זאת היתה הצעה מפתה מצד המורה ענת. “כל מי שמעוניין יכול לקחת זוג עכברים ולגדל אותם בבית”
ואני מאוד רציתי. אף פעם לא היתה לי חיית מחמד.פעם היה לנו בסלון אקווריום נחמד עם אבן שעושה בועות ודג זהב שקראו לו דגי. דגי מת לי אחרי שבוע.
כל מה שצריך זה פתקית אישור מההורים ושיהיה לכם מיכל כבית גידול לעכברים. אמרה המורה ענת .
מיכל כבית גידול, איזה שטות ! תגידי שזה כלוב , מברזל עם גלגל שמסתובב בפנים ואיזה בקבוקון מים קמצני שמטפטף כמו עינוי סיני. למה לחייך אלינו עם השומה הגדולה שלך ולשקר לנו
בכל מקרה, אחרי שחזרתי הביתה ובדקתי בקופה  איכשהו גרמתי לאמא להסכים לי ואבא החליט שאמא תהיה המחליטה וככה קיבלתי אישור.
קניתי בית גידול וגם שמתי בו חצץ בלמטה והכל מהחנות של שלבי הזקן שהיה לו עוזר שטפס בשבילו על סולם כשהיה צריך. “הנה זה בשבילך” אמר הילד הזה ועשה פו על האבק שהצטבר.
.
בבית הכנתי החצץ והכל ושמתי את הכלוב ליד המיטה .וכשקראתי לאמא ואבא לראות הם אמרו שזה מקסים אבל גם החליפו לרגע מבט שהם קצת מתחרטים בעצם אבל מסכימים לי רק בגלל המצב שלי וזה.

בכל מקרה, היום הגדול הגיע. הגעתי עם הכלוב מוכן לקבל את העכברים.
נכנסתי לכתת טבע או כמו שענת המורה רצתה שנגיד “כתת מדעים” ושמתי את הכלוב ליד הכניסה.”אנחנו ניתן לך את העכברים בסוף השיעור” ענת המורה אמרה וחייכה אליי .והשומה האפורה שדבוקה לה לאף נמתחה מעוצמת החיוך.
כל השיעור המורה ענת הסבירה לנו על מחזור החיים ושבסוף כל אחד מת. היא גם הדגימה על השלד שלנו שקוראים לו ג’וני ,אבל הוא לא של בנאדם אמיתי, אלא לצרכים לימודיים בלבד.  אם להגיד את האמת אז לא קלטתי מילה.  כל השיעורהייתי עסוק בלהסתכל לכיוון הכלובים של העכברים שבפינה של הכתה.
מעניין מי מהם יהיו העכברים שלי  דמיינתי אותם אצלי בחדר. איזה כיף יהיה..
דקה לפני שהשיעור נגמר המורה קראה בשם שלי “אורי” והקפיצה אותי מתוך הדימיונות ” אני אתן לך עכשיו שני עכברים?” עשיתי כן עם הראש.
כולם משכו את הכסאות אחורה והצטופפו כדי להסתכל במורה מעבירה בשבילי שני עכברים לתוך הכלוב.
“רק נולדו לפני יומיים” ענת חייכה אליי והגישה את הכלוב .העכברונים היו קטנטנים נראו כמו גרביים קטנטנות שעשו להם גולגל’ך אחרי הכביסה . בקצה היה להם אף ורוד כמו מסטיק בזוקה.
הלכתי איתם הביתה עם הכלוב במתחת של הבית -שחי והם נראו מבסוטים שם בפנים . אולי זה באמת בית גידול ולא כלוב כמו שהמורה אמרה?
בכל מקרה כשהגעתי הביתה, שמתי את שניהם בחדר מתחת לשולחן מחשב בחדר שלי ושל אחותי. אנחנו יחד באותו חדר. כל יום הייתי משחק איתם. נותן להם לטפס לי על הגוף להתחפר לי מהשרוול ועד לצווארון.
הם היו נורא נורא דומים. הדרך היחידה להבדיל בינהם היתה כתם חום קטן שהיה לאחד מהם במאחורה של הרגל – ולשני לא
הייתי מאכיל אותם באוכל שלהם . מין צינורות קטנים שהם כרסמו כשהם עומדים על שתיים.
