פרק א: יוגנס
לפני הרבה שנים, בימי קדם, חיו בארץ אחת בני אנוש ויצורי קסם אשר חיו בתחום הנקרא “היער הקסום”. בעולם גדול ומסתורי זה, בקרחת יער עזובה היה כפר של אנשים עובדי אדמה. אנשי הכפר היו חרוצים ולא היה אדם אחד שלא עבד קשה כדי להוציא את המיטב מאדמה חסרת יבול זו. טוב, כל זה כמעט היה נכון לולא יוגנס היה בורח מביתו בשעת שחר כל יום מחדש. כבנו של אחד ממנהיגי הכפר הוא לא העמיס על עצמו מטלות או מחוייבויות, אלא היה לוקח את סוסו ודוהר אל היער לכיוון העיר.
בוקר אחד, יום לאחר שהנער הבטיח לאביו כי לא ישכח לעזור לו בחציבת הבאר בתקווה למצוא מים ולהציל את יבולי העונה, יוגנס בראש ריק לחלוטין מצרות התלבש, הסתרק, לקח את חרבו ובהלכו אל האורווה מתכונן אל הקנבל העירוני המשכין אל היער. זהו זמן של בילויים, תחפושות והנאה ומכל מה שטוב בעצם בעולם הזה. את הקרנבל אירגנו מספר אנשי קרקס אשר מטרתם העיקרית הייתה לעשוק (בצורה חוקית. כמובן.) את אנשי העיירה אשר יבזבזו את כספם על מופעים, קסמים, דוכנים ומאכלים המהווים חלק מהנוהל של קרנבלים. יוגנס צפה בשלל צבעים ותחפושות והתפלא על כמות הקסמים הבדיחות והבידור ויצורי הקסם שלא ראה לפני כן זו הייתה חבורה של כל היצורים הקיימים בעולם שובדים יחד בצורה מסונכרנת למען בידורם של אנשים ויצורים בכל רחבי הארץ. היו שם מופעי לוטטנות, רקדניות, ליצנים על קביים ומה לא. לנער  לא היה מושג עד כמה הפסטיבל ישפיע על חייו ודורותיו מעתה והלאה…
בעוד יוגנס הולך בין הדוכנים כאשר סוסו צועד מאחוריו, אחד הליצנים זרק כובע צבעוני עד גיחוך אל ידיו של הנער והוא בתמורה זרק לליצן על הקביים הגבוהות מטבע כאות תודה על הנדבה. היה זה כובע צלינדר אדום עם אבזם ירוק ממנו יצאה נוצה גדולה וסגולה. מכיוון שיוגנס בזבז את כל כספו על כובע הליצן הוא התיישב על הסוס ודהר בשעת צהריים בחזרה אל היער. בכניסתו אל שדות הכפר זיהה במרחק את אנתל, עובדת תחת השמש הקולחת ומוציאה מהאדמה היבשה את את היבול. אנתל היתה מהנערות היפות של הכפר. היא אומנם אכלה עד ששבעה, שלא לדבר על חוסר תרבות האכילה שלה, אך ליבה היה רחב מאין כמותו. היה לה שיער שחור ומבולגן ובגדיה היו בדרך כלל סמרטוטים לעבודת השדה תווי פניה היו יוצאים מן הכלל ועיניה היו כחולות ומהפנטות ביופיין. יוגנס ידע שהיא בכוונה מחזיקה אותו במרחק זרוע אפילו אחרי שביקש את ידה לאירוסין היא נשארה אדישה ומחייכת כתמיד, כנראה שקיבלה אותו בתור בדיחה. יוגנס היה רגיל לריב עם אהובתו בדרך כלל על דברים מינוריים וחסרי משמעות. היא הייתה מגנה אותו והוא אותה אך בסוף כל שיחה, לא משנה עד כמה קשה היא הייתה, שניהם צחקו והתחבקו. יוגנס עבר עם סוסו ישר דרך יבולי השדה אל עבר אנתל וכשלבסוף הגיע היא נזקפה לאחר שישבה קרוב לאדמה, עמדה עם מבט ופוזיציה המבטאים חוסר עיניין והביטה בליצן מולה הרוכב על סוס.
“שלום לאנתל היפה.” אמר יוגנס והתכופף בהגזמה כאילו היה ג’נטלמן. ענתה לו באדישות: “אתה מעכת את היבולים עם הסוס המטופש הזה שלך”. “זה לא נורא. במילא אנחנו לא אוכלים את העלים וחוץ מזה גנרי לא מטופש”. לפי מבטה של הנערה המותשת היה אפשר להבין שהיא לא מעוניינת לפתח את השיחה הזו. “תגיד, מה זה הכובע המגוחך הזה על הראש שלך?” שאלה לפתע בעוד היא אוספת לסלסילה את הגזרים. “קיבלתי אותו בקרנבל, זה סמל לגבורה ה-אצילית שלי!” אמר שוב בהגזמה בניסיון להצחיק את הנערה העייפה. “זה לא הופך אותך לגיבור, זה הופך אותך למגוחך יותר ממה שאתה נראה בדרך כלל. אבא שלך יהרוג אותך.”  והוא נזכר. חרדה היכתה את יוגנס, פניו הלבינו וליבו צנח במהירות אל הקרקע.
