אבא שרב וכנופיית קיץ

מאת: רן ארד

"אז עכשיו," אומרת הילדה בת עשרים וקצת שמולנו, "אתם קושרים את החבלים למוטות לפי הציור, ובונים רפסודה." 

נתי מסתכל עלי בהבעת סבל, יתושה מתחילה לסדר את המקלות, ואז שרב מתחיל לצעוק: 

"מה קרה לך?! מה הבאת אותנו לכוס-סודה הזה? אני נראה לך צף?! אני נראה לך אשוט עכשיו במים?!" הוא חובט בכרס שלו כמה פעמים, כל הגוף שלו רוטט. "למה באנו סראבק?!" 

הוא משתתק, מביט בי ובנתי בציפיה. יתושה ממשיכה לקשור מוטות. נתי שם לב שיש חידות על דף ההוראות, אז הוא עושה את עצמו מתאמץ לפתור אותן. אני מסתכל מסביב, כמה אנשים מסתכלים עלינו, חלק מדברים. באמת על מה חשבתי. 

אני מסתכל על שרב. "חשבתי שאתה מסוגל לעבוד בצוות," אני אומר לו, "חשבתי שאתה מסוגל לשתף פעולה עם אנשים אחרים, אתה מבין שצוותים אחרים אוכלים אותנו? שאנחנו לא מזיזים כבר לאף אחד? נתב"ג, כמה אנשים עברו אותך בשנה האחרונה?" 

הוא מרים ראש מהדף, מגרד באוזן. "יצא ככה, אני חושב, עשרה מיליון?" 

"יתושה," אני ממשיך, "כמה עקצת?" 

"היתה ההפגנה-" 

אני קוטע אותה – "בלי ההפגנה." 

"אז קוב, קוב וחצי". 

היא רזה בטירוף, כמעט שלד. יש לה שני שקעים בגב התחתון. "אתה לא מבין," אני ממשיך, "שיש קיצור תורים ומזגנים ופאקינג אלתוש?" 

יתושה מביטה עלי בעיניים רושפות, "למה אמרת את המילה הזו? הבטחת שלא תגיד את המילה הזו!" 

שרב צוחק. נתי רוצה לקבור את עצמו, עוד אנשים מסתכלים עלינו, נהנים מההצגה. 

מדוזה מגיעה מהשירותים. "מה קרה? הלו, עוד הפעם אמרת את המילה? קשה להתחשב באנשים? דווקא עליך לא חשבתי." 

אני רוצה להגיד שזה שרב התחיל את הבלגן, אבל במקום אני שם יד על הכתף של יתושה. "מצטער", אני אומר בשקט, ועוזר לה לקשור את המוטות.

 

בזמן ששרב ומדוזה פותרים את החידות, ונתי יושב לנוח בצד, אנחנו מסיימים לבנות את את הרפסודה, אחרונים. יתושת נמר מורידה את משקפי המתכת שלה, מוחה את הזיעה. אני לא סובל, אני עם כובע רחב ובגדים קצרים, ויש לי ערימות של ארטיקים בצידנית. לאבא שרב החום לא מפריע, הוא בגופיית סבא, כרס בולטת, וספידו. אני בוחר להאמין שזה ספידו. נתב"ג במדי דייל מפוליאסטר, הוא סובל כל הזמן, אבל החום עושה לו רע במיוחד. חגית מדוזה שופכת מים על השיער הבהיר והארוך שלה, הם מרטיבים את בגד הגוף הלבן שמתוח על גופה הכדורי, והוא הופך שקוף למחצה. 

יתושה מנגבת את הידיים על טיטס הפסים, ואומרת לשרב "שים יד, בוא נדחוף את זה למים." 

שרב רוטן, אבל ניגש לרפסודה ובועט בה אל המים. היא עפה שלושה מטרים באוויר ונוחתת בחבטה במים. הקורות חורקות, אבל היא מחזיקה מעמד. "אני מחכה פה עם מדוזה" הוא אומר, "אנחנו יותר בקטע של ים וזה." 

נתי מסתכל על הרפסודות האחרות שמתרחקות מאיתנו בנחל הבוצי. "אין לנו זמן לזה שרב. אנחנו כבר בעיכוב רציני בהמראה, בואו ננסה שלא תהייה כאן השפלה." 

