השיירה יצאה לדרך שלושה ימים לפני המועד. רוב האנשים שיצאו מהעיר הלכו ברגל, סוחבים את צרורותיהם על גבם, אלה שיכלו להרשות לעצמם רכבו על חמור. אותי נשא חד קרן. לפני הבחירות ראיתי רק חדי קרן בודדים, תמיד של מנהיגים זוטרים שהגיעו מהעיר, אבל שלי היה הנאה מכולם. הוא היה לבן ועם עיניים אדומות, הקרן שלו לא הייתה ספירלית ומשוננת, כמו של רוב היצורים האלה, אלא ישרה וחלקה יחסית, והוא היה מקושט כל כך יפה שאמא שלי התחילה לבכות איך שהיא ראתה אותו. אבל היא בוכה כל כך הרבה מאז הבחירות שזה כבר איבד משמעות. אני התאהבתי בו מייד. שאלתי איך קוראים לו אבל הרכב רק משך בכתפיו ונמנע מליצור איתי קשר עין. אולי הוא מתבייש. החלטתי לקרוא לו לביא, אבל רק בלב. הרי אסור לתת שמות לבעלי חיים.

הדרך ביום הראשון נחשבת קלה יחסית. מהכביש שהיה פעם אמנם לא נשאר שום דבר, אבל המסלול שטוח יחסית, התוואי אל עבר ההרים ברור, ושרידי היישובים לאורך הדרך – עדיין מעלים עשן, למרות כל הזמן שעבר מאז המלחמה השלישית – מסייעים לא לסטות מהנתיב. ממש לפני ארוחת הצהריים עברנו לאורך השקע האפל העצום באדמה. אומרים שביום יפה, מי שמתקרב לשפת המכתש יכול לראות, עמוק בפנים, כנף מתכת מעוותת או שרידים של מגדל. כמה ילדים מתנתקים מהתהלוכה, רצים לכיוון שפת המכתש בנסיון לראות משהו, אבל השומרים – הם שם מאז הפשיטה האחרונה של הכופרים – מרחיקים אותם. בראשי חולפת המחשבה, מהירה וחמקמקה, שאלמלא מעמדי הייתי אולי רצה ביחד איתם.

התהלוכה עוצרת שעה לפני שהשמש שוקעת, אחרי שהדרך כבר מתחילה קצת לטפס, ומתארגנת למנוחת לילה. לביא מתנשף בכבדות כשהרכב עוזר לי לרדת. אני רוצה לתת לו גזר – על קוביות סוכר כמובן אין על מה לדבר. השומרים מסרבים בהתחלה לתת לי ללכת. אני מתבקשת לשבת בסבלנות עד שהאוהל שלי – מבנה ארעי נפלא מיריעות קנבס לבנות – יהיה מוכן, אבל אני מתעקשת. לבסוף שניים מתלווים אלי באי חשק. התכנון שלי היה פשוט לגשת ולבקש מאחד מאלה שנושאים מנחות, אבל כשאני מתקרבת אליהם כולם נראים פתאום נורא עסוקים במשהו אחר. אחד השומרים שואל אותי באי נוחות בולטת אם אני רוצה שהוא יטפל בזה. אני מרגיעה אותו – אין צורך. אני אטפל בזה לבד.

מרחוק אני רואה שלוש בנות, מבוגרות ממני בשנתיים או שלוש. אני מזהה אותן במעורפל מהכפר השכן. כשאני מתקרבת אליהן אני לא יכולה להימנע מההשוואה: בניגוד אלי, הן הלכו כל היום ברגל. הן מיוזעות ושערן סתור. הן לובשות בגדי עבודה פשוטים. לפחות אצל אחת מהן – הצעירה ביותר – הבגדים חדשים יחסית ואיכותיים, אבל הם מחווירים לעומת שמלת המשי שלי. הן פורקות אוהל, מפטפטות ביניהן בעליצות, אבל משתתקות כשאני מתקרבת אליהן, המבוכה שלהן סמיכה כמו דייסת סולת. אני מתחילה לבקש מהן גזר, אחד בסך הכל, אבל מהססת פתאום. מנחה היא עסק מורכב שאסור לחפף בו. הזעם על מנחה לא מספקת – אם לא שלו, של הכהנים – עשוי להיות נורא. לבקש ממישהו שיקצץ במנחה שלו, למען בעל חיים… אני משתתקת ומתחילה לסגת, אבל לפני שאני מספיקה להסתובב וללכת משם אחת מהן שולחת יד לסל הנצרים שלה ומושיטה לי צרור של גזרים, כתומים בוהקים. אני נסוגה אחורה, כבר מתחרטת שביקשתי, אבל היא מתעקשת. קחי את זה, היא אומרת לי, ודוחפת לי את הצרור ליד. הוא לח מטל ומרגבי אדמה. לרגע היא מסתכלת לי בעיניים ואז מסבה את מבטה.

