים מזנקים על התינוק ומשתמשים בציוד מיושן כדי למדוד, לשקול ולהעריך אותו. הם מהנהנים בראשם ביחד למנהל בית החולים.
“לאה, רון,” אומר המנהל “מזל טוב. יש לכם בן בריא.”
אף אחד לא זז. המנהל צריך להיות הראשון שיצא מהחדר, אבל הוא לא יכול להפסיק להסתכל על התינוק. העיניים שלו מלאות דמעות. יותר מכל דבר אחר אני רוצה להישאר עכשיו לבד עם לאה ועם התינוק, אבל אני לא רוצה להרוס למנהל את הרגע.
“איך תקראו לו?” הוא שואל אותי ואת לאה, “אנשים ירצו לדעת…”
אני ולאה מסתכלים על התינוק. אנחנו מכירים את השם שלו כבר שנים. “אדם,” אני אומר “קוראים לו אדם.”
* * * * *
שבעה ימים מאוחר יותר אנחנו עומדים על מרפסת הבית הגדול בן שתי הקומות שכאילו נבנה במיוחד לאירועים כאלו, גבוה מעל כולם. לאה בשמלת פרחים צהובה מחזיקה את אדם. אנחנו עומדים עם מעט הגדולים והחשובים ממשמרות העתיד שיש להם את הזכות הגדולה להיות איתנו. לכל השאר אסור להתקרב, שאדם לא ידבק חלילה באף מחלה. זה האירוע המרכזי שארגנו המשמרות ורוב המוזמנים הם בכירים יותר ופחות. אמא של לאה עומדת לידה ולא מפסיקה למלמל. אני תוהה אם זה המעמד שלה כ”סבתא של אדם” שמערער אותה ככה. האנשים ברחבה למטה מחייכים. אני מנסה להיזכר מתי ראיתי בפעם האחרונה כל-כך הרבה חיוכים בבת אחת. יש אוכל, יש מוזיקה, יש אפילו ריקודים.
לאה קורנת. אף פעם לא ראיתי אותה יפה כל-כך כמו שהיא עכשיו עם אדם בזרועותיה. היא לא ראתה תינוק אמיתי מאז ינקותה, כבר שנים שאין לידות בכלל, ובכל זאת נראה שהיא יודעת בדיוק מה צריך לעשות בכל פעם שאדם פוקח את עיניו ומייבב. היא כל כך יפה בעיני כשהיא עושה את זה…אני חושב שזאת צריכה להיות הסיבה האמיתית למסיבה. זה לא רק אדם. זה הקשר בינו לבין לאה, ובינו לביני, והאהבה שלי אל לאה שרק הולכת ומתעצמת בכל יום. תחגגו אנשים, אני חושב, בסופו של דבר האהבה מנצחת. המשפחה מנצחת. תמיד.
האחראי על מחלקת ההתאמה הטכנולוגית ניגש אלינו. המחלקה שלו מקימה בשבילנו לתחייה טכנולוגיות שנזנחו מזמן. הם מדברים איתנו על קיטור, על שיטות השקיה רומיות ויווניות ואסטרטגיות ציד של האדם הקדמון. אני יכול להשתמש בחלק מהדברים שאנשי המחלקה מכינים בשבילנו, אבל אני לא חושב שאי פעם אוכל לבנות דברים כאלו בעצמי כמו שהם היו רוצים. הוא שואל את לאה אם היא תרשה לו להחזיק לרגע את אדם. העיניים שלו מתמלאות לחות כשהיא מסכימה ומוסרת לו את החבילה הקטנה. זה לא מוצא חן בעיני. הסכמנו בינינו שרק שנינו נוגעים בתינוק ולא אף אחד אחר. אני שוקל לבקש ממנו להחזיר אליי את אדם, אבל אז אני רואה את אמא של לאה מתמוטטת פתאום. אני ולאה מתכופפים אליה ביחד. היא שוכבת על הרצפה, גופה מתעוות ומתפתל וקצף לבן יוצא מפיה. “רופא! איפה הרופא?” אני צועק ומנסה להרחיק ממנה את הכסא שלידה שגופה נחבט בו שוב ושוב. “אמא?” לאה לוחשת. לרגע היא נראית כמו ילדה קטנה אבל אז היא מתרוממת ומתבוננת סביבה.
