ביחד, לבד

מאת: אלעד יפה

"אנחנו נצא עם שחר!" קרא המפקד יוריק אורון, שריונו הנוצץ בוהק עם כל מכת ברק על הקרקע. "לכו לישון עכשיו." הוא הביט לכולם בעיניים. "אתם תצטרכו כל גרגיר של כוח מחר. תסמכו עלי." הוא סיים את הנאום בשקט, כך שרק המעט שסביבו שמעו אותו. 

ארווין חייך בציפייה. הוא חיכה ליום הזה במשך שבועות, חודשים, שנים. סוף סוף הוא הגיע. מחר הוא יוכל לתרום את חלקו למלחמה, ואולי גם לשים לה קץ. הוא לבדו, יסתער דרך שורות האויב, יתחמק מלהבים וחיצים, יהרוג את כל מי שיעמוד בדרכו עד שיגיע לפיקוד צבא האויב. הם יתחננו לחייהם, יכנעו, יציעו לו ממון ותהילה, אבל הוא יהרוג אותם. הוא יעניש אותם, על כל הפשעים שביצעו. הוא יזכה בתהילה לנצח, ייזכר כגיבור. הוא לא יהיה סתם עוד מישהו. הוא יהיה… הוא. תלמידים ילמדו עליו בבית הספר, ומשוררים ישירו עליו שירים. ארווין הדגול, ששם קץ למלחמה הארורה. 

הוא נשם נשימה עמוקה, מנסה להדחיק את המחשבות האלו מליבו. החיפזון מהשטן, הוא הזכיר לעצמו. אין סיבה למהר. גם אם לא מחר, יהיו לו עוד הזדמנויות להוכיח את עצמו, להיזכר כגיבור. לא צריך להסתער קדימה, למהר, ולזכות בכל התהילה- אפשר לרוץ ביחד עם כל השאר, להגן עליהם. כי זה מה שחשוב בחיים. החברה שאתה חלק ממנה. 

הוא נשם שנית את האוויר הקר, מתעלם מהגשם שדקר את פניו. לא משנה כמה הוא ינסה לשכנע את עצמו בעובדות, הוא ידע שמה שהוא רוצה באמת זה להיזכר כגיבור. הוא לא ידע למה ואיך בדיוק, הוא רק ידע שגם בגילו הצעיר, הוא לא רוצה להיות סתם מישהו. הוא רוצה שכולם יכירו אותו, הוא רוצה שכולם יעריכו אותו.

לא כמו המשפחה שלו.

 

ארווין עשה את דרכו לאוהל שלו. כל מה שצריך זה להירדם, ואז להתעורר בזמן לקרב. הוא ניסה להרגיע את הציפייה וההתרגשות שבתוכו, כי ידע שלא יוכל להירדם בצורה כזאת. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. הוא חזר על הסדר הזה עד שהגיע לאוהל. האוהל שלו לא היה מאוד גדול, אפילו קטן יחסית לשאר, אבל זה הספיק לו. הוא לא היה צריך אוהל גדול, הוא לא רצה אוהל גדול. כלומר, בתוך תוכו הוא רצה, אבל הוא ידע שגיבור אמור להיות צנוע, והוא רצה להיות גיבור. אז הוא לימד את עצמו להסתפק במועט.

הוא נכנס לאוהל וסחט את החולצה שלו. המים הרטיבו את המחצלת הדקה שבקושי בודדה את הרצפה הקרה מהאוהל, אבל נתנה לאוהל מראה צנוע וביתי. השריון שלו היה תלוי על עמוד התמיכה של האוהל, החרב שלו נחה על התיבה הקטנה שלו, והחנית הארוכה שלו שימשה מתלה לגלימה השחורה שלו. הוא נשכב על המיטה, מצפה לבוקר שיאיר. השעה הייתה מוקדמת, השמש בדיוק שקעה, והזריחה תתרחש בעוד תשע שעות. 