* * * * *

למחרת, עם הנץ החמה, השיירה מתחילה לטפס. הדרך הופכת קשה יותר, עם עליות וירידות תלולות, ואנחנו צריכים לעצור למנוחה לעיתים קרובות. במנוחות אני מסתכלת מסביב, תוהה איפה אמא ואבא, איפה אלעזר ודוד ומשה. חוסר המעש מתחיל להציק לי. מצחיק: מאז שאני זוכרת את עצמי שנאתי לקום בבוקר, שנאתי את ההמולה והצפיפות במטבח ואת התביעות של אמא שלי שאעזור עם שלושת אחי הקטנים. כל מה שייחלתי לו היה קצת שקט, איזו פינה משלי. עכשיו אני מתגעגעת להרמוניה שהייתה בכאוס הזה.

אני זוכרת: בערבי החג היינו יושבים עם אבא סביב המדורה ושומעים סיפורים על העולם שלפני המלחמה השלישית. העונש השמיימי, אמר אבא, הגיע לאחר שהאנושות הגיעה לדרגות ניוון קיצוניות, שכבר אין מהן דרך חזרה. זו הייתה דרכו של הבורא להתחיל מחדש. רק אחוז אחד מאוכלוסיית העולם שרד את המלחמה השלישית, ואלה שנותרו הם רק האדוקים ביותר, המאמינים ביותר באל והמוכנים לעבוד אותו בצורתו הטהורה. אני זוכרת אותו מבטא בתיעוב מילים שהילכו עלי קסם אסור ונפלא – השכלה, חשמל, מחשב. אנשים עזבו אז את המשפחות והלכו למחוזות רחוקים, אמר אבא, ואנחנו לא הבנו – איך יכול מישהו פשוט לקום וללכת? אני זוכרת שהיה איזה ערב ששאלתי אותו, שהתעקשתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו נאבק עם מילים. אנשים אז, אמר, לא היו כמונו. הם התרחקו מהאמת, התרחקו מהבריאה. חלק מהם – הוא עצר אז לשתיקה כל כך ממושכת שחשבתי שהוא שכח מה רצה לומר – חלק מהם איבדו את האמונה באל. מה זאת אומרת איבדו אמונה, אמרתי, זה כמו להפסיק להאמין שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. אבא נאנח. אלה היו זמנים אחרים, ילדתי, הוא אמר. האנושות איבדה את עצמה. היינו צריכים את המלחמה השלישית כדי למצוא את עצמנו מחדש.

גם היום יש אנשים שמתרחקים מהבריאה. למרות האבטחה הכבדה, הפחד מהכופרים קיים בכל עצירה. בכפר הסתובבו שמועות עליהם: שהם מגיחים באישון לילה למרכזי יישוב וחוטפים אנשים ממיטתם. שהם שוטפים את מוחם של ילדים קטנים ומנהלים אורח חיים של זימה ופריצות. שהם מתכחשים לבורא ועוברים במודע על חוקיו. אחד מאנשי הכפר שלנו טען שלמעשה הכופרים הם הכת הדתית הקיצונית מכולן, שהם מאמינים שחטאינו מלפני המלחמה השלישית גדולים כל כך שאין מנוס מהשמדה כוללת של המין האנושי, שהם משמרים אורח חיים מופקר בתקווה שתבוא מלחמה רביעית שתמחה את כולנו מעל פני האדמה. אבא אמר שזה שטויות. שהלקח קשה כל כך שיש אנשים שפשוט מסרבים להפנים אותו. אני מתגעגעת לאבא שלי, מאז הבחירות לא ראיתי אותו. אני מקווה שהוא גאה בי. גם את האחים שלי לא ראיתי. הבטיחו לי שאוכל לראות אותם מחר.

