שבויה

מאת: מרלן איסמלון

 

איני יודעת כמה זמן הלכתי, אפופה בזעף מחשבותיי, כאשר נעשיתי מודעת לשקט המוחלט ששרר סביבי. פתאום הבחנתי כמה גבוהים פה העצים. העיר הזו בנויה על ההרים, והכבישים עולים ויורדים עם פיתולי ההר. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת למדי, אך נפש חיה לא הייתה ברחובות, ואף מכונית לא חלפה בכביש. הצליל היחיד ששמעתי היה קול צעדיי המהוססים על המדרכה. חלונות הבתים היו מוגפים ועלטה השתקפה מהם, כמו הייתה זו עיר רפאים. התמלאתי אימה משתקת והחלטתי לסוב על עקבותיי ולחזור מיד לביתו של מיכה. 

צל כהה חלף בשמיים. צמרמורת אחזה בי. בחנתי את צמרות העצים. אין ספור עטלפים חגו שם למעלה, ולמרות שבדרך כלל איני פוחדת מהם, פצחתי בריצה פראית כמו אחזני שד. לפתע עיקמתי את הקרסול והשטחתי מטה בחבטה. מחוסרת הכרה שכבתי על המדרכה הצוננת. כשפקחתי את עיני ראיתי את הצלליות השחורות, נראות ובלתי נראות, חולפות מעלי. קמתי בבת אחת, אוחזת בראשי הדואב, והתחלתי לצעוד בצעדים סהרוריים, כשיכורה. אצבעותיי היו רטובות מדם שנטף ממצחי. רק לי זה יכול לקרות, חשבתי בייאוש, נסעתי לחופשה, לפגוש את אהובי. הכול היה אמור להיות נפלא, והנה אני מוצאת את עצמי במצב הנוראי הזה. 'מטומטמת, את הסוף שלך את מביאה על עצמך במו ידייך! מגושמת! את וההחלטות הנמהרות שלך! 'המשכתי לצעוד בצעדים פתלתלים ולקלל את עצמי.

אין ספור פעמים בחיי עיקמתי את הקרסול, תמיד ברגעים הכי פחות מתאימים. כמה שנאתי את קול צחוקם של האנשים המופתעים סביבי, אף שלא היה מרושע. במבט מן הצד, אין ספק שזה מצחיק, לראות אדם מנתר לפתע ממקומו, ללא סיבה נראית לעין, ומשתטח בכבדות תחתיו כשעל פניו הבעה מעורבת של הלם ובושה. כן, לבטח גם אני הייתי צוחקת, לו היה משהו אחר מעקם את הקרסול, אבל זה תמיד קרה לי. "משהו כנראה לא תקין עם העצמות שלי," מחיתי בפני אימי כשהייתי ילדה, והיא לקחה אותי לרופא שהבטיח לה שהבעיה היחידה שהוא רואה זה אצלי בראש. "הילדה מוסחת," אמר לאמא שלי ועשה תנועת סיבובית עם האצבע שלו מבלי להביט לעברי. 

הקרסול לא כאב. כבר נעשה עמיד בפני כל העיקומים שלי, אבל רקותיי הלמו והמצח שלי התנפח. עשיתי צעדיי בכבדות כאילו היו משקולות קשורות לרגליי. לפתע הבנתי שאני חווה במציאות את חלום הבלהות שרודף אותי בתקופה האחרונה… הנוף האפלולי של הלילה, הצללים הכהים שרודפים אותי, המאבק לנוע כמה שיותר מהר קדימה, אבל גופי נע בכבדות, בהילוך איטי. בחנתי את צמרות העצים, אך שוב לא ראיתי את העטלפים. זה הרק החושך שמתעתע ותיכף אזהה את הבית, ניסיתי להרגיע את עצמי. הבתים המועטים משני עברי הכביש עמדו חשוכים. סקרתי את הסביבה וניסיתי להיאחז בדבר מה מוכר, אך לא זיהיתי דבר. לא היה לי כל מושג היכן אני! הרחובות עמדו מנוכרים ומאיימים, מוארים קלושות באור הניאון של פנס רחוב מרוחק. נזכרתי בבעתה שכשעזבתי את הדירה בחטף, יצאתי בכיסים ריקים. גם את הנייד השארתי מאחור! מכונית חלפה על פני. מעודדת קמעה  המשכתי בדרכי. לבטח אוכל לבקש עזרה ממשהו. לפתע שמעתי חריקת בלמים. המכונית שחלפה נעצרה בחריקה ואז נעה אחורנית במהירות לכיווני. עמדתי כמשותקת במקומי וחיכיתי לגרוע מכל. המכונית נעצרה לידי, וממנה הגיח איש נמוך קומה, מקריח, שניראה חביב למדי, ושאל אותי בעיניים מודאגות אם אני צריכה עזרה. בעודי מתלבטת כיצד לענות הבחנתי שכף ידו האחת עטתה כפפה שחורה, ליבי החל לדפוק בפראות… זהו האיש מן הסיוטים שלי! אני בסדר מלמלתי לעברו והחשתי צעדיי הרחק ממנו. "את מדממת מן המצח," קרא אחרי. 