הוא פיהק בעייפות. תמיד היה לו קשה להירדם, במיוחד בבית. שם היה רעש תמידי, גם של חיות המשק וגם של אחיו ואחיותיו, שגדלו 'כמו שצריך' ועזרו להוריו עם מטלות הבית המאוחרות של הלילה. הוא בא מחווה רחוקה, בלב אדמות מחוז אורון. החיים שם היו קשים, קשים מאוד אפילו. היו חורפים בהם בקושי היה אוכל על השולחן.

טוב, זה לא בדיוק נכון, הוא חשב לעצמו. אבל הסיפור שלי צריך להיות אפי במיוחד.
ועם המחשבה הזאת, הוא נרדם.

 

השחר עלה, וערפל קל כיסה את האדמה הקרה של הבוקר. העננים התפזרו, מאפשרים לסערה מסוג שונה להתחולל על הקרקע בלי הפרעה.

ארווין התעורר בקפיצה, שריריו דרוכים ורוטטים מרוב אנרגיה. גופו היה מוכן לקרב, וראשו ריק. בערך, כמובן. מחשבות על הבית התרוצצו במוחו, ומחשבה חדשה, מלווה ברגש חדש, מצאה את דרכה למוחו. מה אם הוא לא יחזור הביתה? מה אם הוא ימות בשדה הקרב מחץ תועה, ואף שיר ואף זמר לא יכתבו עליו?

הוא מיהר לסלק את המחשבה הסוררת מראשו, אבל הרגש, הפחד, נשאר בליבו, מסרב להיעלם. הוא פחד, והוא ידע את זה. הוא מעולם לא נלחם בקרב אמיתי, מעולם לא לקח חיים בידיו. זה היה חדש לו. 

הוא עצם את עיניו וניסה להירגע. לאחר רגע הוא פקח אותן, ויצא מהאוהל. השמש זרחה בחוץ, מאירה הכל באור בהיר, וההשתקפות שלה מבריקה דרך אלפי שריונות ולהבים שהתנוססו באוויר, מכוונים לשמיים. ארווין, שכבר לבש את השריון ועטה את הגלימה, הצטרף ליחידתו בקדמת הצבא. 

"זה היום שבו יוכרע גורל בני האדם!" זרק יוריק את קולו לקהל. החיילים נעו באי שקט נרגש. "האלפים טבחו בנו מספיק! הם הרסו את ערינו, החריבו את כפרינו, רצחו בדם קר את בנינו! אבל אנחנו לא נעמוד מנגד! אוקס, וורמיר ואורון חברו יחד בפעם הראשונה, וביחד נביס סוף סוף את האלפים הנתעבים האלו! הקרב הזה ייזכר לנצח באורלן, ועל כל אחד מכם ישירו שירים בעוד מאות שנים מעכשיו!" החיילים הזדקפו בגאווה והסתכלו זה על זה, ואז בחזרה אל יוריק. "אל החופש!" קריאתו הדהדה ועברה בין אלפי החיילים, והם צעקו את אותה סיסמה בהסכמה. חיילים צעקו מפה ומשם קריאות עידוד, והצבא התחיל להתקדם מזרחה. 

ארווין צעד לצד חבריו ליחידה, שאת שמות רבים מהם לא זכר. רק שמות חבריו הטובים מהכפר, שהתגייסו ביחד איתו, נחרטו בזכרונו. הוא צעד קדימה בצעד אחיד, צועק עד שגרונו ניחר ביחד עם פולמי וגרקבוס, ידידיו מהכפר, שהלכו לצידו. פולמי נראה מלא בחילה, וגרקבוס נראה נמרץ במיוחד. בדיוק כמו בכפר. הוא עדיין זכר את היום שבו הם החליטו להתגייס ביחד. גרקבוס וארווין כבר רצו להתגייס ולתרום את מאמצם למלחמה, אבל פולמי עדיין התלבט. הוא היה צריך שכנוע אחד אחרון לכאן או לכאן. רק ביום הגיוס הוא החליט. הוא נפרד ממשפחתו במהירות ורץ להשיג את חבריו. ארווין עדיין זוכר את המתח שגאה בו לקראת המלחמה באותו היום. זה היה היום הראשון שבו המחשבות על גבורתו נכנסו לראשו.

