ציור בשביל לדוג דגים

מאת: אפרת מישורי

"בוקר טוב," אמר הצייר הזקן לים, בעודו עשה את דרכו לסדנת העבודה שלו. 

הבוקר עוד בקושי התעורר, השמיים בצבע סגול דהוי, העולם צבוע בגוון וורוד של יום שעוד לא התחיל. במרחק היה ניתן לראות את הגלים השקטים, את חוף הים הכמעט ריק. מלבד לשחפים המחכים לאנשים ולשאריות אוכל לגנוב, רק כמה עוברי אורח בודדים התהלכו לצד החוף. אם עם פעוטה לרגליה, מחזיקה את ידה. זוג מבוגר, מרפקיהם משולבים, מתהלכים עד למגדלור הנטוש ובחזרה. והצייר הזקן, תיק הצבעים והמברשות שלו נח על כתפו, ותרמוס תה בידו השנייה. הוא חבש את כובע המזל שלו באותו היום, משום שהרגיש שהיום יצטרך מזל. 

היום הוא יסיים לצייר את הציור בשביל הדייג הצעיר. 

סדנת העבודה של הצייר הזקן הייתה על קו החוף, במרחק לא רב מקו המים. במורד גרם מדרגות חורק מיושן, חצי מוסתר על ידי שיחים שגדלו יותר מדי. המעקה חלוד, קרשי העץ סדוקים. לעתים זה הרגיש כאילו הפינה הקטנה הזאת בעולם גדלה והזדקנה יחד אתו.

קול הגלים תמיד היה כל כך רועש מחוץ לסדנה, והשמש תמיד בירכה אותו לשלום כל בוקר מתוך המים. הצייר הזקן רכש את הבקתה הזו מלפני שנים רבות, כשהמקום עוד היה קיוסק, ואזור החוף היה מלא תיירים. הבעלים של המקום אפשר לו לעבוד בחדר האכסון, תמורת טיפת מזל וציור אקריליק של תיבת אוצר. כעבור שנה הציור עשה את עבודתו, ובעל המקום זכה בהגרלה, והשאיר את הכל מאחוריו כדי להתחיל מחדש עם אהובתו בפרברים. כעת זה היה מקום בשביל הציורים שלו, הקירות מכוסים ברישומים וצילומים. בחדר האחורי היו כל הבדים והעבודות החצי גמורות שלו, ובדלפק הראשי היה רק ציור של חתול כתום על חתיכת קרטון. 

"בוקר טוב, נפוליאון," אמר הצייר הזקן לחתול הכתום, לפני שנכנס הלאה אל תוך הסדנה. 

הוא פתח את הדלתות, וטאטא את החול, ושם את הכובע שלו על המתלה לצד החלון. 

הצייר סידר את הצבעים שלו בשורה על שולחן העבודה, ומילא פחית שימורים ריקה במי ברז. הוא הוציא את כל המברשות שלו, מהדקה ביותר לעבה ביותר. הוא העמיד את כן הציור המתנדנד שלו, כך שיוכל להשקיף החוצה, על פני העוברים והשבים והשחפים המרוחקים. הוא התיישב על השרפרף באנחה לבבית, וישב להפסקה אחרי כל העבודה הקשה.

הדבר היחיד שנשאר לעשות היה לשים את הציור על הכן ולהתחיל לצייר.

ציור הדייגים היה הציור הגדול ביותר שהוא אי פעם צייר. הוא בקושי הצליח להכניסו לסדנה, ולא היה בטוח איך הוא עומד להוציא אותו חזרה החוצה. ולמרות כל מה שהבטיח, אחרי שבוע של אותם צבעים שוב ושוב, הצייר התחיל להשתעמם. הוא רצה לצייר כל דבר אחר, כל דבר בכלל. אך הוא היה איש שעמד בהבטחותיו, והוא לא התכוון לוותר כך באמצע.

הדייג היה איש צעיר שעבר עם משפחתו לצד החוף לפני זמן לא רב, והתחיל עסק דיג. למרבה הצער, זה לא נראה כאילו האיש הצעיר הצליח לדוג הרבה דגים מאז הגעתו. הרשתות שלו היו ריקות, והדגים תמיד ברחו עם האוכל לפני שהצליח למשוך אותם מעלה בחכה. הוא הגיע אל הצייר הזקן נואש, והצייר הזקן הבטיח שהוא ישקיע את כל מאמציו לצייר לו ציור בשביל לדוג דגים.

