כוכב הַלַּגֵינָה

מאת: לאה בן שלמה

א. רעש

 

אִימְפֵּלְדֵרִי-שְׁבָּמְ-קַנטוּרָא-דְרוֹג, המכונה בקיצור אִימְפֵּלְדֵרִי-שְׁבָּם, עמד בצד המסלול השחור אפור, מנסה להשיב ללבו המשתולל את קצב פעימותיו הרגיל. צפירה נוקבת איימה לפני רגע להשמידו, כשרחפת הקרקע המקומית מחמיצה אותו בקושי, מותירה אותו תוהה מדוע הנהג הזועם נחוש לפגוע בו. 

הקולות על כוכבית אַדוּרָנְסִידוֹן P..M 7300 זווית ריבועית ~90 , או בקיצור פלניטום מילק ארץ, היו חדים ומאיימים מהצפוי על כוכבית כה זעירה. לא פחות מכך היו הצבעים בוהקים ומשתנים, שוכנים זה לצד זה בהיגיון בלתי נתפס. לרגע אחד ביקש את נפשו לשוב אל רכב החלל, לנעול את הדלתות מאחוריו ולהורות לטייסים לזנק משם והלאה. 

"הרגע, אִימְפּ." אמר לעצמו "נשום עמוק. דבק במשימה" 

בטרם הרכיב את משקפי המיתון, טפח על זרועו שלו בשתי אצבעות. לוח מלבני שקוף הופיע על חלקת זרועו והחל מהבהב. הוא רפרף על הצג בקצות אצבעותיו הדקות. הלוחית התעוררה לחיים. הוא שנא לראות את פנים איבריו מבעד ללוחית. אולם פקודות המבצע היו חד משמעיות. עליו להשתמש בציוד המובנה של המחלקה לקשרי חוץ, ולא בקַשָׁר החיצוני המיושן שירש מאביו שירש אותו מאבי סבו. הוא מיהר והקליד את קוד הפתיחה. מפת האזור החלה להתרקם כנימי דם משתרגים. חיצים ירוקים הורו לו להמשיך בדרך הסלולה לכיוון השטח המיושב ומשם כיוונו אותו אל יעדו.

רחפת קרקע נוספת, המכונה בפי יושבי הארץ "מכונית", חלפה על פניו בקול שריקה שגירה את עצביו והבריח אותו משולי הדרך. הוא נותר לעמוד נרגז וחסר אונים.

רצון עז לשינה תקף אותו מרגע שהסיר את חליפת המגן מגופו. הוא נאלץ לבלוע גלולות התעוררות כדי להיות מסוגל להמשיך בדרכו. השפעת הגלולות הזניקה אותו בדילוגים גדולים ומהירים מדי לכיוון אורות העיר, והוא נאלץ לשוב על עקביו, לבדוק את מקומו במפה ושוב להתקדם. כך היה קופץ הלוך ושוב פעמים רבות, מנסה בכל כוחו לא לאבד את הדרך.

בסופו של דבר עלה בידו להתכוונן ולהגיע אל בית מספר שש ברחוב השִקמה ולהחליק מעלה אל הקומה השלישית. הוא הושיט את אצבעו העדינה ללחוץ על פעמון ונעצר, חושש מהרעש שעלולה להפיק לחיצתו. עדיין הדהדו באוזניו הרעשים המחרידים שקידמו את פניו מרגע רדתו מהרחפת. הוא כיוון את הלוחית ל'הוראות לפתיחת דלת ארצית – חלופות'. על הצג הופיעו ההוראות: "כופף אצבעך והכה בפרק הבולט על לוח הדלת." הוא  נקש בעדינות.

האיש שפתח לפניו את הדלת, היה בן הארץ. האיש היקר, פרופסור שָקֵד, היצור שהפך אישיות ידועה בקהילה המדעית של כוכב הלַגֵינָה, או כפי שכונה בכלי התקשורת של הפלנטה: בּוֹסְטִימוֹ-לֵגִינֶאָרְצִי-מַטִישְׁקוֹ-פַּחִיבָּר-המתורבת.

