קר פה כמו בתוך מקרר של פרחים. כך ידעתי שפורים מתקרב. זה חוק ידוע במושב, בדיוק כמו שבכל פינה של דשא או חול עם כמה עצים, תמצאו שלט של ״כאן לא מזבלה״.
אין דבר צפוי יותר במהלך השנה מישיבות הוועד המקומי. זה כל כך ברור לי בתור מי שכותב את הפרוטוקול שלפעמים ביני לבין עצמי אני מכין ׳תסריט׳ למה שהולך להתרחש. למרבה הפלא בישיבה האחרונה זה לא היה רחוק בכלל מהאמת, מחווה כאמירה.
יש ארבע רמות של פרוטוקולים, כידוע. פרוטוקול יכול להיות ׳מקורי׳ בעזרת קלדנות או אמצעים טכנולוגים, או ׳עיתונאי׳ המאפשר עריכות ותוספות, למשל: דעות חברי מושב שלא יכלו לנכוח או השמטות. הרמה השלישית היא הפרוטוקול המפוברק שאין בינו לבין מה שהתרחש דבר וחצי דבר.
והרביעית היא התסריט… והרי אין אני מאנשי הדטרמיניזם. הרי לא ניתן לצפות את התנהגות האנשים כמו חיות, הרי כח הרצון שקול לחופש הבחירה, אותו דבר לא צפוי. אף אנשי אקדמיה, יצורים גאוותנים ויהירים שכמוהם, יודעים בתוך ליבם שאין הם חוקרים גן של פסלים – איזה מין דומם שאינו מושפע מהחוקר ומתהליך המחקר עצמו – אלא גן של צמחים המשתנה ללא הרף, כשתוצאות המחקר מוטות מעצם האינטראקציה בין החוקר והנחקר. ומובן שנטולות משמעות רצינית לאחר מכן, כי הצמח כמו הגן כבר השתנה. ושכח מזמן מהשפעת החוקר עליו בנשימה עליו או בדריכה המוחקת נישה אקולוגית אחת ומייצרת חדשה.
כבר שתי ישיבות ועדים שאני חוזה עד לרמה של תזמון גיהוקים, וחמור מכך מי יקום ויתנגד ואף באילו מילים הוא ישתמש. התקווה הגדולה שעוד נותרה לי היא חג הפורים שבו, למרבה האירוניה, אני מקווה שהסדר הטבעי יחזור דווקא, ולא יהיה בין מה שאני כותב לבין המציאות דבר. היפוך של אותו הסיוט שאני חי בחודשים האחרונים.
אני מגיע לביתי, מוריד את המעיל ואומר לעצמי: זו בסך הכול העבודה. החיים עדיין מלאי הפתעות (המחשבות האלו הרגישו לי כמו קלישאות חסרות טעם). הרי איני מתיישב וכותב תסריט לגבי מה הילדים שלי יעשו או לחלופין מה יהיו החדשות בארץ ובעולם. אף־על־פי שאם חושבים על זה… האולטרה חילונים עדיין שונאים את החרדים, גם אם זה מצומצם לרגע מסוים למשל כשיש כותרת בעיתון. כמו אותו ענן שהבשילו לו התנאים כדי שיוריד גשם על האדמה (וככל הניתן התנאים מתקיימים לא פעם אחת בחג הפורים).
בשביל הילדים שלי, פורים זה חג ליצירתיות ולא לתחרות. הם מנסים לגזור בדים, לחתוך ולחשוב בד בבד על רעיונות מפתיעים. ׳לשחק בשביל לשחק׳ בניגוד לאווירה היהודית־ישראלית הפרגמאטית: משחק הוא לעולם כלי עבור מטרות כמו שילוב בחברה או מוטב יותר לצורך חינוך ושיפור עצמי.
אבי היקר, אין לך איזה רעיון בשבילנו?
מה לי ולרעיונות לתחפושות? יש אבל משהו שאתם יכולים להיעזר בו.
מה?
מתמטיקה.
נו אבא… באמת!
אני רציני, יש בזה קצת משהו מתוכנן, אבל אפשר לנסות לחבר שני רעיונות רחוקים זה מזה. זברה שעל גופה קלידי פסנתר. או פסנתר שחסרים בו קלידים ורואים בפנים משהו. או המון זברות רוקדות על פסנתרים…
בסדר, הבנו, מספיק עם הזברות! אמר הבכור שלי.
תודה, אבא, אמרה הקטנה שלי.
