מפעל הילדים של שרון

מאת: עילי פרוסק

טיפת טל זולגת על עלה כותרת. שמש מפציעה מים כחול אל שמיים כתמתמים. אגל זיעה נוטף ממצחו של אצן. שן נופלת לפעוט באמצע הלילה. מנוע שורף נפט. אריה מתנפל על זברה בשיניו. תינוק בוכה. שרון יולדת תינוק.

"אני לא מוכנה לעשות את זה יותר… אני משתגעת… אני חייבת להפסיק את זה, את כל זה! לעזאזל… אני רק רוצה לסיים את זה."

"תנשמי. תירגעי. יהיה בסדר, אני כאן כדי שנדבר, אבל לאט – לאט. יש לנו את כל הלילה."

"אני לא רוצה לדבר! אני לא… אני לא רוצה לדבר… אני רוצה לעשות משהו, לסיים את זה. כולם… כולם מבינים אותי וכולם דואגים לי וכולם מתגאים בי אבל לא בא לי יותר. מותר לי, נכון? מותר לי לא לרצות את כל ה… הדבר הזה…"

"בטח שמותר לך, את היחידה שקובעת."

"נו, אז אם אני הזאת שקובעת אז למה לא מקשיבים לי, אה? למה יש את כל האנשים שמחליטים?"

"מי מחליט עלייך, שרון? את היחידה שקובעת. אלה החיים שלך, את קובעת."

"איזה קובעת… המחלה המחורבנת קובעת…"

"המחלה לא קובעת כלום. את המחליטה, את המחליטה על כל מה שיקרה. המחלה בנתה לך את העסק? לא – את עשית את זה לגמרי לבד. המחלה הגשימה חלומות למעל 2000 זוגות, ותכפילי בשניים – 4000 אנשים לפחות! את זה המחלה עשתה? גם לא. זה הכל את, שרון, הכל…"

"אבל לא בא לי יותר להגשים חלומות! 6 שנים אני מגשימה חלומות לאנשים אחרים! אני רוצה להגשים את החלום של עצמי, שכל אחד ידאג להגשים את החלום שלו!"

"את לא מרגישה שאת מגשימה את עצמך?"

"לא… לא, אני לא מרגישה בכלל…"

"את לא חושבת שמה שאת עושה, זה בעצם הופך אותך לאדם אולי הכי טוב שאי – פעם…"

"אתה… אתה לא מבין. אתה ממשיך למכור לי את ההגשמה ואת הרצונות ואת המעשים הטובים… זה מה שהאיש אמר לי גם בפעם האחרונה שזה קרה לי. זה היה לפני שנתיים, אבל אני זוכרת את זה טוב. אני זוכרת את המילים שהוא אמר, ממש כל מילה, ואני זוכרת איך השתכנעתי שאני עושה את הדבר – אתה יודע – הדבר הנכון… אבל אתה לא תצליח בזה הפעם, תדע. כי הפעם זה לא מה שישכנע אותי… הפעם אני לא מחפשת את הסיבה לעשות את זה – יש לי אלף סיבות למה להמשיך את החיים האלה, אבל גם אלף וגם אלפיים סיבות לא ישתוו לסבל. הסבל הזה, של לחיות לא כאדם אלא כמן… אני לא יודעת, מן מכונת תינוקות משומנת. ואל תגיד שאני בחרתי את זה וזו אשמתי שתכננתי את כל החיים שלי מסביב למחלה הזו, כי לא בחרתי כלום. לא נשארה לי ברירה… המחלה לא מאפשרת כלום… אין אהבה ואין חברים ואין… אתה יודע מה? מישהו פעם כתב עליי כתבה בעיתון וקרא לי 'יוצרת החיים'. אני ממש לא יוצרת חיים, אני ההפך מזה. אתה יודע איך כל התינוקות האלה יוצאים ממני? כי המחלה פשוט שואבת את החיים שלי וממירה אותם לחיים של תינוקות. אז בבקשה, תן לי את הכדורים, כי זו הסיבה היחידה שקראתי לך לכאן וביקשתי שתבוא. אני מתחננת."

"אני לא יכול לעשות את זה."

עיני השניים ננעצו אלו באלו. מנורת הקריאה הייתה דלוקה, וניתן היה לראות במהלך השיחה את הוורידים בולטים מבטנה של שרון מבעד לחלוק ההיריון שעטף אותה. שערה הצהוב ומלא הנפח ישב בנוחות מרבית על עורפה, והעיניים שלה, שתי נקודות זעירות וכחולות, נעוצות כזוג סכינים בעיניו של שותפה לשיחה. היא ליקקה את שפתיה עם לשונה, ואז נשמה נשימה ארוכה, איטית ויעילה.

לפתע, זינקה שרון ממיטתה ורצה אל כיוון הדלת. היא יצאה במהרה ובעודה מזדרזת אל היציאה, תפס אותה הבחור וביקש ממנה בנימוס לחזור אל החדר. היא חבטה בבטנו במרפקה והתחילה לסובב את מפתח הדלת, אך הבחור נעל את הדלת בחזרה, הזיז אותה ובזמן שהטיף לה שם אותה במטבח. היא השתחררה מאחיזתו בפראות, פתחה את המגירה הכסופה והוציאה סכין מטבח קטנה אך משוננת.

"אני נשבעת לך, תביא לי את הכדורים…" היא סיננה בקול מבולבל.

"שרון, את לא צריכה לעשות את…"

"אני לא צוחקת. תביא אותם. אני יודעת שיש לך."

"את הורמונאלית, את לא שולטת בזה, אל תתני להם לשחק ב…"

"מה הורמונאלית מה? כל החיים שלי אני הורמונאלית?! זה התירוץ שלך? כי אם-אם זו הסיבה, אז למה שאני בכלל אחליט משהו בכל החיים האומללים האלו?"

