אני יודעת שזאת סיבה טיפשית אבל ממש רציתי לקבל את הכנפיים כדאי ללכת לחגיגה שאחרי זה. חגגתי כבר את חג הכנפיים אבל אף פעם לא עם כנפיים אמיתיות שצריך לחגוג עליהן. כשנסענו באוטו בדרך למשרד הרדיו השמיע שירים ודיבר על זה שהלילה צריך להיזהר כי “בשמים יש טייסים חדשים.” השדרן נשמע לי נפוח אבל זה בכל זאת היה נחמד.
וזה גם החג הכי כיפי כי הוא לא ממש דתי ככה שאימא לא רבה עם אף אחד על דת והשכנים לא צועקים עלינו שאמונה בחברים ובקהילה זאת לא דת. גם אם יש לנו מקדש. אני יודעת שהם לא באמת שונאים אותנו. אבל טוב לדעת שלפחות יש לנו חג אחד שכולם מאמינים בו, קצת קשה להתעלם מכנפיים שהם על הגב של כל מי שגדול משלוש עשרה. וזה לא שאני חובבת גדולה של מסיבות ובטח לא את המסיבות שילדים בגיל ההתבגרות מארגנים, אבל זה נראה כמו משהו שווה.
שנה שעברה, שחיכינו בצד השני של המשרד בזמן שנטלי קיבלה את הכנפיים יחד עם כל המחזור שלה נתנו לי להיכנס רק לחלק של המשפחות, שזה בכל זאת משהו כי לא נותנים לילדים מתחת לגיל שתיים-עשרה להיכנס בכזאת קלות, אבל נטלי החזיקה לי את היד ואמרה “היא לא סתם מכונפת, היא בת הדודה שלי.” ונכנסנו. היה נחמד, קצת משמעם בזמן שראש העיר דיבר על כמה שהפיות והמלאכים והשטנים וכמה שכל קבוצה היא חלק חשוב מהקהילה וכמה טוב שעוד שישים ילדים מצטרפים עליהם היום. נטלי מחאה כפיים חזק כמו כולם אבל אני יודעת שהיא הייתה עצובה בגלל הכנפיים הקטנות של “פיה כללית.” בצבע ורוד בהיר, חוץ ממנה עוד שלושים ותשע היה פיות כלליות שילכו לעבוד בגיל שש-עשרה יחד עם פיות השניים והפיות במשרדים וכמה פיות עם כנפיים קצת יותר גדולות וקצת יותר ורודות ילכו לעבוד בתור מלאך שומר של בני אדם, חוץ מהארבעים האלו היו שלוש-עשרה מלאכים ושבעה שטנים. השטנים כולם היו בנים עם כנפיים אדומות (שנה ראשונה שיש רק בנים שטנים, כולם התלחששו) והם ילכו לעבוד בכדור הארץ או במקום שאמרו לי שסבתא עבדה בו פעם ושהיה לי אסור לגעת בכלום כי אם הייתי נוגעת היה נוצר צונאמי בסרי-לנקה, והמלאכים ילכו ויסדרו את הממשלה שלנו או נקו רחובות בכדור הארץ. חוץ מהשישים שעברו היו עוד שלושה שלא עברו את המבחנים. מתוכם הכרתי שניהם – דן, שלא עבר בגלל כישרון הטיסה השנוי במחלוקת שלו שגרם לבוחן לדימום אף ואביגיל שאפילו לא ניסתה. לדן הרשו לקחת שוב את המבחן בשנה הבאה אבל ביום שישי אחד, כשהלכתי עם אבא לקנות לחם וחלב ומשחת שיניים בשביל העניים וכמה בתי תמחוי שהוא אחראי עליהם (אבא היה פיה שומרת די מסור עד שהעבירו אותו לעבודה משרדית), ראינו אוטובוס עם גלגלים אדומים ונהג בלי כנפיים (היחיד שאי פעם ראיתי בלי כנפיים בכלל), בפנים ישבו כמה ילדים בערך בגילי, חלק בכו וחלק סתם בהו בשעמום. ונטלי הילד השני עלו, מישהו צעק “תחנה הבאה, המזבלה של כדור הארץ.” והאוטובוס נסע. אבא אמר לי לא להסתכל ועם יד אחת הוא כיסה לי את העיניים. אבל עמדנו במקום וידעתי שהוא מסתכל איך האוטובוס ממריע לכיוון השמיים ונוסע לכיוון כדור הארץ (הצצתי גם, קצת, מתחת לאצבעות שלו).