השמש חיממה את אוויר הבוקר הקר באיטיות, והאירה מעל אלפי החיילים, שצעדו כמקשה אחת, כל אחד לבד.

 

רק בצהרי היום הצבא הגיע ליעדו. 

והאלפים הנאלחים חיכו לו. הם עמדו לפני האגם, בשטחה של אורון, מתגוננים מאחורי חומת מגנים מבריקים, בשריונותיהם הממורקים וחניתותיהם החדות. 

הצבא נעצר וארווין התנשף בתדהמה כשראה את גודלו העצום של צבא האויב. 

האלפים עמדו בשורות מסודרות, מוכנים. רבבות אלפים, אולי אף יותר מזה, עמדו בשורות, חלק מהם רכובים, חלק מהם הולכים ברגל, ומאחוריהם עשרות מכונות מצור אימתניות. בליסטראות, מגדלי מצור, קטפולטות. לא היה ספק שהצבא היריב היה מוכן לקרב.
יוריק נעמד בקדמת הצבא. "אלו האלפים! ראו את האויב, בגופו המעוות! באוזניו החדות! בפניו השנואות! פרקו עליו את זעמכם! כל בני האדם תולים את תקוותיהם בנו! אנחנו הסיכוי האחרון שלהם לשרוד. הסתערו!"

והצבא הסתער, רץ בלי סדר, בכאוס, באנרגיה, בשנאה. הם רצו כגוף אחד, גוף אחד של בודדים. ביחד, אבל כל אחד בנפרד. הם רצו כאילו כל בני האדם היו תלויים בריצה הזאת, ובמידה מסוימת זה היה נכון. האלפים הסתערו בחזרה, צועקים בשפה אחרת, נפרדת, שונה. 

שני הצבאות עשו את דרכם למרכז שדה הקרב, כל אחד מסיבה נפרדת.

ארווין רץ גם הוא, מתעלם מהחיצים והסלעים שהתעופפו סביבו, מתעלם מצרחות הלוחמים הפצועים, מתרכז במטרה אחת- להרוג. להרוג את כל יריביו, לזכות בתהילה ובכוח, לנצח את המלחמה הזאת סוף סוף. הוא רץ כדי להיות גיבור, כדי להביא למשפחתו את הכבוד הראוי לה. הוא רץ כדי לכפר על מעשיו, כדי לתת לאביו סיבה להיות גאה בו. 

הוא רץ כדי להגיע.

 

והוא הגיע.

ביחד עם כל שאר החיילים, מלבד הפצועים שנשארו מאחור. הוא היה בשורות הראשונות, לצד פולמי וגרקבוס, וחרבו הונפה פעם אחר פעם כדי לקחת חיים. והוא לא ריחם על אף אחד. חיי חבריו ומשפחתו, וגם חייו, היו תלויים בכל הנפת חרב, בכל שיסוף. מסביבו נפלו לוחמים, בני אדם ואלפים כאחד. את חניתו הוא איבד כבר מזמן, זרק אותה על אלף שתקף את פולמי. האלף התמוטט בצרחת כאב, כשדמו האדום מכתים את הקרקע. הוא לא צעק באלפית, השפה המשונה של הגזע האלפי. הוא צעק בשפתם של בני האדם, או בדבר שקרוב אליה. הוא צעק "אמא!" והתמוטט, ריאותיו קרועות. 

המוות הזה הטריד את ארווין, אבל לא היה לו זמן לחשוב עליו. הוא המשיך הלאה, נסחף בזרם הלוחמים, והמשיך להילחם, שוכח מההרג, שוכח מהאלף שלא יראה את משפחתו לעולם.

