חלב חם עם דבש
מאת: ראי דוד מדר
"חלב חם עם דבש." הזקן חייך.
"מה?" הילד שאל בתמיהה, מבט מבולבל על פניו.
"שאלת למה אומרים שזקנים חכמים, מה אני כבר יודע לעשות," אמר הזקן בחביבות "ואני עניתי, חלב חם עם דבש."
"טוב…" ניכר בפניו של הילד שהוא מתקשה להבין
הזקן חייך למראה בלבולו של הילד "תראה, לא מזמן בא לכאן אדם מעניין מאוד, דיברנו. הוא הכין לי תה, בין השאר, לצפות בו היה מרתק-…"
הילד קטע אותו בקוצר רוח "כן, כן, אני יודע, הזקן מהיער שמכין תה לאנשים… אני מכיר את הסיפור הזה…"
הזקן מחייך חיוך גדול יותר "זקן? לא… הוא היה, מה זה… בן שתיים עשרה, אני מאמין, אולי אפילו עשר. היה קשה לראות…"
הילד משך בכתפיו, לא מרוצה, הזקן צחק.
"חכה רגע, אני מסביר… היה מרתק לצפות בו, הוא לקח עלים וכתש אותם והרתיח את המים ומדד סוכר. הכל במהירות וביעילות, הוא הצטיין במה שעשה. זה היה התה הטוב ביותר ששתיתי בכל ימי חיי הארוכים."
הזקן נשען קדימה, מביט בעיניו של הילד המחזיר לו מבט בעיניים פעורות.
"אבל למרות מיומנותו הגדולה, גם אם היה רוצה… הוא לא היה מצליח להכין חלב חם עם דבש כמו שאנחנו, הזקנים, יודעים להכין."
הילד פתח את פיו במחאה "אבל אפילו אני יכול להכין את זה!"
הזקן חייך אליו בהבעה כמעט מתנצלת "אתה תוכל, בעוד זמן רב… אבל חלב חם עם דבש זה משהו שרק זקנים יכולים להכין כמו שצריך."
הילד פתח את פיו בשביל לומר משהו, כנראה להתווכח, אבל הזקן כבר המשיך לדבר. "כן… אתם, הצעירים יותר, יכולים לנסות להכין את זה, לחמם חלב ולהוסיף לו דבש. אבל זה לא יהיה זה, לא באמת… חלב חם עם דבש זה משהו שלומדים כשמזדקנים."
הילד פתח את פיו שוב, נראה שהוא ציפה שהזקן ידבר שוב, כי הוא עצר בהתחלה, אך אז הוא הבין שהוא יכול לדבר ופתח שוב בעיקשות "אבל מה זה עוזר לך? כולם אומרים שזקנים חכמים ממש, אבל אתה אומר שאתם סתם יודעים להכין חלב חם עם דבש?" הילד עיקם את פיו, רגוז ומאוכזב.
הזקן צחק, אך שיעול קטע את הצחוק והוא כחכח בגרונו והמשיך. "סתם? לא… לא סתם, זהו דבר מיוחד מאוד. כל אדם בוגר מעט מגילך יודע מה זקנים יכולים לעשות… ובזכות זה, אנחנו? אנחנו מוזמנים לכל בית… תמיד. כל בית שיש בו לפחות אדם אחד שידע להכין חלב חם עם דבש, ידע מי אני ולמה יש להכניס אותי לביתו. אנחנו… כולנו חברים. בתנאי שאנחנו לא מכירים אחד את השני יותר מדי." הזקן קרץ לילד והמשיך "וכל בית שאין בו זקן, ובכן, הוא יברך כל אחד שיוכל להכין לו חלב חם עם דבש בהכנסת אורחים חמה."
הזקן סיים וחייך אל הילד. הילד שתק גם הוא כמה רגעים לפני שמצמץ ואמר ברוגז "למה אתה אומר כל הזמן 'חלב חם עם דבש'? זה ממש ארוך, אין לזה איזה קיצור או משהו?"