הערב הגיע ויוגנס נכנס בדלת ביתו הקטן. הבחור הנאה בלע את הרוק כדי להרטיב את גרונו היבש מפחד. על הכורסא מול האח הוא ראה את אביו יושב עם עיניים סגורות וידיים שלובות. דממה שררה בבית. יוגנס הוריד את כובע הקרנבל וזרק בפינת החדר. בעדינות יוגנס העביר את צעדיו בתקווה שאביו לא ירגיש וימשיך לישון. רגע לפני שכף רגלו דרכה בכניסה לחדרו קול נמוך נשמע מהאח. “איפה היית?” יוגנס התאכזב שלא הצליח לחמוק והסתובב עם ראש מושפל אל הכורסא של אביו שעמדה עם גבה אל יוגנס במרכז החדר המואר בלהבה מהאח. “אבא, אני מצטער… שחכתי.” והוא משפיל את ראשו. אביו שתק ואחרי נשימה עמוקה ענה לו באיטיות: “לא לא, אל תצטער. לצערך אני לא מתכוון להעניש אותך יותר. אני לא מסוגל להשתלט עליך והיום זה היה הסיכוי האחרון שלך להוכיח לי שאתה ילד טוב שיכול ומוכן לעזור לאביו הזקן. לא, הבן שלי לא יהיה לשוטה הכפר, לא ארשה זאת.” יוגנס המבוייש שתק ועמד עם ראש מושפל וחלם להעלים את עצמו משם. “מחר עם הזריחה אתה תשב על הסוס הזה שלך ולא תחזור בערב.” יוגנס הרים את ראשו במבט מבולבל, הוא לא הספיק להוסיף מילה ואביו המשיך בקול רם ומפחיד יותר. “מחר אתה תתחיל בחינוך אחר אשר בסופו” הוא היכה עם אגרוף בספא, “בתקווה והם יעזרו לך תהפוך לגיבור, לאביר! אתה תלמד ב’תרבור’..” “תרבור? בית ספר ללחימה בממלכת האלפים?” “שלחתי מכתב למנהל והם ישמחו לקבל בחור חצוף שכמותך כדי שתוכל, עם הרבה עבודה קשה, יום אחד, להפוך לגבר אמיתי שיהיה למנהיג הכפר.” ליוגנס לא הייתה אפשרות להוסיף מילה והוא פנה אל חדרו לישון שם את שנתו האחרונה.
עם הזריחה חטף יוגנס את כובע הקרנבל, עלה על גנרי ודהר צפונה.
למרות שיוגנס שנא את עצמו לאחר מה שקרה אתמול, הוא שנא את היום שבו נולד, הוא שנא את הבית ספר שאליו הוא דוהר ובפשטות הוא שנא כל דבר קיים אך הוא אהב מאוד את אביו. הוא דהר במהירות מבלי לומר שלום ונעלם באופק. אנתל דאגה מאוד ליוגנס לאחר שצוטטה לשיחה עם אביו לילה לפני כן. בבוקר שמעה רעש ולאחר מכן ראתה רק סוס שדוהר והתרחק ממנה.
פרק ב: החזרה
עברו שנים מאז שאותו נער נאה ברונטי בעל מראה שובבי עזב את הכפר – היו שמועות כי הוא ברח אל הקרקס או שנהרג על ידי ציידים. אביו נפתר מגעגועים ומדאגה לבנו היחיד ואנשי הכפר ציפו לחזירתו. למרבה ההפתעה גם הם התגעגעו, הוא היה יותר מעבריין חסר משמעת ועצלן בדיעבד הוא היה הנשמה של הכפר. אף חגיגה, משתה או מסיבה לא התחילה בלי נוחכותו, הוא ריגש את כולם בסיפורים בדיוניים והילדים אהבו אותו מאוד מאוד. זה הספיק בשביל לגרום לעיירה מאושרת ושמחה להפוך למדכאת. היבולים לא נתנו את פירותיהם, לא היה חשק לטרוח ולעבוד והרבה עזבו בגלל המרירות והקרירות של שכניהם. אנתל נשארה רווקה וכמו רבים אחרים לא איבדה תקווה וחיכתה ליום שיחזור. אחרי הרבה שנים לאחר שקישרה את עזיבתו של יוגנס עם המחסור והריקנות בכפר היא ראתה בו דמות של שלמות וגאולה ודימיינה הרבה פעמים את היום בו יתחתנו ויקימו משפחה.