לפעמים אני מרגיש ששואלים אותי סתם. מתוך איזה ייאוש, שואלים כי לא מצליחים ואז פונים לכיוון אחר ממה שאני מציע. בכלל זברות ופסנתרים, זה ממש ׳מרובע׳ מצידי. תחפושת לפורים בשחור ולבן? מוטב כבר להתחפש לחרדי. אבל מי אמר בעצם שזברות ופסנתרים בפורים יהיו בצבעים שלהם? ברור שאני מנסה להתחבט בשאלות מטופשות, רק בגלל שהשעה מתקרבת… אני אצטרך לחזור ולכתוב את הפרוטוקול־תסריט. זה התחיל באיזה יצר סקרנות או ניסיון להכניס עניין לעבודה, עכשיו זה מרגיש כמו משהו שנכפה עלי, איזו מן קללה שאין לי מושג איך הגיעה ואיך אפשר להסיר אותה. עד כה יש לי חמש־שש שורות:
׳ישיבת הוועד לחג הפורים נפתחה בשעה 12:03, יו״ר האסיפה, גדי קדמון, פתח בדברים. נוכחים: נוכחות מלאה זולת רינה שאמרה שתאחר קצת.
גדי: היננו נאספים כאן, בשונה מהרגיל באמצע החג. העניין הזה עם הגשם, הוא בהחלט מצער. ואני מודע לכך שזה בהחלט לא נוח עבור כולנו להתאסף כאן מחופשים ולדון כעת. אבל זה המצב, ויש החלטות לקבל. אני מציע שההחלטה הראשונה לסדר היום היא שימוש בציוד חירום ופרישת בדי ברזנט ואוהלים בשטחים הציבוריים כדי שלילדנו ולנו יהיה היכן לחגוג את החג״.
בעוד אני קורא את השורות בשביל לרענן את זכרוני ולהמשיך במלאכת הכתיבה, הקטנה שלי, הדסה, פרצה אל החדר ואמרה לי:
יש לי רעיון למשהו גדול!
מצוין. אז יאללה, קדימה! (ניסיתי לדרבן אותה לפעול, הרבה פעמים היא כזאת ישנונית)
לא עכשיו, נחים. המוזה שלי אומרת לי שאני אצטרך הרבה כוחות בשביל זה. איך אומרים את זה? הגעתי לנחלה אז עכשיו המנוחה!
לא הספקתי להגיד לעצמי ׳אוף צריך לחזור לכתוב׳ ורינה, השכנה שגרה לידי, דפקה על הדלת. היא מלמלה משהו שקשור לשירות המטאורולוגי בזמן שאני מנסה לברוח מהמצב הסופר־מרוכז שבו הייתי.
אתה יכול לעזוב את זה שנייה ולעזור לי, שאלה עם החיוך הטבעי שלה וכלל לא מזויף.
לא, השבתי מיידית.
אם ככה, תרשום שאני מאחרת לאסיפה.
איזו אסיפה?
מחרתיים בפורים, בצהריים. הרגע אמרתי לך, מה יש לך בזמן האחרון?
כן, אני קצת חורק, כמו פסנתר ישן. אפשר לומר שיש לי זברות בקנה.
נו אם זה רק זברות ולא פילים, אין דבר. כמה משקאות אחרי האסיפה – הקנה שלך כמו חדש. ולא תדע להבדיל בין ארור הפסנתר לארורה הזברה. טוב, הייתי שמחה לפטפט, אבל אתה יודע, הזמן קצר ו…
אני יודע ועוד פרט מהפרוטוקול שלי התגשם. בפעם הקודמת קניתי כספת והחבאתי שם את הפרוטוקול. לפני כן החלפתי את העט והדפים. על כל מקרה שלא יהיה, לא אתן שישחקו בי. כעת כאמור אני בטוח שמדובר באיזו קללה זדונית שנפלה עלי. אולי זה בכלל חלום בלהות?
למחרת הילדים עסוקים ואני לבדי. אמרתי לעצמי שאולי איזו חליפה וכובע והנה יש לי תחפושת של חרדי. אמנם שחור ומעט לבן, ולא ממש חגיגי, אבל מתאים מאוד למחשבות האובדניות שחדרו למוחי. כבר התחלתי לחשוב על אפשרויות מוזרות, כמו על זה שרינה שהיא גם חד־הורית תיקח את הילדים תחת כנפיה. על אף שתפקיד של מזכירת מושב דורש קצת יותר מדי תשומת לב.
