מאת: אסף סלע

עזריאל הכהן

אלפי שנים התפללנו לאל, למשיח, לגואל. האמנו שיש יותר מאיתנו.

ואז הם הגיעו. 

שניים עשר אלים הגיעו לעולמנו. ראשם נישא מעל העננים. שרירי הפלדה שלהם בהקו באור השמש, צעדיהם גרמו לאדמה לשיר. 

האלים הילכו על פני האדמה, הסתובבו ביננו. רצינו לדעת הכל. לקחת את כל מה שהיה לאלים לתת. ללמוד אותם. 

לא יכולנו ללמוד אותם כפי שנמלה אינה יכולה ללמוד אדם. 

כעת עומדים הם דוממים בקצה המישור החולי, היכן שקו הרכס פוגש במישור, במקום בו בנינו את המקדש. מבטם קדימה צופה אל ישובנו, כמו להזכיר לנו שהם שם, שהם מסתכלים עלינו, להזהיר אותנו.

 

יחיאל הנבחר

תמה הסעודה ותם המשתה. הכוהנות החלו לצעוד. שיערן הלבן נשרך אחריהן, וכמו היו לו חיים משלו התמקם סביב צווארן המוארך רק כשעצרו מלכת. שמלות לבנות שקופות גילו הרבה מגופן החטוב, מעורן האדמומי ומידיהן הגרומות, אשר נשאו בקלות לא מוסברת קערות אבן שנראו ליחיאל כבדות. הוא ניסה למקד מבטו ברגלי הפסל הדומם הניצב לפניו.

התופים רעמו. טאם. טאם.

הן צעדו עוד צעד לפנים והוא חיכה. עוד מעט. הוא הנבחר. הוא ועוד אחד עשר צעירים מבין המושיעים.  

התופים קראו לו לגשת. קרקע חולית ליטפה את רגלו היחפה כששם פעמיו אל קשת הכוהנות. מעליו נישא פסל האל. פיהו פעור לרווחה. שיניו כשורה של חרבות, פרוסות זו לצד זו, לרוחב לסתותיו. כל שן גבוהה מאדם. התופים הכו שוב. זהו הסימן.

טאם טאם.

הכוהנות הניחו את הקערות מידיהן וניגשו אל יחיאל. אצבעותיהן העדינות ריפרפו על גופו. חלוקו הוסר מעליו והוא ניצב עירום אל מול פסל. אחד מתוך שניים עשר פסלים שניצבו בשורה צמוד לקיר המקדש.

הכנות של שנים התנקזו לרגע אחד. רגע ארוך שהתחיל לפני יממה. כשעלה שמו להיות בין העולים אל האלים.

 

עזריאל הכהן

המעלית עשתה דרכה אל על, לאורך יריכיו של הפסל המרכזי, הגדול מבין התריסר, לאורך גוו המקומר, חודיו הכסופים, אל ניביו ואז לכיוון עטרת ראשו. בין שני טופריו המכוונים למעלה על מנת לסמן את השמים. המעלית נבנתה מזכוכית שקופה כמו כל המבנים שלנו. כדי שנוכל לראות את האלים והם יוכלו לראות אותנו. 

יוכלו לראות שגאים אנו בפשטותינו, בצניעותנו, בכבודנו. ושאיננו זוממים דבר.

המקדש הוקם דווקא על חורבותיה של העיר הישנה. עיר שהוקדשה לאלים שלא נראו מעולם אלא בדמיונם של אנשים. אלים שלא טרחו לברך את מאמיניהם בנוכחותם אף לא פעם אחת.

אלה שבחרו לא להציל את עולמם ואותנו. אלה שלא יכלו להושיענו מהמצב הנוכחי. מן האלים החדשים.

המעלית השקופה הגיעה לראש הפסל ועגנה למבואת החלל המרכזי. פסעתי החוצה אל רצפת האבן והמשכתי בהליכה איטית בין תאורי הקרב החרוטים על קירות האבן. אלים לוחמים באנשים. בנמלים, באלו שהעזו להתנגד. גובהם נישא אל על, טופריהם נשלחים לצדדים. 

