עצרתי מחוץ לתחנת המשטרה, מנסה להאט את הנשימות שלי לקצב סדיר. תחנת משטרה זה מקום מלא ברגשות חזקים וכבר כשאני עומד בחוץ קשה לי לבודד את עצמי. לרגש שאנחנו הרגשנים חווים בזמני מצוקה אנחנו קוראים עירבול. זו תחושה שמורכבת מכאב, פחד ותסכול אבל באותה הדרך שצבע לבן מורכב מכל שאר הצבעים, אי אפשר ממש להפריד. אני מנסה להירגע ולבודד את עצמי. כשאני נכנס סגן גבריאל כבר מחכה בצד של חדר הכניסה, כשהוא רואה אותי הוא מכבה את הסיגריה שלו ופותח דלת סורגים צדדית בלי להגיד כלום, הוא יודע שאיתי צריך למהר. אנחנו הולכים בשקט דרך המסדרון המוכר לאיזור של חדרי החקירות. אנחנו כועסים עלי כי לקח לי הרבה זמן לענות להודעה שלו וכי עובר עלינו יום מתסכל, אבל גם יש לנו נימה של התרגשות ומיקוד במטרה, כנראה שהתקדמנו בתיק חשוב. הוא פותח את הדלת לחדר חקירות מספר שתיים ונותן לי להיכנס. במרכז החדר, מאחורי שולחן החקירות יושב אדם בגופייה לבנה ומוכתמת בכתמי גריז, עור שזוף של מישהו שעובד הרבה בחוץ ושרירים שלא משיגים בחדר כושר. העיניים שלו פתוחות למחצה והוא מביט בי בחשד. אני הולך מסביב לשולחן ונעמד לידו. משתדל להישאר מחוץ לטווח היד שלו. גבריאל סוגר את הדלת ומשעין עליהאת הגב, שומר מרחק כדי שהרגשות שלו לא יפריעו לי לקלוט את החשוד שיושב בכיסא.
“תכיר, סמי” גבריאל מתחיל בקול מחוספס “זה שאול, הוא הולך להקשיב לשיחה שלנו”. “לא אכפת לי”, סמי עונה ומשלב ידיים שריריות “כבר אמרתי לך שאני לא מכיר אף אחד מהאנשים בתמונות שהראית לי”. אני לא יכול לדעת מתי מישהו משקר, זה לא עובד ככה. לפחות לא בדרך כלל. סמי היה יוצא מהכלל, הרגשות שלו מילאו אותי כמו הליום שנדחס לתוך בלון, אני כמעט יכול  להרגיש את הלחץ מתוך הגוף שלי דוחק את העור מבפנים. “הוא פוחד” אני אומר לגבריאל בקול חלש “לא ממך, ממישהו אחר”.
“מה לעזאזל הקטע שלו?” סמי אומר ונשען לאחור, הרחק ממני. “עכשיו הוא מפחד גם ממני” אני ממלמל בקול חלש ונרדף “אבל בעיקר ממישהו אחר”. גבריאל מרים תמונה של גבר גבוה, רזה ומנומש מעל השולחן. הפנים שבתמונה מחייכות מתחת לתלתלים ג’ינגיים. גבריאל מנופף בתמונה מול הפרצוף של סמי, “אתה חושב שאם תעמיד פנים שלא ראית כלום אז בוריס יעזוב אותך בשקט?”, גבריאל מפסיק לשנייה ואז דוחף שוב את התמונה לפרצוף של סמי. “אהה? אתה חושב שבוריס לא יקפוץ עליך עם סכין בסמטה כמו לחבר שלך לפני שבוע?”, סמי לא זז, אבל אני נאנחתי בקול בזמן שהפחד בתוך סמי ובתוכי הפך להיות אימה טהורה. גבריאל התעלם מהקול שלי ולקח עוד חצי צעד קדימה והצביע עלי בזמן שהוא המשיך לדבר לסמי “אתה יודע מה זה היה? זה היה מספיק בשביל שאני אוכל להכניס אותך למעצר לחודש”, הוא הצביע עלי “אתה מבין ששאול הוא כמו פוליגרף, כן? וזה שהוא עושה פרצוץ זה כל מה שאני צריך להגיד לשופט כדי לתקוע אותך פה עד שתחנק”. סמי הביט לעברי, אנחנו היינו דפוקים מכל הכיוונים, לא היתה לנו שום דרך לצאת מהסיפור הזה. התסכול מהנשק הלא צפוי הזה שהופעל נגדנו אחרי שהחזקנו מעמד כל הבוקר גרם לפחד שלנו להתפרץ עד שלא יכלנו להחזיק את זה בפנים. קמנו וברחנו מהחדר. אני הגעתי לדלת תוך שתי שניות, סמי נעצר כשהאזיקים שחיברו אותו לכסא המתכת נמתחו והשאירו אותו דבוק לכיסא. גבריאל לא הזיז את המבט שלו לשנייה מהעיניים של סמי בזמן שברחתי החוצה.