הזקן נשען לאחור, מחייך. "ניסו. ניסו פעמים רבות. זה מעולם לא הצליח. ניסו לקרוא לזה 'חלב חם' או 'שיקוי שינה'," הזקן נאנח בגעגועים "שיקוי שינה… אנשים פעם, וזה היה באמת לפני הרבה זמן – האמינו שהיו מן… קוסמים, או שמאנים, שיכלו להכין שיקויים בעלי כוחות מיוחדים. החלב חם עם דבש עבד ועוד איך… מסיבה מאוד פשוטה, ה'מכשפות' הללו היו זקנות." הזקן עצר לשאוף אוויר, קמטי הצחוק היו ברורים על פניו כשחייך "איש הכפר המודאג היה בא לאוהל של המכשפה הזקנה, מספר לה שבנו לא מצליח להירדם. היא אמרה את המחיר שלה והכינה לילד חלב חם עם דבש, והוא נרדם. כי היא הייתה זקנה, וידעה להכין חלב חם עם דבש כמו שצריך. ואז איש הכפר היה מנסה ללמוד את הדרך להכין את החלב החם עם הדבש," הזקן המשיך בסיפורו, מקפיד לקרוא לחלב בשמו המלא בכל פעם "אבל לא הצליח. רק כאשר גדל והזדקן, הבין הכל."
הילד שתק לרגע, ואז אמר "סיפור נחמד."
אבל הזקן כבר היה במקומות אחרים, מבטו מהורהר. הוא דיבר, אבל הפעם לעצמו "זקנים הם דבר מיוחד, לדעתי. אני אוהב להיות זקן, יותר מזה, אני גאה להיות זקן." הוא אמר, די בשקט, די לאט. הילד המשיך להקשיב לו, תולה בו את מבטו.
"זקנים חופשיים מהרבה דברים שאחרים לא… אנחנו קודם זקנים, לא משנה אם אנחנו דתיים או לא דתיים, מכוערים או יפים, עשירים או עניים. נמרצים או עייפים, נרגזים וממורמרים או עולצים ועליזים. שחורים או לבנים-"
הילד קטע אותו, גבותיו מתקמטות בבלבול "מה הקשר שחורים או לבנים? מה ההבדל?"
הזקן כמעט צחק, הוא חייך חיוך רחב, מרוצה. "אתה גדל בדור טוב יותר, דור שבו אין כבר הבדל. אבל פעם… פעם היה הבדל קשה מנשוא, הייתה אפליה. אתה יודע מה היא אפליה?"
הילד נענע בראשו לאט.
הזקן הסביר "אפליה היא דבר נורא… בעיקר כאשר היא נעשית בחוסר צדק. לרוב היא אכזרית, חסרת רחמים. כוללת בתוכה קהילה שלמה שמהדבר הפשוט הזה, סובלת." הזקן הניד בראשו בעצב. קמטי הצחוק על פניו דעכו כשהבעתו הפכה קרובה להשלמה. השלמה עם כך שמה שהיה היה, אך הוא בכל זאת היה רוצה שמה שהיה, היה אחר. העצב בעיניו היה נורא. עצב של אדם שראה מספיק בשביל לדעת להצטער. ששמע מספיק בשביל לרצות לשנות. שניסה מספיק בשביל להבין שהוא לא יכול.
"פעם…" הזקן נשם נשימה נרעדת, מרים את מבטו מעלה וממשיך באומץ "פעם כל דבר היה סיבה לאפליה… הפלו על פי צבע ומגדר, אמונה וכסף, מבטא ומראה. דעה ומוצא. הכול…" הזקן השפיל את מבטו "אבל גם אז, גם אז זקנים היו חופשיים." הוא הרים את מבטו בחזרה אל הילד. חיוכו היה מעודד "כל זקן היה קודם כל זקן. כך צריך להיות, גם אם הייתי מכוער, הייתי זקן מכוער. אם הייתי טיפש, הייתי זקן טיפש. לא להפך…" הזקן נפנף באצבעו בערמומיות לעבר הילד "אתה זוכר מה אמר לך אביך?"
הילד הנהן במרץ, הוא לא שאל איך הזקן שמע. "ללכת לשאול את הקבצן הזקן." הוא ציטט את האבא. הזקן הינהן לאט "אביך טעה… אני לא קבצן זקן, אני זקן קבצן. אצלנו זה כבר לא משנה… אף שוני לא יגרום לנו להיות שונים, תביא לי זקנים מכל קצוות העולם וכולם יהיו זקנים. אני אוהב את זה, להיות חופשי."
"מתי אני אהיה זקן?" שאל הילד, זה כל מה שהוא שאל. לעיתים נראה כל כך קל לפענח את הבעות פניהם של הילדים – ולעיתים כל כך קשה.
"ובכן, זה לא קורה בגיל מסוים." אמר הזקן, שנראה מעט משועשע מהשאלה, ועם זאת מהורהר. "זה לא קשור לגיל כלל. למעשה, זה מעולם לא היה קשור." הזקן נשען לאחור, כבר לא משועשע. רק מהורהר, כל כולו. כמו הייתה זו שאלה שניסו למצוא את תשובתה במשך שנים רבות, והוא חושב שאולי, רק אולי, הוא יפתור את החידה.