יליד הארץ חייך אליו ושידר אל מוחו בלגינית רהוטה: "ברוך בואך, אִימְפֵּלְדֵרִי-שְׁבָּמְ-קַנטוּרָא-דְרוֹג. כבר התחלתי לחשוש שלא תגיע" 

הצצה חטופה בשעונו הראתה לאורח שהגיע ליעדו שלוש שניות לאחר המועד שנקבע. פניו הצהיבו. "צר לי על האיחור," שידר בלחש "היו לי קצת בעיות בהתקדמות ובנוהלי פתיחת דלתות. נוכל להשיב את הזמן האבוד אם נצא מיד לדרך"

"במושגים ארציים הגעת בדיוק בזמן. "אמר פרופסור שקד" אני פשוט נרגש כל כך עד שאיבדתי את סבלנותי" 

רחש מאחורי גבו הרתיע את האורח. פניו החלו להחליף צבעים והוא נמלט אל פנים הבית. הפרופסור, מיהר וסגר את דלת הכניסה. טריקת הדלת הקפיצה את אימפלדרי שבם. הוא כיסה את פניו. הפרופסור ניגש אליו להרגיעו. כשאחז בידו נרעד האורח ונרתע, מפיל ערימת נירות שעמדה על שולחן הכתיבה. הוא ניסה לאסוף את הניירות אך הם נשמטו מבין ידיו הרועדות. הפרופסור מיהר לאסוף את הניירות, מבקש להשיב את שלוות רוחו של האורח, שהפך כחול סגלגל. 

"הרעש מאחורי, מה זה היה?" שאל האורח

"זו השכנה, אדליקה האדומה. היא סקרנית במקצת." ענה פרופסור שקד "ודאי גרמתי לה למפח נפש גדול כשהספקתי לסגור את הדלת בטרם הבחינה בך. חשוב לה מאוד לדעת מי בא ומי הולך. אנא, שב." הוסיף "בעוד רגע אהיה מוכן לצאת לדרך."

ב. קהילת חוקרי החלל

 

ידיו של פרופסור שקד רעדו כשאסף את חפציו. עשרים שנה הוא חקר את הכוכבית לגינה, ללא תמיכה ותקציבים, מאחר ואיש לא רצה להאמין לו שגילה פלנטה אשר טובי חוקרי החלל לא הבחינו בקיומה. הוא המשיך לחקור ולעקוב אחר מהלכה עד אשר גילו חובבי התקשור הלגינים את האותות ששודרו אליהם מכוכב הלכת המכנה את עצמו ארץ. הם לא העלו בדעתם שרק אדם אחד עומד מאחורי ההתחברות הבין כוכבית הרחוקה ביותר שנודעה עד כה. אותו מדען הצליח ליצור  עמהם קשר, לאחר שפיתח מכשיר תגבור טלפאתי, שבאורח פלא נלכד בתדר הלַגֵינִי והחל לשדר מלות דיבור. מאות בלשנים ומפצחי קודים עמלו עד שהצליחו לפענח את השפה המשודרת. הם איתרו את קו התקשורת ושילחו אל החלל אותות תשובה. כשנקלט התדר המבוקש שודרו החדשות בכל אמצעי התקשורת הלגינים. רבים מתושבי הפלנטה עקבו אחרי ההתקשרות בלהיטות. כל מלה שנקלטה, כל מבע, הפך לשיחת היום. הם נתחו את המלים, ניסו להבין את פירושם של מושגים שלא היו מוכרים על כוכבם ודנו בתשובה שמן הראוי שתישלח.

פרופסור אברהם שקד שיתף את חבריו למחקר באוניברסיטת תל אביב בתגליתו, ובקש להקים צוות מומחים, שישכנעו את המוסדות האקדמיים והמוסדות הממשלתיים לממן ייצור מכשירי קשר ארוכי טווח ולוויין תקשורת, אותו ישלחו לחלל, יקלו על הקשר ויקצרו את זמן הקשר הבין חללי. 

אולם איש מבין קהילת החוקרים לא התעניין בתגליתו, לא האמין לדבריו, ואיש מהם לא הצטרף אליו לפיתוח המיזם שהגה. חלקם לעגו לו. חלקם התעלמו ממנו. אלה אשר האמינו לאפשרות שגילה כוכב חדש, התרעמו על כך, שדווקא הוא, פרופסור שקד הצנוע, יתפרסם כמגלה עולמות חדשים ולא הם עצמם. הם דאגו לבודד אותו ולהרחיקו מהקהילה, והפיצו שמועות ש"אברום שקד מאבד אחיזה עם המציאות". 

לא קשה היה להאמין דווקא לגרסת המתנגדים, למראה הפרופסור הבלתי מוכר וידוע עד כה, המתרוצץ ופועל במעבדתו מבוקר עד ליל, ולפעמים גם נותר ער כל הלילה. שערו הפרוע ובגדיו הקמוטים בבוקר, רוחו הנסערת לאחר תקשור קדחתני וקריאת סימנים, חיזקו את הרושם שאברום קשישא הולך ומאבד את צלילות דעתו. 

בטרם שלח הפרופסור את המאמר החושף את תגליתו לפרסום במגזין היוקרתי "קופרניקי N.D", שבחסות הקהילה הבין לאומית לחקר המדעים הפלנטאריים, קרא שוב את רשימותיו והחל להסס אם לשלחו. שמץ מהאווירה העוינת סביבו החל להתגנב לתודעתו. 