גם ילדים מהכתה באו לבקר ועזרו לי לטפל בהם ולנקות להם ,אבל ככה גם קרה האסון הראשון.
יום אחד כשחזרתי הביתה ראיתי שנשאר רק עכבר אחד.השני  פשוט נעלם .”הוא היה כאן בבוקר”.. הקול שלי נחנק מעצב .
אבל אחותי ואבא  לא גילו לי מה קרה לו והם התחמקו לי מלתת תשובה . ראיתי את זה באיך שהם הגניבו מבט אחד אל השני. רצתי אל החדר כדי לחנוק את הבכי בכרית . בסוף אבא החליט לספר.. הבנתי שיום לפני ,כשרחצתי אותם בתוך הבקבוק מים שלהם כנראה גרם לו לצטנן ולמות. אפילו לא הספקתי לתת לו שם.
כל כך רגישים העכברים האלו .אני יותר חזק . אני כבר מלא זמן הולך לרופאים והם אומרים שהמצב לא טוב. הם אומרים את זה כי יש לי סרטן. אני אבל בכל זאת ממשיך בבית ספר וממשיך גם בחוג טיסנאות.
בכל אופן, זה אולי עצוב להגיד, אבל השגרה שלי חזרה.כמעט כבר שכחתי מהמוות של העכבר. המשכתי ללכת לטיפולים שגרמו לשיער בראש לנשור. נשארתי כבר כמעט קירח כמו ראש של ביצה.
יום אחד כששיחקתי עם העכבר שנשאר חי פחדתי שאולי הדבקתי אותו.זה היה כי הרגשתי שמשהו השתנה אצלו. פתאום בלילות, כשהיה לי קשה לישון בגלל המחלה אז גם הוא לא נרדם. הוא היה חופר בחצץ כשהיה חושך ורק אורות קטנים מהמחשב הבהבו בירוק.
העניין היה שאחותי הלשינה על זה. ” אי אפשר לישון ככה..” היא אמרה מעל הקערת קורנפלקס הארוחת בוקר.
ואני אולי כעסתי אבלדווקא לא התווכחתי, כי אני כבר גדול. אפילו שבוע הבא חוגג בר מצווה. הבנתי שזכותה ל אחותי לישון בשקט . כי היא הרי לא חולה.
אז הכלוב עבר בכל מיני מקומות בבית. תחנת המעבר הראשונה היתה בחדר כביסה, איפה שאבא מתגלח בבוקר.
כלקח מהסכנה של המים לעכברים כתבתי פתק שמבקש מדיירי הבית לסגור את הדלת של האמבטיה כשהם מתקלחים כדי שלא להשפריץ לי על העכבר. אגב הוא קיבל שם העכבר שנשאר . מושיקו. זה איזה כינוי שאמא שלי היתה אומרת והחלטתי שזה שם יפה לעכבר. לעכבר שנעלם החלטתי שקראו מון ,למרות שכנראה כבר לא ייצא לי לראות אותו . אולי בשמיים כשגם אני אמות ובהנחה שכל הנשמות ביחד שם, לא משנה אם אתה עכבר או בנאדם. האמת  היא שאני לא יודע בדיוק למה המצאתי את השם הזה …מון.  סתם פשוט אהבתי איך שהמילה הזאת יוצאת מהפה כשאומרים אותה. מון. שגם לבנאדם הכי רע זה יוצא נחמד.
אחרי שסיימתי לכתוב על הפתק, ששמתי עליו סלוטייפ,כדי שלא ירד הדיו מהעשן של המקלחת. הפתק נמצא שם עד היום. אבל הכלוב המשיך לשנות מקום.
הסלון היה מקום של כבוד בשביל מושיקו. באמצע הבית, ליד הכורסא הוא היה במרכז העניינים.מהר מאוד מושיקו הפך לבידור של הבית. כולם הסתכלו עליו. אורחים שלנו היו מסתכלים איך הוא רץ על הגלגל שלו ונהיים מהופנטים, כאילו הוא היה.. כאילו הוא טלוויזיה ..