היה זה יום עם הרבה אובך ומהאופק אליו משתרעים השדות הגיע על חמור איש קטן ולראשו כובע אדום ומצחיק עם אבזם ירוק ונוצה סגולה – היה זה גמד כרוז שהכריז בקול צווחני: “האביר הלוחם האמיץ יוגנס חוזר ממסעו לברך את אביו ואנשי הכפר” לאחר מכן נעמד זקוף ליד חמורו וידו הראתה צפונה את האופק. אנתל המבולבלת ושאר עובדות האדמה צפו אל האופק ואכן במרחק מגיחה דמות על סוס לבן עם דגל ומאחוריו עוד שיירה שלמה. הם עוד היו רחוקים אבל רעש צעדי הסוסים נשמע בכפר וכולם בצעקות שמחה יצאו אל השיירה. דמעה ירדה מעינה של אנתל והיא הייתה הראשונה מבין כל התושבים שדהרו אל עבר שיירת הסוסים. למרות שהייתה יחפה ונפלה באדמה מספר פעמים היא המשיכה לרוץ דרך האובך שהתבהר יותר ויותר. לבסוף הופיע לפניה אדם מבוגר בשנות השלושים של חייו בעל גוף שרירי בשריון מתכתי. היה לו זקן קצר וברונטי והוא הסתכל במבט רציני אל כל האנשים שרצו לקראתו. על ראשו היה אותו הכובע שהיה גם לכרוז ואותו כובע מגוחך שלבש יוגנס יום לפני שעזב הכפר. “אני לא מאמינה. זה הוא!” צעקה אנתל המלוכלכת באפר ואדמה. בקול נמוך המזכיר את קול אביו צעק: “אני רוצה להציג לכם את אהבתי ארוסתי ואמו של יורשי לעתיד.” הוא הרים את ידו והפנה מעל ראשה של אנתל אשר נבלעה בקהל של עשרות אנשים שרק עכשיו השיגו אותה. יוגנס מותח את ידו מעל ראשיהם של האנשים ואל עבר סוס נוסף שעמד לצידו. על הסוס ישבה היופי בהתהוותו – אלפית יער בעלת שיער לבן אשר השתרך עד לברכיו של הסוס. היא ישבה זקופה, עדינה, היו לה אוזניים ארוכות ומחודדות ולמרות שעצמות הלחיים שלה בלטו, בתנה הייתה תפוחה. בשמלה שנראתה כי נארגה על ידי קסמי פיות היא צפתה באספסוף שבה לברכה, קדה קידה בפניהם בעוד היא רכובה על סוסה וחייכה חיוך עדין וצנוע. ההמון צהל בהתרגשות נשמעו צעקות: “איזה יפה!” “ממש מושלמת” “אין אישה יותר יפה ומושלמת מבת אלפים”, אנשים המשיכו לתהות האם, הכיצד ומאיפה הכיר אותה יוגנס והאם בעלת כוחות היא הרי מלבד בסיפורים, לא פגשו מעולם אישיות שהיא לא אנוש. יוגנס המשיך כמו פסל להסתכל במבט רציני אל עבר הכפר ובזמן זה הכרוז, בניסיון להתבלט בקהל, נעמד על חמורו והחל לדבר: “לאחר שהוכתר לאביר הכובע שלובש כבודו האביר יוגנס אשר נראה בעיניכם כמגוחך הפך בצדו של היער הקסום לסמל של אבירות, אצילות וגבורה. אין איש אחד אפילו בין היצורים הקסומים הפשוטים שבינינו כמוני הגמדים שלא חובשים בגאווה את כובע הקרנבל הזה, בין היתר גם המסיבות התרבו מאוד אצלנו מאז..” אמר והחל לצחוק. הוא צחק יותר ויותר עד דמעות ואמר “בחיים שלי לא הייתי מאמין שבת אלפים תתחתן אם בן אנוש גם אם היה בן של אלים! לא הייתי מאמין שדבר כזה יקרה. הדבר הבא שיקרה” וכאן הוא כבר לא מצליח לדבר מרוב צחוק “זה ש.. ש.. מינוטאור יתחתן עם נימפה!!!” דממה שררה אך זה לא הפריע לגמד לצחוק עד איבוד ההכרה. אנתל שלא הקשיבה לכל דיבורי הרקע הרגישה ריקנות ברגע אחד היא איבדה תחושה תחת רגליה ולאחר מכן צנחה באיטיות לאדמה ובעיניה דמעות.
פרק שלישי: יוגנס מנהיג  הכפר
תושבי הממלכה צהלו. אין לתאר את השיגעון, הצחוק המתפרץ והצעקות השיכורות שנשמעו בין האנשים כאשר יוגנס עבר עם סוסו דרך הרחובות הרחבים של הכפר. זמן קצר לאחר מכן הוחלט כמעט בפה אחד כי המועצה שניהלה את הכפר נכשלה בתפקידה וכעת עליהם להחליפם ביוגנס – הגיבור ממרחקים, כך הוא כונה. יוגנס לא התנגד לכהן כמנהיג והוכתר למנהיג הכפר. אנשי המועצה עזבו אל העיר לאחר שהושפלו על ידי התושבים. מילותיהם האחרונות היו כי עוד יצטערו על היום הזה הכפריים. יחד איתם עזבה אנתל אשר החליטה לעבור להתגורר ביער ולהתבודד עם ליבה השבור.
