דניאל מתחה את צווארה ימינה ושמאלה מנסה להקל קצת על השריר שנתפס. ‘שוב שכחת לסגור את החלון האחורי באוטו?’ חשבה לעצמה. היא העבירה את ידיה בשיער “נהדר, גם השיער התבלגן! איך לא שמת לב!’ היא צעדה במסדרון לבן ארוך וצד. ‘עם כל הכסף והמחשבה שהשקיעו ביצירת אווירה באולם הזה, אי אפשר היה להוסיף מראה?!’ היא תהתה בעודה מנסה לסדר את השיער וליישר מעט את השמלה שהתקמטה. המסדרון בכניסה לאולם העביר בה צמרמורת. ‘אולי זה הטרנד החדש?’, חשבה לעצמה, ‘לגרום לאורחים שלך לפחד בכניסה לאירוע כדי שהזיכרון ייחרט עמוק יותר? כמה שאני שונאת חתונות!’. סוף סוף היא נכנסה לאולם. דניאל נגשה לשולחן הקטן שעמד בכניסה. היה מונח עליו רק פתק אחד. היא הרימה את הפתק עם שמה ‘יכול להיות שכולם כבר הגיעו?’ ואז היא קלטה ‘שיט! השארתי את התיק באוטו!’ ובדיוק כשהיא עמדה להסתובב ולצאת היא שמעה קול מוכר קורא בשמה “דניאל!”.
סבתה של דניאל הייתה אישה קטנה ועבת בשר. שיערה אפורה היה תמיד אסוף בעזרת סיכות ראש. היא חיבקה את נכדתה. “דני שלי איך הגעת לכאן? לא ציפינו לראות אותך כל כך מוקדם”. “שלום סבתא” אמרה דניאל בקול קפוא. סבתה הייתה הדבר האחרון שהיא ציפתה לו. “בואי דנינקה. סבא שמוליק יושב בשולחן שם וגם ההורים של אמא נמצאים בשולחן ליד”. דניאל התקדמה בצעדים מהוססים. היא מאוד אהבה את סבתה, אך לראות אותה מולה היה הדבר האחרון שצפתה לו. לא שלפגוש סבתות וסבים באירוע שכזה אינו בגבול הסביר. אלא ככול שידוע לה, הסבים והסבתות שלה היו מתים.
היא התקרבה לשולחן. סבא שמוליק וסבא דומא נעמדו לחבק אותה. “דנינקה! מה את עושה כאן כל כך מוקדם?” שאל סבא שמוליק. “כנראה שהכביש היה פנוי, הייתי בטוחה שאאחר”. “מה תמיד אמרתי לך לגבי לנסוע מהר?” סבא שמוליק גער בה. “טוב נו, אם את כבר כאן, תכירי את שלמה, אחי” סבא הפנה את ידו לכיסא הריק שמאחוריו. “שלמה, תכיר את דניאל, זו הנכדה הגדולה שלנו” ואז לפתע משום מקום הופיע בכיסא דמות של גבר בשנות השלושים לחייו. היא הכירה אותו מהתמונה על הקיר בבית של סבא וסבתא. הוא נהרג במלחמה. שלמה הושיט את ידו לדניאל וחייך חיוך חם “סוף סוף אנחנו נפגשים! סבא וסבתא שלך סיפרו לי כל כך הרבה עליך”. דניאל לחצה את היד המושטת היא הרגישה את הדם בורח מפניה. “למה אתם מפחידים את הילדה?” קול גברי משועשע נשמע מאחוריה. דניאל הסתובבה. מעט הדם שעוד נשאר בפניה נעלם כליל. האיש שעמד מולה נראה מוכר, מוכר מאוד! אבל מאיפה? “הילדה רק הגיעה. בואו נרים כוסית ואז נתחיל בסבבי ההיכרויות” ראש דוב היה מונח מעל לראשו של האיש. גופו היה חשוף מלבד אזור החלציים שהיה מכוסה בשאריות של עורות בצבעים שונים. הוא שלף בקבוק של נוזל שחרחר ומזג ממנו במיומנות לתוך עשרות הכוסות הקטנות על השולחן, שעד לרגע זה היא לא שמה לב לקיומן.