הוא מביט בשרב ובמדוזה במבט מתחנן, ומדוזה מתרככת. "שרב, בוא שב איתי באמצע, תושה תהייה בצד שלך, הלו ונתי בצד שלי, נסתדר." 

שרב בחיים לא סרב למדוזה, והיום לא תהייה פעם ראשונה. אני ונתי עולים, אחרינו הוא נכנס עם הכפכפים לתוך המים, נשכב בזריזות על הרפסודה כשאנחנו מאזנים אותו, ומתיישב. אחר כך יתושה לידו, והיא עוזרת למדוזה לעלות אחרונה, סנדלי הגומי השקופים שלה משמיעים קולות שכשוך. אנחנו מתחילים לחתור.

 

הקצב שלנו טוב, מדוזה עוזרת לנו עם זרמי מים, ואנחנו עוקפים כמה צוותים. 

"המשימה הראשונה" אני קורא מהנייר, "היא למצוא את השיטה הקוצנית, לעצור לידה, ולפתור את אתגר הכדורים. מישהו רואה שיטה קוצנית?" 

אנחנו לא צריכים לחפש הרבה, כי שלוש רפסודות אחרות כבר עצרו ליד עץ מכוער, ואנשים עומדים שם בתור. אנחנו עוצרים שם. בין האנשים אני מזהה את חינגה ואת שתי בירות, חינג' היא בת דודה של יתושה, אני חושב, ובירות היה איתי ביסודי. הוא מנפנף אליי ומתחיל להתקדם לכיוונינו. אתגר הכדורים עצמו מוסתר מאחורי העץ, והמפעילים מרשים רק לצוות אחד לעשות אותו, לפי הסדר. 

"מה קורה גבר?" הוא שואל, "רציתי לדבר איתך קודם, אבל עם הדרמות אצלכם העדפתי לשמור מרחק." 

"אני עייף," אני לא מסתכל עליו כשאני עונה, "אני לא בטוח למה באנו." 

הוא עומד קרוב מדי אלי, אני לא מצליח להתרחק. הריח של האלכוהול בפה שלו כשהוא מדבר מגעיל אותי. "לא חשבתי שתבואו. אתם לא ממש הטיפוסים לאתגרים וכאלה." 

אני שומע את העקיצה. "בירות," אני מישיר אליו מבט, "תתעסק בצוות שלך, שמעת אותי?" אני מניח עליו יד והוא מצטמרר, והפנים שלו מתכווצות לנקודה אחת בכאב. הוא נרתע במהירות, אבל הגולגולת שלו קפואה, ותמשיך ללחוץ לו על המוח לעוד כמה שעות. 

"זבלים" הוא מסנן כשהוא חוזר לצוות שלו. נתי נבהל, אבל שרב ומדוזה מרוצים.

שרב נותן לי כאפה חברית, "בוא נכסח אותם, נראה להם מי אנחנו." 

את אתגר הכדורים עצמו יתושה פותרת בעשר שניות, אנחנו עושים בדיוק מה שהיא אומרת לנו לעשות. אני מניח שהיא רימתה וראתה איך צוות אחר פתר אותו דרך אחד היתושים בסביבה, עבודה טובה, ואני אומר לה את זה. אנחנו יוצאים שוב לנחל, ומגלים ששני הצוותים שהיו לפנינו תקועים, לא מצליחים להפריד את הרפסודות שלהם מהחוף. אני מניח שזו עבודה של נתב"ג. גם אנחנו סופגים מכות: כולנו עם צמרמורת, מדוזה מתעטשת ומנוזלת, ואני מרגיש סחרחורת ובחילה, אני מניח שזו מתנה משתי בירות, או אולי מצ'ייסר. אני מפנה אל שניהם אצבע משולשת כשאנחנו עוקפים את הרפסודה שלהם. הם היו דווקא בסדר לפני שהם הצטרפו לצוות של חינגה, עכשיו הם סתם תופסים תחת.

"שימו לב לבקבוקים שתלויים מצידי הנחל," נתי מקריא מהדף, "הם מכילים נקודות בונוס, אבל קחו רק אחד!" הוא מרים את ראשו מהדף "כן, בטח. הרפסודה הראשונה לקחה את כל הבקבוקים." 

"אתם יודעים מה זה ירוק, תלוי על עץ ומצפצף?" אבא שרב שואל.