אבל זה היה המחזור של שנה הבאה.
ועד שהמחזור של השנה הזאת יקבל את הכנפיים אנחנו צריכים לחכות בתור בחדר ההמתנה. אנחנו מחזור ממש קטן, עשרים ושלושה ילדים, וכולם יושבים על הכיסאות בחדר הלבן ומחכים שהדלת תיפתח ופיה עם כנפיים כחולות תקרא בשם שלך. שירה ופז משחקות ארץ עיר, ובדרך כלל הייתי מצטרפת אבל אני לא אוהבת ארץ עיר. או את פז. עידו יושב לידי, אנחנו לא ממש קרובים, הוא נתן לי פעם מתנה ליום ההולדת חולצה עם ציור של מלאך שאבא שלו הביא מכדור הארץ והיא כתוב “את המלאך שלי.” זה היה מצחיק אם כבר הייתי מלאך, או אם הייתי רוצה להיות מלאך כמו עידו, אבל לא רציתי ממש להיות שום דבר שהייתי בת תשע. הוא ניסה לנשק אותי על הפה אבל הזזתי את הפרצוף ככה שהוא נישק לי את הלחי. זה הצחיק אותי קצת יותר מהחולצה אז קצת צחקתי אבל הוא הסמיק נורא וברח. אני בטוחה שהוא נורא רצה כנפיים כדי לעוף משם ברגע הזה. אבל לא היו לא, וגם אם היו לא הוא היה גרוע במבחני התעופה אז אני בטוחה שהוא היה מתנגש באיזה עמוד בדרך.
הדלת נפתחת, היא לא עושה שום צליל, דלתות בדרך כלל עושות צליל אבל זאת לא, היא גם לבנה ככה שהיא משתלבת עם הקיר בצורה נחמדה. אני תוהה מי עיצב את המשרד הזה ולמה הוא משמש כשהוא לא חדר המתנה למיונים. ואם אמא ואבא כבר מחכים לי מאחור יחד עם נטלי, וליבי ואפרת, שלמרות שאני לא אוהבת תמיד שהן האחיות שלי אני רוצה שהן יבואו לפחות לטקס הראשוני לא לזה של המשפחות, הן קטנות מידי לזה, רק לברכות ואז נטלי תיקח אותן הביתה. וגם קצת שיקנאו בכנפיים שלי.
“אביגיל.” הפיה הדקיקה עם הפנים העיגוליים והעניים הכחולות קוראת מהדף, “אביגיל… את מספר שש-עשרה.” אני אביגיל. לוקח לי זמן להיזכר בזה, כשאני קמה הרגליים שלי קצת חסרות תחושה, עידו שולח מבט מעודד ופז מרימה את המבט משירה לחצי שנייה ומסמנת עם היד סימן שראינו בסרט ביום טיול לכדור הארץ שאומר בהצלחה או בסדר או משהו שלא ממש הבנו.
אני נכנסת לחדר, גם הוא לבן, קצת כואב לי בעיניים אבל מתוך כל הלבן הזה מופיע דלפק, מאחוריו יושבת פיה, היא נראית בת ארבעים, מהסוג שלא מוכן להכיר בעובדה שיש גיל שבו זה לא נראה כל-כך טוב לשים סומק וורוד בכמויות מסחריות (אם יש גיל שבו זה נראה טוב), עם עגילי חישוק. היא לועסת מסטיק בקול.
“אביגיל?” היא שואלת. אני מהנהגת כי יש לי תחושה שאם אני אדבר הקול שלי יצא כמו החלאה בין תרנגול לבלנדר.
“את בת שלוש-עשרה?” אני מהנהנת שוב.
“אצל מי עשית את ההכשרה?” אני חייבת לענות בקול.
“מאי, פיית שיניים, אחראית איזור שישים-ואחת.” צדקתי, הקול שלי נשמע כמו החלאה בין בלנדר לתרנגול. היא רושמת את זה במחשב, אני מופתעת שהיא יכולה לכתוב עם האצבעות המלאכותיות של לה.
“דודה שלך?” אני מהנהנת שוב.