המשכתי לצעוד במהירות, מביטה בחטף לאחור מידי פעם, לראות האם האיש הולך אחרי, אך הוא צעד אל עבר מכוניתו. פתאום שמעתי צלילי מוסיקה עמומים וראיתי שממש בקצה הרחוב ישנו בית קפה קטן. אנשים ישבו להם בנחת סביב שולחנות עגולים. כה נתונים היו לשיחותיהם ולא הביטו לעברי. ייתכן שנבהלו ממה שראו והעדיפו להתעלם. תיארתי לעצמי שאני נראית מוזר. לבושה הייתי בבגדי הבית שלי. שנראו מרופטים מכדי להתהלך בהם ברחוב, ובנוסף לכך, פני היו מכוסות דם שיבש. החלטתי לגשת אל פנים בית הקפה ולבקש להשתמש בטלפון שלהם. האיש בדוכן הקבלה היה מסביר פנים באופן מפתיע, והגיש לי מיד את הטלפון שלו ואף הביא לי ממחטה רטובה במעט מים בכדי לנקות עימה את פני. מיכה נשמע מודאג מאוד מעבר לקו. "אני מת מדאגה! שעות אני מסתובב, מחפש אותך!" הסברתי לו היכן אני והוא הורה לי להישאר שם ואמר שיגיע מיד. אחר בקש לדבר עם בעל המקום, ליאון. לאחר השיחה, הגיש לי ליאון מפתח. "החדר שלך ממוקם בקומה השנייה, השני מצד ימין," הסביר לי. מסתבר שבית הקפה שייך לבית מלון קטן. חדר המדרגות היה כל כך צר שרק אדם אחד היה יכול לעבור בו בזמן נתון. גם המסדרון שהוביל לחדרי היה צר. שטיחים נעימים למגע כיסו את הרצפה ואת הקירות. החדר שנכנסתי אליו היה קטן ממדים, ותקרתו גבוהה מאוד וצבועה באדום. מיטה רחבה עמדה במרכז ותפסה כמעט את כל החלל שבחדר. שמטתי גופי עליה ונרדמתי מיד. 

כשהתעוררתי, שכבתי המומה במיטה, מבלי לזהות היכן אני, עד שבבת אחת נזכרתי בכל מה שאירע. איפה מיכה, שאלתי את עצמי, הרי היה צריך כבר מזמן להגיע! זינקתי ממקומי והסטתי את הווילון הכבד שכיסה את החלון. מעברו ניבטה אלי רק עלטה, עצים ובתים עמדו דוממים בחשכת הלילה. השעון שעל הקיר הראה ארבע לפנות בוקר. החלטתי לרדת אל שולחן הקבלה ולברר אם מיכה הגיע. האור הצהבהב שהאיר את המסדרון ואת חדר המדרגות נסך בי מעט ביטחון. האיש הנחמד בשולחן הקבלה הסביר שמיכה הסדיר את התשלום לשהייה במלון. הוא הצביע על המזוודה האדומה והתיק שלי שרק יום אתמול ארזתי בהתרגשות, והגיש לי מעטפה שהשאיר עבורי מיכה. בתוכה היו שטרות של כסף בכמות נדיבה ודף נייר מקופל לשניים. כשפתחתי אותו קראתי, 'הישארי כל כמה זמן שאת צריכה'. בקשתי מיד להשתמש שוב בטלפון וחייגתי אל מיכה, אך הוא לא ענה. השארתי לו הודעות נואשות. הפצרתי בו שיבוא לאסוף אותי, הסברתי לו שאני פוחדת, אך לא יכולתי להרחיב יותר מידי, כי בעל המלון התבונן בי בזמן שדברתי ואף לא הסתיר כלל את העובדה שהוא מאזין לכל מילה. 