"לא עכשיו," אני עונה, "יתושה, אולי הם פספסו חלק. תשלחי את העיניים שלך לחפש עמוק."

יתושה מחפשת, ונתב"ג מפעיל רדאר, אבל כנראה גם צוותים אחרים היו יסודיים, ואנחנו מאוד מאחור.

"אולי הם סתם עובדים עלינו?" שואל שרב.

מדוזה מנידה בראשה.

 

אנחנו מגיעים לאתגר הבא, ואין אף צוות אחר שם, מה שאומר שהם פתחו עלינו פער. מפעיל שעוד לא עשה בגרות מסביר לנו שהאתגר הוא "פרה עיוורת, אההה, אז אני בוחר אחד מכם, אההה, ואז קושר לו את העיניים, ואתם כאילו, אההה, העיניים שלו. אתם צריכים להסביר לו איך לעשות כל מיני, אההה, משימות." 

נשמע בסדר, ואם הוא יבחר את יתושה היא תוכל לראות דרך יתושים בסביבה ולרמות. אני טוב תחת לחץ, מדוזה גם. נתב"ג יעשה מה שיגידו לו. רק שלא יבחר את אבא שרב. 

"אההה, אתה!" הוא כמובן מצביע על שרב. הוא לא טמבל, הוא קולט הזדמנות קומית כשהוא רואה אחת.

שרב מחייך ועונה "לא – אתה!" המפעיל לא מבין את הבדיחה, אבל נותן לשרב את כיסוי העיניים. 

"אבל תסבירו טוב, כן?" שרב מזהיר אותנו, "אל תהיו טמבלים! לאט!"

הוא חובש את כיסוי העיניים, והמפעיל אומר לו להסתובב במקום, בזמן שהוא מגיש לנו את המשימה: שרב צריך לבנות פירמידה מכוסות, ולבסוף למזוג מים לכולן. אני מסתכל על כוסות הזכוכית ועל הידיים הגדולות של אבא שרב, ומקלל בשקט. אני יכולתי להקפיא אותן, מדוזה מעולה עם מים. כל הכוח של שרב לא יועיל לו בכלום. 

מדוזה לא מתייאשת. "יש כוסות על השולחן, אתה צריך ללכת אליו. תסתובב ימינה, לא, קצת שמאלה." יתושה שולחת שני יתושים לזמזם לו בכיוון. 

"אז המשימה זה למצוא את השולחן?" שרב שואל, "כסאמו הזבובים האלה!" הוא סותר לעצמו והורג אחד, השני בורח. אז הוא נתקל בשולחן, מפיל אותו ומעיף את הכוסות.

"אההה, אתם צריכים לחכות פה 5 דקות, זה, אהההה, עונש." לא חשבתי שזה פרס. אנחנו מתיישבים בצד ומחכים. 

אבא שרב רוטן שהוא בכלל לא רצה לבוא לפה. "למה צריך ימי גיבוש? מה אנחנו, קריסטלים?"

"אני עוזב." אני פולט פתאום. כולם מסתכלים עלי. "אני עוזב את הצוות. אני לא יודע לאן עדיין, אבל בדקתי כמה אפשרויות."

מדוזה מניחה יד על הכתף שלי, בזהירות, לא לצרוב. "אני מצטערת לשמוע. אתה תחסר לי."

נתי מהנהן, "אני מניח שניפגש וכאלה."

אבא שרב מקמט גבות, "למה, תרונצ'ו? מה רע לך בצוות?"

השאלה מפתיעה אותי, התשובה היתה לי כל כך ברורה שאני צריך רגע לנסח אותה. "אני מרגיש מבוזבז כאן, שאני יכול לעשות הרבה יותר בצוות אחר."

שרב מתחיל להתרגז. "מה זאת אומרת מבוזבז?!" מדוזה מנסה להרגיע אותו בתנועות ידיים, אבל הוא ממשיך, "ככה אתה מפיל את זה עלינו? מה, באת לפה לעשות לנו מבחנים? לראות אם אנחנו טובים מספיק בשבילך?!"

אני לא יודע בעצמי למה באתי. אני לא עונה, וזה מוציא לשרב את הרוח מהמפרשים. אנחנו יושבים בשקט לשאר הזמן, ואז חוזרים לרפסודה שלנו. יתושה לא מסתכלת עלי כל הזמן הזה.