גם ביחס לאלי אבן אלו, גובהי איננו אפילו חצי טופר. 

טופר היה כל שהיו צריכים כדי לקצור את טובי לוחמנו. אחר כך את כל צבאנו. אז ידענו כי אלים היו הם. עורם לא חדיר, כוחם לא יפוג.

 

יחיאל הנבחר

קבוצת שומרים התקדמה לכיוונו של יחיאל. בבואתו העירומה אשר הביטה אליו על גבי שריונות הקרב השחורים שלהם, קופצת מאחד לאחד, כאילו היתה זו היא שנעה.

השומרים כאחד, שלחו כידונם לפנים בתנועה חדה. הכוהנות התרחקו מיחיאל והחלו סובבות אותו בצעדים מתואמים. בקצב אחיד. ואז התכופפו אל הקערות שכמו חיכו שם לתורן. הכוהנות טבלו ידיהן בנוזל השחור שמילא את הקערות והחלו מושחות את גופו בחומר הצמיגי.

ידיהן נעו על עורו בתנועות ארוכות. נדמה היה שנעות הן בתיאום עם פעימות ליבו המרוגש בתוך חזהו, מחליקות על שריריו ומלטפות כל פינה, מאצבע רגלו, עד ראשו הקירח.

טאם טאם.

מחשבה אסורה התגנבה לראשו. אלמלא כוהנות היו, הרי שהיו מושא כל אדם. נבחרו בקפידה עוד מינקות. מאז לא נחה עליהן עין גבר. למעט בטקסים. הן השער. הדרך אל הישועה. איברו מזדקר ללא כל שליטה. הוא לא חש מבוכה. כל נים בגופו מרוכז. מאז שנולד. הוא רק חיכה לריקוד. שם יראו הכוהנות עד כמה הוא מוכן.

טאם טאם.

 

עזריאל הכהן

יכול האדם הפשוט לומר שבנינו את המקדשים האלה בשביל האלים. אך בשבילנו בנינו אותם.  כדי שיראו שאנו יראים אותם, שיחוסו על בנינו ויותירו לנו לחיות. בנינו את המקדשים בשביל להודות להם על זה שהם לא עשו לנו את מה שהם עשו לכל השאר. 

הקירות מימיני ומשמאלי מספרים איך, בקלילות בלתי נסבלת, ביום אחד, שניים עשר האלים הקדושים מחקו את כל התרבות המקולקלת והמקוללת שלנו. שבטים שלמים ורק אנחנו זכינו. 

הדורות הקודמים חלמו על אלים ולא זכו לחיות איתם. אנחנו יחידי הסגולה, אשר זכינו לחיות לצד האלים.  העם הנבחר, למרות שמכמה עמים באנו.

 גדולים וכבירים הם האלים, כוחות קסם יש להם, שירת מכונות ההשמדה שלהם תכלה צבאות. 

ועדיין היו כאלה שהתנגדו, שלא האמינו. 

הכופרים התאספו מכל רחבי העולם למתקפה מרוכזת אחת.

האלים חיסלו אותה בחוסר מאמץ. נקישת אצבע.

היוכלו נמלים על אדם? 

היו שאמרו שהם עונשנו. על כי המלכנו את עצמנו אלים, לאלו שחיו במחיצתנו. שתינו חלבם, אכלנו את בשרם. הכחדנו כל בעל חי בסביבתנו, מחצנו כל חרק שהפריע את מנוחתנו .

למרות הכל אנחנו בחרנו לחיות. אנחנו מאמינים אמיתיים והוכחנו להם את נאמנותנו.

 

יחיאל הנבחר

הגיע רגע הריקוד. חום עטף את גופו של יחיאל, שמחה מילאה אותו. המעגל נסגר סביבו. הכוהנות החלו נעות באיטיות כמו בד לבן תלוי על חבל ברוח בוקר קלה. קפלי שמלתן ליוו את ידיהן שעלו וירדו. נעטפו בשיערן שגלש מצווארן, שפתיהן מלמלו לחש שלא הצליח להבין. אולי בואובואובואו. הוא החל לנוע. התופים כמו הניעו את אבריו.