"לא התכוונתי לזה, את יודעת שלא. שרון, אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל את פשוט לא יכולה להתאבד."

"בטח שאני יכולה, ואתה תעזור לי. הלילה זה נגמר – אתה שומע? הלילה." היא אמרה לו בזמן שעיגול חלב מתחיל להיווצר לה על חלוק ההיריון מפאת דליפת חלב משדה השמאלי.

"לא, לא הבנת אותי. מבחינה משפטית, אני מתכוון. את לא יכולה."

"מה?"

"לפני חודשיים הנחו אותי בהנחיה חדשה, שרון. הם אמרו לי שמעכשיו, בגלל, את יודעת, המחלה שלך, מעכשיו את… את כאילו… אני מעדיף להגיד לך את זה בסיטואציה אחרת, שרון."

"זו ההזדמנות האחרונה שלך, חיים. תגיד את זה, או שאני נשבעת שאני דוק…"

"את מוגדרת כ'רכוש המדינה'. את שייכת למדינה מבחינה משפטית, אז בעצם כל מה שאת עושה חייב לעבור אישור. כלומר, לא כל דבר, את עדיין מחליטה מה לעשות, אבל כל דבר שיסכן אותך בצורה מסוימת, נגיד, טיסה למדינת עולם שלישי, צניחה חופשית… דברים כאלה. המקרה הזה הוא… הוא גם דוגמא מעולה. אז את חייבת לקבל אישור קודם."

"מה? אבל… אבל מה אם אני לא?"

"אם את לא מה?"

"מה אם אני לא מבקשת אישור, מה קורה אז? מה עושים לי אם אני כבר מתה?"

"העונש עובר למשפחה. זו ההנחיה, זה בא מלמעלה, הם אמרו לי להודיע לך בפעם הבאה שניפגש. יתבעו את ההורים שלך בסכומי עתק והם יישלחו לכלא. לא רק ההורים, גם אחותך והדודים והדודות שלך. גם כל העובדים ב'חלומות בע"מ' – אותו עונש. את בעצם תהרסי לכל מי שאת מכירה את החיים, שרון. אם זה לא שכנע אותך להוריד את הסכין, אז אני לא יודע מה כן."

 

בינתיים, במלון קטן ולא זול בירושלים, בחדר מספר 7, ישנו במיטה הזוגית דוד, נעמי ותמר שמואלי. תמר ישנה באמצע, בין הוריה, לאחר שהרטיבה במיטה הנפתחת שלה כשעה לפני כן. דוד חיבק אותה, נעמי הפנתה לה את גבה, ושלושתם ישנו שינה עמוקה. בשעה 4:13 בדיוק, פקחה תמר את שתי עיניה בבת אחת. היא קמה בעדינות חסרת קול, ניתרה אל הרצפה ונכנסה אל חדר השירותים. היא נעלה את הדלת והחלה למלא את האמבטיה במים. אחרי כמה דקות סגרה תמר את הברז והתיישבה על ברכיה מחוץ לאמבטיה, בסמוך אליה. היא נשענה אל האמבטיה, טמנה את ראשה במים וצרחה את הצרחה החזקה ביותר שיכלה להרשות לעצמה. לפתע שמעה מבעד למים את אביה קורא לה מבחוץ. היא הרימה את ראשה והקשיבה. אביה צעק לה מבעד לדלת ודפק עליה, אך היא לא ענתה לו. היא התקרבה אל הדלת והחלה לדפוק בה את ראשה שוב ושוב, עד שאיבדה שיווי משקל ונפלה אחורנית. אביה פרץ את הדלת שניות בודדות אחרי נשימתה האחרונה.

"מה לעזאזל?!"

"אני… אני לא… אחי, אני כאילו…"

"פשוט – מה?!"

"אני לא יודע מה להגיד לך…"

"אתה ראית את הדם? הוא בתוך הדלת, אחי. היא הכניסה את הדם שלה לתוך הדלת. יש כמה טיפות שהגיעו לצד השני."

"אחי, אל תגיד את… אל תזכיר…" הוא עצר את הניידת, פתח את הדלת והקיא.

"דובי, אתה בסדר?"

"אני נראה לך בסדר?" הוא אמר בין ההקאה הראשונה לשנייה.

"אחי, תשחרר מה שיש לך, תוציא הכל. אני צריך אותך חד עכשיו. אנחנו צריכים לפתור את החרא הזה, דוּבּ. אני צריך אותך חד."

"צריך להעביר את החקירה ליצחקי."

"אתה צוחק עליי?"

"מצטער אחי, אני לא יכול לעשות את זה. לא עם טל ועכשיו גם עם אֵלַה… אני לא יכול לחשוב על דבר כזה עכשיו… ילדה בת 5."

"אני מבין אותך. אני מבין שזה קשה, לא סתם קשה, מחורבן. אבל אנחנו חייבים לעשות את זה. לא רוצה להעביר את החקירה ליצחקי, אחי. אני רוצה לתפוס את הבן אדם שרצח ת'ילדה הזו, דוּבּ. אני חושב שגם אתה צריך את זה."

"אבל אני…"

"לא. שמעת אותי. זה יעשה לך טוב. אתה תראה."