מבולבלת לחלוטין, התיישבתי על כיסא העץ הגבוה שעמד לצד הדלפק הצר. מבלי משים, האזנתי לפטפוטיו של האיש שישב מולי, שהמשיך לדבר ולדבר. שמח כנראה על כך שמשהו מארח לו לחברה בשעה כה שקטה של הבוקר. "עוד מעט חורף והימים נעשים אפורים והלילות יותר ארוכים…" המשיך לתאר בפניי את מזג האוויר. התבוננתי בו בזמן שדיבר, התחיקתי אחר תנועות שפתיו ותווי פניו המוזרים. גם הוא מזכיר לי דמות מן החלום שלי. רציתי לעזוב את המקום מיד, אבל החלטתי לנהוג בשיקול דעת הפעם. עוד מעט היום יעלה ואצא מן הסיוט הזה, הבטחתי לעצמי. ליאון נשא את המזוודה האדומה שלי בגרם המדרגות הצר. הוא ניגש עימי פנימה, הסיט את הווילונות ופתח לראווה את דלתותיו של ארון העץ הגדול שעמד בפינת החדר. אחר, החל מתאר בפני בהתלהבות מוגזמת כיצד עלי לבלות את יומי מחר. הקשבתי לו בקושי רב. הוא חזר ואמר את המילה קרקס. המילה נראתה לי חריגה, זרה, לא שייכת. מיד כשעזב, נעלתי את הדלת, נכנסתי למיטה, ונפלתי שוב לשינה עמוקה.

התעוררתי בשעת צהרים מאוחרת למדי. במקלחת בחנתי את החתך שעל מצחי. למזלי לא היה עמוק. ניראה היה שהוא מחלים, למרות שעדיין דאב מאוד למגע. התלבטתי ארוכות מה ללבוש. לא רציתי למשוך תשומת לב לעצמי. חשתי סכנה… ייתכן שזהו פחד טבעי, כי אני נמצאת לבדי במקום בלתי מוכר… אולם, בכל זאת החלטתי לנהוג במשנה זהירות ולהיות מוכנה לפתוח בריצה אם אצטרך, אך המזוודה שלי הייתה מלאה רק בשמלות יפות ובנעליי עקב. בלית ברירה, לבשתי שוב את בגדי הבית שלי, נעלתי את הנעליים עם העקב הכי נמוך, והתעטפתי במעיל הצמר הארוך שלי שמיכה קיפל בזהירות והכניס למזוודה. הרעב הציק לי. התיישבתי בבית הקפה שבחוץ, שעמד שומם מאדם, והזמנתי ארוחת צהרים. לא ראיתי אף עובדים אחרים או אורחים במלון המוזר הזה. האיש מן הדלפק, ליאון, הגיש לי ארוחה שככל הניראה הכין הוא בעצמו. אכלתי ברעבתנות רבה, למרות שהאוכל לא היה טעים במיוחד ולא הצדיק את הגשתו המהודרת. הפעם האחרונה שאכלתי הייתה בארוחת הערב שהכין עבורי מיכה, וגם אז, לא הרביתי לאכול, למרות שהייתי אחרי טיסה ארוכה. הייתי כל כך נרגשת לראותו, ממש הסתערתי עליו. ראיתי בעיניו שגם הוא התגעגע אלי, אך תגובתו הייתה מסויגת קמעה ולא הצלחתי להבין מדוע. נפגעתי מתגובתו הקרירה. התחלתי להטיח בו האשמות והוא שתק ושתק ועיניו נעשו כהות. "אני יודע על מה את כועסת עלי," אמר בהדגשה. "אם הגעת לפה בשביל לכעוס עלי, אז אולי היה עדיף שלא היית מגיעה בכלל." זה היה המשפט שפילח את ליבי. לא רציתי שיראה כמה פגעו בי מילותיו. נסערת, נגשתי אל הדלת ועזבתי.  