ישבתי בשקט על הספסל במסדרון הריק ואמרתי לעצמי שוב ושוב במרווחים קבועים “זה לא הרגשות שלך, זה לא הרגשות שלך” כמו שכבר תירגלתי עשרות פעמים. זו הבעיה עם רגישות גבוהה כמו שלי, אם אני נותן לרגש למלא אותי אז הרתע הריגשי חזק עוד יותר. עוברות דקות ארוכות עד שגבריאל עוזב את חדר החקירות. הוא נעמד לידי ומוציא לעצמו מלבורו לייט מהכיס. אנחנו שותקים. “מצטער שאתה צריך לעשות את זה ביום ההולדת שלך”, הוא אומר מבלי להצטער. אני מהנהן להראות לו ששמעתי. “אני יכול ללכת?” אני שואל, הוא בוחן את הפנים שלי שוב “אני כבר שעות מנסה להבין אם הוא ובוריס עובדים ביחד. זה עזר, הוא בטח ינצל את השיחת טלפון שלו להזהיר את בוריס כבר היום. כן, אתה יכול ללכת”. יש משהו כן בהערכה שלו. אני מהנהן שוב וקם. “בטח נחמד כשאתה יכול לדעת מה אחרים מרגישים” הוא ממלמל, אני מסתכל לו בעיניים, החשש שלו ממני עושה לי עירבול בראש ואני רוצה כבר ללכת הביתה, “בטח נחמד כשאפשר שלא”.
אני זורק כמה שטרות לנהג המונית השתקן בתנועה שמלאה בכעס כלפי הנוסע הלא מנומס שהיה לו בבוקר ונוסע הביתה. ליד הדלת שלי מחכה חבילה עטופה עם פתק. הפתק היה הזמנה למסיבת יום ההולדת שלי בסניף של הסוכנות. כל שנה הם מזמינים אותנו לחגוג את יום ההולדת. ביום ההולדת אנחנו גם עושים פגישת הערכה עם האחראי של הפעילות הקהילתית שלנו. ההגעה היא חובה. זה אומר שאני שוב אפגוש את גבריאל היום. החבילה העטופה היתה עוגת גזר, כל שנה הסוכנות שולחת לי עוגת גזר. אני אוהב עוגות גזר. אני יודע את זה כי זה רשום לי בתיק האישי. אני מניח את העוגה במטבח, זורק את הבגדים שמסריחים מרגשות של אחרים לסל הכביסה ונכנס למקלחת. אני נותן למים החמים לשטוף אותי.
“יום הולדת שמח, שאול” אני לוחש לראי בזמן שאני מנגב את הפנים. הראי, כמנהגם של רהיטים, לא ענה. גם הבבואה בראי כמעט ולא טורחת להגיב. אני בקושי רואה אותה מתחת לכל האדים שנדבקים לזכוכית. כנראה יותר טוב ככה. אני מתלבט לרגע אם להתגלח, מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה עור הפנים שלי הרגיש חלק. המאמץ המנטלי גדול מידי. אני יוצא החוצה מחדר המקלחת ומתמתח באויר הקר של הבוקר.