הוא עצר, מתנשף. המחשבות צצות בראשו בלי הזמנה, נותנות לרגשות של חרטה ועצב להיכנס, רגשות שאינם מתאימים לגיבור. אם לא ילחם, הוא חשב לעצמו, מנסה להתגבר על זרם הדמעות שחנק אותו לרגע, הוא לא יראה את משפחתו לעולם. והוא חשוב יותר מכל אלף, כי הוא גיבור. הוא לא תוקף סתם עיירות וכפרים, לא רוצח בני אדם לחינם.

באמת?

השאלה הזאת צצה במוחו, ובמקום להתעלם ממנה הוא נתן לה לשקוע, נתן לה להתקבע. מסביבו רצו לוחמים בגלימות שחורות, ולכיוון השני רצו לוחמים בגלימות אדומות. איש לא שם לב אליו, לא אדם ולא אלף. הוא נתן לקרב להיסחף סביבו, חושב על השאלה שסירבה לעזוב את מוחו. ידו נשמטה, נותנת לחרב ליפול לקרקע בלי התנגדות. מסביבו שכבו גופות של בני אדם ואלפים כאחד, וכשהוא הסתכל על הגופות הוא לא יכול היה להבדיל בין שני הגזעים. הם נראו אותו דבר- גוף ארוך ורזה, מוכתם באדום של דם. גפיים וראשים כרותים, פצעים מעוררי בחילה. 

אבל הם היו אותו דבר. 

 

ההבנה הזאת שיתקה אותו, לא מאפשרת לו להמשיך להילחם. באותה מידה הוא יכול היה להילחם בבני אדם. אולי בני האדם תקפו ראשונים את האלפים? אולי המלחמה הזאת לא מוצדקת?

חץ שרק מול פניו, חץ עם נוצות שחורות. 

הוא פגע במטרתו, אבל בניגוד לרצונו של הקשת. הוא פגע בגלימה שחורה, מנקב עוד לב, לוקח עוד חיים, חיים של בן אדם. בסך הכל חץ תועה. חץ שפגע בגבו של פולמי.

החץ הזה ערער את ארווין עוד יותר, לא רק מכיוון שרק צפה בחברו הקרוב נהרג מול עיניו, ועוד בידי חץ שירה קשת אנושי. יכול להיות שהוא פגע גם בבני אדם, ואפילו לא שם לב. הקשת המשיך לירות חיצים לכל עבר, מתעלם מפולמי, פולמי המסכן, שנהרג. אולי ארווין צריך לעשות אותו דבר?

ארווין בלע את רוקו, והשפיל את מבטו לפולמי שנהרג. דם זלג משפתו, והוא לחש משהו לחלל האוויר. "עזרה," הוא לחש. עזרה. כאילו מישהו יכול לעזור לו. החץ ניקב ישר את הלב, משחרר לרצפה עוד דם, עוד חיים. נשימתו האחרונה של החייל כיווצה את בטנו של ארווין, והוא התקפל על הרצפה והקיא. הדמעות חנקו את גרונו ועמעמו את ראייתו.

הוא קם רועד, מוחה את פיו בידו. לא היו עוד אלפים, גלימות אדומות, בסביבתו. הוא נתן לשריריו להירגע, ודמעות עלו על פניו. הזמן האט סביבו, וצעקות הלוחמים הפצועים, ואלו שעוד נלחמו על חייהם השתתקו לאט לאט באוזניו. 

הוא ידע מה קורה לו. הוא נכנס למצב של שוק. הגוף שלו לא יכול לסבול יותר את מה שקורה מסביבו. הוא ידע שהמצב ישתפר בעוד כמה שניות. 

אבל בקרב כזה? כמה שניות הן כמו נצח. האדמה שתתה הרבה דם, והקרב עוד לא קרוב להיגמר.

הזמן חזר בבת אחת, כשמולו עמד יוריק, מפקד הצבא. שריטה כיערה את פניו, מדממת ומשחירה בקצותיה. שריונו היה מלא חבטות, וחרבו נוטפת דם. "היי! תתעורר. הכל בסדר." הוא אמר. הוא היה מפקד טוב, כנראה. הוא ידע מה זה שוק, ידע איך הוא מרגיש. והכי חשוב, הוא ידע איך לעזור לחיילים המומים.