ניסיונות השכנוע של פרופסור שקד, שניתן להרחיק בחלל עשרות שנות אור על ידי שימוש בכוח מוחי טלפתי מוגבר, נתקל בתגובות ביטול, לעג ולכל היותר אדישות מתנשאת. תקשורת שונה מזו שהכירו, שאינה נסמכת על קשר לווייני אלקטרוני, לא התקבלה על דעתם של עמיתיו. הוא וחשש שעם פרסום מאמרו, מדעני החלל יכחישו כל אפשרות של יצירת קשר עם כוכב כל כך מרוחק באמצעות שיטת השידור המחשבתי הטלפאתי. הפרופסור הבין שאם ימשיך להתעקש, יאבד גם את תקציבי המחקר הדלים שניתנו לו עד כה עבור המחקרים שהטיל עליו המכון. וגרוע מכך, מתנגדיו ינצלו את ירידת מעמדו ויינקטו אמצעים להדיחו ממשרתו. כדי שלא ייאלץ להרחיק ממעבדות המחקר וכדי שיוכל להמשיך ולתקשר מהמכשירים שבנה, החליט להמשיך את מחקרו בסתר, כשהוא שב לפעילותו הרגילה למראית עין, בתוכנית החוקרת יחסים, משקלים ואחיזה מגנטית בין כוכבי השביט במעגל הפנימי של שביל החלב. הוא החליט שאת תוצאות מחקריו על הכוכב החדש שגילה, שאותו כינה לָגֵינָה, הוא יחשוף כשיהיו בידיו הוכחות שאין להפריכן.

ההתקשרות המופלאה עם לגינה, לוותה בחילופי מחשבות והעברת מידע ותבונה, והביאה את מנהיגי הכוכב להחלטה להזמין את הפרופסור לביקור בעולמם. החלום של יצירת קשר עם עולם תרבותי אחר בגלקסיה הסעיר את הלבבות. חובבי כוכבית אדורנסידון M..P 7300, (היא כוכב ארץ) קיוו שנוכחות מוחשית תשנה את יחס החברה הלגֵינית אליהם, ולא ייחשבו עוד כתימהוניים והוזים. 

אברהם שקד נענה להזמנתם, מוכן להסתכן במסע בין כוכבים, בחסות חברה שתכונותיה עלומות, ובלבד שיקדם את מחקרו וישפוך אור חדש בידע האנושי על החלל. מאחר ולא זכה לתמיכה מצד המוסדות הארציים לחקר החלל, שלחו הלגינים רכב חללי שיביא אותו אליהם. 

 

ג. שינוי בתכנית

 

היה זה אִימְפֵּלְדֵרִי-שְׁבָּם, מפקד בכיר בסיירת הגלקטית, שנבחר לצאת עם צוות החללית ולהביא את הפרופסור בשלום אל כוכב הלגינה. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה התקרבו אנשי הלגֵינה אל כוכבית אַדוּרָנְסִידוֹן  P..M 7300. בהיותם בקיאים בתולדות המין האנושי על הפלנטה, נמנעו אנשי קהילת המחקר הלגינים ממגע עם תושבי הארץ. אימפלדרי שבם היה הראשון שאמור לחדור לאזור מיושב ומאוכלס באותם יצורים הפכפכים, ולהיפגש פנים אל פנים עם אחד מהם. 

מסעו בן השלוש שנים בחלל הביאו בשלום אל יעדו. מחצית משימתו בוצעה. 

עד לרגע זה התגבר על הקשיים, על הרעשים הצורמים שאיימו על שפיות דעתו, על האוויר הכבד שהכביד על ריאותיו ועל מסלולי התנועה המוגבלים שהאטו את תנועתו. הוא הצליח להגיע אל יעדו. בנין מרובע, אפור וחסר חן ברחוב שיקמה שש, קומה שלישית קו נטוי חמש. 

במבט מהיר סקר את מבנה הדירה, את המטבח על אביזריו, חדר השינה, השירותים. את התמונות אכסן במאגר המוצמד לעורפו. הוא הבחין בפרופסור שקד שגוחן מעל שולחן הכתיבה.

שלא על פי התוכנית המוטבעת בלוח, לוקח פיסת ניר ורושם: גברת אלכסנדרה היקרה 

"אתה מבין," הסביר הפרופסור "שכנתי אלכסנדרה מהקומה הראשונה, אישה יקרה, נוהגת להעלות אלי מדי יום שלישי מרק עדשים חם. היא טוענת, במידה רבה של צדק, שכגבר שחי לבדו איני דואג לתזונתי כראוי. מאחר ואינני רוצה לגרום לה לדאגה מיותרת, אכתוב שנסעתי לזמן מה" הוא סיים לרשום והניח את הפתק בכיסו, כדי להצמידו אל דלתו בדרכו החוצה. אימפלדרי- שבם הציץ בשעונו.