החלטתי להסיח את דעתי או אולי לנסות להכיר את זה הבא להשמידני. פניתי לספריה של המועצה, ממש מעבר לכביש בבית חשמונאי. בדרך ראיתי שבכפר שמואל לא שוקטים על השמרים, ונראה כי יש הכנות מסוגים שונים וציוד רב מפוזר. דבר ראשון שעשיתי זה ביקשתי עזרה עם הקטלוג של הספרייה, אני אישית אוהב לגשת ישר למדפים. בכל אופן הגעתי ל־28 תוצאות בחיפוש אחר המילה ׳כישוף׳ ו־2 תוצאות עבור ׳דיבוק׳. לפי גדליה נגאל הדיבוק לא התחיל ונגמר במחזה שעלה ב־הבימה. מעבר לעובדה זאת, לא מצאתי משהו שנראה אפילו קרוב למצב שבו אני נמצא. כשחושבים על זה לעומק ייתכן שלא רק אני מושפע מאותה קללה, אולי גם חברי האסיפה של כפר שמואל? אולי זה קורה אצל כותבי פרוטוקולים נוספים, מעין מחלה מידבקת שכזו? מי יודע אולי משרדי הממשלה כבר נגועים בה?
חזרתי וציפיתי למצוא בית מלא רעש והמולה. במקום זאת חיכה לי בית ריק. גיהצתי את התחפושת למחר. חיממתי קצת קוסקוס, הכנתי סיר קטן עם ביצים, ונפלתי לישון בתרדמה עמוקה. ישנתי עד הבוקר. לבשתי את התחפושת ונשאתי תפילה שקטה שאולי חג הפורים יביא לי את הישועה. בכל אופן בתלבושת הזאת, זה הרגיש, משום מה, הרבה יותר כן או לפחות מכובד.
הדסה, תנגבי את העיניים, יש לך קרי שינה. ודרך אגב למה אתם מתחפשים? אני מצטער שנרדמתי ככה.
דווקא הפִּי־.. הקוסקוס עם הביצים היה לא רע בכלל. אתה אשף הבישול עם מים חמים בלבד, הערה כזאת יצאה כמובן מבני הבכור.
אבי היקר, אני אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך? אין כמו פורים, הפעם זה לא יהיה פורים קטן, אתה תראה מה זה. אני שמחה שכל ההכנות הסתיימו.
איך התחפושת שלי?
קצת שחור־לבן, אתה לא חושב? השיבה הדסה.
כמה עוגיות אזני המן וממתקים שונים אחרים, ויצאתי אל דרכי. הפרוטוקול־תסריט בתוך התיק יחד עם דפים לבנים חדשים ועט חדש. הישיבה החלה בשעה 12:03. אבל איני מחדש כאן דבר כאמור… ההחלטה הראשונה אושרה ברוב קולות כצפוי. על הדרך ניצלו את הישיבה לעוד כמה הודעות מנהליות ושאלו אם יש מתנדבים לעזור בהקמת האוהלים. אז נכנסה רינה כולה מלאה במים, ישבתי ליד הדלת ונזהרתי שהדפים לא יירטבו.
מאוחר מדי? שאל גדי. הגשם כבר התחיל? מה אם הציוד, הוא מאוורר כבר או שהכול רטוב?
אני חושבת שהילדים לקחו את המושכות לגבי היום הזה. אם חשבתם כאן שכל העניין זה בינינו לבין הגשם, אז תחשבו שוב.
הדברים החצי סתומים האלו, לא הופיעו אצלי בתמליל הפרוטוקול. משום מה חייכתי כמו דביל לפני שהתעשתי.
הדסה נכנסה בלבוש נסיכה, נוטפת כולה מים יחד עם בחור קצת גבוה ומעט מבוגר ממנה חבוש כיפה ומחופש לצב נינג׳ה. כתבתי במהירות:
הדסה: רינה כבר אמרה לכם שאתם מפוטרים להיום?
גדי: לא בדיוק הספיקה, ומי זה איתך? אם אפשר לשאול.
הדסה: זה מרדכי מנוף איילון. צריך מרדכי ובעיקר הדסה בשביל להפסיק את המבצע הצבאי הזה.
מרדכי: אתם לא בסדר בראש. מנסים להכניס סדר לפורים… עוד מעט תחליפו משלוחי מנות קרב במקום משלוחי מנות.