“איזור שישים ואחת… פגשת במקרה פיית שיניים, אחראית על חלוקת דולרים. שיער חום, אסתר?” אני מנסה להיזכר. הייתה אסתר במשאבי אנוש ששפכה קפה שתמיד הייתי צריכה לנקות, אבל היא לא הייתה אחראית על דולרים אז אני מנידה בראשי.
“טוב, חבל, אישה חמודה.” היא אומרת כאילו זאת אשמתי שלא פגשתי את אסתר שאחראית לחלוקת דולרים ואיך שהוא נראה לי שהיא לא ממש נחמדה לפי הטון שלה. “מבחני תעופה עברת?” אני מהנהנת.
“אל תהיי כל-כך לחוצה, מותק, קיבלת ציון מעולה. תדברי קצת, יש לך קול יפה.” קיבלתי שמונים וחמש כשרוב האנשים קיבלו מאה והקול שלי נשמע, כשאני לא צרודה, כמו החלאה בין שני יצורים קצת יותר סימפטיים מתרנגול ובלנדר, אבל בכל זאת לא נעימים במיוחד.
“ובחרת במסלול המהיר לעבודה משולבת לימודים, את מבינה מה זה אומר?” אני מהנהנת אבל היא בכל זאת מסבירה, יש לי סלידה מאנשים כאלה, אני מנסה להסתיר ותה כשהיא מדברת. “את תקבלי את העבודה שלך, יחד עם הכנפיים, כמו שכולם מקבלים, היום אבל תינתן לך האפשרות ללמוד בבית הספר ואז באוניברסיטה, גם באוניברסיטאות על כדור הארץ.” היא עוצרת ואז נשענת קדימה ובמין נימה ממתיקת סוד אומרת, “שמעתי שעל כדור הארץ הבנים הכי יפים.” אני צוחקת בנימוס על זה נשמע כמו חרחור מוות של אדם גוסס.
“ותיתן לך העדפה בעבודות אקדמאיות.” את זה היא אומרת במין משיכת כתפיים. כל המשפחה מצד אימא בחרו במסלול הזה חוץ מנטלי, ונטלי דיי אומללה.
“יש לך הזדמנות אחרונה לבחור במסלול אחר.” היא אומרת. אני מרגישה שאני עושה טעות כשאני מנידה בראשי לשלילה. “את מבינה שהמסלול שבחרת יכול להתבטל מאחורי הדלת הזאת?” היא מצביעה על דלת, שלא ראיתי מאחוריה, העדות היחידה לקיום הדלת הזאת היא ידית, שגם היא לבנה.
“לא, אני לא מבינה.” אימא היא הבן אדם היחיד שלקח ברצינות את העניין שכתבו במכתב הקבלה לשלב האחרון “אל תספרו לילדיכם את תוכן המפגש.”
“מאחורי הדלת,” היא אומרת, “יש מחשב, הוא… קצת… מפחיד.” היא מסתכלת על החזות המעט פחדנית שאני בטוחה שאני משדרת עכשיו, “אבל הוא בסדר. הוא ישאל סדרה של שאלות. לאחר מכן, אם תעברי את המבחן הוא יפתח דלת, תיכנסי.” היא מחייכת, כאילו זה עניין ממש פעוט ואני משתדלת לצרוב במוח את ההוראות הפשוטות האלו.
אני צועדת לכיוון הדלת, הנעליים שלי משמיעות רעש קצת חורק. אני לוחצת על הידית הקרה וסוגרת אותה מאחורי. המחשב באמת מפחיד. זה הדבר הראשון שאני מרגישה בכל חלק בגוף שלי. לא ידעתי שעצמות יכולות להרגיש פחד. הוא מהבהב. “אם תשקרי בחדר הזה אני אדע, את מבינה את זה?” הוא אומר בקול מתכתי וקר. “כן.” אני אומרת בשקט, כיסא עץ קטן עולה על במה בדרמטיות מן הרצפה. זה קצת מצחיק אותי אבל אני פוחדת מידי בשביל לצחוק אז השפה שלי מתעוותת מעט בצורה מוזרה.
“שבי.” הוא אומר, אני מתיישבת.
“אביגיל,” זה הקול של אבא שלי, “בחרת במסלול המהיר לעבודה משולבת עם לימודים?”
“כן.”
“למה?”
“כי אני רוצה לדעת, לחקור.”