לבסוף הוא נשען לאחור עוד קצת ומשך בכתפיו "אני מניח שהדברים… קשורים זה לזה. כשאתה יודע להכין חלב חם עם דבש, ודאי אתה זקן." הזקן הבליע חיוך והמשיך "מה שבטוח הוא שכאשר זה יקרה, אתה תדע. בזה אין ספק. הזקן נאנח "אך נראה שאינך יודע מה הופך אותך לאחד…"
החייל הגיע. הוא הלך בין הבתים ואסף את המיסים מהתושבים. הזקן לחש אל הילד מילות עידוד וקירב אותו אליו. הם צפו בחייל מגיע אל בית הילד ואוסף מאביו מיסים. ואז החייל הגיע אל הזקן ואל הילד היושב לידו ומביט בחייל בחשש.
הזקן חייך אל החייל "כיצד אני יכול לעזור לך היום?" שאל הזקן בחביבות מעושה, החייל לא חייך.
"מיסים" הוא אמר קצרות. מבטו החודר הקפיא את הילד, אבל הזקן המשיך לחייך כרגיל
"מובן, מובן… כמה זה, תזכיר לי? אה, כן, נזכרתי…" הוא הוציא פרוטה שחוקה וזרק אותה אל החייל.
החייל תפס את הפרוטה וזרק אותה בחזרה על הרצפה "עשרים." הוא אמר בנוקשות.
חיוכו של הזקן לא התערער, אך הילד היושב לידו היה יכול להרגיש את ידו, רועדת מעט. "אתה ודאי מבין, אישי הטוב, שאין בידי סכום כזה…"
החייל לא התרגש "תשלם." הוא אמר, מתעלם מדברי הזקן.
"אבל, אדוני, אין לי את האפשרות הזאת." אמר הזקן, מנסה להעביר אל החייל האדיש את המציאות.
החייל התכופף עד שפניו היו סנטימטרים ספורים מפניו של הזקן. "תשלם, כל האחרים שילמו, אתה תשלם."
לפני שהזקן הספיק לענות, הילד קם ורץ אל ביתו במהירות, לא מביט לאחור. הזקן הביט אחריו, קצת בדאגה. אז החזיר את מבטו אל החייל "אין ביכולתי לשלם, כבוד אוסף המיסים." מילותיו לא היו חפות מארס. החייל ירק בפניו, הזקן עצם את עיניו ומחה את הליחה מלחיו, מעווה את פניו בגועל.
החייל התחיל להרים את ידו כשהילד חזר לפתע. בידיו ערימה של מטבעות "תעזוב אותו! הנה הכסף שלך!" הוא צעק, החייל הסתובב, הוא לא אמר דבר. רק לקח את המטבעות והלך.
הזקן הביט בילד בהפתעה "אני מתפלא שאביך נתן לך לבזבז סכום כה גדול על קבצן זקן."
הילד גלגל עיניים "זקן קבצן." הוא תיקן אותו בחיוך "והוא לא בדיוק נתן לי…"
החיוך דעך מפניו של הזקן "גנבת ממנו?" הוא שאל בשקט.
הילד משך בכתפיו, אבל נראה נבוך. הוא התיישב מול הזקן והשפיל את מבטו "אני אחזיר לו…" מלמל.
הזקן נשען לכיוון הילד והרים את סנטרו בעדינות "עשית מעשה של חמלה, את המעשה הזה היה אמור לעשות החייל. אבל מעט מאוד אנשים טובים נמצאים בעמדות הכוח, ואלו שהגיעו לשם… עמדות הכוח השחיתו אותם." הזקן חייך בעצב. "לפעמים אנחנו צריכים לעשות את מעשי החמלה במקומם. אבל יש דברים שאסור לעשות… כי אם לא משתמשים בה נכון, חמלה לאדם אחד יכולה להיות עוול לאדם אחר."
הילד הנהן, מלא בושה, אך לא העז להסיר את עיניו מהזקן, שהביט בו בעיניים מלאות חמלה. הוא הוריד את ידו מסנטר הילד ושוב נשען לאחור "ובכל זאת, עשית היום מעשה של חסד. תודה, ילדי."
הילד לא הרשה לעצמו להראות שמח, אך הוא הינהן בהיסוס. מרוצה.
"ושחמט." אמר הזקן, מחייך בערמומיות.
"מה?" הילד שאל, מבט מבולבל על פניו.