[קריאת צד]: אבל הגשם…
הדסה: גשם או לא, אני חושבת שהסברנו די טוב עם רינה, אתם רוצים את זה גם בשפה שוטפת וקולחת?
גדי: הייתי מציע להצביע לפרוטוקול בכל זאת נראה שלכל המים האלו יש השלכות תקציביות, הצבעה מספר…
אני: 240/ה׳תשע״ד (השלמתי בלי שהיה).
הדסה: לא מוכנים לשמוע על החלטות (לגדי) ופרוטוקולים (אלי). מצטערת, אבא, אתה תיאלץ לבקר בעמדת הרחצה שהכנו. אתם מוזמנים להמשיך באסיפה…
למשמע מילת הקוד, זרמו ילדים דתיים ולא דתיים הנושאים דליים עם נוזל צבעוני. ככל הנראה מים עם תרכיז. אני צעדתי לאותה עמדת רחצה, מה שלא תהיה, הרי אין אסיפה ממילא. עד שהגעתי לדלת וגדי אמר:
רינה, שבי לכתוב פרוטוקול, תהיה אסיפה.
הסתובבתי כאכול דיבוק עד שפתאום לא ראיתי כלום. זו לא הייתה חוויה מיסטית אלא שחטפתי דלי שלם על הפנים, גורל דומה ספגו חברים נוספים. עוד ילדים עם דליים נכנסו, מספר מבטים ותפסו את הזרועות שלי והובילו אותי לעמדה.
״גשם או לא״, אמרה הדסה. זה היה חלק מהרעיון הגדול שלה שהכול יתרטבו עוד לפני שהוא ירד, אין יותר הפתעה. הכניסה לעמדת הרחצה דמתה לתחנת שטיפת מכוניות: נייר צלופן קידם את פניך. לפני הכניסה ניתן היה לבחור בין מסיכת אב״ך למשקפי צלילה עם שנורקל. ביציאה חיכו בדי אוהלים חתוכים ששימשו לי בתור מגבת, הייתי ספוג כולי. ״מבוגרים מקבלים כוס יין״, זה המשפט שאני זוכר כשפתחתי את העיניים (לא השתמשתי באביזרים שבכניסה). עם הנוזל בתוך וורידי, חשבתי על רינה. אולי חס וחלילה הקללה תעבור אליה!
בתחושת בהלה, ניסיתי למשוך עצמי בחזרה לחדר האסיפה. אבל לא יכולתי להפסיק לנסות לרשום במוחי את כל המתרחש סביבי. כל המושב השתנה.
על חלק מהכבישים נמתחו יריעות עם מים ותרכיז בצבע מסוים. ובאזור המעדנייה זרמו כמו נחלים בצבעים שונים. בדרך נתקלתי גם בערימה של שלטים של ״כאן לא מזבלה״, בלונים ושקיות של חטיפים על הדשא. אוהלים מתוחים על עצים צעירים ומחוזקים לאדמה ביתדות, וילדים מטפסים לצמרת ומחליקים למטה על הבד הרטוב. ראיתי את בני שהתחפש למפעיל טרקטור… על טרקטור, לא הספקתי להגיב לפני שאמר לי:
נראה אותך כותב פרוטוקול לכל מה שקורה כאן!
פרוטוקול! רינה! החשתי צעדי והגעתי אליה לבסוף.
אני נורא מצטער, לא ידעתי מה מתכננת הנסיכה המנומנמת שלי. תביני…
ואני אווררתי את כל הציוד הזה לבד אתמול.
למה לא ביקשת עזרה ממני?
ביקשתי, אתה היית שקוע בדפים, ואמרת לי ׳לא׳ נחרץ. לא נורא, אני שמחה על התוצאה.
אבל תביני, יכול להיות שהדסה גרמה למשהו נורא.
מה נורא? למי נורא? לילדים? למבוגרים? לגדי? לך?
לא בדיוק, לך.
בסך הכול מקלחת קרה, הגיע הזמן שמישהו ינער את הקהילות כאן.
הקשיבי לי רגע, אני חושב שאיזה שד, אני מכנה אותו ה־״שד הביורוקראטי״, אולי עבר ממני אלייך.
על מה אתה מדבר?
את כתבת היום פרוטוקול? גדי ביקש ממך, כשיצאתי.