עברו מספר חודשים והאלפית ששמה לליה – אשתו של יוגנס כעת עמדה ללדת. כל הכפר וסביבתו עמדו על קצות האצבעות בציפייה לתינוק. יוגנס היה מוכן לקבל את היורש החדש. הוא אהב את אשתו, האהבה ביניהם היתה חזקה והתבססה על כבוד הדדי. יוגנס זכה בידה ובברכת אביה לאחר ששיסע דרקון שאיים לשרוף את היער וקיבל תואר של אבירות ואומץ.
נולדה ילדה. הייתה היא דומה לאביה אך פניה ושיערה היו כשל אמה. רק עורה לא היה לבן כמו של לליה, אלא כהה יותר כמו אצל אביה. הלידה הייתה קשה והאלפית היפה נרדמה לעידנים. את השם לתינוקת נתן לה אביה, הוא קרא לה דסקוריס שפירושו יופי. כעבור שמונה שנים השליט חלה במחלה קשה. הוא קרא לבתו לבוא רגע לפני שהוא הולך ומכיוון שהייתה ליורשת היחידה הוא הוריש לה את השליטה בכפר ואת כובע הקרנבל ואמר לה כי כבוד וגבורה יש להרוויח. מרוויחים אותם לאחר עבודה קשה ואומץ משימת כעת הוא לתקן את העוול בעולם הזה, “אני מאמין ויבוא גם היום שלך וכל העולם יראה את הגדולה שלך. שמרי על עצמך. שמרי על הכפר ושמרי על הכובע. הכובע הוא סמל, על תאבדי ועל תשכחי אותו לעולם.” הוא נפטר ונקבר ליד אשתו  והילדה טופלה על ידי משרתיו הנאמנים.
פרק רביעי: גורל
דסקוריס הרגישה תמיד מיוחדת. היופי שלה בלט על פני שאר הילדים והיא ידעה כי היותה חצי בת אלפים וחצי בת אנוש הוא נדיר ביותר. היא נהגה לקחת חרב לא מושחזת  ולצאת להלחם נגד גובלינים ומפלצות כולם היו פירות מחשבותיה. יום אחד, דסקוריס המבודדת מכל השגחה יצאה אל היער לאחר ויכוח שהיה בינה לבין פרוניס, המטפלת שלה. היא כעסה על כך שאין לה למי להתלונן על איך שמתייחסים אליה בקשיחות ומיד לאחר מכן היא בכתה לאחר שנזכרה ביום בו איבדה את אביה. בזמן שבכתה ביער מתוך השיחים הופיעה דמות. אשה שחורת שיער אשר לא עמדה בבכיה של הילדה ובאה מתוך סקרנות לבדוק מה פשר הדבר. היא נגשה אל הסלע עליו נשענה דסקוריס בעוד היא בוכה, התכופפה ושאלה בנימוס את הילדה הזרה מדוע היא בוכה. “לכי מכאן! אני לא צריכה עזרה.” “מי את? אולי אוכל לעזור, אם את נאבדת אוכל להראות לך את הדרך”. “לא! אני זאב מסוכן ובודד ביער ללא להקה.” כאן הבכי שלה גבר ולאחר מכן הפסיק והיא אמרה”לא צריכה עזרה. תודה.” “אולי הזאבה הבודדה רוצה לאכול או לשתות משהו?” שאלה בחיוך האשה והילדה הבוכייה הנהנה בראשה, קמה והלכה אחרי האשה הנחמדה. “יש לך ילדים?” שאלה דסקוריס. “לא. אני לא נשואה. את יודעת… לא ממהרת יותר מדי עם כל העניין הזה של החתונה.” “את מכשפה או קוסמת אולי?” “לא. סתם מישהי חסרת בית שגרה ביער… דרך אגב, קוראים לי אנתל, ושמך יהיה…?.” “דסקוריס” ענתה הילדה בעוד היא מנגבת את האף עם השרוול. דסקוריס הרגישה במיידיות חום ואהבה מאנתל. אנתל הפכה להיות האמא שמעולם לא הייתה לה. וגם אנתל הרגישה משהו מוכר בזרה.