בטרם פתח את הדלת היסס פרופסור שקד רגע קל ואז אמר: "אני חושש שיתכנו שינויים בתכנית המקורית"

פניו של אימפלדרי-שבם הפכו צהובים מדאגה. 

"עוד שינוי?"

"למה כוונתך? עדין לא הצבעתי על שינוי מלבד זה שאני עומד לדבר עליו" 

אימפלדרי שבם הצביע על הפתק שבידי הפרופסור. 

"זה איננו שינוי. זוהי תוספת"

"תוספת היא שינוי" עמד אימפלדרי שבם על דעתו והקליד במהירות דבר מה על הצג השקוף.

"אכן, כן. אפשר לראות זאת כשינוי, אם מבקשים לדקדק." אמר הפרופסור. "אנא, שב. בטרם נצא עלי לדון אתך בעניין נוסף"

השפעת דבריו על אורחו ניכרה מיד. עורו של האורח החוויר. האיש נעשה כמעט שקוף. בחשש מה המשיך הפרופסור להסביר את עמדתו. 

"בדקתי את עניין הגוף. ולמרות מה שסוכם ביני לבין הממונים עליך, לא אוכל להשאיר את גופי כאן. יהיה עלי לקחתו עמי לכוכבכם"

– "את הגוף?" נזעק אימפלדרי " זה לא נכלל בהוראות" פניו היו עתה סגולים ולחייו סמוקות.

"עליך להבין, ידידי, שעלול להיווצר פער גילי בין הגוף והקיום הרוחני, וייתכן שלא אוכל לשוב אליו. אני עלול שלא למצוא את עצמי בשובי. פירוש הדבר עבורי הוא מוות. ואינני מוכן לכך עדיין"

אימפלדרי שבם רעד ללא שליטה. "תקלה היא הזדמנות" הבהבו המלים באור אדום על חלקת זרועו "וההיחלצות ממנה היא שיעור מקדם"

תבונתו, נחישותו, אומץ לבו והיותו בעל שליטה עצמית, הם שהקנו לאימפלדרי שבם קנטורה דרוג את  דרגתו הרמה וזיכוהו, מתוך מאות מועמדים להיבחר כאיש הנכון לשליחותו. הוא בקש בכל מאודו להתעשת, להשתלט על חרדתו ולראות את השינויים בתוכנית כשיעור מקדם. אולם ברגע זה, שבו נחתו עליו דברי הפרופסור במפתיע, נדרש לכל כוח האיפוק כדי להתגבר על העצבנות והדאגה שאיימו להשתלט עליו. הרעשים והמראות שגירו את עצביו מרגע הנחיתה, הקשו עליו לעצור את הרעד שאחז בגופו. 

 

הוא מיהר להשליך אל פיו גלולת הרגעה, חושש שהגשמת משימתו הפכה ברגע זה לבלתי אפשרית. "יהיה עלי להתייעץ עם הממונה עלי, הנמצא כרגע על הרחפת הבין חללית." אמר. 

" אבוא אתך ואסביר לו את עמדתי." 

אימפלדרי, היה עדיין מודאג. " זמננו קצר וגופך כבד למדי. עלינו לדאוג שהרחפת לא תתגלה על ידי תושבי המקום. גופך אינו מיומן בתנועה מהירה. עד שנגיע אל הרחפת ובחזרה  יהיה מאוחר"

"גופי היקר והכבד," אמר הפרופסור. עתה היה זה הוא עצמו שרעד. להיפרד מגופו פירושו להיפרד מהחיים, דווקא כשהפכו למעניינים במיוחד. 

למראה אורחו המחוויר עד כדי שקיפות כמעט, אזר אומץ.

"לא ייגרם כל נזק אם אפרד ממנו לשעה קלה בלבד" אמר לבסוף "אשוב לקחתו כשנקבל אישור מהמפקד. קחני אל הרחפת."

הוא התיישב בכורסה הגדולה שבמרכז החדר. עצם את עיניו והמתמכר לידיו האמונות של האורח מכוכב הלגינה, שרפרפו על גופו במטרה לבודד את הנפש ולהכשירה לפעולה עצמאית.  

כעבור שתי דקות ריחפו שניהם לעבר החללית החונה בחשיכה. בפעם הראשונה בחייו נפרד הפרופסור מגופו והוא חש הקלה מופלאה.