טאם טאם

קצב התופים גבר וכך קצב תנועתו ותנועתן. גופן נמתח עם כל תנועה של הריקוד, עיניהן נפתחו לרווחה והתכסו בשחור כמו החומר שנמשח על גופו. רוח האלים אחזה בהן. לא היה לו ספק. הרגע קרב. הן תיקחנה אותו ותישאנה אותו אל ההיכל.

טאם טאם, התוף מסכם. 

החלק הראשון תם.

 

עזריאל הכהן

האנשים ששרדו את הטופרים, את הקסם, את הטילים. ברחו אל המערות. לא ידענו אז את כוונת האלים. את רצונם. היו הם אבותינו אשר הובילו את האלים אל המערות. למצוא את הכופרים.

האלים השמידו כל אחד ואחד מהם. ולא די היה להם בזאת. 

נשאנו עלינו את עונשם. האלים לקחו את טובות בנותינו ככוהנות, והתחלנו לבנות את המקדש.

הם בתמורה לימדו אותנו את הטקס. 

 

יחיאל הנבחר

שש כוהנות צעדו לפניו ושש אחריו. 

יחיאל פנה אל במת העץ העגולה ונעמד במרכזה. השכינה סבבה אותו, השמיים ירדו לאסוף אותו אליהם, כפות רגליו ריחפו מעל האדמה והוא התרומם, נישא באוויר. כוחם של האלים. הם היו סביבו.

הוא ריחף בין הכוהנות, ראשו פנה אל השמיים אל ראש פסל האל. איבריו נמתחו לצדדים. כולו עונג והתרגשות.

רק כאב קטן הזדחל פנימה. עלה במהירות לפני השטח. התפשט על פני העור. אולי היה זה החומר שציפה את גופו. הוא ביטל מחשבתו. כאב מתוק הוא זה. כאב ההקרבה. כאב הנבחר.

טאם טאם

 

עזריאל הכהן

צעדתי לעבר ארון הקדושים. שם קבורים אבותינו. אלו שכרתו ברית עם האלים.

בין הארון לקיר ישנו חלל נסתר. אפילו מן האלים. 

ירדתי במדרגות שרק מקימי המקדש ובניהם ידעו על קיומן. מאחורי התבליט שתיאר את בריאתנו מחדש.

שם חיכו לי חננאל, ישואל ועשאל. 

שם אנחנו התפללנו. 

לו אבותינו היו יודעים.

לא לאלים החדשים התפללנו, אלא לאל הקדום. שיבוא ויקח אותם מפה.

אך היום לא רק תפילה בליבנו.

כל אחד הביא מרכיב אחד. לכל אחד היה תפקיד.

ערבבנו את המרכיבים וחילקנו ביננו את הנוזל הירקרק בדרך חזרה, לא היה צורך לומר דבר.

הלכתי חזרה לאורך הקירות מפוסלים. אחד אחד ילכו גם הכוהנים האחרים לפגוש את הנבחרים. להכין אותם לטקס.

הקרב על העיר העתיקה תואר על ידי אבותנו כאילו היה הוא סיפור גבורה, אלא שמאחוריו היו רק טבח וזוועה. 

ככה הם הסיפורים. עיוורים לפצוע הקמל בשדה הקרב. משיתים אורם על המנצח, שיערו זהוב מבטו אל האופק. רק שהפעם לא היה שיערו זהוב. תחתיו היו אלה יצורים גבוהים דמויי נמלים בתוך מכונות מלחמה עצומות, אותם הכתרנו עלינו. 

 

יחיאל הנבחר

הכאב איננו מתוק עוד. ידיו של יחיאל איימו להיקרע מגופו הוא עלה גבוה עוד ועוד. הוא רצה להתכווץ מהכאב. לכנס אליו את איבריו, אך הם נמתחו מעצמם. כאילו לא לו השליטה בהם. הוא חיפש האם יוכל להרגיש חלק מגופו. איבר.