הדירה לא היתה גדולה, רובה המוחלט היה הסלון. חדר שינה קטן, מטבח קטן עוד יותר ומקלחת פיצפונת היו כל השאר. זה הספיק לי. במרכז הסלון היה שולחן קטן שראה ימים יותר טובים וכסא, בצד אחד מראת קיר שכיסתה את הקיר המערבי ובצד השני שני עמודי עץ עם שלבים ביניהם, מאלו שאפשר עדיין לראות באולמות ספורט של בית ספר או חוגי בלט. השגתי את שלי בזול מתיכון לא רחוק מפה, ששיפץ את אולם הספורט שלו. זה חשוב להישאר בכושר טוב והאימונים שלי הם לא משהו שאני יכול לעשות בחדר כושר או בקורס פילאטיס. אני בוהה בשאריות של אתמול שעדיין על השולחן. נראה כאילו אני חיי רק חצי חיים: כוס קפה חצי ריקה, עוגת גזר חצי אכולה וסכין מטבח מגואלת בדם חצי קרוש.
אני נאנח. זה נראה כמו הדבר ההולם לעשות. הייתי רוצה להתרגש היום. אולי להרגיש חיבה, אולי פחד. משהו. במקום זה אני הולך לסולם העץ, מרים את ידיים למוט העץ העליון ונתלה, חסר תנועה. אני נותן למשקל של הגוף שלי להצטבר על האצבעות ואז לאט לאט מעביר את תשומת הלב שלי לכתפיים, איפה שמשקל הגוף שלי מותח את השרירים. אני עוצם עיניים וחושב על אתמול בערב. מנסה בכוח לעורר בעצמי משהו. תשוקה, פחד. משהו. איפשהו ברקע הפלאפון שלי מצפצף ציפצוף אחד. מישהו רוצה משהו. יכלתי להישאר תלוי ככה למשך שעה, אולי יותר. אבל אני לא מרשה לעצמי. פעם גם הייתי שוכח לאכול או לשתות למשך שעות, או ימים. אבל היום אני יותר טוב, יותר ממוקד. יותר נורמלי.
פעם זה היה אחרת. פעם אנשים היו מתרגשים מלשמוע שאני רגשן. אני עוד זוכר את השאלות שהיו ממטירים עלי בכל אירוע “זה נכון שאתה לא יכול להרגיש כלום לבד?”,”איך זה לעבוד עם המשטרה?”, “האם אתה יכול לקרוא מחשבות?”. שאלות מטופשות. תפתחו ויקיפדיה למען השם. “רגשנות – הפרעה פסיכולוגית הגורמת לאדם לחוש הזדהות עמוקה עם הרגשות שחשים אנשים אחרים בסביבתו”. אבל זה לא באמת אומר כלום. זה לא מסביר לאנשים רגילים את הריקנות הנוראית שאתה מרגיש כשאתה לבד או איך אתה יכול בטעות לאבד את עצמך בתוך רגש של מישהו אחר. זה לא שאין לי רגשות משלי, אני פשוט בקושי יכול להרגיש אותם ברגע שיש עוד מישהו באיזור.
אתמול בערב היה לי ביקור של דפנה. הסוכנות שולחת אותה פעמיים בשבוע ואנחנו עובדים על בידוד רגשות, זה לא פשוט כמו שזה נשמע. אתמול עבדנו על כאב. דפנה היא לא שחקנית או משהו. היא ההפך משחקנית, היא עובדת רק עם רגשות אמיתיים, לא עם העמדות פנים. אתמול בערב היא הגיעה, דפקה על הדלת ונכנסה, היא לא טרחה עם שיחות חולין, היא יודעת שאין לי שום העדפה בעניין או אי נוחות שצריך להרגיע. היא לקחה בעדינות מקצועית כל אחד מהידיים שלי וקשרה אותן לעמודי העץ בסלון עם אזיקי מתכת, אזיק אחד לכל יד. לאחר מכן היא הוציאה זוג נוסף של אזיקים, רחבים יותר וחיברה גם את הרגליים שלי למוטות העץ. אנחנו לא לוקחים סיכונים, כבר היו לנו… תאונות. “מוכן? לא הדוק מידי?” היא שואלת באדיבות שמראה עד כמה איכפת לנו ממני, אני נותן משיכה לכל אחד מהאזיקים ועונה “כן, מוכן”.