 

ד. מרק העדשים של גברת אלכסנדרה

 

דקות אחדות לאחר מכן, עלתה גברת אלכסנדרה מהקומה הראשונה, ובידה קערית עם מרק עדשים חם ומזין. שכנה היקר והמפוזר, מתמסר למחקריו ואינו דואג לצורכי גופו. מאז עזבה אותו אשתו, ירד משקלו, שערו התארך, ילדיו שגדלו ממעטים לבקרו. 

"עסוקים הם עם ילדיהם שלהם." הוא אומר ומחייך חיוך עצוב. כשהוא נוסע לבקרם, הוא תמיד מודיע לה על נסיעותיו, לחסוך ממנה את העלייה לקומה השלישית עם מרק רותח. מאז שהחלה לדאוג לארוחותיו, נהגה להביא את המרק הסמיך והרותח בתוך קערית מתכת מיוחדת ששמרה על חום התבשיל. קערית בעלת שתי שכבות מתכת שקנתה ב"חוויה במטבח", במחיר מופקע לכל הדעות. עתה הייתה ידה האחת עטויה בכפפת אפיה להגן עליה מחום המרק. 

היא דפקה בדלת. כשלא נשמעה תשובה, ניסתה את הידית. הדלת נפתחה.

על הכורסה שבסלון נחה גופתו של האיש היקר לה, מוטלת ללא נוע, רפויית איברים. 

         "פרופסור שקד? אברום?" היא נגעה בכתפו טלטלה אותה קלות, וחשה מיד שאין רוח חיים באיש הנערץ עליה. זעקת חרדה נשמעה מפיה והיא נרתעה בבהלה. המרק החם נשפך מידיה הרועדות ושרף את רגלה. היא צרחה שוב, הפעם מכאב, ושמטה את הצלחת.

אדליקה, השכנה הצעירה מהדלת ממול, ששערה צבוע בצבע אדום עז, יצאה מפתח דלתה. "מה קרה?" שאלה בראותה את שכנתה חיוורת כסיד ומזועזעת.

          "פרופסור שקד… אני חושבת שהוא מת "

           "מת? מתי? איך?"

          "עכשיו. הבאתי לו מרק."

 "מדוע הבאת לו מרק אם הוא מת?"

"הבאתי לפני שהוא… כלומר לפני…"

          "אולי הוא רק ישן?" שאלה אדליקה.

          "הוא מת"

          "אולי נבהל מהצעקות שלך והתעלף?"

"אבל אני צרחתי אחרי שהוא מת. לא לפני." צרחה הגברת אלכסנדרה. 

אדליקה ניסתה להציץ מבעד לדלת, אך זו נסגרה לאיטה. היא לא העזה להיכנס. אנשים מתים או נראים כמתים הרתיעו את נפשה הרגישה. היא בקשה לשוב ולהסתגר בדירתה, אולם אלכסנדרה מהרה אחריה ונכנסה לדירתה של אדליקה כרוח סערה. אדליקה מעדה לאחור. 

"היכנסי, בבקשה" אמרה לשכנתה, שברגע זה הבחינה במכשיר הטלפון הוורוד. "אולי תשתי משהו?"

אלכסנדרה לא ענתה. בלא היסוס ניגשה והרימה את שפופרת הטלפון וחייגה 100 במקשי הספרות הזוהרים. 

"הלו, משטרה? אני רוצה להודיע על מותו של השכן. רחוב שקמה שש. מה עשיתי? צעקתי. המרק שרף את רגלי. לא. לא צעקתי עליו. הוא איש טוב ויקר." 

עתה כבר לא יכלה לעצור את דמעותיה. 

אדליקה נגשה ונטלה את השפופרת מידה.

"אדוני השוטר. סליחה, גבירתי השוטרת. יש כאן אישה שראתה איש מת. מי אני? אני השכנה של האיש המת. גם של האישה שראתה שהוא מת. לא. אני לא ראיתי. אבל היא נשרפה כהוגן, המסכנה. הרגליים שלה אדומות כמו כרוב. מה? לא ראית בחיים שלך כרוב אדום? מה? כרוב אדום הוא סגול. נכון. גם הרגלים שלה. נשרפו, אני אומרת. תבואו מהר. היא מרטיבה לי את שטיח השוודי בסלון עם הדמעות שלה. כן. קומה שלישית. מכבי אש? למה? הלו. הלו? 

"חצופה" אמרה אדליקה לשכנתה הממררת בבכי. "סגרה לי את הטלפון בפנים". היא הובילה אותה למטבח, מזגה לה כוס מים והושיבה אותה ליד הדלפק, הרחק מהשטיח השוודי בצבע ברגמונט. 