לאחר הארוחה, החלטתי לבקר באזור החנויות שמסביב לכיכר העיר, כפי שייעץ לי ליאון לעשות. "הקרקס מגיע בערב," קרא אחרי. עננים אפורים התכנסו בשמיים וצינה חורפית שררה, אך הרחובות היו מוארים, מסבירי פנים. זוגות הלכו להם יד ביד, אבות ואימהות דחפו עגלות עם עוללים. כולם נראו נינוחים ומרוצים למדי. רק אני הלכתי מהוססת, בוחנת בפליאה ובחשש את האנשים ואת החנויות משני עברי הרחוב. צלילי מוסיקה עליזה הגיעו לאוזניי. ברחבה שבמרכז הכיכר, התקיים מופע הקרקס. לוליינים הלכו על חבל דק והפליאו בפעלוליהם. התבוננתי מרחוק במופע, ובאנשים שצפו בו מחויכים. לפתע זיהיתי את הנהג שעקב אחרי עומד מאחורי קבוצה של אנשים, מביט סביב. הוא הבחין בי והחל ממהר לעברי. רצתי במהירות חזרה אל המלון. החנויות משני צידי הרחוב כבר היו סגורות. מספר אנשים עוד הלכו כה וכה לאורך הרחוב. שורת החנויות נמשכה ונמשכה ולא זכרתי היכן הפנייה לבית המלון. מותשת, מצאתי מחסה בגומחה קטנה שבין שתי חנויות והתאמצתי להסדיר את נשימתי. לפתע שמעתי פרסות סוסים. שוטרים על סוסים, כשבעה במספר, חלפו על פני. לבושים היו במדים שחורים וחבושים בקסדות שחורות. ליבי הלם בפראות. מה מתרחש פה? ממקום עומדי לא יכולתי לראות דבר ולא העזתי לזוז שמה יראני אחד השוטרים או האיש שרודף אחרי.

תוך זמן קצר השתררה כמעט דממה מוחלטת. לאות אחזה בי. רגליי דאבו כל כך מהריצה המאומצת. ישבתי תחתי והנחתי את ראשי על ברכיי. ניסיתי להעריך מה אני יכולה לעשות במצבי. עלי לנסות ולמצוא את המלון ויהי מה. אולי אצליח לשכנע את מיכה לבוא, לשוחח איתי, לעזור לי להבין מה מתרחש כאן. לפתע זיהיתי את קולו של ליאון. הייתכן שהוא ממש על ידי? הצצתי ממקום המסתור שלי וראיתי את המלון, ממש בסמוך אלי, בצד השני של הרחוב. ליאון ניקה את השולחנות בזמן שדיבר עם משהו שעמד בגבו אלי. מיד זיהיתי אותו, בגלל הקרחת. היה מאוחר מידי מכדי לעשות כל תנועה שהיא. כל רחש יסגיר אותי. נשארתי נטועה במקומי, מן העבר האחד הלכו הפרשים והתקרבו לעברי ומקום המפלט היחיד שלי היה חסום. ליאון סימן לאיש להמשיך בדרכו במעלה הרחוב, והוא אכן החל צועד במהירות, מבלי להביט לאחור. מיהרתי אל המלון. קול נקישותיהם של פרסות הסוסים על המדרכה הסווה את קולות צעדיי. ליאון חיכה לי בפתח. ניסיתי לדלות ממנו פרטים על המתרחש, אבל לא ניתן היה לנהל עימו שיחה הגיונית. במקום לענות לשאלות שלי, המטיר עלי שאלות על הקרקס. "ראית את הלוליינית הקטנטונת? זו  עם השיער השחור?" חקר אותי בהתרגשות. "לא"  כמעט צעקתי חזרה, "לא ראיתי, כי צפיתי במופע מרחוק. האיש הזה רודף אחרי ויש שוטרים ברחובות! מה קורה פה?"  

"קוראים לה לוסי," אמר בחיוך חולמני, "לו רק יכולנו להיות יחד! אבל היא במקום אחר ואני במקום אחר." זה אבוד, חשבתי, האיש לא מקשיב! מתוסכלת, בקשתי לשתות, ואת הטלפון, וליאון נענה מיד לשתי בקשותיי אלו. "את אורחת שלי והתפקיד שלי הוא לדאוג לך," אמר, והגיש לי את הטלפון. אחר ניגש מעבר לדלפק ונכנס דרך פתח צר, אל המטבח ככל הניראה, הגיח חזרה במהירות, נושא מגש עם חטיפים ושתייה קלה, ופנה עימו מעלה אל חדרי. עליתי אחריו בגרם המדרגות. להפתעתי, היה החדר מאורגן למופת. המצעים שעל המיטה היו מתוחים למשעי והמזוודה וכל הבגדים שהשארתי עליה נעלמו! "תליתי את בגדייך בארון," אמר בנימה מתנצלת והניח את המגש על השולחן הקטן שעמד ליד המיטה. "השארת את הכול באנדרלמוסיה שכזו שלא יכולתי להתאפק. הופתעתי לראות שיש לך דווקא טעם מעולה בבגדים," הוסיף, תוך כדי שהוא בוחן אותי מלמטה למעלה. חשתי מבוכה. במראה שהייתה תלויה על הקיר שמנגד, השתקפה אלי בבואתי. שיערותיי היו פרועות לחלוטין. החתך שעל המצח ניראה אדום מאוד וכתמים כחולים וצהובים הקיפו אותו. התיישבתי על המיטה באנחה. "כן… אני בדרך כלל נראית הרבה יותר טוב," מלמלתי, אבל ליאון כבר פנה לדרכו. מילאתי אמבטיה במים ובסבון ונשארתי בתוכה זמן ארוך מאוד. שוב לא יכולתי ללבוש את בגדי הבית שלי, שהיו כבר מוכתמים לחלוטין ואף הריחו מזיעה. לבשתי את אחת מן השמלות היפות שהבאתי עימי ונכנסתי למיטה הגדולה. 