“איזה חומד ..! התלהבה לילי השכנה וחיבקה חיבוק  קטן ודימיוני .אפילו בעלה שתמיד כזה קשוח, עם השפם העבה שלו, אפילו הוא נתן חיוך מתענג.
יום אחד באו אליי חברים לשחק. באמצע אבל הרגשתי חלש וביקשתי שילכו מוקדם , למרות שזה לא נימוסי.
הלכתי לשכב במיטהואמא חשדה שזה בגלל המחלה והיא נורא דאגה .הרופאים  גם דאגו לי כל הזמן ואמרו שצריך כרגע פשוט להחזיק אצבעות.
וכששכבתי במיטה התחילו לי מערבולות בעיניים וצמרמורות. אנשים בלבן התאספו סביבי ועשו לי רעש חזק יותר מכל עכבר שחופר בחצץ. בסוף אבל נרדמתי.
הייתי בתוך חלום . מתקשה לראות מה קורה סביבי. רק פס של אור כתום חלש היה מרוח על הקירות.ואני נגעתי בקיר בזהירות . הוא היה חלקלק וקר. התקדמתי קדימה תוך כדי שאני מרגיש אותו.
לאט לאט העיניים שלי התרגלו לתאורה החלשה.יותר חלשה מהמנורת לילה שלי בצורת דונאלד –דאק..
כנראה זה עוד חלום מבית היוצר של השכל שלי, חשבתי. ואז שמעתי קול מרחוק.
הקול הזה היה נשמע לי מוכר ונסחפתי איתו פנימה אל החושך.
אבל, הבנתי שלא היה מדובר בקול אחד, אלא בהרבה קולות של דיבורים. התקשקשויות כאלה, כמו ..כמו בארוחה גדולה .
המשכתי לצעוד לאט אחרי הדיבורים.
כשהגעתי לצומת ראשונה בחרתי לפנות שמאלה, איפה שלפידים קטנטנים נפרסו ליד הרצפה.
שם מעבר לפינה, עצרתי את הנשימה והצצתי בזהירות .
ואתם , אתם לא תאמינו מה ראיתי.
זה היה חדר צר וחשוך שבמרכזו שולחן מלבני. מסביב לשולחן ישבו עכברים.
זה היה מוזר. הם יושבים כמו משפחה. אבל זה לא היה מוזר כמו הרגע שאחד מהם פשוט התחיל לדבר.
“ואני שמח שאתה כאן איתנו..אמר עכבר אחד .כלומר..” שמח שאתה כאן ולא במקום אחר”
הוא היה עכבר שמנמן עם פרווה כהה משל האחרים.
“זה לא נראה כל כך רע.” ענה העכבר מראש השולחן .
באותו רגע קרה הדבר שהכי לא מתאים למי שמצוטט ככה בשקט מהפינה.
רציתי להתעטש. זה טיפס לי למעלה ,דגדג בנחיר וכלום לא עזר…
ריססתי את האיזור.
כל העכברים שישבו סביב השולחן קפצו על הרגליים. גם השמנמן מבינהם.
“מי אתה ? ” הם התחילו להתקרב .  אז עניתי”אורי “ומה אתה לעזאזל עושה כאן?” שאל עכבר שהיה במרחק מטר ממני.
” א..א..אהם.. האמת היא שאני לא יודע איפה אני נמצא… סך הכל הלכתי לישון.. אני בטח אתעורר עוד מעט מהשעון המעו..”.
גל של צחוק עבר בין העכברים. אחד אחרי השני הם נפלו,מכים על הרצפה בכפותיהם השעירות.
כל המצב הזו היתה מטורף.. שמתם לב בכלל שכרגע דיברתי עם כמה עכברים?!
ואני עמדתי שם,מסתכל על הבטן של העכבר השמן רוטטת בשמחה ורק עכבר אחד נשאר עומד בין כולם.
וכשהוא הלך לכיוון שלי, ככה לאט לאט .כמה מהעכברים הפסיקו לצחוק. הם הרימו את הראש ועקבו אחריו עם העיניים.
“שלום”. הוא אמר בקול רגוע .”אל תתייחס אליהם הם  .. הם קצת לא מבינים” הוא אמר.