ארווין לא יכול היה לעשות דבר מלבד לשתוק ולבכות חרישית. 

יוריק נאנח בהזדהות. "היי, מה שמך?"

"א—" הוא בלע את הדמעות. "ארווין, המפקד."

"ארווין." אמר יוריק. "בוא, תרים את החרב שלך. אנחנו צריכים לחזור לקרב. המשפחות שלנו סומכות עלינו. אתה רוצה שהאלפים האלו יגיעו למשפחה שלך ויהרגו אותה?"

ארווין נאנק. "לא. לא המפקד."

"אז בוא. זו המטרה שלנו. להגן על המשפחות שלנו."

ארווין ידע שזאת אמת. האלפים מהווים איום על המשפחה שלו, וזה לא משנה אם בני האדם התחילו או שמא האלפים התחילו במלחמה. המשפחה שלו בסכנה, ומחובתו להגן עליה. הוא ידע, פשוט ידע, שהוא לא יוכל להיות גיבור אמיתי אם יברח מהקרב, אם לא יעמוד בחובותיו.

הוא הרים את חרבו ומגינו מהרצפה והנהן.

"כן המפקד," הוא אמר. הלוואי שקולו לא היה כל כך רועד! הלוואי שדמעות לא היו חונקות את גרונו! הוא כל כך ייחל לאומץ אמיתי, כל כך ייחל לעוצמה אמיתית. "ורות'," הוא נשא את מבטו לשמיים. "שמע את שבועתי! אם לא אנצח במלחמה הזאת הרוג אותי! הרוג אותי!" הוא צרח את המילים האחרונות, נותן לזעם למלא אותו, והסתער קדימה ביחד עם יוריק.

 

השעות הבאות היו מטושטשות בשבילו. הוא נלחם על חייו, הרג את כל מי שסביבו, לא חושב, לא מהרהר במעשיו. לראשונה בחייו הוא לא חשב על גבורתו, לא הרהר על עתיד טוב יותר. הוא פשוט עשה, כאן ועכשיו, את מה שהיה צריך לעשות כדי להגן על משפחתו. הוא הרג, רצח, את האלפים שסביבו, וכבר הספיק לספור כמה פעמים נחתה חרבו, וכמה פעמים הוא לקח חיים. 

הוא רק ידע שאם הוא לא יעשה את זה, איש לא יעשה את זה. זו הייתה חובתו, והוא היה צריך למלא אותה. כי ככה אדם מתנהג.

הוא עצר, מתנשף. ידו כבר לא התרוממה מרוב עייפות. הוא עמד בשדה של גופות, כמעט לבד. אלפי החיילים, בני אדם ואלפים כאחד, שכבו על הקרקע. רק מעטים נשארו חיים, מאות ספורות ולא יותר. הם עשו את דרכם למחנות, איש איש לביתו, מובסים. החיילים של שני הצדדים שמחו ששרדו את הקרב הקשה, והתאבלו על חבריהם, שנפלו בקרב. פולמי וגרקבוס כבר לא יחזרו הביתה, אבל הוא יחזור. ומשפחתו תהיה שמחה לראות אותו, כי הוא נלחם למענם, והרג למענם, ו… ולקח חיים למענם. הוא לקח חיים. חיים שלא יחזרו עוד הביתה, חיים שיישארו בשדה הזה, לנצח, עד שיאכלו אותם אוכלי הנבלות ותכסה אותם האדמה. רק העצמות יישארו, וגם הן ירקיבו בקרקע עד שייעלמו.

אבל אלו החיים, הוא הזכיר לעצמו. כולם יסיימו באדמה, לא משנה איפה נולדו. וטוב שאלו שמתו עשו זאת תוך כדי מלחמה על האמונות שלהם. 

ומה איתו? הוא לא נלחם למען אף צד, הוא גילה. הוא נלחם למען עצמו ולמען משפחתו. הוא נלחם כדי לא למות, ולא יותר מזה. הוא לא נלחם מהסיבות הנכונות. הוא לא נלחם כדי לנצח במלחמה, הוא נלחם כדי לשרוד. שבועתו לא הייתה כנה לחלוטין. הוא ניסה לשלהב את עצמו, והצליח. הטריק הזה לא יעבוד בפעם השנייה.