קרני שמש חמימות התגנבו פנימה דרך הווילונות העבים וליטפו את פני קלות. פקחתי את עיניי בעצלתיים והבטתי סביב. החדר היה מעוצב בהידור. שטיח עבה כיסה את הרצפה. תמונות נוף בעלות מסגרות עבות בצבע זהב היו תלויות על קירות מצופים בטפט וורדרד. הרהיטים היו עשויים מעץ מהגוני וסגנונם היה עתיק, כבד. נזכרתי במישהי שהכרתי פעם, שסבלה מפוביה מרהיטים עתיקים ואף נפרדה מאיש שאהבה, בגלל שסרב להיפרד מרהיטי הענתיקה שלו. היא לא הייתה מסוגלת להיות בחדר שכזה אפילו לשנייה אחת, אך אני הרגשתי בו נינוחה למדי. ההידור המוגזם הזה, שהיה ההיפך הגמור ממה שהייתי רגילה לו בחיי, גרם לי להרגיש שאני דמות מסרט, באיזה מסע מטורף. להפתעתי, מצב רוחי היה מרומם. גם החתך במצחי ניראה הרבה יותר טוב. שטפתי את פני והתאפרתי קלות. לבשתי את השמלה הכי נוחה שלי והתעטפתי במעיל הצמר הארוך. נעלי העקב שלי נקשו קלות כשירדתי במדרגות. ליאון, שישב כמו תמיד על השרפרף בדוכן הקבלה הריק, נעמד והביט בי במבט משתאה. "גבירתי, את נראית נהדר הבוקר! ישנת טוב, אני מקווה," ומבלי לחכות לבקשתי, אץ דרך הפתח הצר וחזר כעבור זמן קצר עם מגש מלא כל טוב. התיישבתי אל שולחן עגול וקטנטן שעמד יחיד בפינה, לצד חלון צר מאוד שדרכו יכולתי להשקיף אל הרחוב שבחוץ. הרגשתי מוגנת, רואה ואינה נראית… אך השאננות שחשתי עם קומי בבוקר התנדפה ממני בבת אחת. מה יש לי לעשות במקום המשמים הזה, חשבתי. מוטב שאסע לשדה התעופה ואקח את הטיסה הראשונה הרחק ככל האפשר מפה.

ליאון, כמו קרא את מחשבותיי, ניגש אלי ואמר, "אני מקווה שאת מרוצה משהייתך במלון?" הפעם כרה אוזן לתשובתי, ואני בלית ברירה, הנהנתי בראשי בהסכמה. "מעולה," חייך חיוך רחב. התבוננתי בו עת אסף את הכלים וניקה את שולחני במיומנות ובזריזות. כמה מוזר ניראה, כה חביב ומנומס, כה מסור לתפקידו… הוא פנה ונכנס דרך הפתח הצר שמעבר לדלפק. מתוך דחף בלתי מוסבר, קמתי בשקט ממקומי, עברתי אל מעבר לדלפק והצצתי פנימה בזהירות. כל שראיתי היה מסדרון צר. צעדתי בו בלאט. מעברו עמד חדר רחב ידיים, מהודר ומלכותי, מואר כולו באור שמש בוהק שחדר מבעד לחלונות זכוכית גבוהים. ליאון שוחח עם איש שישב במרכזו של שולחן עצום. מימינו ומשמאלו עמדו שני אנשים שנראו כמו שומרי הראש שלו. הוכיתי בתדהמה כאשר הבנתי שאחד מהם היה הנהג הקירח שרדף אחרי. איש נוסף, שישב מעברו השני של השולחן עם גבו אלי, היה לא אחר מאשר מיכה שלי! קולותיהם הגיעו אלי כהדים עמומים. בד שהתנפנף משמלתי הסגיר אותי ככל הניראה, כי לפתע היישיר הנהג מבטו ישירות אל מקום עומדי ונתן הנחייה קצרה לליאון שפנה מיד והחל צועד במהירות לעברי. רגליי לא נשמעו לי. נותרתי עומדת שם בפתח כמשותקת. תוך שניות ספורות הוביל אותי ליאון בזרועי בעדינות רבה אל פנים החדר והורה לי לשבת לצד מיכה.

