מוכר הספרים

מאת: ספיר עדוי

ג'ייקוב סגר את הספר בעדינות למרות שבליבו רצה לזרוק את הספר לעזאזל. הייתה לו חיבה עזה לקריאה עד שאור היום כבה והנר אירח לו כחברה. הוא תמיד אהב סיפורים ולא פחד מספרים עבי כרס. אך הפעם, התחושה הזאת עזבה אותו. הוא הרגיש שמשהו בתוכו נכבה כמו נר שדועך לאיטו, ונלחץ רק מהמחשבה על כך. 

ג'ייקוב נכנע למחשבותיו שהפצירו בו להפסיק לקרוא, ובפעם הראשונה ליבו לא מחה על כך. הוא הציץ מבעד לחלון; בחוץ היה תלוי חצי ירח בוהק והכוכבים נראו זוהרים מתמיד. הוא סידר את שערו החום שכבר היה ארוך מספיק בכדי שמכריו בשכונה יעירו לו שהגיע הזמן להסתפר. ג'ייקוב הודה להם על הדאגה והתחמק משדה ראייתם. רק המעטים שבהם ידעו שג'ייקוב דווקא אוהב את המצב הנוכחי ולא ממהר לקצוץ את שערו אצל הספר. ג'ייקוב היה בן שבע עשרה אך שערו, ובעיקר פניו הנאות, בלבלו את האחרים בנוגע לגילו האמיתי. ג'ייקוב קם ממיטתו, לבש מעיל מרופד בעל כיסים לא תואמים שנוצרו עם הזמן, כיבה את הנר וירד במדרגות לכיוון הסלון. ביתו היה דומם. הוא ידע שהבית נעשה שקט מאז שאימו נפטרה כשהיה צעיר. הדבר השפיע רבות על אביו. הוא ידע שהבית סוער וגועש כשאביו חוזר הביתה מאוחר, כשהוא שיכור, ושופך את כל העצב ששוכן בליבו מול ג'ייקוב. ולפעמים הדבר עורר בו זעם וכעס שהיה מוציא לעיתים קרובות על ג'ייקוב. אביו מעולם לא היה שקט מאז מות אשתו. אך כשאביו לא היה נמצא הבית היה דומם, נטול רגשות וריקני מכל ישות שהיא. בשעות האלה ג'ייקוב נהג לבחור לו ידיד ראוי לאותו לילה שהיה מארח לו חברה עד שג'ייקוב היה שוכח את קיומו בעולם שלא תמיד היטיב עימו. וכשג'ייקוב היה מגיע לדף האחרון בספר, הוא הרגיש כי נפרד מחבר קרוב שהיה לו כבית לאורך כל השנים, למרות שעברו רק מספר שעות. הלילה, ג'ייקוב לא רצה להיות בשום חברה של ספר או חפץ המכיל דפים ועליהם שרבוטי דיו. הוא פתח את הדלת ורוח פרצים הקפיאה את פניו כמו מניפת קרח. ג'ייקוב התעשת ויצא אל הרחוב. ליבו רצה לנדוד ומוחו הפסיק לחשוב מאז שסגר את הספר במיטתו. היה זה לילה קר ובהיר, וג'ייקוב קיווה להפיג את אותה התחושה שגרמה לו להרגיש אבוד בעולם. הוא סגר אחריו את הדלת והתחיל לטייל ברחוב. מה שג'ייקוב לא ידע באותו הלילה הוא שדלת ביתו הפשוטה פתחה לו כאלפי דלתות יותר ממה שספריו פתחו לו.

 