הוא שמח למצוא את כפות רגליו. לפי הסיבים הדקים אשר דקרו את רגליו, היו הן מונחות על במת עץ. הוא חשב את עצמו מרחף אבל תחת זאת עמד הוא על משטח עץ לבן. המשטח עלה מעלה מעלה, אל עבר פי הפסל. כוחם של האלים משך אותו אליהם.

משטח העץ חלף על פני הטופרים הענקיים שקרעו צבאות שמחקו ערים, שהיו משמידים את כולם, אלמלא המושיעים. הנבחרים. והוא בינם. הוא כמותם. הוא נבחר להיות מושיע. רצה להיות. ניסה להיות. אבל הכאב רק גבר. 

אולי בחרו בו בטעות. אולי היה הוא חלש. למרות כל ההכשרה שעבר. אולי אינו ראוי להיות מושיע. להיות כמו אלו לפניו.

טאם טאם 

הוא קרב לפה הפעור. 

טחח טחח. 

חניתות השומרים היכו באדמה. הכאב חדר מעורו פנימה. לעצמות. לכלי הדם. קרע אותו מבפנים.

טאם טאם

הידיים מיאנו לזוז. מלמול הכוהנות נישא אליו ממטה, כלחישות של אש על אוזניו. זו האוחזת בשדה קוצים יבש.

כנמלים קטנות, הקהל נאסף תחתיו. לפני הקהל עמדו השומרים. לפניהם מעגל הכוהנות. עיניהן השחורות בולטות על פני גופן הלבן ושמלותיהן הצחורות, כאבקנים על פני שושן. פרח, שדה של פרחים ויחיאל ריחף גבוה מעל כולם. 

ממקומו הבחין בפסלים הנוספים. בתחתית כל פסל פעור פה ניצבה אותה במה. אותו מתקן. מעל כל מתקן משטחי עץ צרים שנישאו גם הם אל על. על גבי המשטחים עמדו צעירים ערומים, משוחים בנוזל השחור. כמוהו. איבריהם היו פשוטים לרווחה. כולם עשו דרכם אל פיות האבן, הפעורים לקבלם.

רעד עובר בגופו, אולי פחד הוא זה. ודאי צינת בוקר סתמית. יחיאל דוחק אותה ממוחו.

הבמה קירבה אותו לפה פסל השליט. החומר על גופו התקשח כאבן, מנע מגופו לזוז.

יחיאל התאמץ, גופו הצעיר והחסון הצליח למרוד בכבליו והוא הצליח להזיז צווארו, להביט לצדדים. 

צל הפיות הפתוחים של האלים נפל על הצעירים ומשטחי העץ שעליהם עמדו.

טאם טאם

יחיאל הבין. הוא ניער את ראשו בניסיון להתיר את העמימות. אולי יצליח להזיז את גופו ולברוח משם.

זיעת המאמץ נטפה על פניו והתערבבה עם הנוזל השחור, טישטשה את ראייתו. הוא נזכר באביו שאמר 'הרבה יותר טעים, כשהעגלים מפוחדים'. אביו הסביר לו שהחומר שמפריש גופם של העגלים כשמכים אותם, מרכך ומוסיף טעם לבשר.

לחישות הכוהנות הפכו ליללות עולות ויורדות. בואובואובואו אנחנו מוכנים.

שני עיגולים לבנים בקעו את החלל השחור בתוך הלסתות השחורות שנישאו מעליו. יצור בתוך יצור. יצור הוליד יצור. הוא לא בטוח.

יצור בדמות אל אך בגובהו של יחיאל התהלך בחלל פה הפסל לפניו, יצא בחששנות לעברו של יחיאל. יחיאל הסב מבטו לצד. כתמים שחורים עשו דרכם מתוך הפיות של האלים לאורך הלסתות הפעורות של הפסלים לעבר הצעירים האחרים.

עיניהם נקודות זוהרות כמו צלחות גדולות. פסים פסים, שיניי זכוכית מבריקות.

ניבים לבנים. טופרים צהובים. הזדחלו החוצה מפיות חשוכים.

ריר נזל מניבים. ריח בשר שנרקב עלה באפו. היצור שלח זרועותיו והן עטפו את גופו של יחיאל. הוא רצה לברוח. רצה לצעוק.