הבד החצי צבוע הציץ בו מעברו השני של הקיר, שואל וצוחק.

הצייר הזקן הניד את ראשו, מצקצק בלשונו. "על מה אתה צוחק," הוא שאל את הציור. "תתרכז בעבודה שלך, ואני אתרכז בשלי."

"מדבר אל הציורים שלך שוב?" שאל קול מאחוריו, והצייר הסתובב במקומו. חיוך גדול התפרס על פניו למראה הלקוחה האהובה עליו עומדת בפתח, נשענת על המשקוף. השמלה שלה תאמה את צבע השמיים מאחוריה. היא החזיקה אריזה עטופה בידה האחת.

"בוקר טוב גם לך, שירה." הצייר הזקן צחק קלות, והחווה לה להיכנס. "אם אני לא אדבר אליהם, אז מי כן?" הוא אמר, צופה בה מעבירה את מבטה לכיוון נפוליאון החתול לפני שהסתכלה חזרה אליו. היא החמיצה פנים. 

"בוקר טוב," היא ענתה במקום, ושמה את האריזה לצד ציורו של החתול. "אף פעם לא אהבתי את הציור הזה."

"שטויות," אמר הצייר, "ציירתי אותו כדי שיקבל את פני הקהל בחיוך."

"אני לא רואה אותו מחייך," אמרה שירה, מצקצקת בלשונה. 

הצייר הניד את ראשו לשלילה. הם ניהלו את השיחה הזאת עשרות פעמים בעבר. "באת בשביל ההזמנה שלך?"

שירה הזדקפה באחת, ניצוץ בעיניה. "סיימת את הציור?" היא שאלה. 

הצייר חייך, מתהלך לעבר החדר האחורי. "כן," הוא ענה. "ובדיוק בזמן. יום ההולדת של בעלך הוא מחר, נכון?" בחדר האחורי הצייר הזקן חיפש בין הבדים השונים עד שמצא את מה שרצה, וחזר לכניסה יחד עם הציור. שירה לקחה אותו ממנו כאילו היא החזיקה משהו יקר מערך בין ידיה, אם כי היא תמיד אמרה שהציורים שלו הם הדברים היקרים מכל. הוא מעריך זאת, בכנות, אך זהו היה רק ציור שימנע מבעלה לאבד את המפתחות והגרביים שלו. רק צבעי מים, ציור פשוט ביותר של מפתחות מעופפים כמו שפיריות.

"זה נהדר," אמרה שירה, שמחה ברורה בקולה.

"אם את חושבת כך, אז זה מספיק בשבילי," הצייר אמר. שירה החמיצה את פניה שוב.

"אני יודעת שאתה לא מרשה לי לשלם לך, אבל אתה יודע שאף פעם לא הסכמתי עם זה." הצייר הזקן התכוון להתווכח עמה על כך, עוד דיון ללא סוף וללא פתרון. אך לפני שהספיק, שירה הניחה את הציור על הדלפק לצד נפוליאון, לפני שהרימה את האריזה העטופה והושיטה אותה לעברו. "קח את זה, בבקשה."

הצייר מצמץ בהפתעה, לפני שצחק קלות. "שירה, אין צורך שתביאי לי שום דבר-"

שירה קטעה אותו לפני שהצליח לסיים את משפטו, מדברת בקול רם יותר ממנו כדי להשתיקו. "אפיתי את זה בעצמי. אני יודעת שהמאפים שלי לא יכולים להביא עושר או אהבה או מזל, אבל הכנתי את זה בשבילך."

היא המשיכה לעמוד עם זרועותיה מושטות, עד שהצייר הזקן לקח את האריזה מידיה. היא שמה את ידיה על מותניה, מרוצה.

"אני חייב לומר שאני לא מסכים איתך לגבי זה," הוא אמר לה, קולו רך. "אני מרגיש מאוד בר מזל כרגע."

"זה בטח סתם הכובע שלך," אמרה שירה, מחווה בסנטרה לכובע המזל התלוי על המתלה לצד החלון. ובמילים אלו היא לקחה בחזרה את הציור שלה ויצאה חזרה החוצה, למצוא נייר עטיפה בשביל המתנה. הצייר הזקן הצטער על כך, משום שזה אמר שכעת באמת לא הייתה לו סיבה לדחות את עבודתו עוד.