זעקת הכאב שנפלטה מפיו של מוכר הספרים הייתה עוצמתית והדהדה בכל פינות החדר. הוא נפל מהסולם בפעם השלישית הלילה והתרומם שוב. הוא החליט לוותר על רעיונו המבריק לסידור הספרים מחשש ממשי לאחוריו. למרות שהוא חי כבר מאות שנים, הוא עצמו יכול להעיד על כך שנפילה על האחוריים היא בהחלט כאב מוות. הוא שוטט בביתו, שהיה גם מרתף תת קרקעי, והרגיש לו כמו ארמון מאובק. אך הוא לא היה היורש האמיתי, ושמו האמיתי של המקום נקרא "מרתף הזהב". לידו, התייצב חתול שחצן. פרוותו הג'ינג'ית הייתה מלאה מאוד והשוותה לו מראה של יצור מלכותי או אקזוטי. מידת יופיו עוצר הנשימה כמעט השתוותה למידת שחצנותו. הוא ילל באומללות כאילו חייו עמדו להסתיים למרות שסיים לאכול בדיוק לפני חמש דקות. מוכר הספרים הביט בחתול בכעס והלה הביט בו כמו מלך שמשרתו מעצבן אותו. לפעמים החתול הזכיר למוכר הספרים את חברו הטוב ביותר שחסר לו. הוא התנחם בעובדה שלפחות יש לו חתול, כמעט אנושי, שיארח לו חברה. הוא החזיר את הסולם למקומו וניקה את ערמת הספרים המאובקת שנחה לרגליו. השעה כבר הייתה מאוחרת בלילה. מוכר הספרים המשיך במיון הממוקד שעבד עליו כבר מספר שעות מאז מכירתו האחרונה ברחוב. החתול דידה אחריו בצליעה כאילו נמשך בעל כורחו. מרתף הזהב אכן היה יקר ערך, אך לא מהסוג המוכר. המרתף היה מאובק, מה שגרם לחתול האצילי להתעטש לא מעט פעמים, וחומות גבוהות שנראו כמו קירות הפכו אותו למעין מבוך. חומות אלו לא נוצרו מזהב או מחומר בנייה. הוא נוצר מהחומר המופלא ביותר- ספרים. אכן, היו במרתף כל כך הרבה ספרים, ובנקל היית יכול להיתקל באחד מהם ולהשתטח על הרצפה. אלפי ספרים, מכל הסוגים, מכל הגדלים. חלקם גדולים, חלקם קטנים, חלקם עטופים בכריכת עור או אפילו מעץ פשוט. אך לכולם היה מכנה משותף- בעליהם היו סופרים אבודים. עייפות כבדה פקדה את מוכר הספרים והוא החליט לנוח על כורסת העץ שמול האח הבוער והחמים. החתול, כמובן, השתרך אחריו והתיישב על ברכיו. מוכר הספרים הושיט את ידו לעבר ספר אהוב ומוכר, אך נוכח לדעת שהספר לא נמצא.

עברו שניות אחדות מאז הבין המוכר את חומרת המצב. הספר כנראה נשכח או אפילו נפל לרחוב, בודד ועזוב ללא בעלים. המוכר כמעט נחנק רק מהמחשבה על כך. הוא לבש את מעילו במהירות, חבש את כובעו ויצא בסערה מהמרתף. בתקווה נואשת שחברו הטוב ביותר לא אבד לנצח נצחים. 

 

אחרי הליכה ארוכה ברחובות החשוכים של עירו, התרגל ג'ייקוב לרוח המקפיאה ולקור הכבד ששרר. ג'ייקוב היה אמנם מעריץ מושבע של אור היום, אך הפינות החשוכות שבליבו לא יכלו לוותר על הלילה. ג'ייקוב שוטט בזיכרונותיו בזמן שהלבנה האירה לו את הרחוב. הוא נדד מרגש אל רגש, מכאב זה או אחר. עם כל העצב שבדבר, ג'ייקוב לא יכול להתעלם מהעובדה שבגלל הקושי בחייו הוא מצא מפלט טהור שגם העניק לו השכלה בהמשך הימים. הוא נזכר בספר הראשון שאימו הראתה לו. הספר היה עטוף בכריכת משי אדומה ורכה כמו עלי כותרת טריים מחצר הפרחים היפה ביותר. הספר לא נראה כספר ילדים, אלא יותר כמו ספר ישן, שכריכתו הבלויה העידה על גילו. הוא זכר את הבלבול בתור ילד כשקיווה לראות איורים עשירים ואותיות ארוכות שמתגלגלות לאורך הדף. ובמקום זאת ראה פסקאות ארוכות ומשמימות. הוא זכר שהיא הבטיחה לו שבזמן הנכון, היא תיתן לו את הספר ותגלה לו את הסוד הנצחי של הספרים. סוד ששום איש לא יודע עליו. "הסוד הזה יישאר בנינו, יקירי." לחשה לו. "בבוא הזמן אתה תגלה את האוצר הנסתר." בתור ילד, שאוהב לגלות סודות יותר מכל דבר אחר, הוא האמין באמת ובתמים שיזכה לגלות את הסוד, אך זה מעולם לא קרה. אימו נפטרה, הספר אבד ואתו הסוד הגדול. במרוצת השנים ג'ייקוב חיפש את הספר במספר רב של חנויות ובכל ספרייה ששמע עליה, אך ללא הועיל. עכשיו, כשגדל, הוא לא רצה לגלות את הסוד יותר. הוא פשוט רצה את הספר, כי הוא החפץ היחיד שהזכיר לו את נוכחותה של אימו. דמעה זלגה במורד הלחי של ג'ייקוב, והוא הרגיש מבולבל יותר מתמיד. הוא שכח שהשפעתה של הלבנה גורמת לו לנדוד במחשבות שהיה מעדיף לשכוח. אותן המחשבות שגרמו לג'ייקוב להרגיש בודד ולבד בעולם, אך עם זאת, הן גרמו לו להרגיש שיש משהו שנסתר מעיניו וליבו חש זאת היטב. ג'ייקוב התקדם מספר צעדים לפני ששם לב לחפץ המונח על הקרקע הקרה. מרחוק החפץ נראה כהה, כמעט בצבע שחור. ג'ייקוב התקדם יותר לאט ובחן את החפץ בקפדנות. זה היה ספר בכריכה אדומה. ג'ייקוב הרים אותו בחרדת קודש מאחר והספר היה כל כך דומה לספר שאימו הראתה לו כשהיה קטן. ידיו רעדו בזמן שאצבעותיו ליטפו את האותיות המוזהבות החרוטות על כריכת הספר. הוא קרא את שם הספר בלחישה דקה: "איש הדיו". המילים נחרטו בליבו והדהדו בעיניו כמו חזיון תעתועים. הוא הרגיש משהו כלפי הספר, תחושה שלא הרגיש כבר שנים. ג'ייקוב ניסה להיזכר איך קוראים לתחושה הזאת. שמחה, אולי?

