אלחושי

מאת: סבטלנה מאן

"את חייבת להתחיל באימון," רדואן קבע מבלי להביט עליי. ידעתי שזה יגיע במוקדם או במאוחר. אין לי דרך לברוח ממי שאני, ממי שנועדתי להיות. אך קיוויתי שיתנו לי פחות עד גיל שבע עשרה, שמונה עשרה, לפני שייקחו את זהותי לעד. אם אבא ואימא היו בחיים, אולי הייתי יכולה לדבר אל לבם, לשכנע אותם לתת לי עוד זמן. לרדואן אין לב. את מי אני משלה? רוב הסיכויים שגם למלך ולמלכה לא היה לב, זה מגיע עם התפקיד.

"מתי?" שאלתי את מה שמצופה ממני, לא היה טעם להתווכח.

"מחר," הוא אמר בגבו אליי ויצא מהחדר. מפעיל את הקירות הווירטואליים ויוצר סביבי בועה. הוא חושב שאני אברח? זו הסיבה שהוא לא הכין אותי מראש? הרמתי את הכרית ממיטתי והטחתי אותה על הקיר השקוף. הקיר ריצד מספר פעמים מעוות את הנוף המשתקף ממנו. דמי געש בתוכי, וחשתי את ורידי צווארי מתפוקקים. זו אחת הפעמים האחרונות שאני אחווה את התחושה הזאת, את הזעם שעולה מהבטן ומתפוצץ בצרחה אדירה בראשי. אחרי האימונים, אהפוך כמו כולם לרובוט נטול רגשות, הרי זה מה שהפך אותנו לזן החזק ביקום. מעניין מי המאמן שלי? מה הם יעשו לי? צמרמורת זחלה בגבי והתפשטה כמו אלרגיה, יוצרת בועיות קטנות על עורי החשוף. פחד. הם צודקים, עדיף לי בלעדיהם, להיות כמו כולם למרות שנולדתי שונה. ניסיתי לשכנע את עצמי לשווא. רוב חברי חיכו וציפו לרגע הזה, שהם יהפכו לאלחושים אמתיים. חלקם כבר הפכו. הם לא חברים שלי מאז. הם לא חברים של אף אחד.

התבוננתי דרך התקרה השקופה אל הכוכבים הגדולים שמעליי. כל כך הרבה פעמים דמיינתי שמישהו מכוכב לכת רחוק יגיע משם ויחטוף אותי. יציל אותי מהגורל שצפוי לי מחר. אף אחד לא בא, ואחרי האימון אני כבר לא אחלום עליו לעולם. עיניי החלו להיעצם, והחדר עמעם את האורות בהתאמה, מאפשר לי לשקוע לתוך שינה, בה אראה את החלומות האחרונים בחיי.

 

"תפקחי את העיניים," קול צרוד ועמוק ציווה. התיישבתי בפתאומיות וחיבקתי את ברכיי. החדר היה חשוך לחלוטין, ולמרות שניסיתי לחפש את הדמות מאחורי הקול, לא הצלחתי לראות אפילו את ידיי. למה האור לא נדלק, הרי פתחתי עיניים?

"את מתחילה עכשיו סדרת אימונים. את יודעת מה זה אומר?" הסתובבתי לאחור, למקום ממנו הגיע הקול הפעם. לפחות זה אותו קול, לפחות יש רק מאמן אחד, הרגעתי את עצמי.  המיטה הרכה נעלמה וחשתי תחתיי רצפת בטון נוקשה וקרה.

"קומי ותתפשטי," מילותיו הדהדו בחלל כמו פצצת קול, המפעילה חרדה בגופו של האויב. חיבקתי את ברכיי חזק יותר. השמועות על אכזריות האימונים הגיעו עד אליי, אבל אני הנסיכה, הם לא יעזו.

"קומי עכשיו!" צליל של שוט מצליף באדמה גרם לי לזנק על רגליי. בלחיצת כפתור אחת, חליפת השינה שלי התנתקה מגופי ועפה אל מקומה. כנראה אנחנו עדיין בחדר שלי, אחרת היא לא הייתה נעלמת כל כך מהר.

"מה את מרגישה?" הפעם, הקול היה רך. הורדתי את פני אל הרצפה, השיער הסגול שלי גלש מטה והסתיר את עיניי. אך ידעתי, שהוא אינו ארוך מספיק בכדי לכסות את מבושי.