היא מתיישבת מולי, על השולחן הקטן, שותה כוס קפה ואוכלת פרוסה מעוגת הגזר שהייתה במקרר. היא תמיד לוקחת כמה דקות לעשות משהו מכני. אני יכול להרגיש את הרגשות האגביים שלה משתלטים על שאר הרגשות. זה חשוב שהרגש שאנחנו עובדים עליו יהיה כמה שיותר נקי. ככה יותר קל לי לתרגל איך לבודד אותו. אחרי כמה רגעים אני מתחיל להרגיש את הציפייה שלה. רגש פריך, מתובל בחופן פחד וקורטוב של התרגשות. היא מנסה להדחיק את הרגשות שלה עם האכילה האוטומטית של העוגה, במכניות של הלעיסה. אבל אני מרגיש את זה, הנימוכות של מרקם העוגה, המתיקות שנותרת על קצה הלשון שלה, העונג הקטן של הקפאין ששוטף את המתיקות במורד הגרון. אני לא יודע איך לתאר את התחושה הזו של ההזדהות. זה מרגיש כמו זיכרון מאוד חי. רגשנים אחרים סיפרו לי שעבורם זה מרגיש כמו צבע, אדום של תשוקה, ירוק של קינאה, תכלת של חיבה. דפנה מניחה את הכוס על השולחן, מותחת ממחטת בד לבנה על השולחן ומניחה עליה את יד שמאל שלה, האצבעות פרושות כמו מניפה. הידיים שלי מתחילות לרעוד, האזיקים מקרקשים כנגד עמודי העץ. בתגובה, דפנה קמה, לקחה כמה צעדים לעברי ונשמה נשימות עמוקות. היא מקצוענית, דפנה. יודעת בדיוק מה לעשות כדי להרגיע את עצמה.
“אתה בסדר?” היא שואלת שוב בקול המקצועי שלה. אני מהנהן. “אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך”. הפחד מהול הציפייה שלה ממלא אותי, אני יכול לטעום את החשש שלה, את הרצון שלה להפסיק. היא רוצה שאני אגיד שאני לא יכול, שנדחה את זה, והחשש שלה ממלא אותי בפחד אבל אני מהנהן שוב להמשיך. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני אבקש לדחות משהו כי הוא קשה עבורה. אבל אין אלטרואיזם בבקשות שלי. כשהיא מולי אני מרגיש את מה שהיא מרגישה. אבל לה היה את כל החיים שלה ללמוד איך להתמודד עם הרגשות הללו, לי אין את הבידוד הזה. היא חוזרת לשבת ומניחה את יד שמאל שלה על השולחן. ביד ימין היא מרימה סכין חדה מעל לכף היד השמאלית שלה. אני שם לב שאני מתנשף בפראות. זיעה נוטפת מהמצח שלי. היא מסתירה את האימה שאנחנו מרגישים הרבה יותר טוב ממני. היא מביטה לי בעיניים כדי שהקשר יהיה יותר ישיר ונושמת נשימה עמוקה. אני שומע את אזיקיי המתכת חורקים כנגד עמודי העץ, המתכת מנסה לחתוך את העור סביב המפרק שלי בזמן שדפנה דוחפת את הסכין כלפי מטה, הלהב חודר לתוך העור, מבקע את הנשמה שלנו לאלף גוונים בוהקים של כאב. אני צורח.
אחרי שהיא חובשת את היד שלה, דפנה מתקרבת ומלטפת לי את השיער. היא ממשיכה ללטף אותי במשך דקות ארוכות. היא לא צריכה להרגיע אותי, אבל נראה שהליטוף עוזר לה להירגע וזה מפחית את העומס עלי. היא אומרת שהייתי בסדר, שנשאר לנו רק עוד מבחן אחד לפני ההסמכה שלי. אני מחייך. מראה לה שאני זוכר מה התגובה הרגשית הנכונה לבשורות טובות. היא מחייכת אלי בחזרה והשמחה שלה גורמת לחיוך שלי להרגיש אמיתי.