 

אנחנו ממשיכים לשוט, ואז רואים מלפנים כמה רפסודות תקועות, וכשאנחנו מתקרבים אנחנו מבחינים ברמזור אדום באמצע הנחל. הרמזור עוצר את המים עצמם, שהולכים וגואים סביבו, ואת הרפסודות, כמובן. לפי כמות המים אני מעריך שזה ככה משהו כמו רבע שעה.

"עבודה של פקח תנועה." יתושה אומרת, "הצוות שלו טוב בעיקר בלעכב, פחות טוב במהירות."

הצוות של מרחב אישי, תורים ורק שאלה מצליחים בדיוק לעקוף את הרמזור, והרפסודה שלהם נופלת ישר לקרקע הבוצית שאחריו, נתקעת שם. יאללה מכות ומגיע לי מפסיקים לרגע לנסות להרוס את הרמזור וצוחקים עליהם. אני מניח שנאלץ לחכות עד ששני אלה יצליחו לפרק את הרמזור. 

אבא שרב לא מתכוון לחכות. "חגית," הוא אומר למדוזה, "תקרבי אותנו."

"מה אתה מתכוון לעשות?" נתי שואל.

שרב מצביע עלי, "הבחור כאן יהפוך את הרמזור לארטיק."

אני מסתכל עליו, מרים גבה, "אתה מבין שאני לא יכול להפוך רמזורים לארטיקים."

"לא מבין כלום!" שרב רוטן, "זה רמזור כמו שאני סוס ים, זה רק משהו שפקח תנועה עשה. ואם הוא שם רמזור…" הוא מחכה שאני אשלים.

"אני," אני לא בטוח, "מקרר אותו?"

"טמבל! אתה הופך אותו לרמזור אחר! הוא שם רמזור, אתה משאיר אותו שם, רק הופך אותו לארטיק רמזור." אנחנו כבר מתקרבים לרמזור, ואבא שרב צועק לרפסודות ששם, "שוטו מכאן, אנחנו נטפל בזה! תזיזו ת'סנדות!"

יאללה מכות מתחפף, ומגיע לי עומד לרגע להתווכח אבל הוא יודע שעם אבא שרב אין טעם, ומוותר. אנחנו מתקרבים, ואני מניח את הידיים על הרמזור. הוא מרגיש אמיתי ומתכתי, כמו רמזור. אני מתרכז בעמוד, מנסה לקרר אותו. לא קורה כלום. "אני לא מצליח."

"נעים מאוד לא מצליח, אני אבא שרב! ברור שאתה לא מצליח. כשאתה מוציא קרטיב מהצידנית, הוא לא שמה לפני. זה שאתה מוציא אותו גורם לו להיות שם. תעשה כאילו אתה מוציא מהצידנית ארטיק רמזור ענקי." אני לא מגיב, אז הוא מעודד אותי, "קדימה, אני כבר רוצה לעוף מפה."

אני עוצם עיניים, מניח יד על הצידנית, ומדמיין שאני מוציא משם ארטיק רמזור ענקי, ומניח אותו במקום הרמזור. הידים שלי נתקלות בו שוב, אבל במקום מתכת, אני מרגיש עץ. אני פותח עיניים, מולי עומד ארטיק רמזור ענקי ומעלה אדי קור. אני מתיישב אחורה, המום. 

 

אבא שרב לא מבזבז זמן, הוא ממיס את השלגון עד למקל בשתי שניות. המים, שנקוו לאגם קטן, מתפרצים קדימה כמו מפל, ולוקחים אותנו ואת שאר הרפסודות איתם.

הרפסודה שהייתה שקועה בבוץ מתהפכת מיד, מעיפה את כל הצוות שלה. שאר הרפסודות מתנגשות אחת בשניה ובנו, אחת מתפרקת. אנחנו רוכבים על הנחשול, משאירים את שאר הרפסודות מאחורינו. אני לא מבין איך זה קורה, ואז אני שם לב שנתב"ג יושב קדימה, שתי ידיים מתוחות לצדדים, ומדוזה תפסת בכתפיים שלו מאחור, אנחנו טסים על כרית של מים, מאוזנים ויציבים, עד שאנחנו נוחתים ברכות חזרה במים. אני לא מצליח להתגבר על עצמי ומוחא כפיים, גם אבא שרב ויתושה מצטרפים.