הצעירים המשוחים שחור לא היו נבחרים. מנחה הם. לא מנחה. מזון. 

פחד. אימה. ככה הכי טעים. הוא חשב על משפחתו. הם לא כאן איתו. לא אביו לא אחותו. הם הזהירו אותו. ניסו להניא אותו. להציל אותו. לפני שהצטרף למושיעים.

ניסיונותיו להיחלץ מזרועות היצור כשלו, אך השילו עוד פיסה מהטשטוש שאיים להשתלט עליו. קצוות לשון ארוכה עטפה אותו. ריח מיוחד. ריח חמוץ. כנראה זה היה ריח האלים.

הוא יכל רק לצפות בלשון המתפתלת סביבו. בועיות קטנות כיסו את עורו, התנפחו והפכו לכדורים אדומים וגדולים. עורו נחרך. אבל עדיין, לא הצליח למשוך לאחור את ידיו.

בשר שרוף הגיע לאפו. ריחו שלו. החומצה עיכלה את עור זרועותיו. לשון נשלחה לאחוז בצווארו של יחיאל ומשכה את גופו לעבר היצור שמולו.

הוא בחן את זרועותיו. את כרסו. האלים לא בחרו אותו. הם גידלו אותו. ראשו נע לצדדים והוא הצליח לראות את שאר הפסלים. הצעירים נגררו לאט לתוך פי הפסלים עוד מעט ויבלעו בתוכם. 

גורל ארור שמחכה גם לו. 

טאם טאם.

הכאב התגבר. כל עורו ביעבע, התנפח, התקלף. ריר חומצי נטף ממנו ושרף את אבריו.

הלשון ניסתה למשוך אותו אל החשיכה אבל הוא הספיק להסית מבטו לצד. כתמים שחורים החלו לנפול מפיות הפסלים. גופות יצורים. חלקם צללו מטה והתרסקו אל הקרקע החולית. חלק נותרו תלויים משיני האבן. רובם נותרו ללא תנועה. יחיאל בחן אותם. חלקם, כך יכל לראות, עדיין פרכסו על האדמה. 

הוא נזכר במילים שאמר לו הכוהן. "אל תפחד" הוא אמר לו. "גורלך אולי ידוע, אך  הוא אינו גורלם של האחרים". הוא חשב שהכוהן חלק איתו מילים קדושות, דיבר על האלים. יחיאל טעה. הכהן דיבר על האנשים.

הכוהן ידע שהטקס הזה יהיה שונה. הוא שפך את החומר הירקרק לתוך גרונו של יחיאל לפני שיחיאל יצא אל הטקס. 

יחיאל נמשך פנימה אך התעקש להשאיר מבטו על הרחבה. לחש הכוהנות נדם. התופים עצרו. רעש מהומה וזעקות תפס מקומם. המון רץ ונדחק אל השומרים. חלק מהשומרים ניסה להילחם מעט, עד שהמון המתפרץ שלף את חניתותיהם מידם. מספר שומרים הסתובבו והצטרפו אל ההמון בזמן ששעט לעבר גופות האלים שהיו פרוסות תחת הפסלים, על הקרקע החולית. 

סביבם כמו צבועים, התקבצו האנשים והשומרים או אחרים ודקרו בחניתם את הפגרים.

הוא הפנה פניו קדימה. בחן את היצור שמולו. היצור לא היה מודע לדבר. אולי חיכה לרעש התופים. 

ראייתו של יחיאל התערפלה והוא לא חש יותר בגופו. לוע היצור נפתחה ושיני הזכוכית עטפו את ראשו של יחיאל, אבל יחיאל לא פחד. הרעל היה בדמו והוא יתפשט ביצור מולו. כמו בכל האלים. רעל מהיר ויעיל. כזה שמנע מהיצורים האחרים להזהיר את היצור שמולו. מנע מהיצור את הידיעה שחבריו כבר לא בין החיים. הוא הרכין ראשו בהכנעה מזוייפת וכשחש את שיני הזכוכית על גבו וחזהו, חייך ועצם את עיניו.