 

למחרת, הלכה שרון אל משרד עורכי הדין הטוב ביותר בהרצליה. היא ביקשה, על-פי המלצת דודתה, את עורך-דין ברנע, עורך הדין החד והמבטיח ביותר בתחום. הוא הצליח להשאיר רוצח סדרתי מחוץ לכלא בטענה שהוא 'היווה סכנה רק לאלו שהיוו לו סכנה' ולכן 'הפגיעה בזכויותיו הייתה כפולה ומכופלת, ועתה הגיע הרגע להתנצלות מערכת המשפט'. הוא הצליח להוציא מחברת ייצוא תבלינים קטנה פיצויים בסך 4 מיליון דולר לפקיד זוטר שעבד שם במשך שנתיים וחצי וקיבל 'יחס משפיל שלא עולה בקנה אחד עם המקובל בשוק העבודה'. שרון לא רצתה להסתכן – היא הייתה חייבת לנצח. היא קבעה אתו פגישה דחופה כרבע שעה לפני שהגיעה, ודקות ספורות עברו מהרגע בו נכנסה לבניין ועד שנכנסה לחדרו הפרטי.

"בוקר טוב, גברת גונן."

"בוקר אור, אדון ברנע."

"קראי לי צביקה. במה את צריכה את עזרתי?"

"אני רוצה, זאת אומרת, אני צריכה, לתבוע את המדינה. אני צריכה שתעזור לי בזה צביקה."

"את רוצה ש… למה את מתכוונת?"

"אתה מודע ל… בעיה שלי. המחלה, העסק – כל הסיפור הזה. אתה יודע, החיים שלי. אתמול גיליתי שבגלל מה שאני עושה המדינה הגדירה אותי כ'רכוש המדינה', ושיש כמה דברים שאני לא יכולה לעשות ללא…"

"למה את מתכוונת 'גיליתי'? איך גילית את זה? מי אמר לך את זה? איך הוא אמר?"

"זה הפסיכולוג שלי. אתמול בלילה, הייתי חייבת לדבר אתו. נפגשתי אתו, והוא פלט את זה. הוא אמר שיש דברים שהמדינה לא מאשרת לי לעשות – דברים שמסכנים אותי."

"זה הגיוני שהמדינה תרצה להגן על התושבים שלה, את לא חושבת כך, גברת גונן?"

"שרון, וכן, זה הגיוני, אבל זה לא 'לא תרצח' וגם לא 'לא תחמוד', צביקה. אני לא יכולה להגיע למדינות כמו הודו או נגיד, לדרום אמריקה. אני לא יכולה לצלול או לצנוח. אני גם לא מסוגלת להפסיק את הטיפולים שלי!"

"איך הוא אמר שהמדינה תאכוף את החוקים האלו?"

"הוא אמר – אם אני עוברת על החוקים, או פוגעת בעצמי, או, לדוגמא, מתה, אז המדינה תפגע בכל מי שאני מכירה. כל המשפחה שלי, העובדים של החברה – כולם יקבלו תביעות ענק ויכנסו למאסר. אתה מבין?"

"הוא אמר את זה, אני הבנתי. כן… אני מבין, אני מבין. את בדקת שזה נכון?"

"אם בדקתי שזה – מה?"

"איך את יודעת שהוא לא שיקר לך, מתח אותך, הפיל אותך בפח – את צריכה דוגמאות נוספות?"

"אני הבנתי למה התכוונת, אבל מה יש לבדוק? הוא לא שיקר לי, אני ראיתי את זה בפנים שלו. הוא בכלל התחרט שהוא חשף את זה בפניי, הוא יודע שהוא דפק אותם. תבין, אני… זה חסוי נכון?"

הוא הנהן.

"אתמול בלילה… אני הייתי מאוד קרובה למוות. אני כמעט ו… סיימתי. אבל אז הוא אמר לי את זה, את האיומים ואת הצווים והחוקים. וראיתי שהוא לא משקר, שהוא לא מנסה לשכנע. הוא באמת דאג לי. הוא לא רצה שאני אעשה את זה ואהרוס להם את החיים…"

"אז את ואני עומדים… לתבוע את המדינה."

הוא הנהן שוב ולחץ על כפתור על שולחנו.

"בוקר טוב, סתוונית. תזמיני לכאן את מר קורן ותפני לי את כל היום. גברת גונן ואני נהיה עסוקים."

בשעה חמש, בטנה של שרון כבר תפחה לממדי הריון של ממש, והיא נאלצה להגיע יחד עם אמה אל המרפאה אל הבדיקה השגרתית של השעה 5. מיד אחר כך היא חזרה אל משרדו של עורך-דין ברנע, והתקשרה להוריה כדי לבקשם לסעוד עם הזוג בלעדיה. אביה סירב תחילה, אך היא הבטיחה שתחזור עד השעה תשע כדי לחתום על המסמכים. היא ועורך-דין ברנע המשיכו לתכנן אסטרטגיות למשפט והספיקו לקבוע תאריך – 25.3, חודש בדיוק מהיום.

בשעה 22:21 הגיעה שרון הביתה, וכשפתחה את הדלת, גילתה 4 אנשים זועמים ותינוק אחד שלו. היא חתמה על החוזה מול הזוג במהרה ונכנסה למיטתה. אימה נכנסה אחריה לחדר.

"מה אתך, שרוני?"

"מה איתי? אני…"

"שרוני, אנחנו פה לצדך. תזכרי את זה. כל מה שתעשי, לאן שלא תלכי."

"אל תצטטי לי משירים, אימא. אני יודעת שאת אוהבת אותי גם בלי זה."

"אני פשוט… לא יודעת!"

אימה התחילה לבכות והתקרבה אל שרון, היא התיישבה על המיטה לידה.

"אני כל-כך הצטמררתי לשמוע על מה שעשו לך, ואני פשוט מקווה שלא תעשי משהו בשביל אחרים. תמיד תבחרי בעצמך, מתוקה. תזכרי את זה. את עשית מלא טוב לכולם, אבל שכחת את עצמך, וכאן אני נכשלתי. תבטיחי לי, מתוקה. תבטיחי לי שתבחרי בעצמך."