שרב מציץ אחורה, "לא נראה אותם בקרוב. כמה עוד יש לפנינו?" הוא שואל את נתי.

נתב"ג ממצמץ כמה פעמים, סורק. "שלוש רפסודות. יש את הצוות של שוחד, מרמה, הפרת אמונים, מכרז תפור ומצב בטחוני. כמובן שיש את פקח תנועה, פקק, אדום-לבן, טסט וזיהום אוויר. ואני חושב גם הצוות של סמוך, המנענע, לממיאתה, כמה שילמת ואימש'ך."

אני מקלל קצת. אחרי הטיסה חשבתי שאולי יש לנו סיכוי לנצח, אבל מול אלה, אני מניח שנאלץ להסתפק במקום הרביעי. אני רואה את הרפסודה של חוליית התנועה ליד התחנה הבאה, הם בדיוק סיימו והם הם רואים אותנו מתקרבים. פקח מנסה לשלוף עוד רמזור, אבל אני מקפיא לו את הידיים. פקק בטעות רק מפריע לאדום-לבן וטסט לעלות על הרפסודה, וזיהום אוויר מרים ענן של גז רעיל ונושף אותו עלינו, אבל נתב"ג פשוט מפעיל מנועים ושולח את כולו בחזרה, עם תוספת. אבא שרב מוסיף לענן גם חום ולחות, ובתוך רגע כולם מכוסים בפיח, משתעלים וגונחים. אדום-לבן עוד מנסה למנוע מאיתנו להגיע לגדה, אבל יתושה שולחת נחיל קטן לעקוץ אותו והוא מפסיק.

 

בתחנה עומד גבר כבן שלושים ומשהו, עם זקן גדול שצומח לכל הכיוונים וטישירט מחורר. הוא קצת נבהל מכל ההמולה, ומגמגם משהו על זה שיש קוביות בקופסה, הוא מראה לנו את גודל הקוביה, וצריך לנחש כמה. אני דיי בטוח שזו לא הקופסה הרגילה שהם משתמשים בה, כי היא נראית מצופה באיזה שהיא מתכת לא מזוהה, כנראה שהמארגנים דאגו להקשות קצת את האתגר. אני מסתכל על נתי, והוא מניד בראשו בעצב. אבא שרב מרים אותה במאמץ ומנער, אבל זה לא ממש עוזר. אני ניגש ומסתכל, אין אפילו סדק. מצד שני, המידות שלה מאוד דומות לציידנית. אני עוצם עיניים, ומדמיין שאני מנסה לשלוף קרחון. כשהאצבעות שלי נוגעות בקופסה, אני מרגיש מגע של קלקר, ונתי מייד אומר "שלושים ותשע אלף חמש מאות ואחת." כשאני פותח עיניים, הקופסה נראית כמו שהיתה, זה פעל כנראה רק לשנייה, אבל זה הספיק. אנחנו רצים חזרה לרפסודה, משאירים מאחור את חוליית התנועה.

"איזה צוות!" שרב מתלהב, ואז מסתכל עלי, "חתיכת בוגד, מה יש לך שאתה רוצה לעזוב?"

אני מסתכל על המים משכשכים לצד הרפסודה. "אני לא בטוח שהאוירה הזו מתאימה לי, כל הרעילות כאן, גם בין הצוותים, גם בתוך הצוותים."

"זיבי." אבא שרב מתייחס בכובד ראש, כהרגלו. "רק תגיד לי שאתה לא מחייך כשאתה רואה ילד מזיע נותן ביס מארטיק, ואז הכל נופל לו ישר על הרגל ולתוך החול, פלאש! כפכף דביק לחודש."

אני מחייך בלי לרצות, ומנסה להסתיר את זה. "זה לא תמיד ככה."

"יאללה יאללה, סוכר ומים על מקל, עם קצת צבע מאכל מסרטן. אתה נולדת להיות בליגת הרשע. תראה את נתי, אם כבר מישהו שיכול ללכת לעזור לאנשים, סוגר אותם בפחיות סרדינים, נותן להם סנדוויץ' במאה שקל, ותורים של שלוש שעות בשביל להיות שבועיים בקריזה מהילדים ולחזור שפוכים עוד יותר. ועוד דיוטי פרי. גאון."