“בוא תתכופף כדי שנוכל לדבר לנו “. חשבתי להציע לו שיעמוד לי על הכתף וכמו שדון קטן יילחש לי באוזן .אבל לא ביקשתי. לא רציתי להעליב אותו.
התכופפתי על הברכיים והבטתי בעיניים האדמדמות שלו. היה בו משהו אמיתי. זכרתי את התחושה הזאת. כמו שהייתי משחק עם העכברים שלי.
“למה הם צחקו עליי כל כך?” שאלתי. הם…הם פשוט כבר קצת מבולבלים.. הם חוגגים… חוגגים לי יומולדת”
אז נכון שאני לא הבליין הכי גדול , אבל ככה? זאת חגיגה ” איפה הממתקים ?” שאלתי.. “איפה הליצן.. איפה .ה..” “כ-כן. הכל בדרך..” העכבר הסתובב אל קהל העכברים שהקשיבו לנו…” החברה כאן..אתה רואה.. הם..אה.. בדיוק .. בדיוק מתארגנים.. אתם מתארגנים נכון?. ” .
זה היה כמו מקצב של גרעיני פופקורן מתפצחים. טאק.. טאק. העכברים השתגרו לפינות החדר הזנבות שלהם הצליפו באוויר. הם שלפו חפצים מההארונות הקטנים. אחד אחד הם לבשו שמחה. כובע נוצץ ומשקפיים מהבהבות. עכבר אחד,שהגיע לי כמעט עד גובה הגרב החל לתופף לפניי על פקק מתכתי..”יומולדת.. חגיגה נחמדת” אם אני לא טועה.
כמה דקות מאוחר יותר , השולחן המלבני היה עמוס בבקבוקי משקה קטנים. בין עשרות הכוסיות ישבו צלוחיות של אוכל .
ריח חום של קינמון וגבינה מלא את החדר.
אש התפרצה מהלפידים והאירה את החדר.
“חגיגה … חגיגה..” התקבצו קולות וככה זה התחיל.
אותו עכבר שתופף על הפקק אגד סביבו עוד כמה עכברים. חוט דנטלי שהפך לנבל בידי עכברה נמוכה .
קשית קטנה שבקלות הפכה לחצוצרה מרעישה.
זאת לא היתה בדיוק נגינה. בהתחלה הם הביטו האחד על השני מבולבלים.. מרעישים כל אחד לעצמו.
אבל לא היה נראה שלמישהו זה משנה.
זוגות של עכברים זרמו אל הרחבה בקצב .מחפשים איזה מן ריקוד יתאים לאווירה.
“תצטרף אלינו לריקוד?” שאלו אותי עכברונים  ונעמדו לרגליי “ואני אזהרתי אותם.” אתם לא יודעים שאתם מתעסקים עם אחד הילדים הכי מגושמים בבית ספר” . אבל הם לא השתכנעו, אמרו שזה בטח לא כל-כך נורא” הם משכו לי בשערות רגליים. כמובן שאחרי שדרכתי על כמה זנבות שרקדו לידי, הוכחתי להם שאני כן מגושם.

ככה השמחה נמשכה .נותרתי כבר כמעט לבדי ברחבה. חלק מהעכברים החלו להתכרבל לשינה.
הלהקה עברה לקצב ישנוני.
עד שאותו עכבר שמן ממקודם סימן ללהקה להפסיק לנגן..” לפני שנמשיך…” הוא עמד על השולחן עם כוסית מלאה בנוזל סגלגל  ..” אני רוצה שנרים כוסית .” הוא אמר עם אף סמוק משתייה.. “כוסית של מזל טוב..”  היתה שתיקה בקהל.כמה מהעכברים הסתכלו אחד על השני בגבות מבולבלות… הייתי בטוח שהם לא הבינו מי לעזאזל מפסיק להם את החגיגה..  כמה עכברים חסונים קפצו משום מקום אל כיוון העכבר השמן והמתננד.
חשבתי שהם רצים כדי להוריד אותו מהכסא, כדי שלא ייפול. הוא באמת לא היה נראה כ”כ יציב שם.