“זה מה שכתבת בעבודה ששלחת.” לא אני כתבתי אותה. אימא שלי כתבה אותה ודודה שלי כתבה אותה וכל הצד של אימא שלי כתב בדיוק אותו דבר. אני מקווה שבתור מחשב הוא יודע דבר כזה.
“כן.”
“אבל למה באמת? כי זה מה שאימא שלך עשתה?”
“גם.” אני עונה בשקט מבויש.
“וגם מה?”
“גם כי אני רוצה ללמוד.”
“שקרנית.” הוא לא צועק, אבל זה הקול של אבא, שלא מסוגל לצעוק, רק לדבר ברור וחלש ולהתאכזב כשלא מצליחים.
“וגם כי אני רוצה ללמוד בכדור הארץ כי זה נראה מקום יפה.”
“שקרנית.” עכשיו זה הקול של אימא שהיא והוא צורח, החדר מתקרר, אני רוצה לברוח אבל אני יודעת שאני לא יכולה. אני מנסה לפתוח את הפה שוב אבל המחשב ממשיך וממשיך. “שקרנית,” זה הכול של אפרת, “שקרנית,” צורחת את נטלי במלוא הגרון, “שקרנית,” מסננת מאי מבין שנייה, “שקרנית.” אומרת שירצה בקול הצלול שלה.
“כי אני לא רוצה לגמור כמו אבא, או נטלי, ואם אני אהיה על כדור הארץ אני כמו האנשים שם, ולא כמו אבא ונטלי פה שכל היום עושים את אותו הדבר. ואם אני אקרא כל היום, אם יתנו לי את הידע שאתו אני אוכל לקרוא כל היום, אני אהיה במקום אחר. אני לא אהיה פה יותר. ואני אברח ואברח ואף אחד לא יעצור אותי.”
אני מבינה שאני צועקת ושנעמדתי ושדמעות זורמות על הפרצוף שלי והגרון של כואב ושאמרתי את האמת. אני לא אוהבת להגיד את האמת.
“אני מצטערת.” אני מוסיפה בקול קטן. זה, לדוגמה, שקר, יותר קל להגיד אותו מהאמת.
“זה בסדר.” המחשב אומר, עכשיו זה המחשב בקול המתכתי הרגיל שלו. יש לי תחושה שגם הוא משקר.
“את יכולה לעבור לשלב הבא.” דלת נפתחת ואני עוברת דרכה, כל מה שאני רוצה זה ללכת למסיבה אבל קובייה לבנה של חומר עומדת באמצע החדר. אני יודעת שבשלב הזה מקבלים את הכנפיים. לאימא ולמאי יש כנפיים לבנות לגמרי, הן פיות, שזה הזן הכי נפוץ והכנפיים שלהם לא נראות שונה בכלל, הן קטנות, במעלה הגב ונעות מהר. לאבא יש את כנפי המלאך הגדולות, הן כתומות עם נוצות ונורא כיף ללטף אותן. למלאכים והשטנים יש אפשרות למן “עיצוב אישי.” ולמרות מה שאומרים בסרטים על כדור הארץ השטנים לא אדומים או רעים והמלאכים לא לבנים וטובים. אני לא בדיוק מבינה את העניין של החלוקה.
“היי אביגיל.” הקול המתכתי של המחשב נשמע, משום מה, חם יותר עכשיו. “אני יודע שאת רוצה ללכת כבר לחגיגה אבל אני רק צריך שתגעי בחומר הזה.” אני נוגעת בקובייה, היא מרגישה כמו חמר משעור אומנות בבית הספר, חלקה ורכה, אחרי שאני מסירה את היד נשארת הטביעה.
“בניגוד למלאכים,” המחשב אומר, “השטנים פשוט חדים יותר, מחושבים יותר. עזרה לזולת היא בראש החשיבות של המלאכים. ידע הוא בראש חשיבות השטנים, בני האדם, משום מה, מצאו את זה רע. הפיות הן עוזרות למי שמבקש, את מבינה? אין בכך בושה.” אני מהנהנת כי זה נראה לי נכון להנהן ברגע כזה. “את לא חייבת לעזור לזולת. לא כי את חושבת שזה טוב אלא כי את לא יודעת מה זה טוב ומה זה רע. ידע, לפעמים ככה את אומרת לעצמך, זה לא לדעת, נכון?”