*

את מיכה פגשתי בחתונה של ידידה משותפת. אהבתנו הייתה סוערת ואיתנה, אך יום אחד, כשנה מיום הכרותינו, הודיע לי שעליו לחזור אל עיר מגוריו שבמדינה אחרת, רחוקה. לא הבנתי כיצד הוא מסוגל לעזוב אותי, לוותר על האהבה הגדולה שהייתה בינינו, אך הוא הסביר לי שאביו אינו מותיר לו כל ברירה אחרת. כל כך כעסתי שאף לא באתי להיפרד ממנו לשלום. חודש שלם עבר מבלי ששמעתי ממנו דבר ואז, שלח אלי את המכתב ואת כרטיס הטיסה ובקש ממני להגיע. 

הדחף לראות אותו היה חזק יותר מכל היגיון. עזבתי הכול ובאתי מיד. מי היה מאמין שאמצא עצמי יושבת לצידו כנאשמת בבית משפט. האיש בעל הנוכחות הכבירה שישב מולנו היה ללא כל ספק אביו של מיכה. זיהיתי מיד את הלסת הרחבה, את האף הנשרי ואת העיניים חדות המבט. מיכה שלח אלי מבט עצוב ולא אמר דבר. "מר פאול  יסביר לך עתה מה עלייך לעשות," הכריז ליאון בקול מתחנחן.  שלבתי את ידיי אל חזי במתח רב. ליבי הלם בפראות.  

"אני מבין שבאת בעקבות אהבה. אני חושב שזו טעות חמורה. רעיון האהבה הוא מופשט ונלוז לטעמי. אני מאמין במה שנכון לעשותו והקשר שלכם," הורה על שנינו באצבע מאשימה, "אינו נכון." רציתי למחות. פתחתי את פי לומר לו שאין לו הזכות, אבל קולי לא נשמע לי. פאול בחן אותי במבט ספקני. ממגירה שלצד שולחנו שלף מעטפה. "במעטפה הזו יש סכום של כסף כפיצוי על טרחתך, וכרטיס טיסה למחר. אשלח את הנהג שלי שיסיע אותך לשדה התעופה." הוא החל לאסוף את הניירות שלפניו, כמו מצהיר שסיים לומר את דבריו. נעמדתי ממקומי. גופי וקולי רעדו. "אין לך הזכות!  א…אתה לא רשאי ל… " מיכה נעמד אף הוא, אבל אביו שלח אליו מבט מתרה. ליאון אחז שוב בזרועי. "גברתי," לחש בקול רם מאוד, "אני מציע שתשקלי טוב את הצעתו של מר פאול. הוא מאוד נדיב כלפייך!" שלפתי את ידי מאחיזתו של ליאון. "די!"  צעקתי לעברו, "מספיק עם הנחמדות המאוסה הזו. אני רוצה להבין מה באמת מתרחש פה!" 

מר פאול סימן לליאון לעזוב אותי והנחה אותי לחזור ולשבת. "ישנה אפשרות נוספת," פתח בהיסוס. "אנחנו משפחה רבת עוצמה בעיר הזו, ובכלל, בעולם. מיכה לא יכול לבחור את הגורל שלו. הוא נולד לתוך המשפחה הזו ועליו למלא את ייעודו. לך, לעומת זאת, יש בחירה, אולם ברגע שתתני את הסכמתך להצעה שלי, לא תוכלי עוד לחזור בך." 

הקשבתי בדריכות לדבריו. "מיכה לבטח לא סיפר לך," המשיך, "אבל הוא מתעתד להינשא לאישה הרבה יותר הולמת ממך מבחינות רבות. כמו חץ נורה אל ליבי, הבטתי במיכה במבט שבור. "אותך אני אוהב! זהו שידוך שנכפה עלי!" קרא. 