יתושה מפסיקה לרגע לחתור, "דיי שטויות, תרימו משוט."

 

אבא שרב נכנס לאמוק של החתירה, אני ויתושה מהצד השני צריכים לעבוד קשה כדי למנוע מהרפסודה להסתובב. אנחנו רואים את הרפסודה של הצוות הפוליטי מולינו, הם נראים מופתעים, כנראה לא חשבו שמישהו יצליח לעבור את הפקח. מכרז תפור מתחילה לפזר רשתות בנחל, אבל אבא שרב קורע את כולן תוך שהוא צועק: "אם חד הורית עם ילדים רעבים!" "פנסיונר עם סוכרת!" "מבנה בעל חשיבות ביטחונית!" "אוכלוסיות מוחלשות!" "מוגבל שכלית!" – הוא מסתכל עלי כשהוא צועק את האחרון. מרמה והפרת אמונים מנסות להפוך את זרימת הנחל נגדנו, אבל מדוזה נאבקת נגד הזרם, והם לא מצליחים לאבד אותנו. לבסוף מצב בטחוני משליך עלינו מטר של אבנים משני צידי הנחל. זה מצליח להאט אותנו, אנחנו מפסיקים לחתור ורק מגינים על הראשים שלנו, ואז אבא שרב מרים את אחת האבנים וזורק אותה ישר לפנים שלו, שובר לו את האף. מצב בטחוני מנסה להמשיך, אבל אבא שרב נותן לו עוד מכת שמש, וגומר אותו סופית. הם עוצרים בגדה לטפל במצב, ואנחנו ממשיכים. 

"מקום שני זה מאוד מכובד," אני אומר, "לא חשבתי שנהיה כאן."

יתושה מסתכלת עלי, בפעם הראשונה בחצי שעה האחרונה, ואומרת "לא חשבת בכלל, זה הבעיה. אתה לא חושב על כלום ועל אף אחד."

"תושה," אני אומר בשקט, "זה לא קשור אלייך."

"ועוד איך קשור אלי. חשבתי שלפחות מגיע לי לשמוע ראשונה, אבל אתה רמה מעל כולנו." היא מעווה את השפתיים הדקות שלה בלעג.

חגית ניגשת לחבק את יתושה, "עזבי, תושה, לא שווה את זה."

"לא עוזבת!" יתושה אומרת בקול גבוה. "תתחילו לחתור, אני רוצה להגיע מקום ראשון." היא זורקת אלי משוט, "אני גומרת את היום עם דם, וזה יהיה או שלך, או של אימש'ך."

שרב צוחק. "אימש'ך, הבנת, כי הוא לפנינו."

הבנתי. אני מתחיל לחתור במרץ.

 

אנחנו מתקרבים לתחנה האחרונה, ורואים רפסודה חונה שם. צוות המילים עומד על החוף, והם מתחילים לצחוק כשהם רואים אותנו.

"חשבנו שיגיעו הפוליטיקאים, שיהיה אתגר!" המנענע צועק דרך משפך שהוא עושה מהידיים שלו. 

"אל תדאג," עונה לו סמוך, "הם יפגשו את הפוליטיקאים, ואת חוליית התנועה, ואת כולם, כי הם ישארו בתחנה הזו עד הסוף!" סמוך מרימה יד, והמנענע נותן לה כיף מצלצל.

אנחנו מתקרבים לגדה, ורואים שהוקם בין העצים מסלול מכשולים מפותל, עם שני מסלולים מקבילים. כנראה שוב התערבות של המארגנים, רוצים לסיים במשהו חזק. 

אישה מבוגרת מתקרבת אלינו, עם חולצת מפעילה שנראית קטנה עליה בשתי מידות. "האתגר הזה הוא קבוצה מול קבוצה, אבל כל הצוות חייב לסיים. הצוות שיסיים כולו ראשון, מקבל להמשיך, הצוות המפסיד צריך לחכות עד שיגיע עוד צוות, ולנסות שוב נגדו." היא מסתכלת עלינו מלמעלה למטה, והפה שלה מתכווץ ברחמים. "יש מלכודות במסלול, שאתם יכולים להפעיל על המתחרים. והם עליכם." 