אני פותח את העיניים. אני עדיין תלוי מהשלב העליון של סולם העץ. מהתחושה הנוקשה של שרירי הכתפיים שלי כבר עבר זמן מה, כנראה שהלכתי לאיבוד במחשבות על אתמול. האויר הקר בדירה מזכיר לי שעדיין לא התלבשתי. אני מיישר את הרגליים ויורד מהעמוד. הידיים שלי בקושי זזות. כנראה שנתלתי יותר מידי זמן. אני מביט בידיים שלי, האצבעות לבנות ממאמץ. אני נושם נשימה עמוקה ומוציא את האויר לאט לאט. אתמול היתה הבחינה שלי לכאב והזיכרון של היום בבוקר בתחנת המשטרה עדיין גורם לי ערבול. בפלאפון יש לי הודעה מהסוכנות, מזכירה לי שאני מוזמן להגיע לפגישת ההערכה של יום ההולדת שלי.
לפעמים, כשאני מעורבל, פעולות שגרתיות עוזרות לי להתמקד. אני הולך לסלון ומפנה את השולחן, מנקה את הצלחת ומניח אותה על המדף, שוטף את הכוס ומניח בארון, משחיז את הסכין ומניח במגירה. על השידה ליד הדלת יש כרטיס ברכה עם הכיתוב “מזל טוב” ותמונה של דובי, לפי החתימה דפנה השאירה אותו, כנראה אחרי האימון שלנו. אני לוקח את הכרטיס של דפנה והפתק מהסוכנות ומניח אותם בקופסת הברכות בארון שלי. לאחר מכן פותח את המקרר ומכניס לתוכו את עוגת הגזר שקיבלתי. זה חשוב לשים דברים במקומות הנכונים, זה אחד מהשיעורים הראשונים בקורס של הסוכנות. המילים של המדריכה קופצות לי לראש “לכל דבר יש מקום, גם לחפצים וגם לרגשות ואנחנו נלמד לשים כל דבר תמיד במקום שלו”. הקורס היה עמוס, מעט שעות שינה, הרבה חומר לשנן, הרבה תרגילים מעשיים. אבל לכולנו היתה מוטיבציה גבוהה. רגשנים שלא עברו את הקורס לא יצאו מהממסד וגם אם אין לך רגשות או העדפות בולטים – לאף אחד לא נוח כשאומרים לו איפה להיות, מה לאכול או מתי ללכת לישון.
לא כולנו חסרי העדפות. לחלקנו אפילו יכולה להיות חיבה לרגשות מסוימים. בקורס שלי היה את דוד, שאהב את התחושה של אנשים שעומדים למות. הוא עובד היום במשרה מלאה באיכילוב במחלקת הסופניים. יש כנראה משהו אירוני בכך שהוא אחד מהעובדים הכי מסורים במחלקה. לאנשים רגילים קשה להיות במחיצת כל כך הרבה גסיסה, הוא נהנה מכל רגע.
היד שלי קפואה. אני עדיין מחזיק את עוגת הגזר בתוך המקרר. אני מוציא את היד וסוגר את הדלת של המקרר. עוד פעם הלכתי לאיבוד בראש שלי. לא טוב, שאול. לא טוב.