* * * * *

כשאנחנו עוצרים לחניית לילה אני כבר יכולה לראות את שערי העיר. הרכב, שהפשיר קצת בשעות האחרונות, אומר לי שהם נראים קרובים ממה שהם באמת, שיש עוד חצי יום של הליכה מחר לפני שנגיע. אני מודאגת: יש לי כל כך הרבה סידורים להספיק מחר, לפני הטקס המרכזי בערב. הרכב מרגיע אותי: את תקבלי טיפול VIP, הוא אומר, ואני לא מבינה את המשמעות של המילים. מישהו יקבל אותך בשער העיר וילווה אותך בארגונים, הוא אומר לי. אתה חושב שאולי אמא שלי תוכל להצטרף? אני שואלת. המבט בעיניו נאטם. כן, בטח, הוא אומר, ופונה לטפל בלביא.

נשאר עוד קצת זמן עד השקיעה. אני יוצאת להסתובב בין האוהלים. כמו תמיד מאז הבחירות, אנשים סרים מדרכי ולא מדברים אלי, אבל הערב משהו שונה. הערב הם משהים את המבט שהם שולחים אחרי, הם ממלמלים מלמול נמוך. אחד או שניים אפילו מחייך אלי. אני לא יודעת איך להגיב על השינוי הפתאומי הזה. ילד רץ אלי, דוחף לי ליד משהו ונעלם לפני שאני מספיקה להודות לו. אני מביטה: זו בובת סמרטוטים, עשויה בד ישן ודהוי, פניה מצוירות בפחם. הן נפוצות בכפרים, במשפחות הפחות אדוקות, ומשמשות להרגעה ולמשחק של ילדים. אני מסתכלת סביבי באי נוחות, מסתובבת וחוזרת לאוהל במהירות, משתוקקת לרגע שבו אהיה לבד ואוכל להשליך את הבובה. הרי כתוב: לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

את יתרת הערב אני מבלה לבדי. מבעד ליריעות האוהל מסתנן עשן של מדורות, תיפוף עמום, קולות של צחוק. ארוחת הערב שלי נהדרת: לחם טרי וסלט עשבים ונתח של כבש עסיסי צלוי עם תפוחי אדמה, והיא מוגשת לי בצלחות זהב על ידי שני טבחים דוממים. אני לא זוכרת מתי אי פעם הרגשתי כל כך בודדה.

* * * * *

טליה הגיעה בלילה והעירה אותי מהשינה. אין לי מושג איך היא הצליחה לעבור את השומרים. השגתי לנו חמור, היא אומרת. בואי נלך. אני עדיין מטושטשת משינה. לא צריך, אני אומרת לה, יש לי חד קרן. תתעוררי, היא אומרת לי, מושכת אותי מתוך השמיכות ומנערת אותי. אין לנו הרבה זמן. החברים שלי מחכים בחוץ. קדימה! רק אז אני מבינה שהיא באמת פה.

הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני שנה, אולי קצת יותר. לפני הבחירות הקודמות. אף פעם לא היינו קרובות במיוחד: אבא הזהיר אותי להתרחק ממנה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. למרות זאת, היא סיקרנה אותי. אמא שלה נפטרה כמה שנים לפני כן, בלידה, ומאז היא זאת שטיפלה באחיה ואחותה הקטנים. אולי בגלל זה היא כל הזמן נראתה כועסת. כשהיא נעלמה היו שמועות על זה שהכופרים חטפו אותה. אני שמעתי משהו אחר: שמעתי את אבא אומר בלילה לאמא שייעץ לאביה של טליה לשדך אותה לכוהן. שהוא עצמו יטפל בכל הסידורים הדרושים. הוא הגיע למסקנה שזה הדבר היחיד שיציל אותה מכליה מוסרית. השידוך מעולם לא יצא אל הפועל. אבא שלה עזב כמה ימים אחרי המקרה.