“לדניאל!” קרא הענק בעור הדוב. “לדניאל” קראו כולם. דניאל ישרה את ידה. איש לא השיק איתה את הכוס. כולם גמעו את המשקה במהירות. דניאל הסתכלה על עשרות הכוסות המלאות עולות מעצמן לאוויר, מתרוקנות וחוזרות לשולחן. הענק התחיל למזוג עוד סבב. היא הביטה בו מפוחדת. הקול שלה נשמע צרוד וחלש “מה לעזאזל הולך כאן?!”.
“דנינקה, הכל בסדר”. ידה של סבתא דיטה הונחה על כתפיה. “את פשוט מתה”. אני מה?!” “את מתה. כולנו מתים”. “אבל איך?” “לפי איך שאת נראית הייתי אומרת תאונת דרכים”. “דיטה!” אמר הענק בעור הדוב. “מה?” אמרה סבתא דיטה מנפנפת את המבטים הכועסים של שאר הסובבים לשולחן “יש פיל ורוד באמצע החדר. עכשיו שהכרנו בקיומו אפשר להמשיך הלאה”. “דניאל” דיטה פנתה לנכדתה, “סיימי את הכוסית שלך וסבא דומא יסביר את הכול”. דניאל לגמה את המשקה והחלה להשתעל ולהתנשף. סבא דומא טפח לה על השכם. “זה בסדר. זה המשקה. הוא גורם למי ששותה אותו לפעול בדיוק כפי שהוא מרגיש באותו הרגע”. “שזה אומר?” מלמלה דניאל מבעד לשיעולים. “לא זרקת את הכוס, או התחלת להפוך שולחנות. אז כנראה שלא הפכת להיות פסיכופתית בתקופה שלא התראינו, אחרת כבר היית מנסה לפגוע בכולנו”. “שזה מאוד מרגיע” אמר סבא שמוליק “לא היינו רוצים דבר כזה אצלנו במשפחה”. “לא שהיינו אוהבים אותך פחות!”, אמר סבא דומא, “אבל זה תמיד טוב לדעת שהצאצא שלך נותר בגבולות הנורמה”. “לנורמה!” כל אחד מהסובבים לקח עוד כוסית ורוקן אותה. הכוסות שאיש לא הרים המשיכו לעלות, להתרוקן ולרדת מעצמן.
דניאל הביטה באימה בסובבים אותה. ‘לא! זה לא יכול להיות!’. “דניאל לאן את הולכת?” היא שמעה את סבתא טלי קוראת מאחוריה. דניאל החלה לרוץ לכיוון שממנו הגיעה. היא לא זכרה שהיו כל כך הרבה שולחנות בדרך. אנשים ניסו לעצור אותה לבושים בבגדים משונים. הקולות, הפנים, כולם נראו לה מוכרים מאוד. הנשימה שלה החלה להתקצר ואז אישה אחת לפתה את ידה והסתכלה לתוך עיניה. הבל פיה הסריח ושיניה היו רקובות. “חיכיתי לך וויליאם! איפה היית?”. הריח מהאישה הזו היה בלתי נסבל דניאל הדפה אותה ממנה “עזבי אותי!” היא צעקה. היא נתקלה במישהו והסתובבה, היה זה הענק בעל עור הדוב.