מחשבותיו נקטעו כשאדם מבוגר, עם מגבעת משונה בצבע כהה, צרח עליו. ג'ייקוב נבהל ולא הבין את פשר דבריו. המבוגר הצביע על הספר ורץ לעברו. ג'ייקוב לא חשב פעמיים, הוא החביא את הספר במעילו ופתח בריצה שלא הייתה מביישת את האצן הטוב ביותר לאותה התקופה. הוא רץ מהר ככל יכולתו. הוא קפץ בין גדרות וחומות נמוכות. הוא נמלט דרך קיצורי דרך בכוונה להטעות את הזקן המפחיד שרדף אחריו כמו חלום בלהות. אחרי מספר דקות שהרגישו כמו נצח, חש ג'ייקוב כי אינו נמצא עוד בסכנה. בנשימה מסורבלת וברגליים כושלות, חזר לביתו. כשנכנס הביתה עלה לחדרו, הדליק נר ובחן את הספר מקרוב. הלילה היה עוד צעיר וכשהביט בספר הוא ידע שהוא משתוקק לקרוא אותו עד הדף האחרון. ובפעם הראשונה, ליבו ומוחו היו שווים.

 

הבוקר הגיע, ומוכר הספרים ידע זאת מפני שהחתול המנומר עמד להתחיל את השינה המפנקת שלו, בזמן שבלילה עינה את המוכר עד מוות. מוכר הספרים נשאר ער כל הלילה כדי להתאבל על איבוד חברו הוותיק. 'אילו רק הייתי צעיר יותר', חשב לעצמו. הוא כעס על העובדה המצערת שחברו הוותיק נעלם לנצח בגלל רגע אחד שלא שם לב למתרחש. והוא ידע שגם אם הוא לא ימות, גם זמנו יגיע. ועדיין הוא לא מצא לעצמו מחליף. החתול עלה על הכורסא והניח את ראשו הקטן בין ידיו. מוכר הספרים ניגש ללטף את החתול, אך הלה התעצבן ונשך קלות את ידו של המוכר. מוכר הספרים הבין את המסר. 'לפעמים אני תוהה מי באמת חיית המחמד ומי הבעלים,' רטן לעצמו. החתול פיהק וחזר לישון על כורסת הפלאים. מוכר הספרים התארגן לעוד בוקר של שליחות נצחית. הוא לקח את חבילת הספרים שהכין מהלילה, והרים אותם אתו במדרגות. שם חיכתה לו עגלת ספרים שכל מוכר היה מקנא בה. מוכר הספרים לבש את החליפה הססגונית שלו, בעלת מגבעת בצבע כחול עז ומושך עם פסים כסופים, ויצא אל הרחוב כשבעגלה שלו נחים להם ספרים של סופרים אבודים. נוכחותו בהחלט הייתה עוצמתית כשפסע ברחוב ובגדיו סיפרו לאחרים עליו יותר ממה שהוא יכול להגיד. מוכר הספרים חייך באדיבות לכולם והציע להם אוצר יקר מכל. אוהבי הספרים שברחוב התרכזו בעגלת הספרים שלו, ומוכר הספרים סיפר על שבחו של כל אחד. בתקווה שספרים אלו ימצאו בית חם וידיים טובות. 