כל שנה אנחנו צריכים לבוא עם מישהו ליום ההולדת. בשנים הראשונות רוב הרגשנים באים עם קרובי משפחה אבל זה לא מחזיק מעמד. דמיינו לעצמכם לשבת בחדר מלא אנשים שמחים כשלפתע ההבנה מכה בכם שכל הפרצופים המחייכם זה רק השתקפות ריקה של השמחה שלכם. לכל אחד נופל מתישהו האסימון ומאז הם לא באים יותר. אני בדרך כלל הולך ליום ההולדת של גלי והוא באה איתי לשלי. זה פתרון נוח לשנינו. גלי היא רגשנית עם העדפה, היא מרגישה הכי בנוח עם תשוקות. היא כמעט כל ערב הולכת לאיזשהו בר וחוזרת עם מישהו או שניים הביתה, רק כדי להרגיש אותם מרגישים. אני שולח לה הודעה ומזכיר לה לגבי הערב. היא עונה תוך רגע שנפגש כרגיל, שני רחובות מהבנין של הסוכנות. אני בוחר מהארון את החולצה הכחולה שרשום על הקולב שלה שהיא מרשימה ואת המכנס הכהה שמסומן בפתק קטן “לאירועים מיוחדים”. אני מזהה שאני צמא ופותח את המקרר. במדף העליון ערומות קופסאות של אוכל מוכן, במדף התחתון יש עוגות גזר ובדלת שני בקבוקים של דיאט קולה. רשום בתיק שלי שאני אוהב דיאט קולה. אני מסיים לשתות ויוצא לדרך.
כבר חשוך כשגלי מגיעה עם שמלת מיני אדומה וג’קט שחור עם כפתורים נוצצים ומחשוף נדיב. היא מחייכת ומסירה את ההפתק מהמכנסיים שלי. אני מהנהן לאות תודה. גלי אולי צעירה ממני אבל יש לה יותר שנות ניסיון ממני בעולם הרגשי, היא אף פעם לא שוכחת להסיר את הפתקים מהבגדים שלה. אנחנו מתחילים ללכת כשבחור צעיר חולף על פנינו, אני רואה איך המבט שלו מתמקד במחשוף של גלי והתשוקה למיניות הבוטה שלה גורמת למבט שלי להתמקד בטפח החשוף מעל החזה שלה, העגלגלות של העור המתוק מעלה בי מחשבות על לקחת אותה איתי לתוך הסמטה החשוכה ולזרוק אותה על… המרחק מהנער גדל ואני תוהה אם אנחנו מאחרים. הלחיים של גלי סמוקות, היא מביטה לאחור באכזבה אבל פונה קדימה ואנחנו ממשיכים להתקדם.
אנחנו הולכים בקיצור דרך אחת הסמטאות החשוכות בצד הכביש. כשאנחנו כבר כמעט מגיעים לבנין של הסוכנות אני מרגיש את עצמי מתמלא במשהו. סוג של תאוות דם, לא התשוקה הפראית שלפעמים אפשר להרגיש אצל חיות אלא התחושה הממוקדת של אדם שמוציא לפועל את הרצון שלו להרוג. תחושות הן כמו מילים, אם תחושה היא חזקה מספיק אפשר להרגיש אותה מרחוק, כמו מישהו שצועק. אני שומע טפיפות של מגפיים כבדים על מדרכת הבטון אבל לא טורח להסב את מבטי, אני וגלי מחליפים מבט מחושב ושנינו מתחילים לרוץ בצורה מסודרת הרחק מהסכנה.
אנחנו חוצים את הרחוב המואר למחצה ומתפרצים לתוך חדר הכניסה של הסניף של הסוכנות. המתנקש שרודף אחרינו נכנס למבנה בריצה מבלי לחשוב. בחדר הכניסה עומדים מספר גברים ונשים, שניים עדיין מחזיקים חבילות עטופות עם מתנות יום ההולדת שלהם. כולם מביטים בהתרחשות עם החשש הקל שפועם מהעבריין. אני עוצר במרכז חדר הקבלה הגדול ומסתובב כדי להסתכל על התוקף שלנו. הגבר הגבוה לובש מכנסי אדידס שחורים, מעיל גשם אפור ואוחז סכין מטבח ארוכה וחדה. יש לו מבנה פנים רזה עם עור שזוף ושיער ג’ינגי. למען האמת, בוריס נראה כמעט בדיוק כמו התמונה שלו שראיתי היום בבוקר בתחנת המשטרה. הוא לא בטוח מה לעשות, גם אני, גלי והרגשנים מסביב לא בטוחים מה לעשות. הספק של בוריס מהדהד מאיתנו.