"אימא, תירגעי. אני מבטיחה. אימא."

אימה ניגבה את הדמעות והניחה את אוזנה על הבטן של שרון.

"אני שומעת אותו… אני שומעת אותו מחייך…"

"אני שמחה שאת שומעת, אימא."

"אני רצינית, שרון. אני שומעת אותו. הוא מחייך וצוחק – אני שומעת."

"אני יודעת."

 

שבועיים אחר – כך, בצהרי היום על חוף הכנרת, שיחקו ספיר ואחיה הקטן בן בבניית ארמונות חול. הוריהם השאירו אותה אחראית לכמה דקות בזמן שהם הולכים לסדר את עניין החנייה. ספיר ביקשה מבן לעבוד על התעלה שמסביב לארמון בזמן שהיא מחפשת צדפים בחול הקרוב לשפת המים. בעזרת ציפורניו הוא חפר את התעלה ובכפות ידיו הוא הרחיב אותה. אחותו צעקה לו מהים והראתה לו שני צדפים שמצאה, וביקשה ממנו לעזור לה לבחור אחד. ב-13:06, בן קם. הוא התקרב אליה למרות צעקותיה ובקשותיה שיישאר במקומו. הוא לא עצר והמשיך להתקרב אל הים, אך ספיר תפסה אותו והחלה לגרור אותו אל החוף. הוא אגרף את ידו והכה אותו באפיה, שהתחיל לדמם. היא בכתה וצעקה עליו, אך בזמן הזה הוא המשיך ללכת אל תוך הים, כעת על קצות האצבעות כדי שיוכל להרים את ראשו אל מעל לקו המים. כמה צעדים אחר כך, אפילו השערה העליונה בראשו לא נראתה. הוא הכחיל ומת שתי דקות מאוחר יותר.

 

"את בטוחה שאת רוצה? את לא חייבת, אבל אני אשמח אם תספרי לי."

"כן, אני אספר."

"דובי שם, השוטר השני שדיבר אתך קודם, הוא אמר לי שאמרת לו שאת יודעת שזו לא תאונה. שמשהו אחר קרה. את יכולה לספר לי למה התכוונת?"

"אני אמרתי לו כבר. בן לא נסחף או נפל… הוא פשוט הלך לתוך הים, כאילו… בכוונה, כאילו הוא רוצה להגיע לשם. אני החזקתי אותו והתחלנו לחזור לכיוון החוף והוא פשוט… הוא נתן לי מכה, הוא אף פעם לא הכה אותי… אתה מבין למה אני מתכוונת – אנחנו רבנו לפעמים, אבל פעם לא הרגשתי שהוא ממש ניסה להכאיב לי, כמו אז. אני תפסתי באף שלי, כי הוא ממש הכאיב לי שם, ואז פשוט לא ראיתי אותו יותר. אחרי כמה דקות הוא צף ואז ראיתי ש… כן."

"הוא ממש ניסה להגיע לשם."

"כן."

"את… את יודעת על משהו שאולי קרה לבן במהלך החיים שלו – משהו שיגרום לבן ל… לעשות משהו קיצוני כל- כך?"

"לא, לא, אתה לא הבנת אותי. הוא לא… זה לא היה נראה כאילו הוא התאבד. אתה תבין, אני הייתי שם, שיחקתי אתו. הוא חייך וצחק כמו תמיד, בסדר? ואז פתאום, הפנים שלו הפכו למן… אני לא יודעת, הן לא הביעו שום דבר. גם העיניים שלו, הן איבדו את המבט שלהן. הוא פשוט הלך, זה היה כאילו הוא בכלל לא שם."

"שם – בים?"

"שם – בגוף שלו."

 

"אחי, זה הולך ונהיה גרוע יותר."

"אמרתי לך שאנחנו לא צריכים לקחת את זה… אני חושב על המקרים האלו כל הזמן… אני כבר ל-"

"דווקא בגלל מה זה, אנחנו צריכים לקחת את זה. ואנחנו נפתור את החרא, אני מרגיש את זה."

"אחי, אני כבר לא יכול להסתכל על טל… אני מפחד שהוא יהיה הבא בתור – אני לא יכול להסתכל על הבן שלי – אתה קולט את זה?"

"תחשוב שכמוך – ככה כל ההורים בישראל. ואנחנו היחידים שיכולים להפסיק את זה. כבר שלושה ילדים מתו, אנחנו לא צריכים להגיע לרביעי. אנחנו נעצור את זה."

"'נעצור את זה'! 'נפתור את זה'! – מה נפתור? אין לנו מושג מה קורה בכלל… שלושה ילדים בלי שום קו דמיון הורגים את עצמם בשבועיים, ואתה יושב כאן ורוצה לפתור דברים!"

"תירגע, דובי. תפסיק עם זה."

"אז מה, כספי? מה אתה יודע? מה הלִיד שלך?"

"לא צריך ליד כדי להיות קרובים. אנחנו יודעים שכולם התאבדו, לכאורה. אנחנו יודעים שלכולם לא מתאים להתאבד והם לא התנהגו כרגיל בזמן הקרוב להתאבדות. אנחנו יודעים את טווח הגילאים ואנחנו יודעים שכולם מאומצים. או שמתחיל פה איזשהו – לא יודע – סינדרום של טראומת אימוץ, או שמסתובב שם רוצח שמסמם ילדים קטנים כדי לצפות בהם הורגים את עצמם."