 

ג'ייקוב הניח את הספר על השידה הקטנה מעץ. הוא הרגיש מנותק מהעולם; צבע השמיים הרגיש לו זר ומוכר גם יחד, ביתו הרגיש לו ריקני מדי, הוא עצמו הרגיש חלול כמו קליפת עץ שחוקה. הוא התגעגע לתחושה המטלטלת הזו שרק ספר טוב יכול לעשות. הוא הרגיש תחושת קור, אך לא בגלל הלילה. לאחר שסיים לקרוא את הספר הוא הרגיש עצב שמהול בשמחה ועוד אלפי רגשות מנוגדים שהצליחו להשתלב אחד בשני בליבו של ג'ייקוב. תחושה זו בערה בו כל כך שהוא הרגיש צורך לצאת שוב לרחוב. כשסיים לקרוא את "איש הדיו" הוא הרגיש תחושת מועקה יותר מתמיד. מעולם לא נתקל בספר ששיקף את חייו בצורה הטובה ביותר אך עם זאת העניק לו תקווה, והוא יצא לחפש אותה. הוא שוטט ברחוב בחיפוש אחר משהו שלא ידע לנקוב בשמו. הוא הרגיש שהוא פועל ללא היגיון אך עם ייעוד שלא היה יכול לפענח בעצמו. הרחוב בחוץ היה דומם והוא הרגיש שדמעה זולגת במורד לחיו. תחושת הפחד קיננה בו והוא הרגיש שיד זרה נחה על כתפו. הוא הסתובב לאחור במהירות ונוכח לראות שהיד הזרה הזאת שייכת למישהו. 

"סיימת לקרוא את איש הדיו." הקול שבקע מהזר היה שקט ועמוק. ג'ייקוב התרחק ממנו במהירות. אלפי שאלות התרוצצו במוחו אך לא העז לשאול אותם בקול. 

"אני כתבתי את איש הדיו." השיב הזר כאילו קרא את מחשבותיו. ג'ייקוב בחן את הזר. הוא נראה מבוגר דיו בכדי לפרסם ספר. פניו חרושות קמטים, אך לא יותר מדי, גופו לבוש בבגדי פאר אך הם נראו בלויים במקומות מסוימים. הוא בהחלט נראה לא שייך לתקופה של ג'ייקוב. אך כיצד סופר יכול לחיות כמאה שנים לאחר שפרסם את ספרו?

"אתה לא יכול להיות הסופר," חרץ ג'ייקוב. 

"אני יודע שעכשיו אתה לא מאמין לי, אבל אני נשבע לך שזו האמת. וכעת אין לנו זמן להתעסק בי או בכך. אתה חייב להציל אותם כמו שהצלת אותי, ג'ייקוב."

"איך אתה יודע מה השם שלי?" הוא התעלם מהחלק השני של המשפט. 

"אמא שלך אמרה לי." חייך הזר. ולאחר מכן, התחיל להתפוגג. 

"איך אתה מכיר את מכיר את אמא שלי?!" ג'ייקוב צעק לאוויר הקר. 

"חפש את מוכר הספרים עם המגבעת הכחולה. הוא יסביר לך הכול." הזר, שטען שהוא הסופר, התפוגג במקום עם הערפל הקר. דמותו הטשטשה לנגד עיניו של ג'ייקוב. העניין הותיר אותו חסר מילים ומבועת. הוא הלך לחפש את מוכר הספרים עם המגבעת הכחולה בתקווה לתשובות על שאלות שבכלל לא היה יכול לשאול. 