בוריס מעביר את המבט שלו מסביב, מנסה לקרוא את הפרצופים בחדר בכדי להבין אם מישהו מאיתנו מהווה סכנה. לא נראה שאיכפת לו לרצוח מישהו מול עדים, אני יכול להרגיש את זה בתוכו. הוא החליט להרוג אותי היום. הוא החליט להרוג אותי היום כי העזתי לאיים על אחד מהאנשים שלו. הוא החליט להרוג אותי היום ושום דבר לא יעצור אותו. המבט שלו פונה ישירות אלי והוא מתקדם בצעד החלטי לעברי, קורא תיגר על כל מי שיחשוב אפילו על לנסות לעצור בעדו. ההחלטיות שלו מקשיחה כמו פלדה ומתחדדת לרצון קטלני כשהוא מתמקד בלהב שהוא מחזיק. בתנועה מהירה הוא מניף את הסכין ורץ לעברי.
זו הייתה טעות שהוא לא יספיק להתחרט עליה. בעיקוב של חצי שניה, תאוות הרצח שלו מהדהדת בכל הנוכחים בחדר, ידיים נשלחים לכל חפץ שיכול לשמש ככלי נשק: כיסאות, עטים, מטרייה. כל דבר עם קצה חד או משקל להנפה. אנחנו החלטנו להרוג אותו היום. אנחנו החלטנו להרוג אותו היום כי הוא העז לאיים על אחד מאיתנו. אנחנו החלטנו להרוג אותו היום ושום דבר לא יעצור בעדנו. כל אחד מאיתנו מכוון את ההתקפה שלו בכדי להרוג את הדמות המסתערת בדרך הכי יעילה, בדרך שתגרום לו לאבד הכרה כמה שיותר מהר בשביל למזער את הרתע של הכאב. כמו שלימדו אותנו בקורס של הסוכנות. כמו שאנחנו רגילים במשימות האלו שאנחנו מקבלים כל שנה ביום ההולדת שלנו. בוריס מת עוד לפני שהגוף שלו מספיק לנחות על הרצפה, לפני שאני מספיק להרגיש את הכאב של ההתקפות שפוגעות בו מכל עבר.
גלי מוציאה ממחטה מהתיק שלה ומנגבת את הקצה המוכתם של המטרייה שהיא מחזיקה, חצי תריסר הרגשנים האחרים בחדר גם מנקים כמיטב יכולתם את כלי הנשק המאולתרים שלהם ומניחים אותם בצד הגופה. שני אנשים במדים של הסוכנות מגיעים לחדר וביעילות אדישה לוקחים את הגופה. גלי מסמנת שהיא הולכת לשירותים, להתנקות. אני מהנהן שהבנתי ושנפגש מאוחר יותר, במסיבת יום ההולדת. אני מסתכל סביב ובקצה הרחוק של החדר הכניסה, אני רואה את סגן גבריאל יושב באיזור ההמתנה הקטן שמיועד לאנשים רגילים. אנשים רגילים בדרך כלל מעדיפים שלא להיכנס לתוך הבניין. אני צועד לעבר גבריאל שעדיין יושב ומעשן בפינת המתנה. הוא לא בוהה בגופה כמו האחראי שטיפל בי בשנה שעברה. הוא מכבה את הסיגריה בתנועה מהירה. “זה היה טיפול מהיר, כל הכבוד שאול” הוא מסתיר היטב את הרעד שעובר בנו תוך כדי שהוא מרים את התיק שלו ומתחיל לצעוד פנימה “ושוב מזל טוב, איך אתה מרגיש?”. אני מסתכל לו בעיניים “איך אתה מרגיש, גבריאל?”. גבריאל מביט בי ומחוויר. אנחנו צועדים פנימה, לפגישת יום ההולדת שלי ותוך כדי הליכה שנינו מנסים להסתיר את הפחד והתיעוב שאנחנו מרגישים כלפי יצורים שכמותי.