 

ארווין עשה את דרכו למחנה. הוא צעד עם יחידה אחרת, כי איש לא שרד מיחידתו. לא שזה שינה משהו, כי אף אחד לא התייחס עוד ליחידות. אפילו לא יוריק, מפקד הצבא ובן למשפחת אורון. הוא צעד ביחד עם כולם, דואב וכואב ומתאבל ביחד עם כולם.

הדבר הכי חשוב, אמר לעצמו ארווין, הוא שהם ביחד. הקרב איחד ביניהם, גרם להם להתאחד. איש לא רצה להילחם עוד, לא משנה מה חובותיו. הם רצו לחיות בשלום עד סוף חייהם, מפנים את דרכם לחיילים טיפשים אחרים שהתגייסו לצבא כדי להילחם למען בני האדם והמטרות הקדושות והאלים. 

אם כולם היו יכולים לבחור, הוא הוסיף וחשב, הם היו בוחרים ללכת הביתה. לקחת חיים זו הרגשה גרועה כמו למות, הוא היה בטוח. הקרב משנה אותך, ולא לטובה. 

המחנה היה מנחם מאוד. האוהל שלו נראה לו עכשיו בדיוק מספיק, והוא קרס על רצפה, רועד כולו ממאמץ ומדבר נוסף, דבר שלא הרגיש עוד מעולם. הקלה. הקרב נגמר. הוא שרד. דבר לא יכול לפגוע בו עוד.

בחוץ החיילים התאספו, והוא גרר את עצמו מהמיטה. המרפאים חיכו להם במחנה, חשובים מכדי לסכן אותם בקרב אבל לא חשובים מספיק כדי ללכת הביתה. פציעה ברגלו, פציעה שהוא לא חש בה עד כה התחילה להציק לו, והוא סימן למרפא שיבוא. המרפא הסתכל על הרגל התמיהה, תוהה איך החייל שמולו הצליח להגיע למחנה בלי לקרוס. הוא הניח את ידו על הפצע, מניח לארווין להישען אחורה על האדמה היבשה ולהתמכר לחום השמיימי של קסם הריפוי. 

החזרה הביתה תהיה קשה, הוא ידע. לחזור לבית, למשפחה, לחברים… הם לא השתנו, הוא השתנה בהרבה. הוא לקח כל כך הרבה חיים, אפילו לא ידע כמה. הוא נלחם למען מטרה צודקת, אבל גם לא למענה. הוא נלחם לצד אלו שנלחמו למענה, ונלחם למטרה שונה מאוד. הם נלחמו בשביל לנצח, הוא נלחם בשביל לשרוד. 

במלחמה, הוא חשב, אין איש שצודק. כולם טועים. יש דרכים לפתור כל דבר במילים, אבל לפעמים הידיים מחליטות לדבר. אף מפקד בכיר בצבא לא מחליט להילחם בעצמו, מלבד יוריק, ולכן הם לא יודעים מה קורה באמת במלחמה. הם בטח לא לקחו חיים מעולם, לא הרגו אף אחד. הם לא יודעים איך זה מרגיש. הם שקועים במפות שלהם, מתכננים את הצעד הבא של המלחמה, לא חושבים לרגע שמאחורי הפסלונים יש אנשים אמיתיים, שכל חייל הוא איש בפני עצמו, חלק מקהילה גדולה הרבה יותר. 

 

הוא קם ממקומו. הריפוי הסתיים, רגלו נראתה כמו חדשה. הפצע התאחה, משאיר אחריו רק כתם דם קטנטן אחרון וזריקת כאב אחרונה. 

הוא נאנח בהקלה, משחרר מתח שלא ידע שאצור בו. ליבו, שדפק במהירות עד כה, התחיל להירגע. 