"מה את מרגישה!" הוא שוב צעק.

"מבוכה," גמגמתי, מנסה למצוא את קולי.

"יש לך במה להתבייש?"

"לא," התשובה שלי נשמעה כמו שאלה. אני עומדת עירומה בפני אלחוש שאני לא רואה, יש לי טריליון סיבות להתבייש.

"מי את?"

"הנסיכה ליה אלמות נורידיה, בת של ריצוניון ואריתמיה, מלכי היבשת. אחותו של רדואן יורש העצר," הסוויתי קשיחות לקולי, אולי מעמדי יזכיר לו להיות עדין עמי.

"את הנסיכה! יש לך במה להתבייש?"

"לא!" זקפתי את ראשי.

"הרגשות מיותרים. החיבור שלך אל גופך הוא מיותר. המראה והיופי מיותרים הם. כשאת תביני זאת – לא יהיה דבר שיעמוד בפנייך." זו בדיוק הבעיה, חשבתי לעצמי, גם לא יהיה דבר שאני ארצה.

"תגידי את זה בקול!"

"את מה?"

"את מה שחשבת הרגע, אני רואה הססנות בעינייך. את לא רוצה להפוך לאלחושית?" לא הצלחתי לראות את פניו, אך היה בלבול בקולו הקשוח, אולי אף רכות מסוימת.

"תדליק את האור ואומר לך," העזתי. מה יש לי להפסיד? היחיד שאני באמת חוששת מפניו הוא אחי, ויש לו כוכב לכת לנהל, הוא לא יבזבז את זמנו בצפייה על האימון של אחותו הסוררת.

להפתעתי האור החל לחזור לחדר, מתחיל כאלומה דקה שירדה מהתקרה אל קודקוד ראשי וגלשה על גופי בניצוצות חמימים. שאר החדר נותר באפילה חלקית. הוא עמד מולי, גבוה ממני לפחות בראש, כתפיו החסונות מעידות שוודאי היה לוחם בעברו, על ראשו ברדס שמצל על פניו וחושף רק שפתיים עבות.

"תן לי לראות את פנייך," ציוויתי.

"זה לא היה ההסכם, אור תמורת מחשבות," הוא החזיר את הכדור אלי.

"אני לא רוצה להפוך לאלחושית," הוצאתי בקול רועד. תוהה שמה אני מסכנת את עצמי והאימון יהיה רק קשה יותר נוכח הווידוי המשונה. הוא המשיך לעמוד מולי, ראשו זז מעט כאילו בוחן אותי, ואחר כך החל לצעוד סביבי, מקיף אותי בעיגול וחוזר למקומו.

"למה?" הוא שאל לבסוף.

"אני אוהבת להרגיש, התחושה כשהלב מתמלא באושר, כמו הפעילו בו רטט עדין ומדגדג שגורם לך לחייך ולצחוק ללא סיבה. או כאשר הוא מתרחב מאהבה, כמו בלון צבעוני שמתנפח לגודל עצום."

 

"הבלון יתפוצץ אם תנפחי אותו יותר מדי. הלב של אלחוש אף פעם לא מתפוצץ."

 

"אני מעדיפה שהלב שלי יתפוצץ כל פעם, מאשר לא יתנפח לעולם," לחשתי. יודעת כמה מילותיי מסכנות אותי, מסכנות את אחי. הכיצד יתכן שהנסיכה עצמה מתריסה כנגד אמונתם, ועוד בתהליך האימון. אך היה משהו בבחור הזה, בשאלותיו, שנתן לי את התחושה שאני יכולה לומר הכול. לא היה בכך שום היגיון, הוא אלחוש מאמן, זה הכול תרגיל ונפלתי לבור. חיבקתי את גופי וכיווצתי את גבותיי. מנסה לחשוב איך אני יוצאת ממה שעוללתי הרגע.

 

"מה את מרגישה עכשיו?"

 

"שסיבכתי את עצמי בצרות," הודיתי.  זווית פיו התעקלה מעט למעלה, אך זה לא יתכן, זה כנראה הצל של הברדס. הוא אלחוש.