את בחיים, אני אומרת לה. אני מחבקת אותה ומתפלאת על שמחתי. חשבנו שאת מתה. אמרו שהכופרים חטפו אותך. שהם מבצעים מעשי זימה בילדים… הם לא חטפו אותי, היא משסעת אותי, אני ברחתי. ברחת? אבל למה? עמדו לשדך אותך. בדיוק בגלל זה, היא אומרת. אבל אבל אבל, אני אומרת לה, זה כהן, זה כבוד גדול לאישה. נדבר על זה אחר כך, היא אומרת. אני אספר לך הכל, רק תזוזי כבר.

לזוז לאן? אני שואלת. אני מתחילה להבין שמשהו פה לא בסדר. מאיפה בכלל השגת חמור? היא כורעת לידי, לופתת את לחיי בכפות ידיה. את לא חייבת לעשות את זה, היא אומרת. הם יעזרו לך. הם אנשים טובים. זה לא נכון, מה שמספרים עליהם. את איתם, אני אומרת, את אחת מהם עכשיו. היא שותקת לרגע. כן, היא אומרת. אני אחת מהם. אני נסוגה לאחור על הכרים. לקולה מתווספת עכשיו נימת דחיפות שלא הייתה שם קודם. אני יודעת שאת חושבת אחרת, שלא תמיד הסכמנו על דברים. אבל כל זה, ה… ברבריות הזאת, היא לא נחוצה. ברבריות? אני אומרת לה בתדהמה. אתם הברברים. אתם הפרוצים. אתם אלה שמתכחשים לאל. האל שלך, אומרת טליה, את חושבת שזה מה שהוא רצה? זאת הכפירה, את לא מבינה?

אנחנו יושבות ומסתכלות אחת על השנייה בדממה. איך אוכל להסביר לה? הדואליות הזאת של האל, הטוב והמיטיב, האכזר והנורא, נראית לי מובנת מאליה. הוא היה טוב בעבר, לפני המלחמה השלישית, הוא יהיה גם טוב בעתיד, אין לי ספק בזה, אם רק נצליח לרצות אותו. אני רוצה לרצות אותו. אני גאה לקחת חלק ממאמצי הפיוס. זה כבוד שנופל רק בחלקן של מעטות, אני אומרת לטליה, אבל היא רק נדה בראשה בעצב. אחר כך היא מחבקת אותי חזק, בחוזק שמפתיע אותי, ומשאיר אותי קצרת נשימה כשהיא מסתלקת. למחרת בבוקר אני תוהה אם זה לא היה רק חלום.

* * * * *

הבלניות מחכות לי בכניסה לעיר, והן ענקיות. לנמוכה ביותר מביניהן אני מגיעה בקושי לכתף. הן מסייעות לי לרדת מחד הקרן ומלוות אותי לבית המרחץ. הן לא מחליפות איתי מילה. בהתחלה אני שואלת על אמא שלי, אם היא תגיע ללוות אותי, מתי אראה את אבי ואחי. כשאני מבינה שלא אקבל תשובות אני משתתקת ומתמסרת לטקס. עושר כזה באמת לא רואים כל יום. המרחצאות עשויים אבן חלקה מבריקה, והמים חמים ומבעבעים – אני לא מצליחה להבין איך ולמה. הן מסייעות לי להתפשט ולרדת למים, ונכנסות לבריכה ביחד איתי. הן משפשפות אותי בליפה עד שבשרי אדום ומקרצפות אותי בסבון נהדר בניחוח לבונה וחופפות את שערי ומתירות את הקשרים. כשאני יוצאת מהמים הן מעסות את עורי בשמן המור, גוזזות את ציפורני ידי ורגלי, מסרקות אותי ומלבישות אותי בגלימה לבנה ארוכה.