“רוני, איפה אדם?”
“הוא אצל מיכאל.” אני עונה לה ומחפש אותו בעיני. המרפסת לא כל-כך גדולה ומיכאל לא שם. “אולי הוא לקח אותו פנימה שלא יפגע…” אני אומר ספק ללאה ספק לעצמי. שנינו מסתובבים ונכנסים אל תוך הבית הגדול. לאה עוצרת לשנייה בפתח ומסתכלת לאחור. כל האנשים שבמרפסת כורעים ליד אימא שלה ומנסים לעזור. היא מסתובבת שוב ואנחנו מתקדמים אל תוך חדר האורחים. שני אנשי בטחון של המשמרות יושבים על הספות. חוץ מהם אין אף אחד בחדר. “ראיתם את מיכאל ואת אדם?” לאה שואלת. הם מזיזים את הראש ביחד לשלילה. “אולי הוא בכל זאת במרפסת?” אני מציע, אבל היא כבר הספיקה לנתח את המצב.
“אלוהים, רון, אני חושבת שמיכאל לקח את אדם.” היא אומרת.
“מה זאת אומרת לקח אותו?”
“חטף אותו” היא עונה. אני רוצה להגיד לה שזה מגוחך ושהיא טועה, למרות שאני יודע שכשיש לה את המבט הזה בעיניים אי אפשר להתווכח איתה. רק שמה שהיא אומרת כל כך לא הגיוני שאני מתווכח בכל זאת.
“לאה, מיכאל לא חטף את אדם. הוא ממשמרות העתיד, הוא דואג לאדם לא פחות מאיתנו. זה מה שהם עושים. הוא בטח ניסה להרחיק אותו מאמא שלך וכל הבלגן.”
“דניאל אמר לי שמשהו כזה יכול לקרות,” היא מתעלמת ממה שאמרתי, “הוא אמר לי שיש אנשים שחושבים שהארטיקים אולי יכולים ללדת, אבל הם לא מספיק מוכשרים בשביל לגדל ילדים שיוכלו לשרוד לבד בעולם. הם רוצים את הילדים אצלם האנשים האלו. הוא אמר לי שאני צריכה להיזהר, שזה יכול להיות כל אחד. לא חשבתי שזה יכול להיות מיכאל… אלוהים. מה עשיתי?”
לאה נושמת בכבדות ואני מחבק אותה. ראש המשמרות דיבר איתה… איתה ולא איתי. זו לא הפעם הראשונה. אחרי הכל מה בדיוק אני יכול לעשות? היא הלוחמת בינינו וגם החכמה יותר. גם שבוע אחרי לידה היא מסוגלת ליותר ממה שאני מסוגל ביום הכי טוב שלי. אני חושב על הקור שעבר בי כשראיתי את מיכאל לוקח את אדם וכל הספקות נעלמים. היא צודקת. היא תמיד צודקת. אני מתרחק ממנה ומנסה להיות מעשי. “הוא לא במרפסת, ולא עבר כאן. הוא לא יכול להיעלם ולא יכול לצאת אל כל האנשים האלו עם תינוק. אז איפה הוא?”
“אני לא יודעת” היא אומרת ומרימה את ראשה.