“את צריכה להיות זהירה ליל, יקרה שלי, לא כולם יהיו שמחים לראות אותך”. ‘ליל’ השם הזה צלצל לה מאוד מוכר. “אני חושבת שהתבלבלת ביני לבין מישהי אחרת. קוראים לי דניאל ואני די בטוחה שמישהו נתן לי משהו. אני צריכה להגיע לבית חולים!”. “תפסיקי לדבר שטויות. את לא צריכה שום בית חולים. תקשיבי לי עד הסוף ואז אם תרצי להמשיך לרוץ לכל הכיוונים אני לא אפריע לך”. דניאל שקלה את האפשרויות שלה. היא שמה לב לכמה דמויות שנופפו לה מהשולחן משמאלה. הן היו לבושות במשהו שנראה מהמהפכה הצרפתית. “את רואה את האנשים שם שמנופפים לך? הם מכירים אותך כז’אק. עלית איתם על הבריקדות בפאריז. השולחן שם”, הענק הצביע על שולחן מאחורי חבורה לבושה בטוגות, “שם יושבים סמוראים שאימנת לקראת אחד מהקרבות בקיוטו”. “טקאשי!” דניאל הופתעה כשמילה זו יצאה מפיה. היא קדה לקבוצה מחייכת לצעיר שבחבורה שהניף בגאווה את חרבו ‘הוא עדיין נושא את החרב שהענקתי לו’ תחושת גאווה הציפה אותה ואז היא נזכרה, זו החרב שאיתה טקאשי נלחם את הקרב הראשון והאחרון שלו. היא לא הייתה רק דניאל. היא הייתה גם ז’אק ונובו וויליאם ועוד המון אחרים. היא הסתכלה על האיש בעור הדוב ופחד נורא תקף אותה “ייאמיר” קולה נשמע חסר כל רגש. “כן, אהובה שלי, זה אני”.
היא הכירה אותו, או לפחות מי שהייתה פעם לפני שנים הכירה אותו. לפני עידן הטכנולוגיה, הדפוס, לפני עידן הכתב. הוא היה הבן של ראש השבט, חזק חכם, אוהב ומשעמם .והיא… היא הייתה ילדה שהפכה לו לאישה. הוא היה מקסים ואוהב והיא שנאה כל דבר בו. היא ילדה לו בן וכעבור שנה ברחה עם חבורת נוודים דרומה, שם היא הכירה איש אחר והתאהבה בו. אבל זה היה לפני דורי דורות והיא הפכה לדניאל והוא? הוא נשאר ענק הדוב.
“אל תפחדי, אני לא הולך לפגוע בך” הוא אמר ברכות. הוא תמיד היה רך אליה. ייאמיר הזיז את אחד הכיסאות בשבילה והציע לה לשבת. שתי כוסות ובקבוק הופיעו על השולחן הריק הוא מזג לאחת הכוסות והיא כסתה בידה את הכוס האחרת. “אני סיימתי להערב”. ענק הדוב משך בכתפיו. “כרצונך”. הוא רוקן בלגימה אחת את תכולת המשקה והתנשף. “תדעי שתמיד שאלתי עליך” הוא אמר והשתעל קלות. דניאל לא הגיבה. מה היא כבר יכולה להגיד לגבר שאותו עזבה לפני יותר מ-3,000 שנים שרוצה לסגור פערים. “אל תיבהלי, אני יודע שלא התאמנו, את נשמה צעירה, היית צריכה לטעום ולהתנסות, ליפול, לקום בשביל שוב לפול ושוב לקום. ואני”, קולו נחנק, “לא תמיד הייתי מי שאני היום”. ‘נו באמת’ הפעם היא מזגה לעצמה מהמשקה “מה אתה רוצה ממני?”. “רק לשמוע איך את”. התכולה של הכוס זרמה לאיטה בחלל הגרון משאירה שובל נעים בבטן. ‘וואו’ חשבה לעצמה ‘זה כנראה בציר אחר’. “איך אני?” היא פרצה בצחוק. היא מזגה לבעלה המת ולעצמה עוד כוסית “לחיים” לפני שהוא הספיק להגיב הכוסות של השניים כבר נשקו. הצליל שבקע מהן הדהד ברחבי האולם והזמזום המתמשך פסק. השקט שהשתרר היה בלתי נסבל. ראשה הסתחרר מעט.