 

שבועיים אחר כך, אחרי לידה מהירה של תינוקת מקסימה, התלבשה שרון בשמלה שחורה חדשה שקנתה, נעלה נעלי עקב שחורות וחדשות והגיעה אל בית המשפט העליון שבירושלים. היא פגשה את עורך-דין ברנע בלובי, והוא היה לבוש באפוד יוקרתי ואפור, ועניבה כסף חלקה ומגוהצת. גם הוריה וכל העובדים ב"חלומות בע"מ" הגיעו אל המשפט. 3 השופטים, אדם זקן ושמן שחלקו העליון התמזג עם חלקו התחתון למין גוש כדורי לבוש שחור, בחור אפור שיער וחום עור שהגיע עם משקפיים קטנים ועגולים על אפיו ואישה מבוגרת אך אסתטית בצורה מדויקת, בעלת איפור משגע, נכנסו אל האולם יחדיו והנוכחים נעמדו.

"שופטים יקרים, עורכי דין מצד ההגנה וקהל נכבד, אני הגעתי לכאן היום כדי לייצג את הגברת גונן, גברת ללא רבב בעלת אופי נשגב שמתמודדת עם אחת המחלות הקשות שלי עוד יצא לפגוש. אני באתי לכאן כדי לייצג אותה, מול לא פחות מאשר המדינה, המדינה, אשר לקחה ממנה את הזכויות הבסיסיות ביותר שלה, מדינה, אשר לקחה ממנה אפשרויות אין ספור, מדינה, אשר ניכסה אותה לעצמה, והחליפה את הגדרתה מ'בת אדם' ל'רכוש'. אל תתנו להתחלה הדרמטית הזו לגרום לכם להרים עפעף ולגחך, כי מה שטענתי עכשיו – זוהי רק קליפת השום לעומת כוונתה האמתית ומעשיה של המדינה לגברת הזו. מה שאתם עומדים לשמוע לא עומד להיות קל – מדובר ברצף של מעשים נוראיים בעלי כוונות זדוניות אף יותר, שיעוצבו ויוגשו בפניכם כמעשי נאורות בעלי כוונות טהורות. אך אל תפלו בפח שלהם! אל תאפשרו להם להתל בראשכם ולעסות את תודעתכם!

"כאן, בבית המשפט, הסמל הנצחי לצדק חסר פשרות, אני רוצה לטעון את הטענה הנכונה ביותר שטענתי בחיי. אני טוען, בראש מורם ובכנות מוחלטת, כי היא, היא האישה הטובה ביותר שפגשתי. יכולת ההתמודדות הראויה לשבח שלה, ההקרבה שנאלצה להקריב, התרומה האדירה שלה למדינה והיחס שלה לשלטונות. היא האזרחית האולטימטיבית, לא, היא האזרחית המושלמת, שכל מדינה הייתה רוצה לקבל. הגברת שרון גונן היא מקור גאוותה של חברה ליברלית ודוגמא חיה של הצלחה איתנה ומלאת אתגרים וקשיים. הגברת הזו שברה כל מוסכמה חברתית שאי פעם הוצבה בפניה – היא אישה חזקה ועצמאית, עומדת לגמרי לבד מול מדינה אכזרית וקרת לב. אישה, שכל שעומד לרשותה הוא לבה ותודעתה, אל מול מאגר בלתי נדלה של כסף ומידע, מאגר, שבצורה אירונית דיו, שהגברת הרחיבה ותרמה לו בצורה משמעותית.

"ושאלו את עצמכם, אחרי התנהגותה המושלמת, הן בפן החברתי, הן בפן הכלכלי והן בפן האישיותי, איך הגברת מקבלת תמורה? הרשו לי לספר לכם – באיסורים, איומים והאשמות. אני חושב, שבתור אזרחים, עלינו לדאוג שהגברת תקבל את מה שמגיע לה, ואף תקבל את הכרת התודה שהמדינה חייבת לה."

עורך-דין ברנע סיים את נאומו וחזר למקומו. אחריו עלתה פרקליטת המדינה, הגברת פנינה אשלן.

"שלום לכולם, שמי פנינה אשלן ואני, לעומת עורך-הדין ברנע, לא אכביר במילים ורק אומר שבמשפט הקרוב, תפקידי כפרקליטה הוא להסביר לכם מדוע כל פעולות המדינה כלפי הגברת גונן הן הערכיות, הנחוצות וההכרחיות ביותר במצב השברירי והלא סדיר שנכנסו אליו. היכולת שבה ניחנת התובעת אינה מאפשרת למדינה להתייחס אליה כאדם מן המניין, אלה להשקיע בה הן משאבים נוספים והן דאגה נוספת. אף אחת מהפעולות ומדרכי הפעולה של המדינה לא פגעו בזכויותיה ובמעמדה של הגברת גונן, ותפקידנו, כאזרחי המדינה, תחילה להבין לעומק את המשמעות של צעדי המדינה. את המשך טענותיי תשמעו בהמשך המשפט, בהצלחה לך, עורך-הדין ברנע, ולכם, השופטים, במשפט זה."

 

בזמן נאומה של פרקליטת המדינה פנינה אשלן, פתחה מיקה בת ה-5 את חלון חדרה אשר ממוקם בקומה ה-11 של מגדל יוקרתי בתל אביב, יצאה ממנו ונפלה אל מותה. המטפלת שהייתה בבית בדיוק אפתה את עוגת יום – ההולדת ה-6 של מיקה, שהיה אמור להתקיים למחרת.

 

"שבעה ילדים, כספי… זה לא עומד להסתיים…"

"זה כן, עכשיו. תסתכל על השולחן. תסתכל על התמונות, על המידע. בטוח יש משהו משותף. כולם מאומצים – אוקיי, חוץ מזה, מה עוד? איך הוא בוחר את הקורבן הבא? מה הקשר?"