אנחנו חוזרים אל המרפסת. הרופא מגיע מלמטה ונכנס ביחד איתנו, מתנשף מהריצה במדרגות. הוא מתכופף אל אמא של לאה על הרצפה. לאה ניגשת אל דניאל ומבקשת ממנו לבוא איתנו פנימה. היא לא מסתכלת אפילו על אמא שלה. היא מספרת לדניאל שמיכאל לקח את אדם. דניאל מבקש שנספר לו בדיוק מה קרה ומתחיל לרוץ למטה. אנחנו אחריו. שלושתנו יורדים במדרגות השיש אל חדר האורחים התחתון וממנו אל הרחבה. דניאל ניגש אל הבמה הקטנה שעליה עומדת התזמורת וחוטף את הרמקול מידיה של הזמרת. הלהקה מפסיקה לנגן וכולם מפסיקים הכול ומביטים בדניאל.
“מיכאל,” אומר דניאל לתוך הרמקול “אני יודע שאתה יכול לשמוע אותי. אם תחזיר עכשיו את מה שלקחת אף אחד לא יעשה לך שום דבר. שני מבטיח. אני מציע לך לשקול טוב את מה שאתה עושה.”
רחש נשמע בקהל. אנשים מסתכלים זה בזה ולצדדים אבל שום דבר לא קורה. אישה מטופחת בחצאית צרה מתקרבת לבמה. אני מזהה אותה. זו בעלת הבית. “מה קרה?” היא שואלת. לאה מספרת לה. האישה מחווירה. “הדלת הקטנה בצד הימני מובילה אל הגג. בדקתם שם? כשלאה ואני ראינו את הדלת הזו במרפסת התבדחנו על גמדים שחיים בבית הזה. היא נראתה כמו דלת שהתכווצה, עשויה מעץ כבד ומעוטרת.לרגע לא העלינו על דעתנו שהיא לא עוד סתם פריט עיצובי.
ארבעתנו רצים שוב אל הבית. המוסיקה שחוזרת להתנגן ברחבה רודפת אחרינו במעלה המדרגות. הדלת הקטנה במרפסת לא נעולה, ואנחנו עולים במדרגות שהיא חושפת עד שאנחנו מגיעים אל הגג. הגג המלבני לבן ושטוח, מוקף במעקה נמוך מכל צדדיו. אנחנו רואים את מיכאל כפוף מעל המעקה בצד המרוחק.  המוסיקה בקושי מגיעה אלינו עכשיו.
“מיכאל!” צועקת לאה “מיכאל!”
הוא לא מסתובב.
“מיכאל! איפה התינוק?!” לאה ממשיכה לצעוק.
מיכאל מסתובב מעט אבל גבו נשאר מכופף ואנחנו רואים שהוא מחזיק חבל. “הוא פה!” הוא צועק, “אם תתקרבו אני מפיל אותו!”
“מיכאל!” הקול של לאה הופך בבת אחת שקט ורגוע. קול של אמא, אני חושב לעצמי. “אתה לא תפיל אותו,” היא אומרת, “אתה לא תעשה לו כלום. אני מתקרבת עכשיו ואתה תיתן לי את התינוק שלי.”
היא צועדת צעד קדימה. אני קופא במקום ולא מסוגל לזוז. דניאל מספיק להניח יד על הכתף שלה אבל היא מסובבת אליו את הראש והוא מרפה את אחיזתו. היא מרימה ידיים ומתחילה להתקדם. מיכאל פולט “לעזאזל!” אבל לא זז. אחרי רגע הוא משחרר יד אחת מהחבל ושולף אקדח. לאה עוצרת. דניאל שולף את האקדח שלו. בעלת הבית מסתובבת ובורחת. אני מביט בלאה ומפחד שהלב שלי יקפוץ עוד רגע מבית החזה החוצה.
“התינוק בתוך סל שקשור לחבל הזה,” אומר מיכאל. “הוא תלוי באמצע הדרך מהגג למטה. אני אוריד אותו רק כשהרכב שלי יגיע. אם תזוזו אני יורה בה. אם תירו בי או תנסו משהו אחר התינוק נופל. ברור?”