“מה קרה כאן עכשיו?” היא שאלה. עיניו של ייאמיר התמלאו בדמעות. ‘כבר ניהלנו את השיחה הזו’ היא נזכרה. “פעם שעברה שחזרתי לכאן אחרי המלחמה. ולפני זה כשנפלתי מכדור פורח גם אז ניהלנו את השיה הזו”. ייאמיר הנהן בראשו. הוא בניגוד אליה מעולם לא חש את הצורך הזה לחזור לעולם החיים. השקט של העולם הזה ניחם אותו והוא כל כך רצה שפעם אחת הוא ינחם אותה. אבל הוא ידע שגם הפעם זה לא יקרה. באישה שעמדה לפניו גם אחרי המוות היו יותר חיים ממנו כשהיה חי. “בואי נחזור לשולחן עם המשפחה שלך, לא נשאר לך הרבה זמן”. הוא הושיט לה את זרועו. “מה הכוונה בלא נשאר לי הרבה זמן?” שאלה, משלבת את ידה בזרועו. הוא אולי היה אובססיבי כלפיה אבל היא ידעה שלא יפגע בה. “אל תדאגי. בינתיים בואי נחזור. יש אנשים שמתים לראות אותך”. היא עקמה את פרצופה. “אל תגידי שאיבדת את חוש ההומור שלך?”. “אני לא, פשוט לא הייתי מודעת שלך יש אחד”. הם צחקו. עוברים יחד בין השולחנות, היא לחצה ידיים, חיבקה ונישקה עשרות אנשים ואולי זה היה מאות ואלפים? לכמות לא הייתה חשיבות. אך ככול שהיא לחצה יותר ויותר ידיים היא שמה לב למשהו מוזר. “ייאמיר?” היא שאלה “כן, יקרה שלי” “יכול להיות שאנשים פשוט מופיעים בכיסא?”. “הם לא פשוט מופיעים בכיסא”. הוא ענה בעצבנות קלה. “את יכולה לראות רק את אלו שאת מכירה. כדי לראות את אלו שלא הכרת באף אחד מחייך את צריכה שמישהו יכיר לך אותם ואז את מסוגלת לראות אותם”. “אז ככה פגשתי בעצם את שלמה?”. “שלמה?”, “האח של סבא שלי”, “אה, כן. בואי איתי, אני רוצה להכיר לך מישהו”. הם כמעט שריחפו על ריצפת האולם, היא התפלאה כיצד רגליה לא כואבות, אולי יש יתרונות למוות?
ייאמיר נעצר מול שולחן בקצה האולם. “מר וינסטון, הרשה לי להכיר לך את דניאל מטע”. “דניאל מטע, תכירי את כבוד הלורד וינסטון צ’רצ’יל”. איש במעיל שחור ומגבעת הגיח מתוך הצללים ולחץ את ידה. ” נעים מאוד גברתי” אמר ואז טפח על כתפו של ייאמיר “הרבה זמן לא ראיתי אותך לי”. “כן” ענה ייאמיר “הייתי עסוק במחשבות”. שוב פעם אתה והמחשבות שלך? אתה יודע שזה לא מוביל לשום מקום”. אמר לו צ’רצ’יל בקול ששמור לחברים וותיקים. “תגיד סטאלין” קרא לפתע צ’רצ’יל “פגשת את דניאל?” דניאל שבקושי הצליחה לעקל את העובדה שניצב מולה צ’רצ’יל כמעט ונחנקה כאשר הופיע מולה גבר משופם לבוש במעיל אפור. “באמת לא מוביל לשום מקום” אמר סטאלין ואז לחץ את ידה בכח. הוא נראה בדיוק כמו התמונה שראתה בשבוע שעבר. “תגידי חברה, מתי הגעת לכאן?” שאל בקול נמהר. “אממ, אני מניחה שרק הגעתי. אמרה דניאל בקול מבולבל. “שמענו שרוסיה פלשה לאוקראינה? זה נכון?” כ…כן” מלמלה דניאל. “ו…”, שאל סטאלין בקוצר רוח, “המערב עושה משהו?”. עיניו נצנצו. “ובכן. לא, לא ממש”. “אהה!” האיש במעיל האפור הסתובב לחברו במעיל השחור. “אמרתי לך, אתם כולכם רק דיבורים ופרסי נובל”. “יוסי” גער בו ייאמיר “כן, אתה צודק, איפה הנימוסים שלי?” הוא פנה לדניאל ונשק לכף ידה “מקווה שיצא לנו לדבר יותר לעומק חברה. עכשיו אם תסלחי לי אני חושב שאני מזהה מכר שלא ראיתי כמה מאות שנים לפחות. אטילה! אטילה!” סטלין התקדם לשולחן מרוחק מאחוריהם.