פאול הביט בשנינו במבט מהורהר ואז אמר, "אני מציע משחק שיכריע מי מכן תזכה להינשא לבני." 

"משחק??" קראתי בזעם. "זה ניראה לך משעשע??"

"כן משחק," השיב. "יקירתי, את מבקשת להפוך לחלק מאחת המשפחות העשירות ורבות העוצמה בעולם. המעט שאני מבקש זה לאתגר אותך מעט. האם ישנו דבר מה שאת ממש טובה בו? איזה כישרון מיוחד, מיומנות שניחנת בה?" שאל. שאלתו פגעה בנקודת תורפה שלי. "לא! לא במיוחד," השבתי בהיסח הדעת. 

"החלפת תחומים כל הזמן. כל עבודה שעסקת בה-  זנחת בשלב כלשהו. פחדך הגדול ביותר הוא להיכשל." הוא היישיר מבט יהיר אלי, "כן, הכול אנחנו יודעים עלייך." בכל פעם שרצה להעצים את הרושם של דבריו, אמר אנחנו, וידעתי שהוא מתכוון לעצמי המנופח שלו. "זה לא אומר שאתה יודע עלי הכול!"  קראתי בקול לעגני, "כל אחד פוחד מכישלון." הכוחניות שהפגין קוממה אותי. 

פאול הניח את מרפקיו על השולחן והשעין את סנטרו על כפות ידיו השלובות בתנוחה של חשיבות.    "כשהיית בת תשע יצאת להגנתה של חברתך, כאשר שתי נערות גדולות מכן בהרבה בגילן, עלבו בה וקראו לה שמנה. לא היססת לרגע וצעקת על שתיהן, שזה פחדני להיות חזק על חלשים. אחת מהן סטרה לך בכל הכוח, לקול צחוקה של השנייה. לחייך בערה מכאב אבל ליבך התמלא בגאווה, על כך שלא נתת לפחד לעצור בך והעזת לומר להן את מה שאת חושבת." 

חיוך קל התפשט על שפתיו, וזיק שובבי ומרושע חלף בעיניו. "לכן אני מציע תחרות," הסביר, "לתת לך הזדמנות להילחם על אהבתך. התחרות תהייה בנויה מכמה שלבים פשוטים ותהייה מבוססת על תושייה ונחישות בלבד ולא על מיומנות בולטת שיש לאחת המתחרות. השאלה הנשאלת היא האם תרצי לקחת את המעטפה ולעזוב מחר חזרה אל חייך, או האם את מוכנה להילחם על זכותכם להיות יחד?" 

מיכה ישב מכווץ בכיסאו, ארשת של סבל על פניו. "בבקשה," פנה אלי, אל תסכימי, אני מבקש…"

אבל אני כבר גמלתי בליבי, "אני מסכימה," אמרתי בקול יבש.  מר פאול סימן לליאון והלה מיהר והניח את החוזה מולי. לא האמנתי למראה עיניי. הרי טווה את תוכניתו מראש ועוד ידע שאסכים. עיינתי בכתוב קצרות: הגמול, כניסה למשפחת פאול ככלתו של מיכה, בנו יחידו של אדון פאול, היקר לו מכל. העונש, אם אפסיד לעולם לא אוכל לעזוב את העיר. "זהו עונש כבד מאוד," בלעתי את רוקי. "כן," השיב, "אחרת, איפה המתח והאתגר? כמובן שתוכלי להמשיך להתארח במלון הזה, ללא הגבלה." לקחתי את העט לידי. "לפני שאת חותמת, אני מבקש להבהיר שהעיר הזו בנויה כמבוך. רק המהנדסים שעיצבו אותו ואני יודעים כיצד ניתן לצאת ממנו. ברגע שתחתמי על החוזה, לא ניתן יהיה להפר אותו." חתמתי במהירות, לבל אתחרט.   

ביום התחרות, עמדתי לצד יריבתי, על במה גדולה שהקימו בכיכר העיר לכבוד האירוע, לבושה במדי התחרות, חולצה ומכנס נוחים, בגוון כתמתם, חגורה שחורה ונעליים ספורטיביות. אדון פאול נשא נאום קצר, בו הסביר שהתחרות עוצבה במיוחד עבור שתי המשתתפות באמצעות תוכנה מתקדמת: "התוכנה למדה את המשתתפות ובנתה עבורן תחרות שמתאימה במיוחד להן. כל שלב מאתגר את המשתתפות בצורה שווה. כלומר, ההזדמנות של שתיהן לזכות או להפסיד בכל שלב בתחרות זהה לחלוטין, מה שכמובן הופך את התחרות למעניינת."  