היא כנראה לא היתה חייבת להגיד לנו את זה, אבל לצוות המילים היה זמן לבחון את המסלול, ואולי נראינו מספיק פתטיים. צוות המילים כמובן קולטים את זה.

"היי, בלי עזרה שם!" כמה שילמת גוערת.

"עזבי, זו כנופיית קיץ, הם לא ינצחו גם ככה." לממיאתה מניפה יד בביטול.

אימש'ך נותן לה כיפכוף, "אל תדברי ככה," הוא מסתכל עלינו ואז חזרה עליה, "זה לא אתגר, אבל זה תחרות, שלא תתחילי לזרוק."

 

אני מסתכל על כולנו. יתושה מוכנה לקרב, אבל יותר מידי מפוקסת, היא בכלל תסתכל על מישהו אחר? נתב"ג גמר את עצמו כבר, אין לו עוד הרבה יותר. מדוזה גם עייפה, לא שהיא יותר מידי מהירה גם ככה, ושרב היה יכול לסחוב את כולנו על הגב, אבל לא לרוץ. אני רק רוצה לקבור את עצמי. 

"למקומות!" צועקת המפעילה, "הכן! צא!"

אנחנו מתחילים לרוץ, אבל צוות המילים מייד פותח פער, אנחנו שומעים חריקה ורואים קיר סוגר את המסלול שלנו, ואחריו שומעים עוד שניים. הפסדנו עוד לפני שהתחלנו.

אבא שרב תופס את יתושה מהחולצה. "טוסי קדימה, תפעילי כל מה שאת יכולה עליהם!" הוא מניף אותה מעל הקירות כמו רוגטקה. אני שומע קירות נסגרים בהמשך, אל הצד השני הפעם, אני מקווה.

"מה זה יעזור, שרב?"

"סיפרתי לך את הבדיחה על השניים שבורחים מדוב?" הוא שואל.

"לא עכשיו!" אני צורח.

"טרונצ'ו! אנחנו לא צריכים להיות מהירים מהם, אנחנו צריכים להיות מהירים יותר מהכי איטי שלהם!"

שרב צועד אל הקיר הראשון, ומפרק אותו בבעיטה, ואז אל השני והשלישי. אנחנו צועדים צעידה מהירה, ורואים את כל צוות המילים מנסים לסחוב את אימש'ך. הוא עקוץ בכל הגוף, על אחת מכפות הרגליים יש לו צריבה חזקה של מדוזה, הוא לא יכול לדרוך, ונראה שהוא לא מצליח להרים את הרגל השנייה מהקרקע. בנוסף יש קרן שמש בוהקת שקופחת רק עליו. 

"יתושה סימנה לך את המטרה, למה אתה לא מקשיב?" נתי שואל בשקט. 

אני מרגיש שוב כמו אידיוט, אבל אז מבין שזה בדיוק מה שצוות המילים עשה לנו. זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב, רק להבין למה. אני כועס על נתי ועל חגית ועל שרב, גם על תושה שחייבת לגרום להכול להיות קשור אליה. אני בטוח לחלוטין שהם מוצלחים ומוערכים יותר ממני, ורוצה לעזוב כבר את הכל. 

"מטומטמים!" אני צועק לצוות המילים כשאנחנו עוברים לידם, הם מנסים לסחוב את אימש'ך המסכן. "אתם לא יכולים לפרק את הצוות שלנו, אני כבר עשיתי את זה!"

 

חזרה ברפסודה, אנחנו חותרים בשקט. חגית מבקשת רגע שקט, היא בוכה לתוך הידיים שלה. יתושה נראית סמוקה, מסתכלת בי בשנאה, ובשאר הצוות במיאוס. נתי רק מקלל, ושרב שותק, שזה מאוד מוזר. אני חותר בתנועות גסות, מנסה לפרוק כתף או לפחות ליצור שלפוחיות על הידיים. אנחנו מגיעים ראשונים, והולכים לנוח ולאכול משהו. במשך זמן ארוך אף אחד לא מדבר.

"זה דג, אגב." אבא שרב אומר.

"מה דג?" נתי שואל.

"ירוק, תלוי על עץ ומצפצף. זה דג." שרב עונה.

יש שקט שוב, ואחרי רגע ארוך אני אומר "למה ירוק?"