"כבר הוצאנו אזהרה בעיתון ובחדשות לכל ההורים לילדים מאומצים לשים לב בצורה מיוחדת. מאז, אחד שרף את עצמו ואחת קפצה מהחלון… אולי זה מגיע להורים האלה – אולי זה בגלל שהם לא שמים לב, אתה יודע… נקמת הילדים של ההורים המזניחים!"

"תתייחס לזה ברצינות, זה חיים של ילדים!"

"איך אפשר להתייחס לזה ברצינות בלי להשתגע? ילדים הורגים את עצמם ואנחנו בוהים לנו בתמונות על השולחן – כאילו עכשיו, אחרי שיש תמונות, עכשיו נעצור את זה! אנחנו חיברנו לו"ז צפוף לכל אחד מהילדים ויש כאלה שזה בכלל לא הגיוני שסיממו אותם, אחי! הראשונה פשוט ישנה עם ההורים שלה, אז איך הבן – אדם נכנס לחדר, הכניס לה משהו לפה ונעלם כלא היה? אתה מבין שאי – אפשר להתייחס לדבר הזה ברצינות? מי יודע, אולי כשאחזור הביתה גם טל יתלה את עצמו!"

"טל לא מאומץ, דובי."

"זה הדבר היחיד שעוזר לי לישון ב-"

"הלו? כן, מדבר. כן. חכי רק רגע, אני כותב. פתח תקווה. מספר 13? 17, אוקיי. כן, אנחנו מיד באים. להתראות. דובי, אנחנו חייבים ללכת, זה דחוף."

"לאן אתה רץ? מה קרה?"

 

עורך-דין ברנע החל להציג בפני השופט ראיות שונות ומשונות. חוות דעת רפואיות, השערות לגבי עתידה הרפואי של שרון, היסטוריית הבדיקות שלה. הוא תחקר מספר עדים – רופאים שונים, קרובי משפחה ועובדים של "חלומות בע"מ". הבאה לעלות לדוכן הייתה אישה ברונטית ויפהפייה, בעלת זוג עיניים חומות ונוצצות.

"צהריים טובים."

"תודה, צהריים טובים."

"תוכלי לספר לי קצת על עצמך?"

"כן, כן בוודאי. אני ליאור, אני נשואה לאדם, שנינו מתל-אביב. אני סופרת ומתרגמת סיפורת אנגלית, והוא רואה חשבון. שנינו בני 37, יש לנו שני ילדים, בן ובת."

"מהו טיב היחסים שלך עם התובעת?"

"התובעת, כלומר שרון, היא… בזכותה יש לי את הילדים שלי. אנחנו אימצנו אותם מ"חלומות בע"מ". את מישל לפני שנתיים ואת אור לפני 5 שנים."

"תוכלי לספר קצר על תהליך האימוץ של אחד מילדייך?"

"הוא היה מדהים. הגענו לשם ב-18.6.2012, זה היה יום… שישי. דיברנו אתה ועם העוזרת שלה למשך שעה ובאמת ראינו שאכפת לה, אכפת לה לאן התינוק יגיע. ואז הלכנו הביתה וקיבלנו ממנה טלפון שקיבלנו את התינוק… בחיים לא התרגשתי ככה. הגענו למחרת בבוקר לבית שלה, וההורים שלה הראו לנו את התינוק – הוא היה יפה תואר. בערב היא הגיעה ואכלנו כולנו ארוחת ערב ואז חתמנו על כל החוזים והמסמכים ולקחנו את אור הביתה. זה היה יעיל ואדיב ורגיש ופשוט… וואו."

"תהליך דומה עברת עם האימוץ של מישל?"

"כן, תהליך זהה. הם תמיד היו כל-כך אכפתיים…"

"ואיך את חושבת שעל המדינה להתנהל עם שרון, אחרי ההיכרות הקצרה והמשמעותית שלך אתה?"

"אני חושבת שהיא עושה עבודת קודש. היא לא צריכה לסבול את כל זה, את המשפט, את האיומים, את האיסורים. בושה למדינה שזה קורה כאן – ככה זה עובד, ככל שאתם תורם יותר למדינה, ככה היא פוגעת בך יותר."

 

"גבירתי! גבירתי, אלה אנחנו! את התקשרת אלינו קודם!"

אישה צעירה פתחה את הדלת וצעקה "הם בחדר השינה! בואו מהר!"

כספי ודובי פתחו את הדלת ונכנסו אל הדירה בריצה. הם מצאו אישה מבוגרת מחזיקה את בנה בן ה-6 בכוח בחדר השינה, פניה וידיה שרוטות ומלאות דם.

"תעזרו לי, מהר!"

"תפסיק עם זה! מה קרה לו?" כספי שאל בזמן שהחזיק אותו בכוח.

"אני לא יודעת! אני תפסתי אותו מחזיק סכין מטבח ומקרב אותה אל הצוואר שלו. הספקתי להעיף את זה ממנו ותפסתי אותו, אבל הוא ניסה להשתחרר בכוח. צעקתי והשכנה באה והתקשרה אליכם, מה אני יכולה לעשות?"

"תירגע! תירגע, חביבי!" כספי החזיק אותו באוויר והסתכל על עיניו. הן דמו לתיאורה של ספיר, אחותו של בן זכרונו לברכה, עיניים חסרות מבט בפנים חסרות הבעה. הילד אגרף את ידו והכה את כספי בשיניו, והאחרון בבהלה הפיל את הילד.

"תפוס אותו!"

דובי רץ אחרי הילד אל הסלון, שם הילד הספיק לדפוק את ראשו בקצה השולחן המשונן לפני שדובי תפס אותו.