דסקוריס עברה לגור בבקתה ביער יחד עם אנתל. מאותו יום החלה דסקוריס לחיות חיים של ציידת  ושכחה מצרותיה. ביום שבו עזבה את הכפר היא לקחה איתה את החרב וכובע הקרנבל של אביה.  היא התבגרה והתפתחה ומאז אותו יום שפגשה את אנתל היא לא חזרה לביתה עד יום הולדתה ה-16. באותו יום אנתל או “אמא” כפי שקוראת לה כעת דסקוריס, הכינה לה עוגה וערכה יום הולדת כמו שעשתה לה תמיד. אנתל הבינה עוד לפני הרבה שנים מי היא דסקוריס באמת. היא ידעה זאת לא רק לפי המראה שלה אלה גם לפי הכובע שהיה כובע הקרנבל המקורי של אביה. היא חיכתה עד שדסקוריס תיהיה מוכנה לספר את האמת על עצמה לבד. דסקוריס הושיבה את אימה וסיפרה לה את האמת. אנתל חיבקה אותה. אותו רגע החזיר אותה לימים בהם היתה מתחבקת עם יוגנס אחרי עוד ריב מטופש…
“דסקוריס… סיפורך הדהים אותי והוא ימשיך להדהים דורות רבים אחריי. את התבגרת מאוד מאז הכרתי אותך..תזכרי שלא משנה מה יקרה לך בעתיד, אני אהיה כאן. את תמשיכי לצעוד בדרכך ואני המשיך לחיות את חיי המבורכים רק על ידי קיומך. כאן, ביער הזה, יהיה המקלט שלך בכל פעם שתיהי עצובה בדרכך לפסגה, אחכה לך עד אשר תגשיני את כל מטרותייך ותשיגי את המיטב מעצמך..” “אמא, אני לא עוזבת עדיין. ראשית, אני רוצה שאת תיהיי מאושרת”. בעוד דסקוריס יוצאת מהבקתה ואימא באה מיד אחריה דסקוריס עלתה במהירות על הסוס ורכבה אל כיוון העיר. רגע לפני שחזרה הביתה הציצה ממרחק על הכפר שלה וראתה משהו הדומה להזיה. מול עיניה ילדי אלפים ואנוש משחקים יחד בשדות שמעולם לא היו ירוקים כל כך לפני כן כנראה שהאלפים לקחו את הכפר תחת שליטתם. דסקוריס הבינה שהכפר לא צריך אותה.
פרק חמישי: צער
עברו כ-10 שנים ואנתל הזדקנה. הראייה והשמיעה שלה לא היו חדים. השנה הייתה קשה וביער כמעט ולא היו פירות. דסקוריס שמאז גיל 16 עדיין לא שינתה שום דבר מהרגליה ועדיין לא החלה בהגשמת שאיפותיה, יצאה אל העיר. בדיוק כמו אביה המנוח הייתה עצלנית מאוד. היא העדיפה לשדוד כסף מסוחרים ומוכרים בעיר מאשר לעבוד בשביל להרוויח אותו לבד. מספר חודשים חלפו ועל קירות העיר הופיעו תמונות של מבוקשת. על התמונה הופיע פורטרט מטושטש של אישה יפה וכובע קרנבל מגוחך. כעת עליה היה להוריד את הכובע לפני שתבצע את מעשי הגנבה כדי שאנשים לא יזהו אותה ממרחק. אימא שלה התעייפה להילחם בבת שלה ולהטיף לה על כך שהיא טועה. דסקוריס ראתה בעצמה גיבורה בכך שמנסה לגרום לאמה האומללה להפוך למאושרת, שתחזור לחייך כמו ביום שמצאה אותה ביער.
“דסקוריס.” קראה לה בשקט אנתל מפינת החדר “פוחדת אני שאת יצאת משליטה. הבית שלנו מלא במטבעות זהב שגנבת אבל אני מרגישה צער יותר משהרגשתי אי פעם. אני בפעם האחרונה נואשות מבקשת ממך, תפקחי את עינייך! תסתכלי על העוול שאת גורמת לי. אני סובלת.” אנתל הרכינה ראש ועמדה בשקט ואז אימא המשיכה: “מחר את תלכי אל הכפר שלך ותחזרי לכהונה. את יותר עיוורת מאשר אני, ממשיכה לשדוד ועוד ממי! מנתינייך אשר בתקוותם האחרונה מנסים להפוך את החיים שלהם לטובים יותר!” “זה לא נכון.” אמרה לפתע דסקוריס. “ראיתי לפני שנים את השדות הפורחים והמלבלבים. תאמיני לי הם מאושרים.” “מקומך לא כשודדת. את צריכה לחזור ולהנהיג. הגיע זמנך. אך תחילה, תחזירי את הכבוד לכובע.” “לכובע?” “הכובע היה סמל גבורה וכעת הוא סמל בושה. כך זה היה וכך זה ימשיך מדור לדור אלא אם תתקני זאת. עלייך להחזיר את הכבוד לכובע.”
עם זריחה יצאה דסקוריס דרך היער ברגל והלכה הרבה קילומטרים עד שהגיעה לכפר. שוב אותם שדות פורחים אך לא נראו שום ילדים באופק.