 

"זה אף פעם לא קרה לי." הקול המפחיד שהתחיל את האימון שלי עזב את המקום. במקומו הגיעו מפי האלחוש צלילים אחרים, שונים, שהתקשיתי לזהות. בלבול? חרטה? חרדה? לא יתכן, אין לו רגשות.

 

"הפגישה הראשונה תיעצר בשלב הזה," הוא חזר להיות סמכותי. את תמשיכי לעמוד כאן במשך שעה, ולהרהר במה שאמרת. אחרי שעה של חרדה את תשני את דעתך. הוא צעד שני צעדים לאחור ונעלם לתוך האפלה ומחוץ לחדר שלי. אני מהרהרת בנושא שנים, מה תעזור לי עוד שעה? מה יעזור לי לחשוב? הרי גם כך אף אחד לא נותן בידי את הבחירה. לאן הוא הלך לשעה? אולי הוא מספר לאחי את מה שאמרתי, או גרוע מכך, מספר את זה לדוד טיו, שמנסה להתסיס את אגודת הלוחמים נגד אחי. הלב שלי דפק כמו מחשב דיבור, שמתקלקל ומתחיל לחזור על אותה אות בקצב מהיר. המחשבות התרוצצו בראשי בקצב תואם, לא נשארות מספיק זמן על מנת שאצליח לעבד אותן ולהגיע למסקנה מה לעשות. הלכתי לכיוון המקום שעמדה בו המיטה שלי אך החדר היה ריק. שלוש מטר מרובע, רצפת בטון ובועת חסם בלתי נראית, המונעת ממני לצאת. פסעתי בעירום הלוך ושוב לאורך ורוחב הבועה, ואז במעגלים. סופרת כל פעם כמה צעדים עד שאני מגיעה למקום ממנו התחלתי. לבסוף התעייפתי ונשכבתי על הרצפה הקרה. אולי הכול היה איום? מה אם הבלון יתפוצץ? האם אני באמת מוכנה שלבי יתפוצץ רק על מנת להרגיש. האם אני מוכנה למות לשם כך? להיות הנסיכה שתבייש את כול הדורות הקודמים לפניה?

 

כאב חד פילח את הרגל השמאלית שלי, צורב בעורי כמו כוויה. עוצמת הכאב השתיקה את החושים שלי, עד כי לא שמעתי את רעש ההצלפה של השוט. רק כאשר הצליף שוב באוויר, הצטנפתי לתוך עצמי בחשש מהמכה הבאה, מנסה להפוך לקטנה ככל האפשר.

 

"מה לגבי הכאב? גם אותו את רוצה עדיין להרגיש?"

 

עוד הצלפה עברה על גבי, כרעל של נחש ארסי העובר מהשכמות ועד האגן, שורף את דרכו מטה. דמעה זלגה על עורי הקר, איך יכולתי לומר לו את האמת? איך יכולתי לסמוך על אלחוש?

 

"אני רוצה שתגידי את זה. שאת רוצה להפוך לאלחושית, שאת רוצה שהכאב יגמר," הוא הצליף בי שוב, בנקודה אחרת. הגב המשיך לבעור, אך לא הייתי מסוגלת להוציא את המילים הללו מפי. יפחות בכי פרצו ממני במקומם. עדיף שהיו הורגים אותי, מנפצים את הבלון.

 

הוא התכופף אליי וסובב את גבי לשכיבה על הרצפה. הבטון הקר אלחש את פעימות הכאב, והצלחתי לפקוח את עיניי. הוא תפס בסנטרי בגסות וסובב אליו את פניי. עיניו השחורות ננעצו עמוק לתוך שלי. לראשונה הצלחתי לראות את פניו, צלקת עדינה עברה בין גבותיו העבות, מתחתם היה אף קטן, ושפתיים מלאות. הלב שלי קפא לרגע אחד ,כמו רצפת הבטון מתחתי, משכיח ממני את הצריבה, משכיח ממני את הכאב, משכיח ממני שמדובר באלחוש מאמן. אלחוש הכי יפה שראיתי בחיי. כיווצים עדינים נסגרו ונפתחו בתוך הקרביים שלי, כמו פרחים שהקצו משנתם, ומותחים את עליהם, תוך רפרוף עדין על קירות בטני. אפשרתי לעצמי ליהנות מהתחושה הנעימה, יודעת שבקרוב גם אותה ייקחו ממני.