אחר כך הן מלוות אותי לחדר בקומה העליונה, ומשאירות אותי לבד. החדר גדול ומרוהט בפאר רב, ועל השולחן מחכה לי צלחת עם פירות טריים. אפרסקים סמוקי לחיים, שזיפים צהובים, אפילו ענבים אדומים כדם. אני מופתעת: הענבים אסורים לחלוטין לאכילה, הם מיועדים לייצור יין הקודש בלבד. אני תולשת אחד בהיסוס וטועמת אותו. הוא מתוק להפתיע ונטול חרצנים. אני לוקחת את האשכול, מתקרבת אל החלון המסורג ומתבוננת ממנו אל כיכר העיר שלמטה, אל הבמה החגיגית שהוכנה ואל הקהל שכבר מתחיל להתאסף בציפייה לחגיגות. טעמם האסור של הענבים ממלא את פי ואת מוחי בטעם של חטא. אני מחזירה את האשכול לקערה.

המדורה נדלקת קצת לפני שהשמש שוקעת, ומאירה את הקהל באור אדום חזק. טקסי המנחה הפרטיים כבר הסתיימו, אחרוני המתפללים ממהרים להניח את מנחותיהם ולהתקרב אל הבמה המרכזית. רחש נשמע כשהכהן הגדול עולה לבמה, לבוש גלימת טקס חגיגית ועונד את החושן. הלהבות משתקפות באבנים הטובות ומרצדות כמו גחליליות. הוא מניף את ידיו, מחכה שהקהל ישתתק, ואז מתחיל להתפלל. אני מניעה את שפתי בלי קול, חוזרת בעקבותיו על התפילה. בזווית העין אני קולטת עז מובלת לכיוון המדורה. דפיקה חרישית נשמעת בדלת. הגיע הזמן. רק אז אני קולטת שבניגוד להבטחות, לא הביאו אלי את משפחתי.

* * * * *

החדר בו אני ממתינה עכשיו קטן יותר, ואין בו חלונות בכלל להוציא צוהר מלבני מסורג גבוה ליד התקרה. על הקיר תחתיו אני רואה סימני שריטות. השמועות אומרות שיש נבחרות שמנסות להימלט, שדוחות את שליחותן האלוהית. אני לא מבינה אותן: האם אין המעמד הזה פסגת השאיפות של כל צעירה? מבעד לדלת הכבדה נשמע קול הלמות התופים. אני מבחינה פתאום שליבי הולם בחוזקה. אני נושמת עמוק, מנסה להרגע, מתמקדת בתפילות שלי, בכבוד שנפל בחלקי. אבל משהו משתבש, אני לא מרוכזת. במקום להתמקד במשמעותן של המילים אני חושבת על אמא שלי, אני מוצאת את עצמי מקווה שעוד יביאו אותה אלי.

הדלת נפתחת ובכירת הבלניות, הגדולה משלושתן, עומדת בפתח. חזותה הגבוהה חוסמת כמעט את האור שמגיע מבחוץ. אני מזדקפת, מנסה לשלוט בידיי שהחלו לרעוד פתאום. רק לא לבכות עכשיו, אני חושבת. רק לא לאבד שליטה. כבר שמעתי על שנים שבהן נכפתו הנבחרות והושלכו בכוח אל האש. אף שיר לא נכתב עליהן, אף מילה לא נאמרה על קדושתן. אני זוקפת את ראשי, יוצאת בעקבותיה, מניחה על ראשי את זר הפרחים שהיא מגישה לי בשתיקה. כשהיא מנווטת אותי אל הבמה ידה על כתפי עדינה באופן מפתיע. אני עולה במדרגות, נגלית לכהן הגדול שממתין לי, זרועותיו פרושות. שאון הקהל מתגבר עכשיו, אבל ראשי כמו נאטם וכל מה שאני שומעת זה זמזום חד, שמעלים את כל הקולות שמבחוץ. אני מושיטה לו יד, מתבוננת בשפתיו כשהוא ממלמל את התפילות ונותנת לו להוליך אותי אל המדורה. הקהל צועק באקסטזה, אבל דבר מכל זה לא מצליח לעבור את חומת הלהבות שממלאת את שדה הראייה שלי, לפצח את הדממה שבראשי. אני מחכה שהכהן הגדול יסיים את דבריו ויסמן לי בראשו, ואני פוסעת אל תוך האש.