 

מוכר הספרים נאנח בקול כשישב על כורסתו. המכירות היום היו דלות ביותר. הוא חשש שזמנו הגיע מוקדם יותר משחשב. הוא ידע שאם לא יעשה משהו בנידון, כל הסופרים האבודים יישארו לעד כקהילה מקוללת. אבודים בין גיהינום לגן עדן. בין שמיים וארץ. הוא לא דיבר עם אף אחד עליהם. אך הוא ידע שהעונש שקיבל מתחיל להגיע לסופו. ואם לא יימצא עכשיו אדם חדש, אף אחד לא יציל אותם. לאור חומרת המצב שקע המוכר בחשש ודיכאון. ידידו, החתול, התלונן על אחד הדברים הבלתי נסלחים בעיניו – מחסור חלב. לשם כך, הוא ילל והסתובב במרתף הזהב בכדי ליידע גם את הספרים בחומרת מצבו. לפתע, מתוך האח גיצי אש התעופפו לכל עבר והלהבה התעצמה וגדלה בחום עז. הסופר קפץ מכורסתו בבהלה. הוא חשש שהאש תאכל את הספרים, אך לאחר כמה שניות חום הלהבה דעך וגודלה הצטייר כדמות אנושית. האש דעכה ואילו דמות האנוש קיבלה צבעים חדשים. המוכר עמד לפרוץ בבכי. 

פנים חרושות קמטים. שיער לבן שהיה פעם בגוון חום אגוז. בגדים מפוארים שהתבלו עם הזמן. אותן העיניים שראו אל תוך ליבו של האדם. אותו החיוך שהקל על כאבו של מוכר הספרים. אותן הידיים שהיו מתאמנות מולו בדו קרב צולע שתמיד הפסיד בו. 

"הסופר הצעיר…" מלמל מוכר הספרים. הוא ידע את שמו של חברו הוותיק. אך הכינוי קירב ביניהם יותר.

"שלום גם לך, וולטר." מוכר הספרים לא עצר את הדמעות שהתפרצו ברגע שברירי שכזה. 

"ניסיתי! כל כך הרבה פעמים ניסיתי להציל אותך. ניסיתי למכור את ספרייך, ניסיתי לשכנע אחרים אך אף אחד לא רצה. אפילו אני ניסיתי לקרוא אותו בעצמי אך זה לא הועיל בדבר!" מוכר הספרים חיבק את ידידו הקרוב ביותר שעזר לו להעביר את עונשו בקלות ובשמחה. 

"מישהו אחר קרא את הספר שלי. בחור צעיר ורגיש. הוא יהיה המחליף שלך, וולטר. הגיע הזמן, זמנך הסתיים בעולם זה אך בחרת להאריך אותו יותר ממה שניתן." 

"איך הוא יצליח להבין? איך אדם מסוגל להבין את המהות הזאת?" שאל המוכר. 

"יש לו זיקה עמוקה לספרים. עבר עליו הרבה, ליבו שבור והוא משתוקק ליעוד שעוד לא ידוע לו. איך תוכל לחלוק על כך?" שאל הסופר באירוניה. 

"הייתה לך גישה לזיכרונותיו?" מוכר הספרים זכר בפעם הראשונה שהחזיר לחיים סופר אבוד. התחושה הייתה מבלבלת אך עם זאת רבת עוצמה. 

"לא רק. נדדתי לאורך כל חייו ואפילו לעולמות שאותם קרא." מוכר הספרים היה חסר מילים.

"אני יודע, זה לא הגיוני. אך היה בו משהו כל כך חי, שראיתי את כל הספרים שקרא ונפתחו בפניי עולמות חדשים. זה רק מחזק את הטענה שלי, וולטר. הבחור הצעיר צריך להיות המחליף שלך. התפקיד יציל קהילה שלמה וגם אותו. הוא בודד יותר מהסופרים האבודים." מוכר הספרים הרגיש כי זמנו עמד להסתיים ואיתו מפעל חייו. הוא גם הרגיש כך לגבי חברו הוותיק. 

"אנשים כמוהו וכמוך, אמנם בודדים אך נועדו לגדולות שהאדם הפשוט לא יכול להבין. אלו הדקויות שבין עומק החיים לבין השיגעון. תפקידך הסתיים ידידי, וגם זמני עבר מן העולם. הכן אותו לפני שיהיה מאוחר מדי. קהילה שלמה מונחת על כתפיך." 

"אז זהו? זה נגמר?" ניכר העצב שבקולו של מוכר הספרים. 

"זה אף פעם לא נגמר. בשבילנו, אולי. אך ידידי, זוהי רק ההתחלה. כמו הספרים, הם אינם נגמרים בעמוד האחרון, אלא לאן שהקורא ימתח את הסוף בדמיונו. זוהי רק עבודתנו, לקשר בין האנשים, בין עולמות, ולעולם לא להשאיר אף אחד מאחור, בעבר. בין אם הוא סופר אבוד, או אדם בודד."