“כן.” הקול שלי חוזר לשילוב הקדוש של בלנדר-תרנגולי מקרקר.
“אנחנו חושבים שתיהני מכנפיי השטן החדשות שלך במסלול הלימוד ושילוב עבודה.” אומר המחשב. מהלב שלי צונחות חמש אבנים לפחות, כמו שסבתא אומרת, אני מרגישה קלה. מתוך החומר מתגבשת צורה, יש לכנפיים, הגדולות האלה, לבן צהבהב, כמו קלף עתיק, הן חשופות וחלקות. אני מחייכת, לא כי הן נורא יפות, אלא כי קצת הוקל לי שאני לא צריכה להשתמש בכנפי הלימוד הישנות שהיו במוסך של אבא בשביל להתאמן, ואז, המחשבה הזאת עוברת במהירות במוח שלי, אני לא צריכה יותר להתאמן.
“יש לך עוד זמן, אבל בבוא היום העבודה שתוקצה לך, בכל מקום בו תבחרי, תהיה לכתוב. כדי שתוכלי לברוח. המילים יכתבו על הכנפיים אם תכתבי בעט הזה.” עט נוצה עולה מהחומר הלבן.
עט הנוצה משתנה לעט נובע.
“זה משתנה,” המחשב אומר, “בהתאם למעמד.” ואני צוחקת קצת, בעיקר מתוך הקלה.
אחר-כך הדלת נפתחת לחניון שמאחורי המשרד, האוויר וחושך של שש בערב קצת מוזרים לאומת הלבן הבוהק שבפנים. והמכונית הראשונה שאני רואה את של אימא שמנופפת ממש חזק ואבא שמחזיק שלט “כל הכבוד.” והחיוך על הפנים של מתחיל קצת לכאוב ואני רצה עם הכנפיים ביד והעט בכיס.
אבא מסתכל על הכנפיים ואמא אומרת “כל הכבוד. כמו סבתא שלך, שטן.” ואבא מחבק אותי ואפרת וליבי מנסות לגעת בכנפיים אבל אני מושכת אותן למעלה, נטלי עומדת בצד עם פרצוף חמוץ אז אני נותנת לה לראות את העט ומסבירה לאימא ואבא מה הוא עושה. אבל לא מתחשק לי לספר להם מה היה במבחן אז אני לא מספרת.
קצת קר בחוץ אז אנחנו נכנסים לאוטו ואמא נוהגת ואבא מדליק את הרדיו שמברך אותנו “בחג מתנת כנפיים שמח לכולם.” ואבא אומר לאימא שהם ממש צריכים ללכת למקדש מחר, כי כול שנה הם הולכים בערב אבל השנה בגללי הם ילכו מחר.
“ו,” הוא אומר, “אביגיל יכולה לבוא אתנו עכשיו,” ואני מרגישה כמו אחת מכולם, “להודות על הכנפיים היפות שהיא קיבלה.” אימא מחייכת, אני יכולה לראות מהמראה, “יש לך מזל שאנחנו לא מהמשפחה של עידו עם האלוהים הזה שלהם, אנחנו מודים למישהו אמיתי לפחות, לאנשים שאתנו.” ואני יודעת שהכול בסדר, כי כשאימא יורדת על המשפחה של עידו ועל דת היא במצב-רוח מעולה.
המכונית נוחתת בחניון של העירייה ואנחנו יוצאים ממנה לתוך דגלים ובלונים וכל האנשים שהולכים לקבל כנפיים רק שנה הבאה מסתכלים עליי בקנאה. אנחנו עולים במדרגות וההורים של שירה עולים לידנו, ואבא, שעובד ביחד עם אחת מהאמהות של שירה שגם היא מלאך, מחייך בנימוס, שירה קיבלה כנפיי מלאך שנראות קצת כמו כנפיים של פיות, שילוב מוזר של האמהות שלה שמחזיקות כל אחת יד אחרת שלה. ואבא אומר “תראו את הבנות המוצלחות שלנו.” הוא מניח יד כבדה על הכתף שלי והן מהנהנות עם חיוך גאה. וגם אימא מחייכת (היא אוהבת את המשפחה של שירה כי האמהות של שירה ושירה ואח שלה כולם באים למקדש אתנו.)