נראה שרוב החיילים התאוששו, כי יוריק עלה על הסלע שעליו נאם ביום האתמול. "אנחנו חוזרים הביתה!" הוא הכריז, ונענה בתשואות עייפות וקלות. "היה קרב קשה, כולנו עייפים ממלחמה. בזכות הקרב היום ייחתם הסכם הפסקת אש עם האלפים, ויוחלפו שגרירים בין הארצות. בזכותכם, בזכותנו, בני האדם ישרדו." התשואות היו מעטות עוד יותר. נראה שכל החיילים שואלים את אותה שאלה בליבם: ניצחנו בקרב, וכל מה שהשגנו הוא הסכם שלום?

נראה שיוריק מתחיל לאבד מביטחונו העצמי. בבירור הוא לא ציפה לייאוש כזה. 

ארווין הרגיש צורך לדבר. הוא עלה על הסלע שנשען עליו לפני דקות ספורות בלבד, וכחכח בגרונו. "הדבר החשוב הוא ששרדנו. שכולם שרדו." הוא רצה להגיד עוד משהו, משהו על המלחמה לא צודקת הזאת, אבל הוא לא מצא את האומץ. החיילים שתקו. הם הביטו בו וביוריק לסירוגין. 

יוריק נאנח לבסוף. "אתה צודק. ארווין, נכון?"

ארווין הנהן.

יוריק הסתכל בפניהם של כל אחד מהחיילים שסביבו. רק מאתיים שרדו, ומביניהם כחמישים היו פצועים. "כן. העיקר ששרדנו." הוא הרשה לעצמו לחייך חיוך אחד, שעודד כמה מהחיילים לחייך גם הם. אף אחד לא הריע. כולם ידעו שהם שרדו כי במזל אף חרב לא מצאה את צווארם. לא היה שום כבוד, שום תהילה, שום אומץ בקרב הזה. שני הצדדים הובסו, גם אם בני האדם ניצחו לבסוף.

הדרך חזרה הביתה הייתה שקטה הרבה יותר. כולם הלכו ברגל, כי אף סוס לא שרד את הקרב, מלבד כשמונה, ויוריק הורה להשכיב עליהם את הפצועים קשה במקום לרכב על אחד מהסוסים.

לא היו הפרעות בדרך הביתה, מלבד כמה חיות בר שדרשו בשר מהחיילים בלילות. 

לאחר כמה חודשים של הליכה, ארווין הגיע סוף סוף לביתו. הוא עמד על הגבעה מעל הכפר, מסתכל על החוות הקטנות שבעמק. 

הוא לא הרגיש שייך. הקרב ריסק אותו, הרס אותו, והחיילים בנו אותו מחדש. הוא היה שונה, אחר, גם בנפשו וגם בגופו. הוא כבר לא היה אותו הנער שעזב את משפחתו והצטרף לצבא. הוא היה אדם אחר.

הקרב עושה לך משהו, משהו שאי אפשר להסביר במילים, הוא חשב. הקרב משנה אותך, מוסיף עוד עומק לחיים. הוא כבר לא רצה להיות גיבור, אם להיות גיבור אומר להילחם למען עצמך או למען מטרה אחרת, לא צודקת. כל בני האדם התאחדו ביחד, יצרו קהילה משותפת, אבל הוא כבר לא היה חלק ממנה.

הוא צריך למצוא מחדש את המטרה בחיים, להבין את המשמעות שלו בעולם. 

הוא הסיר את הגלימה השחורה מגבו, שמט אותה על הרצפה ביחד עם הקסדה שלו, ופנה לאחור. הדרך תהיה ארוכה, קשה ומסוכנת, אבל הוא יצליח. הוא יצליח בזכות עצמו, הוא יבין את המטרה שלו. הוא יבין את עצמו. 

הוא התחיל את המסע שלו בצעד אחד, והמשיך לצעד שני. זה לא יהיה מסע מיוחד. הוא לא יהיה גיבור לאחר המסע הזה.

אבל אולי הוא יתקן את עצמו, אולי הוא ירגיש שייך שוב. 

ואולי לא.