"כי צבעו אותו." שרב עונה.

"למה תלוי על עץ?" מדוזה מחייכת.

"כי תלו אותו." שרב עונה.

"למה מצפצף?" יתושה שואלת, ומסתכלת עלי.

שרב קולט את הרמז ושותק.

אני נאנח, "סתם שיהיה קשה לנחש."

כולם צוחקים, גם אני. אנחנו מחליפים עקיצות עם הצוותים האחרים שמגיעים, רק חצי בצחוק. אנחנו מוחאים כפיים שוב לנתב"ג על הנחיתה המושלמת, מחמיאים לאבא שרב על ניפוץ קירות, מבררים עם יתושה איך בדיוק היא רימתה, מודים למדוזה על כל המאמץ עם המים, ומתלהבים מזה שהחלפתי רמזור בארטיק רמזור. 

 

אחרי שעה-שעתיים, המארגנים, שירה בציבור ושירות לקוחות, קוראים לכל הצוותים לחלוקת גביעים ומדליות. אלה קשקושים מפלסטיק, אבל לא אכפת לי לקבל אחד. במקום השלישי זוכים צוות המילים, ואנחנו מוותרים על מחיאת כפיים. במקום השני זוכה חוליית התנועה, להם אנחנו מוחאים כפיים, הם היו האתגר האמיתי מבחינתינו. ואז, בדרמטיות, מרימים את גביעי הפרס הראשון, וקוראים לפוליטיקאים. חגית עומדת לשנייה, ואז קולטת ומתיישבת. אני מוחא כפיים בנימוס, ומיד אחרי רץ ללוח התוצאות.

"אתגר המאזניים – אפס? מה זה? איפה זה היה?" אני שואל.

"יש מצב שפספסנו את זה כשטסנו," נתב"ג ממלמל.

"חידות, שלוש מתוך עשר?" יתושה מסתכלת על מדוזה ושרב במצח מכווץ, "אמרתם שהן שטויות. את אמרת 'קללללל', אם אני זוכרת נכון."

"זה לא משנה." אני אומר ומצביע על השורה האחרונה, "נקודות בונוס, אפס. רק לשלושה הראשונים בכלל יש נקודות בונוס."

אני שומע את הקול של שוחד מאחורי, חלק ונוטף, "אל תקחו קשה, מקום רביעי זה ממש מרשים." הוא מתקרב, יחד עם כל הצוות. "אני בטוח שאמרתי למרמה להחזיר את הבקבוקים עם נקודות הבונוס למקום."

"ריככתם עבורנו את אימש'ך, זה מאוד עזר לנו." מצב בטחוני ממשיך, והוא לפחות נשמע כנה. קצת מוזר עם אף שבור, אבל כנה.

"ואיך שעברתם את המכרזים שלי," מכרז תפור מוסיפה, "תרגיל יפה."

הם מסתכלים עלינו, מחכים שנחמיא להם בחזרה. 

"זין על מקום רביעי," אני אומר, "וזין במיוחד עליך שוחד. בפעם הבאה אנחנו נעשה הרבה יותר מלהוריד את מצב, כנופיית קיץ תדאג שאתם לא תסיימו בכלל, מילה שלי."

הפרת אמונים, ששתקה עד עכשיו, מחייכת. "מילה שלך, הא? כשניפגש בפעם הבאה, כאן או בכל מקום אחר, יגיע הקץ" – היא עוצרת להדגיש – "לכנופיית הקיץ."

הם מסתלקים משם, וחגית מחבקת אותי. "אני הולך! אני הולך!" היא מחקה אותי, "ידעתי שאתה לא הולך. אתה מת עלי."

"אני חולה עלייך, דוזה." אני מחבק אותה חזרה, ואז אני מרגיש את החיבוק המוחץ של אבא שרב עוטף את שנינו.

אנחנו הולכים למכוניות, ונתי לוחש לי בדרך, "אז אתה בסדר?"

"בינתיים, כן." אני לוחש לו חזרה.

רגע לפני שנפרדים, יתושה עוקצת אותי בתחת, באמצע הלחי השמאלית, ואני מחניק צעקה.

"לבריאות." מכריז אבא שרב.

"תודה." אני אומר. 

יתושה מחייכת, מוציאה לשון אדומה, ואומרת, "נתראה מחר."