רגע לפני שהם הגיעו אליו עדיין על הכסא הוא אמר,” קבלו אותו במחיאות כפיים שעירות….. מון! ”
הייתי מופתע.. הייתי בטוח שמון זה שם שאני המצאתי , סתם כי הוא נשמע לי נחמד..
רציתי לספר לו על הצירוף מקרים המוזר הזה,אז הלכתי אליו. הוא בדיוק עמד שם ליד השולחן בין כל החוגגים.
אבל משהו היה מוזר… כשעברתי בין העכברים אף אחד מהם לא היה שמח, לא רקד, לא צחק. הם כולם נותרו עם אותו מבט מבולבל מאותו רגע שהעכבר השמן החליט לדבר..
חתן היומולדת מון  עמד ליד השולחן, מוקף בכמה מאותם עכברים גבוהים.כשהייתי כבר קרוב ראיתי שגם הוא נראה מבולבל. “משהו לא בסדר?” שאלתי אותו . “למה הפסקתם לשמוח?” “איזה טיפש אני ! נמצא כאן במסיבת יומולדת, בנאדם מפחיד בין כל העכברים. ביקשתי סליחה.. “ממש לא התכוונתי להרוס לך את היומולדת..” מון הפסיק אותי בנפנופי ידיים מהירים.. “אורי ! אתה לא מבין !” .. “אני כן .. תדע לך שהיה לי פעם עכבר שקראו לו גם מון.. אבל אני הרגתי אותו… הוא היה מקסים,עם כתם חום קטן מאחוריי הרגל” . מון השפיל את המבט שלו,
הלחשושים מסביב התגברו. מון דיבר אליי, אבל המבט שלו היה נעול על כפות הרגליים הקטנטנות שלו “יש משהו שאתה חייב לדעת.. אורי “. שתיקה הקפיאה את החדר. מון הסתובב במקומו. גוש של תדהמה הכה לי בבטן.
ראיתי את אותו כתם של מון העכבר האהוב שלי .. שמת.
“אני לא מבין.. הרי מון העכבר שלי מת..אז איך…?”
מון התקרב אליי, התכופפתי לגובה העיניים שלו. הן היו בוהקות. דמעה קטנה התנתקה והרטיבה את הפרווה שלו.
“אני מת אורי .. כולנו מתים”.
לקח להם כמה זמן להסביר לי את כל הסיפור… איך שבעצם הלכתי לישון אבל לא זכיתי להתעורר ואיך לומדים לקבל את זה בהבנה. “אבל..זה לא הוגן.. ” התלוננתי כשאני מסיים עוד שוקולד ויושב ליד השולחן.” בדיוק הייתי צריך לחגוג בר מצווה” בר מצווה.. ?.. מון התלחשש עם עכבר אחר שעמד על השולחן.. “אה ..יומולדת כזו… 13…”… תראה אני לא יודע לגבי בר מצווה” אמר מון . “מה שאני כן יודע זה לגבי עכבר- מצווה”.
וככה ניתן האות להמשך החגיגות.. הפעם  כבר לא היה מדובר בחגיגה מזוייפת .
תחרות הגיהוקים גילתה כמה כשרונות מכובדים מאוד וכך גם מישחה השלוליות שבו הייתי השופט הראשי.
“ועכשיו “הכריז העכבר השמנמן..”לשיא היומולדת” שני עכברים גלשו לתוך החדר עם מגש גדול ועליו כיסוי כסף מעוטר ורדים. המגש הונח על השולחן לקולות של שאגות שירה.”זאת לא …זאת לא זאת לא .. חגיגה בלי בלי בלי כלומ-עוגה” . והמכסה הוסר בעזרתו כמה עכברים שעמדו זה על הכתפיים של האחר.
“מה זה?” שאלתי “זה ריק.. ” אין פה כלום…” הייתי בטוח שהעכבר השמן חיסל לי את העוגת יומולדת ,אבל היה לו הסבר משלו. אתה תמיד צריך לדעת שעוגה טובה מכינים מהחורים של הגבינה ולא מהגבינה עצמה”.
חייכתי …חכמת חיים- אפשר למות ממנה.