הציור בשביל דיג דגים לעג לו מפינת החדר, והצייר עצר את עצמו מלהוציא לו לשון. הוא חייב להתנהג באופן מקצועי, כשזה מגיע לעבודתו. אז בכוח רב הוא התיישב, ולקח את מברשותיו בידיו, והתחיל לעבוד.

הלקוח הבא הגיע מה שהרגיש כמו שניות לאחר מכן, אך כשהצייר הזקן הסתכל על השעון על הקיר הרחוק, הוא גילה שעברו כבר שעתיים. הפעמונים מעל דלת הכניסה צלצלו עם כניסתו של בנאדם נוסף, וקול הצעדים המהוססים היה ברור כשמש בסדנה השקטה. הצייר הזקן קם, גונח על גבו הכאוב, ויצא חזרה אל הכניסה.

עומד מבולבל מול נפוליאון היה איש גבוה, כתפיו רחבות ונעליו מצוחצחות. הוא לא נראה כמו מסוג האנשים שמבקרים את חוף הים לעתים קרובות, והוא נראה אבוד בין כל הצילומים והרישומים על הקירות, אך הצייר זיהה אותו. הוא היה המורה לחשבון בבית הספר היסודי הקרוב, והוא תמיד בירך אותו לשלום כשנתקלו זה בזה בבית הקפה.

האיש הרים את מבטו ברגע ששמע את הצייר הזקן יוצא לכיוונו. הדבר הראשון שאמר, לפני כל ברכת שלום כלשהי, היה, "אני מאוד אוהב את הציור הזה. הוא מזכיר לי את החתול שהיה לי כשהייתי ילד קטן."

הצייר הזקן צחק. "אני מאוד שמח שאתה אוהב אותו," הוא אמר. "לא כולם חושבים כמוך, אבל הוא בהחלט מעורר רגשות כלשהם בכל אחד שפוגש אותו."

"אה," אמר האיש, מופתע. זה נראה כאילו הוא לא ידע מה להשיב על כך.

"קוראים לו נפוליאון," אמר הצייר הזקן. "איך אני יכול לעזור לך, אדון…?"

האיש מיד קפץ לתנועה, מושיט את ידו ללחיצת יד. "מיכאלוביץ'," הוא אמר, לוחץ את ידו של הצייר בחמימות. "אף פעם לא הייתה לי ההזדמנות להציג את עצמי, או לדבר איתך."

"זה בסדר, אדון מיכאלוביץ'," אמר הצייר הזקן, לוחץ את ידו בחזרה. "זה תמיד נחמד לראות אותך בבית הקפה בבוקר."

אדון מיכאלוביץ' צחק. גם הצחוק שלו, כמוהו, היה גדול ורחב. הוא נראה נבוך על כך. "בכל מקרה," הוא אמר. "באתי אליך בעקבות המלצה של חבר, הוא היה מאוד בטוח שתוכל לעזור."

"אם אני אוכל, אני אשמח," אמר הצייר הזקן. "אם כי כרגע אני באמצע עבודה מאוד חשובה, אז אצטרך להתפנות לציור שלך רק אחרי שאגמור אותה. יכול להיות שזה ייקח זמן מה."

"אה," אמר אדון מיכאלוביץ' שוב, אך נראה אפילו יותר מבולבל. 

"אולי כדי שתסביר לי קודם מה בדיוק אתה מחפש?" שאל הצייר, וניסה לא לצחוק על המבט האבוד על פניו. הוא חייב להיות מקצועי, כשזה מגיע לעבודתו.

"טוב," התחיל אדון מיכאלוביץ', משהו מובך בקצות פיו, עיניו נודדות. "אני ואשתי מנסים להביא ילד כבר זמן רב, וכבר כמעט ויתרנו לגמרי. חברי הטוב שכנע אותי לגשת אליך לעזרה לפני שנחליט להפסיק לנסות."

הצייר הזקן הנהן, מבין, מבטו מחושב. "אני חושב שאוכל לעזור," הוא אמר, והרגיש עצב על הניצוץ בעיניו של אדון מיכאלוביץ' למשמע מילותיו. הוא יכול היה לדמיין עד כמה הנושא הכביד על לבו. הצייר הזקן הרים את ידו, מושך את תשומת לבו בחזרה לפני שיוכל להתרגש יותר מדי. "אבל אני לא אוכל להתחיל לעבוד על כך בזמן הקרוב, בבקשה תבין שאני עדיין באמצע פרויקט אחר."