ככה אנחנו עומדים. עכשיו השפתיים שלי ממלמלות. אני מתפלל. מה עוד נשאר לי לעשות?
“למה אתה עושה את זה?” אני שומע את לאה אומרת.
מיכאל מזיז את המבט שלו מלאה אליי ואז שוב אל לאה ומחליט לענות. “הוא לא נקלט.” הוא אומר.
“מה?” שואלת לאה
“הארטיק שלי. הוא לא נקלט. לא הצלחנו להשיג הריון. זה אני שהייתי צריך להיות שם במרפסת ביחד עם הילד שלי והילד שלו. זו הייתה צריכה להיות המסיבה שלנו!”
“אני מצטערת בשבילך. באמת. אבל אדם לא קשור לזה.”
“את אף פעם לא תדעי איך הרגשתי, עומדת לך ככה עם התינוק שלך ומחכה שנמות כולנו!” מיכאל צועק ומשהו אצלי משתחרר פתאום.
“מה חשבת לעשות עם הילד שלנו?” אני שואל.
“למכור אותו” הוא עונה.
“למכור אותו? על מה אתה מדבר?”
“איזו פסיכית אחת רוצה אותו. היא מוכנה לשלם הון כסף. תחנקו כולכם עם התיבות שלכם! למי אכפת אם המין האנושי ממשיך הלאה? למי אכפת מכם בכלל? אני רוצה לחיות את מה שעוד נשאר לי הכי טוב שאפשר ולמות בשקט. תלכו כולכם לעזאזל עם הבית המפואר הזה שלכם והחגיגה שלכם.”
“מיכאל,” עכשיו דניאל מדבר “אני מכיר אותך. אני יודע שאתה לא כזה. זה עוד לא מאוחר מידי. שום רכב לא יגיע. אנשי המשמרות נמצאים בכל מקום. תעלה אלינו את הילד ונדבר.”
ואז יש שקט. כולנו עומדים בלי לזוז. לאה ודניאל מסתכלים על מיכאל. אני לא מצליח להפסיק להסתכל על הגב של לאה. פתאום אני רואה תזוזה. השרירים בגב שלה נמתחים קצת, הכתפיים עולות. עוד לפני שהיא עושה את הצעד אני מבין שהיא מתכוונת להתקדם.
“לא!” אני מספיק לצעוק.
לאה צועדת צעד קדימה. מיכאל יורה בה. היא נופלת. דניאל יורה במיכאל. “לא!” אני צועק שוב לפני שגם מיכאל מתמוטט. אני קפוא. לא יודע למי לרוץ קודם. אני רואה את דניאל מסתער לכיוונו של מיכאל אז אני רץ אל לאה. “לאה!” רצפת הגג הלבנה אדומה עכשיו. זה מזכיר לי לרגע את הלידה ואני מושיט את היד שלי אל היד שלה. “תלחצי לי את היד לאה.” אני מבקש ממנה, אבל היד שלה שקטה וחסרת תנועה. “אלוהים, לאה…” אני מחבק אותה, אבל זו כבר לא לאה שלי. זו לא האישה שאני אוהב, האמא של הבן שלי. זו רק גופה דוממת.
מישהו נוגע לי בכתף. אני מסתובב אבל לא מצליח לראות ברור בגלל הדמעות.
“אדם איננו” אומר דניאל.
“איננו?”
“יש סל קשור לחבל, אבל הוא על הקרקע והוא ריק. מיכאל רק ניסה להרוויח זמן בשביל מי שזה לא יהיה שלקח את הילד. אני נורא מצטער רון. אני מבטיח לך שאנחנו נמצא אותו…”
* * * * *
אני מניח את העט על ערימת הדפים. קשה לי להחזיק אותו. היד רועדת והכתב לא קריא. הייתי חייב לכתוב את הכול, לא להחסיר כלום. עכשיו זה נגמר.