מוכר הספרים הנהן בשתיקה. חברו צדק. זמנו אמנם הסתיים כאן, אך הוא עמד להתחיל במקום אחר. 

"נתראה ידידי, בעולם זה או אחר, תמיד נפגוש אחד את השני. אני מאחל לך התחלה חדשה של סיום טוב." מוכר הספרים נפרד בחיבוק אחרון מידידו שהיה אהוב עליו לאורך כל השנים שהעביר לבד. אך הוא צדק, לא מדובר בו, אלא במשהו שגדול בהרבה ממנו. והוא רק דואג לעשות את עבודתו נאמנה. ידידו נעלם ומילותיו נחקקו בליבו של מוכר הספרים. המוכר, לבש את מעילו, חבש את מגבעתו ויצא לרחוב. לא לפני ששם לב לפתק שהונח על שולחנו ליד הכורסא. על הפתק היה כתוב  את כל מה שמוכר הספרים היה צריך לדעת. 

 

ג'ייקוב התיישב על המזרקה היבשה והלחה שבמרכז עירו. הוא לא רצה לחזור הביתה. הוא שוב נדד במחשבותיו אל עבר הספר. הוא העלה בזיכרונותיו סצנות משם כאילו היה נוכח עצמו בסיפור. היו דמויות שאהב, והיו דמויות שפחות אהב. הוא הרגיש אבוד, והכוכבים שזהרו בשמיים הבהירו לו את זה מספיק. הם שפכו מעט אור על פינה אפלה ברחוב, שממנה יצא אדם מבוגר לבוש במעיל ובמגבעת כחולה. ג'ייקוב לא ידע מי הוא, אך בכל זאת קם והתקרב אליו. 

"אני מניח שכבר פגשת את ידידי הוותיק. ולפי פניך אני יכול להבין על מה הוא דיבר. אין לנו זמן לשוחח על דברים בטלים. נבחרת לתפקיד שלא תוכל לסרב."

"ואם כן אסרב?"

"תהיה אבוד יותר ממני." חייך הזר. ג'ייקוב התחלחל מבפנים.

"אני מוכר הספרים. זהו התפקיד הפשוט שלי, אבל הוא הרבה יותר מכך. אתה עשית את מה שרוב הקוראים לא יכלו לעולם לעשות לסופר אבוד. אתה הצלת אותו מקללה נצחית ועכשיו יש לו הזדמנות לתקן את מה שעשה בחייו. אני לא אדם שמרגש במילים שלו, אבל אני יודע שמה שאני עושה חשוב לא פחות מכל דבר אחר. אני מביט בפנייך ורואה בחור צעיר ואבוד. לכן דע לך זאת, יהיה לך ייעוד אמיתי, יותר ממה שכל קורא היה משתוקק אליו. יש לך הזדמנות לעשות משהו עם חייך למען קהילה שלמה. אז מה אתה אומר?"

ג'ייקוב הרגיש שבלע את לשונו. חוסר הוודאות המוחלט השאיר אותו תלוי בין שמיים לארץ. 

"אני רואה שבלבלתי אותך. כמו שאמרתי קודם, אני לא טוב במילים כמו ידידי. אבל אני טוב במעשים. כמובן שזה תלוי אם תסכים להתלוות אליי." מוכר הספרים לא חיכה לג'ייקוב והלך לכיוון המרתף. ג'ייקוב, חסר המילים, הלך אחריו ברגליים כושלות. 

ג'ייקוב פספס מדרגה וכמעט צנח אל מותו המאובק. הוא דרך על המדרגה האחרונה ועיניו לא יכלו לעכל את מה שראה. אלפי ספרים צדו את עיניו. הוא הרגיש שהוא נמצא טירה עתיקה.

"למקום הזה קוראים מרתף הזהב. אני מאמין שאתה יכול להבין למה הוא נקרא כך. מעכשיו הוא יהיה הבית שלך וכמו כן, גם ביתם של כל הספרים האלה. מטרתך היא למכור את הספרים האלה לקוראים ולהציע להם את מה שנראה לך הכי מתאים בשבילם. בהמשך החדר משמאל יש רשומות של הספרים ותקציריהם, אם תרצה לדעת מה אתה מתכוון למכור בכלל."

"אז אני אמור למכור ספרים, זהו?" 

"אתה אמור למכור ספרים של סופרים אבודים. בתקווה שתצליח לעשות את עבודתך כראוי."