צ’רצ’יל נראה מרוצה מעצמו “תצטרפו אלינו?”. הוא הפנה בידו לשולחן שהיה עמוס לעייפה בבקבוקים ובכוסות. “בטח!” אמרה דניאל נרגשת. “בפעם אחרת” קבע ייאמיר. הוא משך אותה לכיוון אחר. “אבל, אבל, זה צ’רצ’יל” היא מלמלה. ייאמיר צחק “ככה, זה אתכם ילידי המאה העשרים. אם הייתי מציג לך את צ’ין שה-חואנג גם היית רוצה להמשיך לפטפט איתו? “מי?!”. “בדיוק”. הם עקפו עוד שולחן ריק. ייאמיר הנהן בראשו, צחק וקרא לכיוון השולחן “בפעם אחרת”.
“הם נראים בדיוק כמו בצילומים”. אמרה דניאל אחרי שנרגעה מעט. “מי ניראה?” “צ’רצ’יל וסטאלין”. “זה כי הם מוכרים לך ולא כי הכרת אותם”. “מה הכוונה?” שאלה דניאל.
“אנחנו לא באמת כאן. מה שאת רואה זו התגלמות הזיכרון שלך מאותה נשמה שפגשת בחיים הקודמים שלך”. “התגלמות הזיכרון שלי?”. ייאמיר גלגל את עיניו “את עצמך, סבא וסבתא שלך, טקאשי וגם אותי, את כולנו את רואה בעיני הזיכרון שלך. את רואה אותנו כמו שאת זוכרת שנראינו. כך שגם מי שאת מכירה את לא רואה אותו כמו שהוא אלא איך שאת זוכרת אותו. למשל סבא שלך בוודאי רואה את סבתא שלך כמו שהוא זוכר אותה אישה יפה בשנות העשרים שלה, או לפחות ככה הוא טוען.” דניאל חייכה, כן הוא בטוח רואה אותה ככה. “אבל עם נשמות שאין לנו היכרות ישירה איתם, צריך שיכירו לנו. אם ראית תמונה שלהם בעבר ואת יכולה לקשר בין התמונה לשם, הם יתגלמו מולך לפי הזיכרון מהתמונה”. “ואם מעולם לא ראיתי תמונה שלהם?”.  “אז תראי אותם לפי הזיכרון של מי שהכיר בינך לבין מי שלא הכרת”. ‘כמו עם האח של סבא’ חשבה לעצמה.
הם המשיכו ללכת בין השולחנות לחייך ולהנהן. “ייאמיר” היא שאלה לבסוף “יש נשמות שאף אחד לא מכיר?” “לא, אף אחד לא נוצר יש מעין, בסוף כולם מכירים את כולם”. הוא נשמע עייף. היא הסתכלה עליו, הוא נראה לה הרבה יותר קטן ממקודם. “יש מישהו שבאמת מכיר את כולם?”. “יש”, “תוכל להכיר לי אותו? הוא בטח טיפוס מעניין”. “הוא בהחלט טיפוס”. “הכול בסדר?”. כן. למה שלא יהיה?” “אתה נשמע מרוחק פתאום”. “סתם מחשבות”.