פרק שישי: פריחה
דסקוריס התקרבה יותר ויותר אל הכפר כשלפתע ראתה אישה הולכת בצד הרחוב ומתקופפת ביפניה. האשה נראתה נורא. היא לבשה סמרטוטים וגופה רעד מכף רגל ועד ראש. אחרי שיצרה קשר עין עם דסקוריס לזמן קצר היא ברחה ממנה כמו ארנב מזאב. כל האנשים יצאו בבוקר אל הרחובות וכולם קדו קידה בפני הנערה היפה עם הכובע המצחיק. לפתע שמעה דיבורים: “מה, אם נמשיך בקצב הזה שנה הבאה תיהיה כמות יבולים גדולה בערך פי שמונה אם לא יותר…” “כן, רק חבל שאין בכפר הזה עוד בני אנוש, היינו יכולים לשלוח מנחות לשאר הממלכות, למען קשרי שלום.” דסקוריס התקרבה אל עבר קול המדברים וראתה אלף – מפקד צבאות האלפים בממלכה (היא הכירה אותו עוד כשהייתה ילדה) וגמד מדברים ליד בית הסעודה. הגמד בעל הקול הצווחני יותר אמר: “אתה בטוח שלא נשארו עוד בני ‘מלוכה’ ” הוא הראה אם ידיו סימנים של מרכאות, מובן שבכפר אין מלך. “כן. לליה נפתרה ובעלה גם כן ובתם ברחה ולא חזרה, כנראה נטרפה על ידי זאבים” “כן כי מה שהיה חסר לנו בעולם הזה הוא ערבוב בין אלף לאנוש.” “אין אובן גדול יותר מאובדן של בן אלפים, שום אספסוף של בני אנוש לא מפצים על אובדנה של לליה..” “אל תגזים! למה אני בכיתי הרבה כשדודתי החורגת בטי בוהן-גדולה נפתרה?” “צודק צודק. טוב מה אני אגיד, סוף סוף מצאנו שימוש לקופים האלה מה לעשות..” “כן בהחלט. יצורים מוזרים.. לא קסמים, לא כח פיזי וגם לא הכי חכמים. מאיפה באו כאלה לא-יוצלחים?” “לא יודע. מה שכן הממלכות שלנו ישגשגו עתה. עם מעט לחם, מים ומעט כח פיזי הם יעשו כל מה שנגיד. שלא לדבר שהיום אלו כמה אלפים מחר אולי אפילו כולם!” “טוב מספיק להשטתות.” קטע הגמד את האלף “אז.. מחר נעמיס את הכל וניסע ליער?” “הממ.. אני חושב שכן.” הגמד שהתברר כי הוא הכרוז ששירת בעבר בנאמנות את יוגנס והמפקד המשיכו בדרכם ונכנסו לאחד המבנים ושם המשיכו בשיחתם.
דסקוריס הייתה משותקת. כמה זמן האנשים כאן חיים בצורה הזאת? מה עליה לעשות? אולי תתן להם את הכסף שיש לה.. אבל זה לא יפתור את הבעיה. היא צריכה כח, תגבורת. האלפים לא יעזרו וכנראה  שגם אף אחד משאר היצורים הקסומים לא יתנגדו לעובדים בחינם. היא צריכה למצוא שוחרי צדק. מאיפה בדיוק?
פרק שביעי: החיפוש
דסקוריס הורידה את הכובע מראשה והסתכלה בו היטב. יש לה משימה, להחזיר את הכבוד אל הכובע – זה מה שיגרום לאימה אושר. היא שמה את הכובע בתיק שלה, רצה לאורווה, חתפה סוס ודהרה במהירות לכיוון העיר. כשהגיעה לעיר החלה לצעוק: “אנשים טובים! צריכה אני את עזרתכם לשעה קשה זו של משבר. האחים שלכם בסכנה גדולה וכך גם אתם” שום תגובה לא נשמעה. עתה נראתה היא נואשת, אף אחד לא בא לעזור. אשה זקנה התקרבה אל הסוס שלה ואמרה: ” אנחנו מודעים למצב גברתי. אך לצערנו לא נוכל לעזור, אי אפשר לגבור על כוחות כה גדולים ועוצמתיים. ידעתי שהיום הזה יבוא, במיוחד אחרי שאותו יוגנס הביא איתו אלפית הביתה. כשחושבים על זה זו לא הייתה ההחלטה הכי נבונה מצדו.”  לפתע, מתוך בקתה ברחוב, יצא החוצה איש זר גדול וזועף וצעק אל עבר דסקוריס: “אלפית! מה אתם עוד יצורים רוצים מאיתנו. יש פה שודדים ונוכלים גם ככה, השאירו אותנו במנוחה! חלאות קסומות…” אחריו הגיע עוד קהל מוצת אשר זרק אבנים על הסוס של דסקוריס והיא דהרה משם.
היא הגיעה אל פתח העיר והתיישבה על כמה קרשים. המחשבה על כמה צער גרמה לאנשים שבר אותה והיא החלה לבכות כילדה קטנה. היא הייתה מכוסה בבוץ ובאבק ולא ראתה תקווה. “פסססט! היי גברת!” שמעה לפתע. יד קטנה משכה את החולצה שלה והיא הביטה בילד קטן לבוש בכובע קרנבל דומה לשלה אך צבוע בצבעים אחרים משלה. הילד שאל את האשה היפה מדוע היא בוכה. “אני.. אני..” לדסקוריס היה קשה להוציא מילה לאחר שבכתה כל כך הרבה. “אני מחפשת עזרה. אני לא יכולה לעשות את הכל לבד!” הילד שלא מבין על מה האלפית מדברת המשיך “ברור שאת יכולה! את יכולה הכל!” “לא אני לא.” “בטח שכן. את יודעת שאת יכולה. את יודעת? היה פעם איש אחד קוראים לו דון, הוא חייב לי טובה אחרי שעזרתי לו קצת בהימורים. הוא נתן לי את הכובע הזה ואמר לי שאם אי פעם אצטרך עזרה..” כאן קטעה אותו דסקוריס וביקשה בנואשות מהילד הזר לעזוב אותה במנוחה. “לא לא, תקשיבי!” התעקש “אנשי הקרנבל אמרו לי שאם אי פעם אצטרך עזרה, אוכל למצוא אותם בחלק הצפוני של היער ממש בקצה. תשאלי את דון.” “אנשי קרנבל? איך הם בדיוק יעזרו לי?” “לא תנסי לא תדעי.” אמר הילד עם כובע הליצן, ברח ונעלם.