"מה זה סופרים אבודים?" ג'ייקוב לא שלט בשאלות שנפלטו מפיו. 

"סופרים אבודים הם אנשים שכתבו סיפורים ואף אחד לא זכה לקרוא אותם. וכעת הם חסרי מטרה, נודדים בין עולמות שאין להם חלק בו. ברגע שמישהו קורא את ספרם ומתחבר לסיפור. הוא מחזיר את הסופר לחיים ויש לו יכולת בחירה- או להמשיך למכור ספרים ולעזור לסופרים אבודים עד שיסתיים זמנו, או שיש לו אפשרות לבחור בעולם הבא." 

"אז למה למכור? למה לא פשוט למסור את הספרים?"

"בכסף אנחנו עוזרים לעניים. את הכסף יש לתרום למקומות מסוימים. יש לך רשימה מפורטת בארון. בדיוק איפה שהרשומות נמצאות."

"אז ככה אני אמור לחיות? לבד, ללא אף אחד? רק למכור ספרים אבודים בתקווה שזה באמת יעבוד?" ג'ייקוב נשמע נואש. הוא חשש להיות בודד יותר ממה שיוכל להיות.

"אתה לעולם לא תבין עד שתתחיל לעבוד. ואני מבטיח לך שלא תתחרט על זה."

"ומה אם אני לא רוצה?"

"אתה תחרוץ גורלות רבים יותר משלך." נזף בו המוכר. לפתע ג'ייקוב חש בנוכחות פרוותית שמתחככת ברגלו. ג'ייקוב קפץ ממקומו. הוא ראה ייצור פרוותי שמביט בו כמעט בצורה אנושית. 

"אתה תתרגל אליו, הוא אמנם חתול מעצבן אבל יש לו את היתרונות שלו. גם אם הם מעטים." 

מוכר הספרים הוריד את מגבעתו. הוא החזיק אותה חזק בידו ואצבעותיו ליטפו אותה כמו מברשת צבע. ג'ייקוב ההמום צפה בצבע המגבעת משתנה לסגול יפהפה. וכך גם המעיל.

"לא יזיק קצת שינוי לעובד החדש." חייך בעצב. מוכר הספרים ליטף את החתול בעדינות, והפעם הלה לא התנגד לכך. הוא עלה במדרגות באיטיות. ג'ייקוב המבולבל הלך בעקבותיו.

"אתה עוזב?"

"כמו שאמרתי, הגיע זמני." ענה בעצלתיים.

"ומה אם אני לא רוצה לעשות את זה? אני לא רוצה שתפיל עליי את כל זה ותלך!"

"הלב שלך רוצה בזה יותר ממה שאתה מוכן להודות. חוץ מזה, אין רק מוכר ספרים אחד בעולם. אם יתמזל מזלך תפגוש אחד." מוכר הספרים עלה במדרגות וג'ייקוב רץ אחריו. הוא ראה את המוכר נעלם דרך הדלת. ג'ייקוב פתח את הדלת וצעק לו. אך מוכר הספרים כבר לא היה שם והוא צעק לרחוב הריק. הכוכבים נעלמו, וג'ייקוב לא הבין לאיזה מתיחה מרושעת נקלע. אך בכל זאת, הרצון למכור את הספרים בער בו.

 

הימים הראשונים בתפקידו של ג'ייקוב היו מעוררי רחמים. הוא הרגיש שמזלו לא שפר עליו. הימים נהפכו לשבועות ואפילו חודשים ושום ספר עוד לא נמכר. לפעמים, היה מחכה נואשות לבואו של מוכר הספרים, למרות שידע שהוא היה מתעצבן עליו ובוודאי זורק איזה משהו באוויר. התקופה התארכה ונראה היה שאפילו החתול עצמו לא מרוצה מהמצב. ג'ייקוב ניסה למכור את הספרים אך זה היה חסר תועלת. הוא לא הצליח למשוך אותם מספיק, הוא לא ידע להתמקח על מחירים, הוא לא ידע איזה ספר להציע לכל אחד. אחרים חשבו שמדובר בתרמית כי הוא נראה צעיר לעיניהם. זאת הייתה טיפשות מוחלטת מבחינתו שמוכר הספרים לא עזר לו. הוא הרגיש מגוחך ועצבני. הוא ישב מול האח בעצבים. הספר האדום הונח לידו, זה היה הספר 'איש הדיו'. הוא עלעל בדפים הראשונים ונזכר בלילה שבו הוא התמסר לקריאת הספר הזה. 