"הוא מדמם, תתקשרו לאמבולנס!"

"אוי, ילד שלי… מה קרה לך… אני מצטערת… בבקשה תירגע, תסתכל עליי, יהיה בסדר, תסתכל עליי… רק על העיניים שלי, רק לכאן… אל תדאג…" לפתע עיניו של הילד התמלאו ברוח חיים וברגש ובנפש.

"אימא… כואב לי… מה קרה לך?"

 

פרקליטת המדינה הייתה הבאה לתחקר את העדה ליאור.

"צהריים טובים לך, ליאור."

ליאור הנהנה.

"שמחתי לשמוע על התהליך שאת ובן זוגך עברתם כדי לאמץ את שני הילדים שלך משרון. אני מסכימה אתך, זו באמת עבודת קודש."

"תודה."

"אבל, אני רק רוצה לוודא שאת מודעת להשלכות של היכולת של שרון."

"למה את מתכוונת?"

"ובכן, שרון קיבלה את היכולת הזו לפני שש שנים, בטיול שלה בדרום אמריקה. אז, היא הייתה יולדת ילד בשבוע. לאט-לאט זה הפך לשני ילדים בשבוע, ואז שלושה, ועכשיו שרון יולדת תינוק חדש בכל יום."

"זו מחלה גבירתי. את לא צריכה להתייחס אליה כאל יכולת."

"קראי לזה איך שתרצי, אבל משרון יוצא תינוק בכל 24 שעות. אני לא אתפלא אם עוד עשר שנים שרון תלד 5 או 6 ילדים ביממה… ואת מבינה מה זה אומר, ליאור? יש אינספור זוגות בדיוק כמותכם, שרוצים תינוק ולא יכולים להשיג אחד, וכאן יש אחת שיכולה להגשים את החלומות שלהם. היא אפילו קראה ככה לחברה שלה, באמת. את לא חושבת שכדי שזה יתגשם, המדינה צריכה לשמור מכל משמר על האזרחית הזו, שתרומתה לאוכלוסייה גדולה יותר מהתרומה של כל אזרח אחר?"

"אני חושבת שהיא יכולה לבחור מה שתחליט. אני חושבת שאני לא אמורה לענות על זה בכלל, וכך גם המדינה. זה בינה לבין עצמה."

"המדינה לא מחליטה דבר עבורה. המדינה רק רוצה לשמור על אמצעי זהירות בכל הנוגע לחייה של התובעת."

"'אמצעי זהירות' – מפני מי?"

"מפני הסכנות האורבות לה בחוץ, כמובן. מפני מחלות, מפני פציעות, מפני מוות. חסרים סיכונים?"

"אתם הפכתם אותם למפעל תינוקות, פשיסטים ארורים!" צעק מישהו מהקהל והמאבטחים פינוהו.

"מפעל לתינוקות? רכוש? מי ממציא את הדברים האלה? עלינו כמדינה יהודית-דמוקרטית לשמור על הרוב היהודי שיש באזור ולדא-"

"אז למה את לא נותנת לכל גבר להרביע אותך ושייצא ממך עוד איזה יהודי או שניים?"

 

"שלום לך, אני רפי, וזה דובי. אנחנו רצי-"

"אני הולך לכלא?"

"מה? לא, לא… אל תדאג, חמוד. אנחנו רק רצינו שתספר לנו קצת על מה שקרה לך."

"כמו שדובי אמר, אנחנו כאן בעדך, אנחנו צריכים שתעזור לנו לעזור לך."

"אהם… אני לא ממש יודע. אני פשוט עצמתי את העיניים ופתאום פתחתי אותן וממש כאב לי הראש וראיתי שאימא קבלה מכה בפנים."

"אז אתה ממש לא זוכר מה קרה בין לבין?"

"לא… בעצם, כן הרגשתי משהו אחד."

"מה הרגשת?"

"הרגשתי כאילו מן משהו מתוך הגוף שלי מזיז אותי. משהו שהוא לא אני… זה היה מוזר."

"אז אתה כן זוכר מה קרה?"

"לא, אני… כן… לא, אבל…"

"זה בסדר, אתה לא צריך לפחד. אנחנו לא נעשה לך שום דבר, אנחנו בצד שלך."

"אנחנו באמת בעדך."

"אני יודע… אבל זה מוזר. אני לא בטוח מה הרגשתי. כאילו צפיתי במה שעשיתי מהצד. משהו בתוכי גרם לי לעשות את הדברים האלו… משהו בתוך הגוף… אוי. אוי."

"מה קרה?"

"אתה בסדר, חמוד?"

"אוי, זה קורה, זה שוב! לא!"

"דובי!"

הילד זינק מהכיסא, חטף את האקדח של דובי מכיסו, טען אותו וירה בראשו.

 

למחרת, אחרי לידה רגילה של תינוק צווחני וחייכן, הגיעה שרון אל בית המשפט כדי לסיים את משפטה ולשמוע את החלטת השופטים. היו שמועות שהשופטים לטובתה, והיא ידעה שהיום הזה עומד להסתיים במוות שלה – פשוטו כמשמעו, או מטאפורית. היא העדיפה כמובן למות באמת.

עדים שונים עלו, ממצאים חדשים-ישנים הובאו לידי ידיעת השופטים, והגיע עת נאומי הסיום.