“דנינקה!” סבתה חיבקה אותה. “חשבנו שלא נראה אותך שוב. בואי, שבי איתנו”. דניאל התיישבה ליד השולחן. כולם רצו לדעת מה שלומה? מה חדש? איך ההורים? מה קורה עם אחיה? האם הגדול כבר הסתדר? ואיך זה שהיא לא. היא לא ידעה כמה זמן הם ישבו ודברו. בשלב מסוים היא הפסיקה לנסות לזכור את השמות של הפרצופים החדשים שפגשה. כולם היו קרובי משפחה וחברים של המשפחה שעל חלקם שמעה ועל חלקם לא תשמע שוב. ייאמיר התיישב בצד המרוחק של השולחן ולא הפסיק להביט בה. היא הרגישה חוסר נוחות, היה לה חם ותחושה של לחץ על הגולגולת. ‘מי היה מאמין שגם למתים יכולה להיות מיגרנה?’. ליד ייאמיר התיישב איש מבוגר. עוד מישהו שהיא כנראה הכירה מתישהו בחיים אחרים.
המשקה השחור זרם כמים. קולות של צחוק הדהדו מסביב לשולחן. בשלב מסוים אנשים החלו לשיר ולרקוד. היא נשארה לשבת. האיש המוכר זז לכיוונה. “ככה זה תמיד? שאלה אותו. “תמיד זה זמן ארוך. אבל בדרך כלל לקבוצה שנפגשת יש שתי אפשרויות: או לריב, או לחגוג”.
דניאל חייכה והושיטה את ידה “דניאל” האיש לחץ אותה “אני יודע”. “ומי אדוני?” “קראו לי בכל כך הרבה שמות שאני כבר לא זוכר”. הוא היה גבוה ורזה, לבוש חולצת כפתורים מגוהצת, מכנסיים אפורים שהוחזקו ע”י זוג שלייקס. היה נדמה לה שאם יסירו ממנו את זוג השלייקס הוא יתפרק לחתיכות. “ובכל זאת?”. “מה זה משנה, העיקר שאת יודעת שאני קיים”. הוא היה מוזר. אבל במקום הזה הכול מוזר. איזשהו ברון שהכירה מעד ונפל. קול צחוק התגלגל באולם. האיש קם, ניער את מעיל הקטיפה שלו והמשיך לרקוד. דניאל נשמה לרווחה לראשונה מאז שהגיעה לכאן. היא התבוננה מסביב. מה הגודל של המקום הזה? “מה קרה?” שאל אותה האיש המוזר. “סתם מחשבות”. “רוצה לחלוק?”. “אני לא מכירה אותך”. “בוודאי שכן, אחרת לא היית יכולה לראות אותי”. “כן, אבל אני עדיין לא זוכרת איך קוראים לך”. “יקרה שלי, כל עוד את זוכרת אותי מה זה משנה איך תקראי לי” האיש חייך. “אני יכול לקרוא לך ז’אק, דניאל, נובו, או “את”, כל עוד את מגיבה הכול בסדר”. היא חייכה. “טוב אדוני”. הם ישבו בשקט כמה דקות. “Penny for your thoughts?” האיש הושיט לה מטבע. “המחשבות שלי שוות יותר מפני” ענתה בהתרסה. “את זה אני צריך להחליט”. הוא דיבר בשוויון נפש כזה שגם לו רצתה, לא הייתה מסוגלת להתחכם. “תהיתי איך כולם הגיעו לפה? זאת אומרת מה היה פה לפני?”. היה זה תורו של האיש לחייך. “את יודעת, אם זה ממש מעניין אותך יש שם אגף שלם של חבר’ה שמתעסקים כמעט אך ורק בשאלה הזו”. “אתה מצטרף לשם לפעמים?”