איזה פרוטוקול בראש שלך? הייתי כולי רטובה. עברתי בעמדת הרחצה משהו כמו שלוש פעמים. בוא נאמר, שפתחו בשבילי את הבקבוק השני. אבל אתה מתוק שאתה דואג לי ויש לך דרך אגב שני ילדים מקסימים (היא נשקה לי על הלחי). שד ביורוקראטי, אתה אומר? בוא בינתיים לעמדת הרחצה, יש מבצע לשני מבוגרים, כפול כוסות יין.
בדרך סיפרתי לה מה עבר עלי בשבועות האחרונים. כשיצאנו מהעמדה ראינו חבורת גברים מקובצת יחדיו.
צדיק, פנה אלי המבוגר מביניהם, בוא תשלים מניין, מתפללים מנחה.
זאת רק תחפושת… וגם אין לי סידור, ואני גם לא ממש יודע להתפלל.
בוא זה לא קשה, רק תאמר אמן. בחלק הראשון שבח את השם, אחר אתה מוזמן לבקש ממנו ולבסוף להודות לו.
וכך עשיתי. התפללתי שהשד הזה יחזור מהיכן שבא ויעזוב את כפר שמואל ואת בני האדם בכלל. ואז הגיע המשפט האחרון  שהתעקשו שאומר ביחד איתם: ״אלוהים אחד ושמו אחד״. והם סיימו בקדיש. ממש בסוף הקדיש נשמע קול נפץ. זאת הייתה הדסה שהגיעה עם בלון והתחבקה עם רינה כשהבלון בין הבטן שלהן, בדיוק ברגע האחרון של התפילה. הכול הסתובבו לכיוון מקור הקול.
אמרתם ׳אמן׳? הייתי בטוחה ששמעתי ׳המן׳.
למשמע השם של המן, הוציאו הדתיים שהתפללו איתי פטישים קטנים והתרכזו כולם בסלע יחסית גדול שהיה לידי. קול צורם של ברזל על סלע נשמע, והסלע אף נסדק. הרגשתי מטוהר, כמו בסיפורי הדיבוק שקראתי ביום האתמול. לאור המראה המזועזע שעל פני, ניגש אלי הרב ואמר לי:
לא יודע מה המוצא שלך…
מרומניה.
אבל אצלנו בצרפת מכים בסלע בפטיש למשמע שמו של צורר היהודים.
הדסה סיפרה שבזכותי היא לא הסתפקה במועט ואספה לא רק את הילדים במושב אלא גם ביישוב של נוף איילון. וכך נוצר חיבור חזק מאוד. יש גם סיבה הרבה יותר פשוטה: היא תמיד רצתה לחגוג עם מישהו בשם מרדכי, ובמושב יש במקרה הטוב ׳מוטי׳.
וכך בא על סיכומו יום של יצירתיות ואחווה. שפתח תקופה חדשה על קהילות מושב כפר שמואל ונוף איילון. על הסלע בינתיים צמחו חזזיות והסדק לפחות למראית עין נסגר.

חמש שנים מאוחר יותר, אני מצרף כאן את פרי מחקרי על השד הביורוקראטי.
הגדרה: שם כולל לשדים שהשתחררו עם חורבן בית שני. השד יוצר התנגדות אצל האדם ומכניס אותו למעין חיים קפואים. פעולה ללא פעולה, ללא שינוי גם אחרי שנים.
תפוצה: עולמית ובעיקר בארץ הקודש.
מקור ותיארוך: הולדת הביורוקרטיה באימפריה הרומית. הסמיכות עם חורבן הבית השני וממצאים נוספים תומכים בכך שזהו האירוע שגרם להופעת השד, שהשתחרר מאבני המקדש שנחרב.
פרשנות תיאולוגית: בהסתמכות על רבנים ובהתייעצויות רבות, ישנה הסכמה לכך שיש לקשור את השד לעניין שנאת החינם שהביאה לחורבן הבית. השד נולד משנאת חינם, ובעקיפין מקשה על הפעולה של האדם, כמו גם על קירוב לבבות בתוך העם.
סיפורי ומחקרי לא תמו. אני בטוח ששלמה בני ימשיך במלאכה שלי במידת הצורך. רינה היא בשבילי הרבה יותר משכנה, למדנו להכיר תודה זה לזה. ולחלוק את החיים כמו את כל העניין הזה עם השֵׁד. הדסה אומרת לי חצי בהלצה שאנחנו כבר לא צעירים, והגיע הזמן שנתחתן. צעירים או לא, יש מנהג שאיני יכול להפסיק אותו, עוד מהימים שהייתי כותב פרוטוקולים, לכתוב בסיום דבריי:
נכתב על ידי דויד ק׳