 כעבור זמן מה, שנדמה כנצח, שמעו שתי הנשים את הצפירות המתקרבות. רכב מכבי האש הגיעה והכבאים שעטו במעלה המדרגות. "היכן השריפה?" שאל הכבאי.

"אין שום ששריפה כאן" אמרה אדליקה מפתח דלתה. היא היטיבה את תסרוקתה בקצות אצבעותיה. 

" אמרו שאישה נשרפה"

"היא נשרפה מהמרק. זה משהו אחר." 

"שריפה היא שריפה" אמר הכבאי. 

"לא הייתה שום שריפה"

"מישהי התקשרה"

"כן. זו אני" היא יישרה את חצאיתה.

ואמרת ששכנתך נשרפה. איפה האש?"

"לא הייתה שום אש. אני אומרת לך. רק מרק"

"אם אין אש, לשם מה הזעיקו אותנו?"

אדליקה ומשכה בכתפיה. "זאת מהמשטרה התחילה להתווכח אתי שכרוב אדום הוא סגול. ומה, כרוב לבן הוא לבן? תגיד לי אתה." 

כבאי נושא זרנוק פער את הדלת בתנופה והציל את מפקדו משאלה מאתגרת. 

"אזעקת שווא" הכריז מפקד הכבאים אל אנשיו והורה להם לרדת. "מישהו עוד ישלם על זה." 

"מה קרה?" שאל אחד השכנים.

"תאונת מרק" אמר הכבאי המתוסכל.

באותו רגע הגיעו אנשי צוות החירום עם האלונקה. חדר המדרגות התמלא באנשים המנסים לעלות או לרדת, בשכנים סקרניים ובאנשי המשטרה שמיהרו גם הם להגיע אל מקום האירוע. גברת אלכסנדרה התגברה על יגונה והובילה את השוטרים שהצליחו בקושי להידחק ולהגיע במעלה המדרגות, אל דירת הפרופסור. הדלת הייתה נעולה.

"לא ייתכן. אמרה אלכסנדרה. "הדלת הייתה קודם פתוחה" היא סובבה את הידית בכוח. השוטרים ונושאי האלונקה נתנו בה מבט מוזר. 

אדליקה האדומה הרימה את גבותיה, כאומרת "נו, למה צפיתם?"

אחד השוטרים החל לטפל במנעול. כעבור זמן קצר הצליח לפתוח את הדלת.

גברת אלכסנדרה נדחפה מתחת לידו ומיהרה להיכנס ראשונה. אחריה נכנסו השוטרים וכל מי שהצליח להדחק פנימה. מיד קפאה על מקומה.

הכורסה הייתה ריקה. החדר היה ריק. איש לא היה שם. גם הרצפה הייתה נקייה, כאילו לא נשפך דבר. אלכסנדרה המסכנה התעלפה בו במקום.

 

ה. מדרגות החירום

 

לאחר דיון קצר שערך הפרופסור עם הממונה הטכני של הרחפת הבין חללית הסכים האיש בעל כורחו לאשר שגופו של פרופסור שקד אכן יתלווה אליו במסע. יהיה על בן הארץ לשוב לדירתו, לשוב אל גופו וליטול את חפציו. אימפלדרי שבם נלווה אליו. בצאתם מהאטמוספירה ייאלצו להיפטר מציוד יקר, כדי לאזן את המשקל על הרחפת. אולם ביקור של יצור מכוכב אחר על כוכבם היה שווה את מחיר. 

הם שבו אל הדירה. הפרופסור חזר אל גופו ורוחו שבה אליו. הוא ניקה את הרצפה משלולית לחה ומעדשים שהיו מפוזרים בחדר, שטף את צלחת הפח, מבלי שיתעכב להבין איך הגיעה אל הריצפה. מחדר המדרגות עלו קולות נרגשים, רעש והמולה. הוא אסף את חפציו הארוזים. 

גופו של אימְפֵּלְדֵרִי-שְבָּם החל להחליף צבעים. הוא חשש מאוד שייאלץ לעבור דרך האנשים הקולניים שבחדר המדרגות. עצביו היו מגורים עד קצה יכולתם. פרופסור שקד, שהבחין במצוקתו נעל את הדלת מבפנים והציע ששניהם יעלו אל הגג דרך חדר השירות, ומשם ירדו במדרגות החירום. האורח הסכים מיד.

בזריזות חמקו דרך היציאה האחורית וטיפסו אל הגג. לבו של הפרופסור עלץ. מאז נעוריו לא חוה הרפתקת התגנבות שכזאת. הוא החל לרדת בזהירות במדרגות החרום הרעועות, מתעלם מהכאבים בברכיו. האורח החליק אחריו בדממה.