אני מדפדף בדפים שכתבתי. בשנים הראשונות עוד חיפשתי אחריך. אחר כך הפסקתי. הילד הבא שנולד לזוג ארטיקים כבר לא זכה לחגיגה, השמועות אמרו שגם הוא נעלם. וגם אלו שאחריו. ילדים נולדו ונעלמו ולא נשאר מהם סימן. בהתחלה היו הסברים, קודם משכנעים יותר ואחר כך משכנעים פחות. אנשי המשמרות הבטיחו לחפש ולהחזיר אותם, אבל ילדים המשיכו להיעלם, וכבר התחלנו להבין מה באמת קורה. הזמן חלף והאוכלוסייה בחוץ הלכה והצטמצמה. ביום שבו החלטנו להתאגד כולנו, כל הארטיקים בתיבה והילדים שנשארו איתם, ולדרוש מהמשמרות לספר את האמת הם הודיעו לנו שהילדים שנעלמו נמצאים אצלם. הם לקחו אותם כדי להתאים אותם לחזון שהיה להם, להפוך אותם למנהיגי העולם החדש אחרי שהבינו שאנחנו לא מוכשרים מספיק ואף פעם לא נהיה. אנחנו הקשבנו, וכבר לא יכולנו לעשות כלום. היו צעקות, היה בכי, אבל כולנו ידענו שאנחנו כבר לא יודעים איך להסתדר בעולם בלי התמיכה של המשמרות. זה מה שחשבתי שדניאל נעמד מולי ואמר לי שהוא זה שלקח אותך אז במסיבה. הוא אמר לי שהוא מצטער  על זה שהתוכנית השתבשה והם הפסידו את הרחם הפורה של לאה. אבל הוא עשה את מה שהיה חייב לעשות בשבילך. על מיכאל הוא לא דיבר בכלל. אולי הוא ניצל את ההזדמנות להפטר ממנו, רימה גם אותו כמו שהוא רימה אותנו.
אני קורא את מה שכתבתי עליך. איך נבהלתי כשראיתי אותך חוזר מאלוהים יודע איפה אחרי כל השנים האלו כי הייתי בטוח שאני רואה את לאה. איך אתה אוסף אליך עכשיו את הנערים והנערות מהוריהם בתיבה, לא במרמה כמו דניאל ולא בכוח כמו האחרים, ממגנט אותם אליך כמו החלילן מהמלין עם הבטחה שלא נאמרת לעשות אותם דומים לך. ואיך לאט לאט הם באמת הופכים להיות דומים לך, שורדים, אנשי העולם החדש, בזים לכל סימן של חולשה, מתרחקים מכל הבעה של רגש.
העיניים שלי כמעט נעצמות, אבל אני מחייך. לא יכולתי למנוע את החטיפה שלך ולא את המוות של לאה. לא שברתי את מפרקתו של דניאל כשהוא סיפר לי את האמת, למרות שרציתי. אבל לא הפסדתי.  עוד רגע תפתח הדלת וחבר יכנס פנימה, ארטיק זקן בדיוק כמוני. הוא ייקח את הדפים שלי ויתחיל להעביר אותם בין האנשים. ויום אחד הם יגיעו גם אלייך. ואתה תקרא אותם ותדע הכול על החיים שלנו, על הברירות שלנו, על ההקרבה שלנו. אתה תקרא ואתה תבין, ומשהו ישתנה בך. אני יודע שתפתח את העיניים כי בסופו של דבר האהבה מנצחת. המשפחה מנצחת. תמיד.
בחושך היורד אני יכול לראות את לאה עומדת על המרפסת בשמלה הצהובה, רוח נעימה פורעת את שערה ומביאה איתה צלילים מלמטה. אני מושיט יד ללטף אותה והיא מחייכת אליי.
ועם החיוך הזה שלה אני מניח את ראשי על השולחן ונרדם ליד ערימת הדפים.