 

"מה את עושה?" הוא עצם את עיניו וסיבב את ראשו ממני, גבותיו התכווצו כאילו הכאבתי לו במבטי. למרות הכאב שהוא גרם לי הרגע, לא רציתי שיסבול. זה הגיוני בכלל? אם אלו התוצאות של רגשות אולי הוא צודק, אולי עדיף לי לוותר עליהם. המשכתי להסתכל עליו, אם זה חלק מהתרגיל הוא מצליח בו יפה. עיניו נפקחו, רכות כמו פרווה של סוס אחרי סירוק. הוא אלחוש, הזכרתי לעצמי, יש בהן רק אטימות. אך הלב סירב להכיר בכך.

 

"מישהו שלח אותך? שכנע אותך לומר את השקרים הללו?" הוא לחש צמוד לפני, האוויר החם ליטף את עורי. הנדתי את ראשי לשלילה, לא מצליחה להבין את התחושות החדשות שעוברות בגופי הכאוב. "לטובתך תאמרי לי את האמת. אם מישהו אמר לך לשקר הוא רק רוצה להזיק לך, רק רוצה שאני אכאיב לך יותר. זה לא האדם הנכון לשמור לו אמונים." עדיין שתקתי. לא הבנתי על מה הוא מדבר, רק רציתי שימשיך לעטוף את כאביי בקולו הרך, להיות צמוד אליי. "את מפחדת ממנו? ממי ששלח אותך לשקר לי? הוא איים עליך?" מבטו לא עזב את פניי אך הוא שחרר סנטרי, אצבעותיו עברו ללטף את עורי כמו משי עדין. עצמתי את עיניי, מתענגת על הדגדוג העדין, שהגיע עד לבלון המתרחב בחזי.

 

"הוא סיפר לך שקרים? שמישהו מנסה לשכנע אלחושים לא לעבור אימון? שאת צריכה לעשות את זה כדי להציל את הממלכה?" הוא המשיך לשאול. מישהו באמת מנסה? כיווצתי את גבותיי בשאלה.

 

"את רצינית? אין אף אחד?" הנהנתי. עיניו שוב נעצמו וכשהוא פקח אותן הן רצדו מצד לצד.

 

"אני לא יודע מה לעשות אתך. את הנסיכה…" הוא אמר והלך לאחור עד שנעלם. מותיר אותי שוכבת על הגב, רצפת הבטון הקרה משמשת לי הגנה יחידה. אז זו משמעות של אימון? אם כך הוא אכזרי יותר מכל מה שחשבתי. לעורר בתוכי רגש כל כך חזק, אך כל כך מבלבל. מלא בעונג וכאב בד בבד. התמקדתי שוב בכוכבים בתקרה השקופה. היא נראתה לי אף גדולה יותר מתמיד. אולי הוא עוד יבוא, החוצן שייקח אותי. עדיין לא מאוחר.

 

איני יודעת כמה זמן שכבתי במקום אחד. כל תזוזה ירתה חבלי כאב לאורך הפס הדק שהשוט עבר עליו קודם. בהמתנה הזמן תמיד מתארך, נמתח לתוך מימד משלו שמתנהל בעצלתיים, בסרט שהפעילו בהילוך איטי. אולי כך עדיף. ארוויח יותר זמן עם הרגשות שלי, לפני שייקחו ממני את עצמי.

 

"קומי!" שמעתי קול מאחורי. הוא היה חרוך יותר, חודר לתוך השרירים ומרעיד אותם עד פיק ברכיים. נעמדתי בזהירות, נושכת את הלשון רק לא לזעוק מכאב. אלחוש מבוגר עמד מולי. שיערו הכסוף מגיע עד כתפיו החסונות, ועיניו האטומות מביטות מבעד לגופי, כמו הייתי קיר שקוף מופעל על ידי חיישן.

 

"את רוצה להפוך לאלחושית?" לא ידעתי מה לענות. האם גם הוא ירביץ לי אם אענה את האמת? האם יש טעם להתעקש על האמת? גם ככה אין שום ברירה אחרת. הזמן עבר והשקט עמעם את המחשבות בזמן שה"כן" וה"לא" המשיכו לריב ביניהם על התשובה הנכונה.

 

"תגידי את האמת," שמעתי את קולו הרך שהפעיל מיד את הפריחה בתוכי. הוא צעד קדימה ונעמד מאחורי האלחוש הזקן.