למטה, הבחינו באמבולנס, שעמד מול הכניסה הקדמית של הבניין ובמכונית משטרה. אנשים התקהלו סביב. מישהו חסם את דרכם והושיט מיקרופון אל מול פניהם. 

"סליחה, אדוני. אני כתב של "מה בעירנו". ראיתי שיצאת כרגע מהבניין. האם תוכל לשפוך אור על דמותו של הדייר הנעדר?"

"מה בדיוק אתה רוצה שאני אשפוך, ועל איזה דייר?" הפרופסור היה קצר רוח ביקש להמשיך בדרכו. אימפלדרי- שבם החליף צבעים במהירות.

"האם גם אתה מהסביבה הזאת?" שאל הכתב ותחב את המיקרופון תחת אפו של אימפלדרי שבם.

"בהחלט לא." נחלץ הפרופסור לעזרת ידידו. "בעצם הייתי אומר שהוא גר רחוק מאד מכאן. יותר ממה שתוכל לשער. סלח לנו, אנחנו ממהרים."

תחושת החירות פיעמה בלבו. הוא עומד לצאת למרחקים שאין לשערם. עליו להיחלץ מהצפיפות שבחזית ביתו במהירות האפשרית.

"פרופסור שקד. פרופסור אברהם, שקד, הנה אתה" צעק אחד השכנים וניסה להדחק לעברם. "אומרים שאתה מת"

"מה הוא אמר?" שאל הכתב.

"לאור המנורה הכחולה המהבהבת, אנשים אומרים דברים חסרי שחר." ענה הפרופסור, דוחק עצמו הרחק מהקהל הצפוף ומושך את אורחו עמו. 

"מדוע הם צועקים כל הזמן?" שאל את עצמו אימפלדרי, ופניו מוריקים והולכים.

"הנה הוא שם, ליד האיש הירוק עם התרמיל. והוא חי." קרא השכן והצביע לעבר הפרופסור הלכוד בין הכתבים וההמון המתקהל.

"מי חי?" שאל השוטר

"הפרופסור. זה שמת"

"אנשים משתגעים פה היום" מלמל לעצמו השוטר. 

פרופסור שקד הבין שעליו להסתלק מיד. אנשי משטרה, מכבי אש ואנשי מגן דוד אדום עטו עליו בהתרגשות כמו היה יצור מעולם אחר. 

השכן התקרב עד שעמד מולו ובחן את פניו. "זה הוא, בלי ספק" קרא בקול.

"אתה חוסם את דרכי" אמר הפרופסור. וכדאי שתסלק את האצבע שלך ממול פני"

"אינני מתכוון לסלק שום דבר ואתה אל תנסה להסתלק, אני אומר לך. זה לא יצליח לך, מתחזה שכמותך"

 פרופסור שקד לא יכול היה להרשות לעצמו להתעכב ולברר מה הסיבה להתלהמותו של השכן, שעד היום הסתכם הקשר ביניהם בניד ראש מנומס בחדר המדרגות. "סלח לי," אמר לשכנו הנסער "אני עומד להכאיב לך"

"איי" צרח האיש ונרתע לאחור כשדרך הפרופסור בכוח על רגלו. הפרופסור ניצל את הרווח שנוצר וחמק במהירות, ככל שנשאוהו רגליו.

"איזו מין התנהגות גועלית" יילל האיש "קודם לבקש סליחה ואחר כך לדרוך לי על הרגל. אוח. זה כואב!"

"נו, ואם היה עושה להיפך, לא היה כואב?" העירה אדליקה, שהשתדלה להישאר קרובה ללובשי המדים.

 "למה הם צועקים?" ייבב אימפלדרי ללא קול, מוצא את עצמו לבדו מוקף בהמון. 

ממול הבהבו בפראות אורות מכונית המשטרה והאמבולנס. הכתב המקומי לא חדל לשאול שאלות ולתחוב את המיקרופון מול פניו. הוא עמד בכל זה בגבורה. מנסה להרוויח זמן ולאפשר לפרופסור להגיע אל החללית. קולות משונים יצאו מפיו וריתקו את הקהל. זמן מה עבר עד שתפסו המאזינים שאינם מבינים אף מלה מכל מה שאמר.

"נדמה לי שהוא אמר משהו על כך שאתה זר כאן." אמר הכתב.

"מי אמר זאת?" שאל השוטר

"הפרופסור הגועלי שהיה אתו" צרח השכן "ושדרך לי על הרגל בכוונה"

"אבל הוא התנצל" הזכירה לו אדליקה.