"הסוד הזה יישאר בנינו, יקירי. בבוא הזמן אתה תגלה את האוצר הנסתר." האם זה מה שאימו התכוונה? חשב לעצמו. הוא לא הבין כיצד מכירת ספרים יכולה להיות כל כך קשה בשבילו? הרי הוא אוהב ספרים. הוא החזיק את הספר האדום בידו. ואז הוא הבין את הדבר הפשוט שמוכר הספרים לא סיפר לו. ניצוץ של תקווה ניצת בליבו והוא ניגש מיד למלאכה. החתול, מצדו, הביט במתרחש ועקב בהתעניינות רבה בנעשה. 

יום למחרת מכר ג'ייקוב את הספר הראשון שלו. הוא הרגיש שמחה בלתי מוסברת. והאושר הזה דרבן אותו להמשיך. הוא רצה למצוא בית לכל ספר, בדיוק כמו שהספר שלו היה בית בשבילו. הוא לקח את התשוקה לספרים והפך אותה לעשייה של ממש. צורת דיבורו השתנתה, הוא התחבר ללקוחותיו הרבה יותר מהר מהפעמים הקודמות. הוא השתמש בידע שלו מקריאה בכדי להתחבב על האנשים. מספר הלקוחות הלך וגדל, וכך גם אושרו של ג'ייקוב. מאז, הוא הרגיש אסיר תודה שייעודו מצא אותו. הוא המשיך בעבודתו ללא שום בעיה ואף עשה יותר מכך. הלילות נעשו עשירים יותר. כל דבר בחייו של ג'ייקוב זכה לצבע יותר ססגוני. 

כמספר לילות אחר כך, זכה בשבח הראשון שלו.

 

הסופר האבוד הראשון התגלה אליו באישון ליל כמספר ימים לאחר שג'ייקוב מכר את הספר הראשון. ג'ייקוב הרגיש נדהם מכך, והתחיל לשוחח עם הסופר. השניים למדו להכיר זה את זה וחיבתם אחד כלפי השני רק גדלה. ג'ייקוב רכש חבר קרוב והרגיש כי זוהי המתנה הטובה ביותר שספרים יכולים לתת. בהמשך הלילות סופרים אבודים רבים התגלו לג'ייקוב והודו לו על העבודה הקשה. ובתמורה לכך, הביאו לו מתנה קטנה. שרשרת בצורת קולמוס יפהפה בצבע סגול עז כמו צבע המגבעת. והם גילו לו את סודה. בעזרת השרשרת ג'ייקוב נדד בין אלפי מקומות בעולם, ובכך הגדיל את מכירותיו. מרתף הזהב התרוקן מדי יום ביומו. סופרים אבודים רבים מצאו את מקומותיהם סוף סוף. השרשרת של ג'ייקוב נתנה לו גישה למקום שרק לקוראים יש. ג'ייקוב נדד בין אלפי עולמות ספרים שקוראים יצרו בדמיונם. הוא מכר אלפי ספרים לאלפי קוראים נלהבים והידק את הקשר שבין עולמם לעולם הסופר. הוא לא שכח לתרום את הכסף לאנשים הזקוקים. ומעולם לא הרגיש עוד לבד. בכל יום הוא פגש סופר אבוד אחד חדש. הוא אפילו פגש מוכר ספרים נוסף בארץ אחרת והכיר אנשים חדשים. לכל מקום שרק הלך, שמו הלך לפניו והוא נודע כמוכר שספריו בעלי קסם מיוחד. הוא טייל בעולם והכיר עולמות אישיים של אחרים בכל פעם. חייו התמלאו בעשייה והוא נדד בין לבו של אחד לאחר.

הוא נשם את קהילת הסופרים האבודים כל יום ועבד קשה בכדי לעזור להם. הסופרים האבודים לא היו עוד אבודים, הם הפכו לקהילה שעוזרת לאנשים, בין אם הם קוראים או לא. ובראש קהילה זאת עמד ג'ייקוב, שנדד בין עולמות רבים מכדי שיוכל לספור. לג'ייקוב התווספו סופרים אבודים שבזכותו בחרו לעזור ולמכור גם הם ספרים ברחבי העולם. אותה הקהילה נשארה בין הצללים ורק המעטים שבינינו זכו לראות את מפעל חייה ואת כל הטוב שהיא עושה.

ואם תפגשו את מוכר הספרים, אל תהססו לרכוש ממנו ספר; אולי גם אתם תזכו להחיות סופר אבוד.