"כמובן," אמר אדון מיכאלוביץ', מוציא את הארנק שלו, אך עצר כשהצייר הניד את ראשו לשלילה בצחוק קצר. "כמובן. אני מבין. תודה לך, תודה, אבל איך-"

"זהו דבר נוסף," אמר הצייר הזקן. "אני צריך שתסמוך עלי. אני מבטיח לך שאעשה את מיטב יכולתי."

אחרי לחיצת יד לבבית, ומילות תודה ולהתראות נוספות, אדון מיכאלוביץ' השאיר את פרטיו על פיסת נייר ויצא במהירות כדי להגיע למקום עבודתו בזמן לשיעור הראשון. "אני אקנה לך כוס קפה בפעם הבאה שנתראה," הבטיח לו אדון מיכאלוביץ', והצייר הזקן חייך בתשובה. הוא אהב לצייר ציורים בשביל תינוקות. הם תמיד היו הכי משמחים, כשסיים.

כשהוא חזר לשרפרף מול ציור בשביל דיג דגים, הוא שם לב לשמיים המשתנים בחלון המשקיף החוצה. חוף הים התחיל לאטו להתמלא באנשים, אם כי גם הם לא היו רבים. כמה משפחות, או זוגות בודדים. אפילו הייתה שם הילדה הקטנה עם אחותה הגדולה, לצד קו המים, אוספות צדפים וקונכיות.

הצייר הזקן הסתכל חזרה על ציורו, וציור בשביל דיג הדגים הסתכל עליו בחזרה בשאלה. "אל תדאג," אמר לו הצייר הזקן, נאנח בעודו מתיישב בחזרה. הוא הרים מחדש את מברשת הציור שלו. "הכל יהיה בסדר. אתה תיראה מעולה, והדייג יהיה מאוד שמח לקבל אותך."

הציור עדיין נראה ספקן, אך הצייר הזקן ידע שהוא רוצה להאמין לו. הוא טבל את המברשת בפחית המים קלות לפני שהמשיך לצייר.

ברגע שחזר לצייר, זה הרגיש כאילו הכל עבר הרבה יותר בקלות. הצבעים היו הצבעים שהוא רצה, והמכחול צייר את הקווים הנכונים. הציור, יחד עם הצייר הזקן, נרגע אט אט. הוא הסתכל על ציורו בחיוך קל על פניו, שם את ידיו על מותניו, כשנשמעה נקישה מהוססת על דלת הכניסה.

כשהצייר הזקן הסתובב, הוא ראה את הילדה הקטנה מציצה פנימה, כפות ידיה שלובות מלפניה. "שלום?" היא אמרה, קולה דק. במרחק מה מאחוריה הייתה אחותה הגדולה, לא נכנסת פנימה אך צופה עליה בכל זאת.

"שלום," חייך הצייר הזקן, מניח את מברשתו חזרה מטה. "טוב לראות אותך שוב, מאיה," הוא אמר. ואז הרים את קולו, מברך גם את אחותה הגדולה במרחק. "גם אותך, ליטל."

מאיה לא אמרה דבר, ונכנסה צעד אחד נוסף פנימה. היא הביטה מטה על הקרקע, לפני שהרימה את מבטה, משהו נחוש בעיניה. "מה אתה מצייר?"

הצייר הזקן חייך חיוך גדול אף יותר. "אה, זה," הוא אמר, מחווה אחורנית אל כן הציור. "הציור הזה יהיה עבודתי הטובה ביותר. הוא עומד להפוך איש אחד לבנאדם מאוד מאושר."

"הוא יפה," אמרה מאיה. "אני אוהבת אותו."

"תודה," אמר הצייר הזקן, מרגיש את גאוותו של הציור בשביל דיג דגים גודלת. "האם הציור שלי עזר לכן?"

"כן," הנהנה מאיה, כמעט בפראות. "אבא כבר לא מפחד מכלבים. אנחנו עומדים לאמץ אחד בקרוב."

הצייר הזקן חייך. "זה נפלא," הוא אמר. "אני מאוד שמח."