באותו רגע נפנו המבטים אל הכניסה, משם יצאו החובשים נושאים אלונקה. גם השוטר נגרר לעבר הניידת על ידי הכתב שסבך אותו בכבלי המיקרופון. אל תוך האמבולנס הובלה אישה לא צעירה, פניה הנעימות היו שטופות בדמעות ואישוני עיניה משוכים מעלה, בהשפעת זריקת ההרגעה שקיבלה. 

לרגע קצר עמד אימפלדרי לבדו. הוא לא נזקק ליותר מזה. הוציא מכיסו את קופסת הגלולות והשליך אל תוך פיו חופן מלא. רגליו נעשו קלות ומהירות, עד שכמעט ולא יכול לשלוט בהן. ארבע או חמש פעמים חלף על פני הרחפת החונה וחזר, עד שהצליח למקם את עצמו מול פתחה.

ידיים מוכרות הושטו לעברו ומשכוהו פנימה.

 

ו. הביתה

 

פרופסור שקד עטה על גופו את חליפת המגן בתוך הרחפת המבהיקה בנקיונה. יצורים בחליפות מוכספות הקיפו אותו וחיברו מתגים לשקעים בלתי נראים בחליפתו. מישהו או אולי הייתה זו מישהי שדחפה אל פיו גלולות בטעם סיגליות בטרם כיסתה את ראשו בקסדה, מתדרכת אותו לגבי נוהלי הטיסה בלַגֵינִית, אותה שפה שלמד ושינן בחמש שנים האחרונות, ומילותיה משודרות ללא קול הישר אל מוחו. 

רק עתה הבחין בפתק האחוז עדין בידו. בסופו של דבר לא הניח את ההודעה אודות נסיעתו הממושכת על דלתה של אלכסנדרה. מה חבל. מה היא תחשוב אם תראה שנעלם בלי להודיע דבר? 

הוא היה רוצה לשוב, לעצור את הכול ולמהר אל הקומה הראשונה, להניח את הפתק על דלתה של האישה הטובה, שמעולם לא אמר לה עד כמה יקרה היא ללבו. 

הוא נזכר שלא טרח לנעול את הדלת כשיצא אל הרחפת בפעם הראשונה. אילו נכנסה חלילה הגברת אלכסנדרה לדירתו, בדיוק באותה שעה שבה יצאה רוחו מגופו, היא הייתה וודאי חושבת שאיננו עוד בחיים. כמו שהוא מכיר אותה, הוא מניח שהייתה מזמינה את שירותי ההצלה ואת המשטרה ומה לא. 

קסדתו נתקלה בדופן החללית כשניסה להביט מטה לעבר הרחוב בו גר. אולם כל אשר ראה היה רקיע מרהיב זרוע כוכבים וכדור מואר למחצה הולך ומתרחק.  

הוא נזכר בשאריות המרק השפוך על הריצפה. "כמובן, היא הייתה שם, טמבל שכמותי" אמר ובקש לטפוח על מצחו. ידו נתקלה בשקף  הקסדה. "אאוץ'"

"קרה משהו? האם נפגעת?" שידר אליו אימפלדרי שבם. 

"אני בסדר. תודה." ענה בלגינית, מסתיר את הכאב שבידו ובלבו. הוא החל להבין את דבריו של אותו שכן דרוך הרגל. 

"התוכל לחזור על דבריך?" שאל אימפלדרי שבם 

"אמרתי, שאת הנעשה אי אפשר להשיב" אמר הפרופסור "לפחות לא כרגע"

"אינני בטוח שאני מבין, למרות שיש לי תחושה שאני די מבין" אמר אימפלדרי שבם "בכל מקרה, אם תזדקק למשהו, אל תהסס לבקש. הצוות כולו עומד לשירותך."

"אינני זקוק לדבר. מלבד אולי למקום בו אוכל להיפטר מהפתק שבידי בלי לזהם את הסביבה"

הרחפת זינקה מעלה, בדרכה אל מעבר לאטמוספירה, משאירה את העולם הנסער והקולני הרחק מאחוריה. מראות מרהיבים הסיטו את תשומת לבו של הפרופסור מהלקאה עצמית מטרידה, אל ההכרה המרנינה שהוא בדרכו להרפתקת חייו. המרחבים הפרושים לפניו או השפעת הגלולות האטו את פעימות לבו הסוער. 

דממה קסומה עטפה את מגלה כוכב הלגינה המחונן ואת ידידו אִימְפֵּלְדֵרִי-שְׁבָּמְ-קַנטוּרָא-דְרוֹג, הרובץ לצדו, נרגע והולך ככל שהתרחקו מפלנטת אַדוּרָנְסִידוֹן הרועשת P..M 7300 זווית ריבועית ~90 , וחיוך של אושר על פניו.