"שוב שלום לכולם. אני חושב שכל מי שנכח במשפט יזכור את הרגע הזה כרגע מכונן בהתפתחות הדמוקרטיה – רגע שהביא עמו את ההבנה שחייה של שרון, וככלל, חייו של כל אדם, אין הם נתונים לחסדיה של המדינה ולצווים שלה. שרון היא לא רכוש של המדינה, היא לא הנכס שלה והיא לא שייכת שלה. שרון היא אישה עצמאית וחזקה, אישה שתרמה בצורה יוצאת דופן למדינה והגשימה אלפי חלומות לאלפי אזרחים. שרון היא גיבורה. שרון היא לוחמת. שרון חולה, ועל אף מחלתה היא מצליחה לקיים את שגרת החיים הזו. אל תתנו למדינה את האפשרות להגביל את שרון. ההגבלה עצמה לא רלוונטית, אך המסר העומד מאחוריה, תגית השייכות חסרת הפשרות הזו, את זה מערכת הצדק לא יכולה לקבל, ואני סומך עליה שלא תקבל זאת. תודה רבה."

"צהריים טובים לכולם. אחרי היומיים האינטנסיביים האלה, אני שמחה. אני רואה במשפט הזה, בו המדינה היא בתפקיד הנתבעת, עמוד תווך לכל מה שהשלטון הדמוקרטי מייצג. אני יודעת שהצלחתי להסביר לכם מדוע החלטות המדינה נועדו להגן עליכם, האזרחים, ולתרום לביטחון שלכם. אין ההגבלות נבעו מרוע, או מכוונת זדון – המדינה פשוט רוצה לשמור ולדאוג מקרב לב לנכס צאן הברזל שלה, אישה בעלת כוח וידע כה מרשימים, עד אשר גוררים אמצעים מיוחדים. אתם יודעים שלנהוג באישה שכזו בקלות ראש הוא צעד תקדים שיפגע בכלכלה, בדמוגרפיה הישראלית ובביטחון המדינה. תרומתה של שרון למדינה לא נופלת מתרומת המנהיגים הציוניים הדגולים – בן- גוריון, הרצל, וייצמן, ועל כן, חובה עליכם, שופטים יקרים, לדאוג שהיא תמשיך להיות כאן, להוביל את המדינה לחוף מבטחים. תודה"

 

דובי וכספי לא ישנו כל הלילה. הם נשארו בתחנת המשטרה, מילאו את הדוחות וחתמו על הטפסים של מה שראו. הם הניחו את כל התמונות על השולחן, כתבו את כל הידע שהיה להם על כל ילד, ונשבעו לא לצאת מהתחנה לפני שיקבלו את התשובה. כספי הציע תחילה שאולי אלו פשוט צירופי מקרים, ילדים משוגעים שהמחלה שלהם התפרצה. הם פסלו הצעה זו במהרה. דובי אחר כך חשב שאולי מדינת אויב הרעילה את מי הכינרת או משהו אחר, והרעל עובד רק על חלק מהילדים ומשפיע עליהם. גם רעיון זה נפסל. קולגה שלהם נכנס לחדר החקירות ודרש מהם לראות את סיכום היום בטלוויזיה. הם ראו את סיכום 'משפט המאה – מאמא שרון נגד מדינה שלמה'. ואז לדובי עלתה הצעה נוספת. הוא ביקש מיוסי לבדוק מאיפה אימצו כל ילד. 'חלומות בע"מ'. 'חלומות בע"מ. חלומות בע"מ. כל אחד ואחד מהילדים אומץ מחלומות בע"מ. דובי חיפש באינטרנט מידע אודות החברה. 'שרון גונן, האישה שהפכה את המחלה שלה למפעל חלומות חי ונושם… שרון נכנסת להריון בכל יום מחדש, ללא יחסי מין… האישה ששמה סוף לבעיית הילודה בארץ…' היה מידע רב באינטרנט אודותיה.

'בכל יום שרון יולדת תינוק, אולי תקבלו את התינוק של מחר?' – היה הסלוגן של האתר.

בפעם הראשונה מאז המבצע התחיל, דובי הבין במה הוא נלחם.

"פאקינג גנטיקה…"

"אני עדיין לא הבנתי…"

"למה אתה חושב שהאישה הזו תובעת את המדינה? אתה קראת מה המגבלות בכלל? זה הכל איומים וסחיטות כדי שהבחורה תישאר בחיים… היא רוצה להתאבד – היא פשוט רוצה להתאבד!"

"מה זה קשור אלינו?"

"זה קשור אלינו כי זו אישה התאבדותית. והתאבדותי זה אומר שהיא נוטה להתאבדות. ונטייה להתאבדות זו תכונה גנטית."

"אז… מה אתה אומר? שהילדים האלה נולדו עם משהו בתוכם ש… שרוצה למ-"

"תחשוב שכבר מההתחלה שלהם, כבר מהיסוד שלהם – הם נולדו כדי להתאבד. היא גם מרבה את עצמה, אז לדבר הזה יש השפעה מטורפת, ועכשיו זה התחיל להתפרץ. אתה שמעת מה הילד אמר היום – משהו בתוכו, בתוך הגוף שלו, רצה לעשות את זה…"

"אז מה אנחנו כבר יכולים לעשות?"

 

השופטים יצאו להפסקה של כשעתיים להחליט על פסק הדין. שרון דיברה עם אמה והשתיים נשמעו רגועות דיו יחסית למעמד. הזמן עבר במהרה והשופטים יצאו מחדרם הפרטי. השופט השמן קם והחל להקריא.

"אנחנו, שופטי בית המשפט העליון, החלטנו בפה אחד כי התובעת אינה צודקת בתביעתה, וכי על המדינה להמשיך להגביל אותה במגבלות השונות. אין להתייחס אל התובעת כאדם מן המניין, כיוון שמחלתה הפכה אותה לאישה בעלת כוח ויכולת שונים מגדר הרגיל. אנחנו תומכים ב…"

ירייה קטעה את פסק הדין.