דסקוריס הגיעה אל צפון היער והביטה סביבה. באיטיות התקדמה היא בין העצים כשלפתע שמעה רחש בין הצמחיה הסבוכה. היא הבינה כי מוקפת ולאחר מכן הופיע בן אנוש רזה וגבוהה הלובש חליפת ערב נוצצת וקטנה עליו במידה, הכובע שלו שהיה בדיוק כמו שלה והתאים מאוד לחליפה הצעקנית והמוזרה שלו. הוא הלך עם הרבה ביטחון לכיוונה ונדמה היה כי הוא מנהיג החבורה. “אנחנו לא מעוניינים בזרים באיזורים שלנו גברת. לא נפגע בך אם תעזבי, כך שתחזרי למקום שממנו באת ולא נפגע בך. זה מקום אך ורק לאנשים שיודעים את הסוד לחיים טובים.” “איזה סוד?” שאלה דסקוריס המבולבלת. הבחור הרזה הסתכל עליה במבט רציני ולאחר מכן בדרמטיות יתר צעק “צחוווק!!!” וכל הדמויות מסביבה החלו לצאת מהמסתור ולצחוק בקול רם. היו שם ליצנים, לוליינים ורקדנים, נראה כי היו חבורה של חוגגים מעיר לעיר “אני מבקשת, בבקשה תעזרו לי. אני לא יודעת למי יותר לפנות”. מבין כל הצוחקים ליצן אחד התייחס ברצינות לשאלה “מה קרה?” שאל. “מפקד צבא האלפים ועוזרו הגמד מתכוונים להשתלט על עיר ועל הכפרים בסביבה כדי לשעבד את בני האנוש שחיים שם. האנשים האלו בצרה וכל זה קרה באשמתי.” היא הרכינה את ראשה. “אני מי שהוכרזה להיות המנהיגה שלהם, זרקתי אותם בידי הגורל.” “אז תחזרי לעיר ותצילי אותם!” המשיך הליצן בולו. “הייתי חוזרת אלה מה אני פוחדת שהם יהרגו אותי וימשיכו בתכניותיהם” “לא חושב שהאלפים יהרגו מישהו מבני מינם בכזו קלות, אין לך מה לדאוג” אמר המנהיג כשהוא נשען על עץ ומשלב את ידיו. “כן, אבל אני לא אלפית. אני חצי אדם” “לאילו זמנים משונים הגענו?” שאל בולו עם חיוך רחב על פניו. לאחר שתיקה ממושכת בה כולם הסתכלו על דסקוריס המנהיג הסתובב אל דסקוריס, בתנועות מוגזמות הוא התקדם אל דסקוריס ונתן לה את כרטיס הביקור שלו, על הכרטיס היה כתוב “דון – התקווה האחרונה” “קוראים לי דונטניילו ברינר לוברניקוב ויש לי עוד איזה שם… אבל את יכולה לקרוא לי דון.” “בסדר.. אז אתה תעזור לי?” דון המשיך בלי לענות “אז בני האנוש לא מורדים או עושים משהו, שוב זורקים את עצמם ביד הגורל?” “קשה להלחם כאשר אתה יודע שלאויב שלך יש יתרון על פניך..” אמרה דסקוריס “כן. בני האנוש לא טובים כמו היצורים הקסומים, אין להם טפרים או שיניים, אין כח פיזי גדול במיוחד או חכמה אלפית… אך אין יצור ללא יתרון.” דון שתק בזמן שהמשיך לחשוב. בולו אמר והוסיף: “אתם בני האדם לא מבינים את היתרונות שלכם.” בתו גמד אני יודע “אתם פרפקציוניסטים, שואפים למושלמות, מתפתחים.” אמר עם חיוך אמפתי והמשיך: “אתם אף פעם לא מסתפקים במה שיש וממשיכים לשאוף ולהתקדם גם אם קשה. תדעו שלולא בני האדם לא היה גידול אצמעי כמו שדות וחוות, כולם היו נשארים ציידים ומלקטים. שלא לדבר על… אמ.. טוב בטוח יש עוד דוגמאות..” “אני מבינה מה אתה אומר. אבל איך זה אמור לעזור לאנשים הללו להנצל?” “זה לא.” אמר דון “אבל כולנו יחד, יצורים קסומים וגם סתם רגילים כמוני, יחד אנחנו בטוח נוכל להציל את האנשים!” אחת הרקדניות שעמדה בצד אמרה: “אפשר לעשות מערב..” “מה להילחם בכח?” שאלה דסקוריס. “לא בכח..” מלמל דון “אנחנו נעשה מסיבה!!!” הוא צעק. “מה?! נעשה מערב בשביל מסיבה?” כולם הביטו בו. “אם יש משהו שמרים את המורל בכל מצב, מביא תקווה וחיים למקומות אומללים הוא צחוק והנאה. זו תרופה טבעית!” “אז מה התוכנית שלך? להצחיק אותם למוות?” שאלה דסקוריס “גם זו אפשרות.” אמר דון עם חיוך. חבורת הקרנבל החלה לתכנן “מתי אמרת שהם אוספים את האנשים?” שאל דון “מחר בבוקר הם מתחילים” אמרה דסקוריס עם מבט מודאג. “מצויין” אמר דון.