 

"לא," לחשתי לבסוף.

 

"זה לא יתכן, אבל את בתו של ריצוניון. בת כמה היית כשהתנקשו בחייו?"

 

"חמש," עדיין לחשתי, נלחמת בידי שרצו לעלות ולעטוף את חזי החשוף. אני הנסיכה, אין לי במה להתבייש.

 

"היכול להיות שהוא לא הספיק ללמד אותך את משנתו? מי גידל אותך?" זו הייתה שאלה קשה. התנקשו בחיי הוריי חודש אחרי שאחי עבר את האימון שלו. תיאורטית הוא לקח עליי את חסותו. פרקטית, הוא היה אלחוש בן 17 שהפך לשליט הכוכב, ילדה בת חמש היה הדבר האחרון בסדר יומו. אלחושיות שומרות הארמון דאגו לכל מחסורי, למדתי בבית הספר האצולתי, שם דאגו לחינוך. אך מי מכל אלו גידל אותי? אולי זו הסיבה שהייתי שונה, אולי זו הסיבה שלא רציתי לעבור אימון?

 

משכתי בכתפי, אף אחת מהתשובות לא הייתה נכונה, אף אחד לא באמת גידל אותי. אולי עדיף שהיו מתנקשים בחיי יחד עם הוריי.

 

"את יודעת, שאם אחיך יגלה את שאמרת לנו עכשיו הוא יגזור את דינך. הוא ישפיל אותך לעיני כול הגלקסיה לפני שיהרוג אותך. למען יראו וייראו." משכתי שוב בכתפי, למרות שברכי רעדו קלות. מה אני עושה? אחי אלחוש אכזר ונקמני, הוא לא ירשה שנסיכה תדבר כך. צעדתי צעד לאחור.

 

"אתה צודק, היא דוברת אמת," הוא פנה לאלחוש הצעיר. "ההחלטה שלך, אם תיקח אותה אתה עוזב אתה, תצטרך לשמור עליה שם תמיד. כאן יהיה בלגן רציני. נצטרך להפסיק את עבודתנו לזמן מה."

 

"אני יודע," הצעיר הנהן, ארשת פניו נשארה אטומה. "היא שווה את זה? נסיכה אחת תמורת מאות שאנחנו יכולים להציל?" הבוגר שאל. הם דיברו בשפתי אך חשתי שאינני מבינה מילה.

 

"אתה מציע לא להציל אותה רק בגלל שהיא הנסיכה?"

 

"אני מציע לך לחשוב, למרות שאני רואה שהלב כבר עשה זאת במקומך." צל של חיוך עלה על שפתיו של הצעיר והוא הנהן שנית. לא דמיינתי, הוא מחייך, הוא אכן מחייך. איזה מן אלחוש מחייך?

 

"בהצלחה בן שלי," הבוגר טפח פעמיים על שכמו, "אני אצטרף אליכם יום אחד, לראות איך הסתדרתם." הוא פסע לאחור ונעלם בצללים.

 

המשכתי לעמוד מול הצעיר, לא מבינה מה מתרחש סביבי. איך יכול להיות שהיו לשניהם הבעות פנים של…. של רגשות?

 

"תתלבשי למסע,"

 

"מה?"

 

"תתלבשי קודם, ואז נדבר," הוא סובב אליי את הגב. לפני מספר שעות הוא ציווה עלי להתפשט ולהפסיק לחוש נבוכה ועתה הוא מסובב את גבו?

 

דמיינתי את חליפת המסע שלי והיא עפה עד אליי, מזכירה לי שאני עדיין בחדר שלי, ולפחות הארון שלי נשמע להוראותיי. לחצתי על הכפתור והחליפה השחורה נצמדה לגופי חותכת שוב את הפצעים הטריים בגבי. אנקת כאב נפלטה מפי והורדתי אותה מעליי. דמיינתי בגד רחב יותר, מכנס חום כהה וחולצה שחורה רחבה כמו של פעם. הבגד יצא מהארון ולבשתי אותו בזהירות. הוא היה כל כך ישן שלא היה בו אפילו כפתור הפעלה. החולצה לא לחצה על הפצעים, אך בכול תנועה הבד העבה השתפשף בהם. דמעות עלו אל עיניי בזמן שניסיתי לחשוב מה אני יכולה ללבוש שיכאיב פחות. שלפתי בדמיוני חולצת כותנה לבנה מהארון.