בפנים השולחנות מסודרים עם אוכל וקצת סרטים מהתקרה וכל המזכירות עם הכנפיים מוחאות כפיים למי שנכנס. על הבמה יש דוכן נאומים (אחרי שכל מי שהוא לא משפחה ולא מעל גיל שתיים עשרה יעזוב, ראש העיר ייתן נאום משעמם.)
לוקח קצת זמן עד שכולם מסיימים לאכול את סעודת יום הכנפיים שאנחנו כבר מאחרים עלייה אבל הולכים בכל מקרה כל שנה.
“נטלי,”אימא אומרת אחרי שאפרת דחפה לפה שלה חתיכת עוגה אחת יותר מידי, “את תיקחי אותן הביתה?” ואחרי שהן יוצאות, למרות הפרצוף החמוץ של נטלי.  עוזבים עוד כמה אנשים שהילדים שלהם לא בגיל. ראש העיר, השמן מידי, עולה על הבמה, אני חושבת ששמעתי אותה חורקת, הילדים בלי הכנפיים עומדים בשורה וההורים עומדים מאחורינו, מחזיקים את הכנפיים לפני החיבור וכשראש העיר יורד מהבמה ההורים מחברים לגב את הכנפיים. אני מרגישה מין נקישה קטנה ומרגישה שהחולצה נשרפה איפה שהכנפיים נגעו. “קנינו לך חולצות חדשות.” אבא אומר, “אז אל תדאגי.” ומרוב התרגשות אני עפה שני סנטימטרים באוויר ופוגעת באימא עם הכנפיים. היא רק מחייכת, כי זה לא ממש כאב לה.
ואז משדרים את הנאום של הנשיא על הקיר עם מקרן וכולם מוחאים כפיים למרות שהוא לא יכול לשמוע. אחר כך יש מוזיקה ואני רוקדת עם אבא ואז עם אימא ואז עם שירה ואחר-כך עם עידו, שמסמיק נורא, גם דן רוקד אתי קצת ואפילו פז, שאני לא ממש סובלת. בסוף ההורים הולכים ומשאירים לנו את האולם אבל אני מוצאת דף, לוקחת את העט שלי ונעמדת מול המראה בשירותים. אני רוצה לכתוב, אבל אני לא יודעת מה מתאים ויותר מידי זמן עובר ככה אז שירה ועידו קוראים לי לצאת ואני רצה החוצה. ובסוף הערב, כשכבר כולנו ממש עייפים מלרקוד ועידו כבר ממש אדום מרוב הסמקות אני ממריאה לתוך הלילה, המילים שלי מרימות אותי. “חג כנפיים שמח.” אני אומרת לשירה כשאנחנו נוחתות ברחוב שלנו וכל אחת נכנסת לבית, “חג כנפיים שמח, אביגיל.”
בלילה אני ישנה על הבטן עם הכנפיים מקופלת על הגב. זה דורש הסתגלות, כמו העגילים שעשיתי כשהייתי בת עשר. לא כאב לי בכלל אבל אימא כיסתה את העיניים ואבא אמא שהם יפים מאוד ושאני ממש גברת צעירה.
לפני שאני נרדמת אני מרגשה שאימא נשענת על המשקוף של הדלת, אני מסתובבת לכיוונה. “הכנפיים שלך מפחידות אותי, את יודעת?” היא אומרת ואני יכולה לשמוע את החשש שלה למרות שהיא מנסה קצת לצחוק, “שלא תברחי לי.”
“ברחתי גם לפני הכנפיים.” אני אומרת ושתינו קצת צוחקות צחוק עצוב של מבוגרים,
“אבל אז הצלחתי למצוא אותך, אבי, עכשיו מי ימצא אותך?”
“אני לא אעוף רחוק מידי.” אני אומרת אבל אני לא מבטיחה.
“הדברים הכי יפים הם רחוק מידי.”
“תמיד אני אחזור.” אני אומרת, ואני כן מבטיחה את זה.
“ולמה שתעשי את זה, אבי?”
“כי אני אוהבת אותך המון וזה כוח המשיכה הכי טוב.” אני צריכה המון מילים בשביל לבנות כנפיים מספיק חזקות לכוח המשיכה הזה, והמון דיו, אני לא חושבת שיש מספיק דיו בעולם, ואני גם לא חושבת שאני עוד מוכנה להתחיל לכתוב.