שלבי התחרות הזכירו לי משחקי ילדים והייתי לבטח מאוד נהנית מהם לולא נלחמתי על אהובי. מזג האוויר היה מושלם וקהל הצופים מחא כפיים בהתלהבות. העיר כולה התמלאה באווירה של חג.  דוכני מזון, מתקנים ותחנות משחק הוקמו בכיכר להנאתם של קהל הצופים. בשלב הראשון היה עלי לדלג בין קוביות עץ שהונחו במהלך מסלול ארוך למדי שארך כשעה. כיוון שהצלחתי לגעת בקרקע פחות מיריבתי, ניצחתי בשלב זה. שאר השלבים כללו חתירה בסירה, מרוץ אופניים קצר, פתירה של חידות היגיון פשוטות למדי, קליעה למטרה, ועוד כמה שלבים שכאלו. בכל פעם שהצלחתי לצבור יתרון, הדביקה אותי יריבתי. ביום השלישי, התקיים השלב האחרון של התחרות, שלקראתו אימנה אותנו לוסי, לוליינית הקרקס, בהליכה על חבל דק. המנצחת תהייה מי שתצליח ללכת על החבל למשך הזמן הארוך ביותר לפני שתיפול בבטחה אל תוך רשת מוגנת. היריבה שלי, אישה יפת מראה וגבוהה מאוד בשם בטי, נתנה בי מבטי משטמה לאורך התחרות כולה. ללא ספק, הופתעה מאוד כאשר התבשר לה לפתע שעליה להשתתף בתחרות שתקבע אם תינשא למיכה. בטי הצליחה להישאר על החבל כמה שניות בודדות יותר ממני. בעודי שוכבת על הרשת שבלמה את נפילתי, מתאמצת להסדיר את נשימתי הנסערת, שמעתי את מר פאול מכריז על החתונה המפוארת של בנו מיכה וכלתו בטי שתתקיים בדיוק בכיכר זו בשבוע הבא. חיפשתי אחר מיכה במבט נואש בכל מקום. לבסוף, בוכייה, הגעתי למלון. אדון ליאון קבל את פני בחביבות האופיינית לו והגיש לי מעטפה שמיכה השאיר עבורי: 

"אהובתי, 

ניצלתי את הזמן שאבי היה עסוק בארגון התחרות, וארגנתי 'תחרות' קטנה משלי. אני בורח מפה, בעזרתם של טובי המוחות שעובדים עם אבי, שני המתכנתים שעיצבו עבורו את המבוך של העיר. אל תדאגי לי. אבי, שהוא אדם מסוכן מאוד, לא יעשה דבר על מנת לפגוע בי. הוא אוהב אותי מאוד, אך איני מוכן עוד לתת לו לנהל את העניינים ולקבוע עבורי את גורלי. אבי יעמוד מאחורי מילתו. עונשך יהיה להישאר בעיר, במלון. לא תוכלי לצאת מן העיר גם אם תנסי. אני מבטיח לך דבר אחד- אני אשוב אלייך! שלך תמיד, מיכה." נסערת, קיפלתי את המכתב והכנסתי אותו חזרה אל תוך המעטפה. רק אז הבחנתי שמיכה הוסיף בעיפרון, בכתב יד חפוז: "אני לא רוצה להיפרד שוב מבלי לומר שלום! בשעה שש בערב, בואי אל הגשר. אעמוד על סיפונה של ספינת שייט קטנה בצידו השמאלי של הנהר."

*

בסביבות חמש בערב, יצאה אישה צעירה מבית מלון 'ליאון' וצעדה כברת דרך ארוכה אל עבר הנמל בקצה העיר. השמיים נצבעו בצבעי שקיעה של אדום וכתום, האוויר היה צונן וטעמו היה מתקתק. עטופה הייתה מכף רגל ועד ראש במעיל צמר כחלחל. היא הלכה במהירות, עקבי נעליה נקשו על המדרכה, שיערה הארוך התנפנף קלות ברוח. על פניה החיוורות והעדינות הייתה נסוכה הבעה של תקווה. רק אנשים בודדים הלכו על הגשר. מצד שמאל, במרחק מה מן הגשר, עמדה סירת שיט קטנה בצבע אדום. מימי הנהר התכולים ריצדו מולה. היא נופפה אל אהובה מחייכת ודמעות זלגו מעיניה.