 

"מתקשה לבחור מה ללבוש נסיכה?" הוא גיחך, "לא בטוח שאוכל לספק לך היצע כזה במקום שאליו אנחנו הולכים."

 

"הבגדים מכאיבים לפצעים בגבי," התלוננתי. הוא הסתובב בחדות, חמלה נשקפה מעיניו. כל רגש הפתיע אותי, איך זה יתכן?

 

"אני מצטער." הוא התקרב אליי, בוחן אותי בזמן שאני לובשת את החולצה בזהירות על העור הדואב. ידו עצרה אותי באמצע הדרך, והוא הקיף אותי ונעמד מאחורי. אצבעות עדינות רפרפו סביב הפצעים. קפאתי במקומי, לא מצליחה להבין אם מפחד או הנאה. "אני כל כך מצטער, הייתי חייב להיות בטוח שאת לא מושתלת. שלא שלחו אותך לתפוס אותנו. לא העליתי בדעתי שאת דוברת אמת." רציתי לשאול מי זה 'אותנו?' מי הוא? איך יכול להיות שהוא מצטער על משהו, או נוגע בי בעדינות, או מחייך? אך אצבעותיו על גבי ערפלו את ראשי ולא הצלחתי לחבר משפט.

 

"אנחנו יכולים להתחיל מהתחלה?" הוא נעמד לפני.

 

"מהתחלה?"

 

"כן, אני סבסטיאן בן לידור." הוא הושיט לי את ידו. מהססת, הנחתי את שלי בתוכה, אך במקום ללחוץ אותה הוא הרים אותה אל פיו, מצמיד אליה את שפתיו. הפריחה בבטן שוב הופיע, שולחת גלים נעימים אל כל גופי. הלוואי והם לא ייקחו אותו. הלוואי וחוצן מעולם אחר יגיע להציל אותי ולעולם לא אפסיק להרגיש את הרגש הזה.

 

"אבי שייך לקהילת החשים, אנחנו קהילה קטנה בכוכב, רובינו הוגלינו לפני 500 שנה לכוכב לכת שבו כולם מרגישים. הם קוראים לו כדור הארץ. אחדים נותרו על מנת להמשיך ולהציל את אלו שלא רוצים להפוך לאלחושים. לתת להם ברירה. בהדרגה גילינו שהדרך הכי טובה היא להפוך למאמנים, כך נוכל לתת לכול אחד בחירה ברגע האחרון לפני…" הוא עזב את ידי והיא נחתה לצד גופי.

 

"מה אתה אומר בעצם? שיש לי בחירה?"

 

"כן, נסיכה, את יכולה לבחור ברגשות. אך במקרה שלך זה מסובך יותר. לא נוכל להסתכן ולהשאיר אותך בכוכב. מישהו ישים לב להבעות פנייך. את מאוד שקופה." חיוך מלא עטף את פניו. זה היה כל כך יפה, לראות חיוך על פנים בוגרות כמו שלו. רק ילדים מחייכים ככה.

 

"נצטרך לעזוב לכוכב הארץ. להתחיל שם מהתחלה. את מוכנה להתחיל לבנות שם את חייך מאפס? אתי?" הוא הושיט לי את ידו. לקחתי אותה, היא הייתה גדולה וחמה, משדרת עוצמה, כוח ובחירה.

 

"מוכנה."

 

"שם כבר לא תהיי נסיכה."

 

"אם כך, כדאי שמעכשיו תקרא לי ליה." הוא משך אותי מחוץ לבועה של חדרי, לאורך המסדרון הגדול, דרך חלון החנייה, ישירות לתוך רכב חלל כחול.

 

טורנדו הסתובב בבטני, לפעמים עולה עד לחזה עצמו. התרגשות. אני כבר לא צריכה לנסות לנצור את הרגשות. הם יישארו שלי לעד.

 

הכוכבים מבעד לשמשה הקדמית היו קטנים כל כך. תמיד חלמתי שיבוא חוצן ויציל אותי, ייקח אותי לכוכב אחר. היום החלום שלי התגשם, אני עומדת להתחיל מהתחלה ולהרגיש הכול.