. “הם תמיד מנסים לערב אותי בדיון, אבל אני משתדל לא לקחת בזה חלק. מה שהיה מעניין פחות”. “מה הכוונה?”. “מה שהיה הוא שיהיה. זה כבר דבר נתון. מה שעוד לא קרה ומה שיקרה זה מעניין”. “ומה יקרה?”, “החיים יקרו”, “אבל כאן כולם מתים”. “גם כשזה נוגע למתים יש כאלה שמתים יותר ויש כאלו שמתים פחות”. “שזה אומר?” דניאל החלה לאבד מסבלנותה. “מוות זו הגדרה של מצב נתון. יש שמקבלים את המצב ויש שלא”. אחד החוגגים נופף לזקן הוא חייך אליו והנהן. “ייאמיר שלך”, “ייאמיר הוא לא שלי!”, “סליחה, הנחתי שהפעם סוף סוף הספקתם לדבר כנראה שלא.” הזקן הביט בייאמיר ששוחח עם מישהו שנראה מאוד דומה למולייר ואז המשיך “לא נורא, תהייה לכם פעם אחרת. בכל מקרה, ייאמיר החליט לקבל את המצב כפי שהוא. ויש כאלו שלא מוכנים לקבל את המצב ושואלים כל מני שאלות”. הוא הרים את כוסו. היא השיבה לו במחווה ונדהמה כאשר שתי הכוסות נשקו. “לא משיקים כוסות בשביל המתים, אבל את, דניאל, עדיין חיה”. הוא רוקן את הכוס והביט בה. “את לא שייכת לכאן, מעולם לא היית שייכת לכאן”. היא גיחכה “איזו ברירה יש לי?” “תמיד יש ברירה, השאלה מה את בוחרת לעשות?”. “זה כל כך פשוט?” “זה בכלל לא פשוט, תצטרכי לוותר על לדעת מי את ומי היית. אם תוותרי על זה תזכי להיות מישהו אחר אבל כבר לא תהיי את”. “ואם אני אבחר שלא”. “אז תוכלי להיות כאן לנצח”. “נצח זה זמן ארוך”. “לא ארוך כמו שאת חושבת”. היא הביטה בו. פניו היו חרושות קמטים לרגע לא יכלה לדעת האם מי שעומד מולה הוא זכר או נקבה. ‘לא!’ חשבה לעצמה ‘להישאר כאן זה לא לוותר על מה שהייתי אלא על מה שאני יכולה להיות’. “לחיים”. המשקה ירד בגרון והיא החלה להשתעל. כאב הראש נהייה כמעט בלתי נסבל. היא הרגישה כאילו מישהו מנסה לנתק את ראשה במשיכה משאר הגוף. היא נפלה מהכיסא. ייאמיר רץ אליה. היא בקושי הצליחה לנשום. הזקן המוזר הסתכל עליה. היא הכירה אותו, כולם הכירו אותו. היא צרחה מרוב כאב. “תישארי איתי” שמעה את קולו של ייאמיר מרחוק. “דני!” הייתה זו זעקתה של סבתה שהדהדה מרחוק. ואז הכול החשיך.
כשהתעוררה היה קר, קר מאוד. גופה היה מכוסה בנוזל צמיגי. היא שמעה מסביבה קולות בכי. היא פקחה את עיניה. קולות הבכי היו שלה. היא בבית חולים. היא רצתה לומר תודה לאל אבל שום צליל מלבד צעקות ובכי לא יצא מגרונה. האיש המוזר עמד לצידה. “מזל טוב!” היא שמעה קול גברי אומר. הזקן המוזר שם את אצבעו על שפתיה וחייך. “יש כבר שם?” מישהו שאל. “כן” אמרה אישה בקול שהשכיח ממנה את כל הכאב “יובל”.