לפתע מאיה רצה לעברו, עוצרת לצד שולחן העבודה עם כל הצבעים. "זה בשבילך," היא אמרה, ופרקה מידיה אוסף של צדפות וקונכיות קטנות וצבעוניות.

לפני שהצייר הזקן הספיק להגיד דבר נוסף, מופתע, מאיה הסתובבה ורצה חזרה לדלת כניסה. ליטל חיכתה לה שם, ומיד לקחה את ידה בשלה.

"תודה," אמר הצייר הזקן, קולו רך. "הם מאוד יפים."

מאיה התחבאה מאחורי ליטל למשמע זאת, אך ליטל חייכה בשמה. "תודה," היא אמרה. "נביא את הכלב לפה לביקור כשהוא יגיע הביתה."

"אני מחכה בציפייה," השיב הצייר הזקן. לאחר שהבנות עזבו, ואמרו להתראות לנפוליאון, הוא צייר כמה קונכיות קטנות בפינת הציור.

בשעות לאחר מכן, הציור בשביל דיג דגים היה מוכן. עד אז השמיים היו כהים יותר, הים רגוע יותר. שום ילדים לא נשארו על חוף הים, רק אנשים הדוחים את סוף היום. הצייר הזקן הבין אותם, משום שהוא גם אהב להיות לבדו עם הים. הוא גם מאוד אהב את הים בשעות הערב, ובשעות הלילה, מתחת לשמיים הכהים. יש לו אלפי ציורים בשביל הרגעים הללו, רק בכדי לזכור את הכל. ציורים בשביל לזכור.

בדיוק כשהצייר הזקן התחיל לסדר ולנקות את הסדנה, הגיע לבסוף הדייג הצעיר. הוא נקש על דלת הכניסה, אך נכנס מיד לאחר מכן בלי לחכות לתשובה. הסרבל שלו נראה גדול עליו, והכובע שלו היה מאוד דומה לכובע המזל של הצייר הזקן. הוא נראה עייף, כמו אדם אחרי יום עבודה ארוך. אך למרות זאת הוא העלה חיוך על פניו, אפילו אם זה היה רק בשביל הצייר הזקן. 

הוא החוויר כשהצייר הזקן הוביל אותו לחדר העבודה, וראה את גודלו העצום של הציור. הצייר הזקן ניסה מאוד לא לצחוק. הוא צריך להיות מקצועי, כשזה מגיע לעבדותו. אפילו אם לא באמת היה צורך לצייר על בד כל כך גדול.

"אני," גמגם הדייג הצעיר, "אני אמור להביא את זה אתי לסירה שלי?"

"טוב," אמר הצייר הזקן, אורז מחדש את המברשות שלו. "זאת הדרך היחידה שזה יעבוד."

הדייג הצעיר בלע את רוקו, אך כעבור רגע הנהן, נחישות בעיניו. הצייר הזקן אכן צחק אז, וחשב על כך שכל בני האדם הם לא כל כך שונים זה מזה. ולא כל כך שונים מהציורים שהוא מצייר. "אל תדאג," אמר הצייר הזקן, טופח על כתפו של הדייג הצעיר. "דגים רבים מחכים לך בעתיד. אתה והציור הזה תשלימו זה את זה כמו חתיכות פאזל."

הדייג הצעיר לחץ את ידו בשתי ידיו, והבטיח להביא לו מתנה בעתיד, ברגע שיהיו לו מספיק דגים כדי לקנות משהו טוב. הצייר הזקן הודה לו, והודה לו שוב, ואיחל לו בהצלחה.

בסוף היום, הצייר הזקן שם את הכן בצד. הוא סידר את הצבעים במקומם, שטף את הפחית בכיור, ושם את תיקו על כתפו. 

"להתראות, נפוליאון," אמר הצייר הזקן לציור החתול הכתום. הוא אז חבש את כובע המזל שלו, יצא החוצה ונעל את הסדנה שלו מאחוריו.

הוא הסתכל פעם אחת על הים, שקט ורגוע, אך רק על פני השטח. הוא הסתכל על הירח מעלה, המאיר אור קליל, כסוף, על פני החול הדומם. הוא חשב על הקונכיות הנחות לצד צנצנות הצבעים שלו.

"לילה טוב," לחש הצייר הזקן לים, בעודו עשה את דרכו חזרה הביתה.