פרק שביעי: קרנבל!! / לא לשכוח לצחוק
בוקר, שמים כחולים שני שומרים אלפים עברו במורד הרחוב עם חניתות ומגנים. לפתע לקראת השומרים יצא דון, מנהיג הקרנבל. “יום יפה היום נכון?” שאל את השומרים שהמשיכו ללכת בדרכם. “רגע!” עצר אחד מהם ואמר “הכובע הזה… בעיר יש פושע מבוקש עם כובע זהה..” “על המודעה היה כתוב שזו אישה בבגדי צייד שלובשת את הכובע” ענה לו השומר השני. “מה זה משנה? אם נביא אותו עם הכובע נוכל אולי להרוויח קצת כסף. ואז לצאת מאוחר יותר לשתות משהו.. אתה יודע.” שני השומרים הסתכלו אחד על השני והחלו לרוץ אחרי הבחור המוזר עם הכובע. הם המשיכו לרוץ אחריו אחרי שפנה לסמתה עד שהגיעו לרחבה עגולה מרוצפת באבן עם מזרקה במרכז ובתים מסביב. ברגע אחד הדממה הפכה לחגיגה אחת גדולה כשכל הליצנים, הרקדניות והלולינים יצאו מהצללים שבין הבתים והחלו לרקוד ולחגוג. השומרים מכל הכפר החלו להתאסף במרכז הכפר, ברחבה העגולה, חלקם ניסו להתנגד אך כולם בסופו של דבר נסחפו עם המוזיקה, השירה והריקודים. כולם זיהו את קרקס הנוודים המפורסם של דון. אחד הליצנים בחבורה היה עסוק מדי בשביל חגיגה. בזמן שאף אחד לא שם לב הוא גנב שריון של שומר ודהר על סוס אל העיר. משהגיע החל לקרוא לשומרים מכל העיר : “מהר! בכפר יש מהומה גדולה! חייבים לבוא במהירות ולעזור! תביאו את חבריכם אנו חייבים תגבורת ומהר!” צבא גדול של יצורים קסומים החל לדהור אחרי הליצן המתלוצץ, בנתיים כל הכפר כבר הצטרף לחגיגה. בני האנוש לא היו בטוחים במה שקורה מסביבם, הקרנבל בלבל את כולם. היה רעש, חגיגות והרבה צחוק.
דסקוריס השתמשה בזמן הנתון ויחד עם דון ועוד כמה חברים לכדה במפתיע את מפקד האלפים והגמד ויחד הם רכבו אל העיר, שם כלאו אותם בכלא שמור.
חברי הקרנבל אמרו כי מעולם לפני זה לא נתקלו בחגיגה כה גדולה ורועשת, רק לקראת השקיעה השומרים הבינו כי לא ביצעו את משימתם. אחרי שהבינו שהמפקדים שלהם נעלמו הם ברחו מהכפר אל היער ולא השאירו זכר.
יום למחרת דסקוריס הודיע לאנשי הכפר כי היא אומנם לא נהרגה אבל היא לא תהפוך למנהיגה שלהם. “אנו נחזור לימים בהם מועצת החכמים שלטה, אותם נבחר מחדש כשכל העניינים יסתדרו. כעבור מספר שבועות הגיע מלך האלפים אשר התנצל על מה שקרה “מעתה אנו האלפים מצהירים כי לא נפגע בבני האנוש וכך גם הגמדים.” אנתל חזרה לכפר והפכה לחברת מועצה. דסקוריס החזירה את הכסף למועצת העיר ממנה גנבה אותו אשר השקיעה אותו בפיתוח העיר ופיתוח אמצעי הגנה וגם צבא שיגן על בני האנוש – צבא זה התאפיין במיוחד בפיתוח הגנות מתוחכמות ונשקים. מריבות בין סוגי היצורים הקסומים המשיכו וימשיכו להתקיים מדי פעם, אך הפעם בני האדם לא יהיו חסרי עונים.
סיפור הניצחון הזה הפך לאגדה מפורסמת בין כל ממלכות הארץ. “אפשר לגבור על הכל עם מעט צחוק והומור” אמרה דסקוריס. היא ידעה שחגיגות ומסיבות לא יהפכו את העולם הזה למושלם אך הם בהחלט הופכים אותו למקום טוב יותר. היא עזבה את הכפר והצטרפה אל חברי הקרנבל בתור ליצן, שם היא נדדה מעיר לעיר וספרה לילדים את האגדה המפורסמת :” לפני הרבה שנים, בימי קדם, חיו בארץ אחת בני אנוש ויצורי קסם…”
הסוף