"שאלת למה אומרים שזקנים חכמים, מה אני כבר יודע לעשות." הזקן אמר בחביבות "ואני עניתי, חלב חם עם דבש. זוכר?"
הילד הנהן.
"ושחמט." הזקן אמר בעליצות. "הרבה אנשים חושבים שכל הזקנים יודעים שחמט, כמה שהם טועים… יותר מחצי הזקנים שהכרתי בחיי לא שמעו בחייהם על חוקי המשחק. אבל," הוא מחייך אל הילד "יש בסיס לשמועות האלה, אתה מבין. לא כל הזקנים יודעים שחמט, אבל כולם טובים בו."
הילד הרים גבות.
"אתה מבין, אני מאמין שאם תלמד זקן, כל זקן, שחמט, הוא יהיה מוצלח למדי. זה טבוע בנו, זה משחק שחוכמת חיים שופעת בו. וזה דבר שלא חסר לנו…" הוא קרץ לילד, הילד נראה ספקן.
"גם אם הם מעולם לא שיחקו?"
"גם אם הם מעולם לא שיחקו." הזקן קבע נחרצות, משועשע.
הילד חייך, מעט ברשעות "אם ככה, רוצה לשחק?"
הזקן צחק "אני יותר מאשמח." הוא אמר לבסוף.
הוא התכופף והוציא מאחורי השרפרף שישב עליו ערכת שחמט ישנה וחבוטה, הניח אותה על רצפת הרחוב המטונפת, והתחיל לסדר את החיילים השחורים. הילד סידר את ישיבתו על הרצפה כך שישב יותר בנוחות והחל לסדר את כלי השחמט הלבנים.
לימים הם שיחקו על רצפת הרחוב, על רצפת הבית, על שולחן עץ. על לוח שהם ציירו בגיר.
זמן היה חסר משמעות בשכונת העוני הזו. הילד לא בדק ולא התעניין איזה יום היום, או איזו שעה. הזמן היה חסר משמעות, אך לא היה מספיק ממנו.
בסופו של דבר הילד גורש מהבית לאחר שגנבתו התגלתה. עשרה מטבעות היו יכולים להיות הכול במקום כזה, והיו יותר מדי פיות להאכיל. הכוונה של האבא הייתה שהילד מיותר, ומזיק. היו רק שתי פיות להאכיל בבית לפני שהילד עזב, אבל זה היה יותר מדי.
הוא לא הגיע רחוק, הוא יצא מהשכונה, דבר שלא הרבה היו יכולים לומר על עצמם. אבל הוא חזר אליה. גם אם זו שכונת עוני אחרת, מה זה משנה? זה אותו הדבר… אותו הדבר… שם הוא היה, ולא היה לו מקום אחר ללכת אליו.
הוא לא פגש בכל שנותיו אדם חסד, ומעשי חמלה מעולם לא נעשו כלפיו. הוא ויתר על התקווה שהם יעשו. הוא ויתר על התקווה בצעירותו, ובזקנתו. לעיתים דפק בבתים והציע להכין חלב חם עם דבש. אלו היו הרגעים הטובים ביותר. אבל הם לא הספיקו בשביל להחזיר את התקווה, הוא כמעט חשב שזקנו מהעבר שיקר לו. אבל הוא ידע שזה לא נכון, הוא פגש זקנים, הם חייכו אליו, או הניפו את ידם בעייפות, או הינהנו לעברו בלאות. זה לבדו היה מספיק בשביל להחזיר לו שביב מהתקווה.
נכון, הם לא היו עם, או קבוצה, או קהילה מגובשת. הם היו מפוזרים בכל פינות העולם, זרוקים איפה שהיה מקום, או יושבים על כסאות של זהב. כל אחד מהם מצא את דרכו למקום אחר. אבל לא משנה אם הם היו דתיים או לא דתיים, מכוערים או יפים, עשירים או עניים, נמרצים או עייפים, נרגזים וממורמרים או עולצים ועליזים או שחורים או לבנים. הם היו קהילה.
אז תמיד, אבל תמיד. לא משנה כמה מיואש היה, כמה שקוע בבוץ. כמה מדוכדך או עייף או סובל. הוא זכר את זה, והוא החזיר חיוך.
ואז הגיע הילד.
מובן שהוא שאל את השאלה, באותו מבט נרגז ולא מרוצה שהיה על פניי לפני זמן רב. מובן שהתשובה שלי לא סיפקה אותו, מובן שהוא היה מבולבל. בדיוק כמו שאני הייתי.
הסברתי.
