אני לא גיבור

מאת: מתן אברהמוב

למדני אלי היקר,

להתחיל מחדש.

לשבור את דפוסי האתמול.

לא לומר איני יכול –

כשיכול אני.

לא לומר אינני –

כשהנני.

לא לומר שתקוע אנוכי –

בשעה שחופשי אני לחלוטין.
(ליקוטי  מוהר"ן)

 

התחלה חדשה ניתן להגדיר במספר תחושות: ריגוש, הפתעה, תקווה, פחד וחוסר וודאות.

אך לא כך אני הייתי מגדיר זאת. אני הייתי משווה בין האנשים שאוהבים את השגרה ומפחדים משינויים, לבין אנשים שחייהם לא טובים ברגע זה והתקווה למשהו חדש מביאה להם את הכוח להמשיך הלאה.

הסיפור הזה לא מדבר על אף אחד משני הסוגים, הוא מדבר על סוג שלישי: אנשים שנזרקים לתוך התחלה חדשה, כזאת שלא מבחינים בה כשהיא מגיעה, שאין להם את היכולת להתכונן אליה ובלי הידיעה האם היא טובה או רעה. האפשרויות היחידות הם להסתגל או לברוח. רוב האנשים ישאלו את עצמם מה גיבור היה עושה והיו בוחרים להסתגל. אני לא גיבור, מעולם לא התיימרתי להיות אחד כזה.

אני קם באיטיות ושומע את חריקת המיטה הישנה. כשאני פוקח את עיניי החדר מואר מהחלון הפתוח. החדר שסביבי ריק כמעט לחלוטין, שולחן כתיבה וכיסא ישנים העומדים בפינת החדר, גיטרה המונחת בפינה הנגדית וארון בגדים אליו אני ניגש כדי להתלבש לריצה. אני שם אוזניות ויוצא לריצה. כבר שנה שאני מקפיד לרוץ כל בוקר לפני בית הספר. רוב האנשים לא עושים את זה כי הם מעדיפים להמשיך לישון. הם לא מבינים שהתמדה בריצה יכולה להקטין את הצורך בשינה ולהוות תחליף לקפה בבוקר.

אין דבר שאני אוהב יותר מלרוץ. אני לא יודע אם אוכל להסביר את זה בצורה טובה אבל לרוץ מרגיש לי לפעמים, לזמן קצר, כאילו שאני לא חלק מכלום. כאילו שאני עף בשמיים משלי בעולם שבו ציפור חיה בשלווה ולא נטרפת. בעולם שבו אין כאב. זה מצחיק שחשבתי על כאב כי בדיוק ברגע שאני חושב על זה נתפסת לי הרגל בצורה שגורמת לי לקלל. אני שוכב על המדרכה, עוצם עיניים ומתנשף מכאב. הלוואי שלא הייתי עוצר, הלוואי שלא הייתי שוכב, אבל כך הדברים תמיד קורים בעולם. אנחנו לא קובעים מה ייפול עלינו אלא רק איך נתמודד עם זה.

כשאני פוקח את עיניי בפעם השנייה זה הבוקר אני רואה מולי שני בחורים בחליפות שחורות, האנשים מהסוג שאני מעדיף לא להיפגש איתם גם בשמחות. אני בוחן את פניהם: לשניהם משקפי שמש, שיער שחור קצר וזקן מגולח. הם נראים כמו תאומים זהים שלאחד מהם קרתה תאונה מצערת, פניו מעוטרות בצלקות. אני בטוח שמי שעשה לו את זה נראה אפילו יותר גרוע. הבחור המצולק מניח את ידיו על פני, אני מרגיש חום לוהט במצח ולפני שאני מספיק להגיב הכול מחשיך.

אני שוב פוקח עיניים, בפעם השלישית להיום. אני כנראה צריך לשקול מחדש את עניין ריצת הבוקר והקפה, יכול להיות שטעיתי. החדר סביבי נראה כמו מחסן נטוש. החדר חשוך והאור היחיד מגיע מהחריץ שמתחת לדלת שמולי. אני קשור וגופי יותר כואב מהכיסא מאשר הריצה. הרגל שלי כבר לא כל-כך מכאיבה, רק השרירים מעט תפוסים מהריצה. אני לא מחכה זמן רב והדלת נפתחת. בחור "צלקות על הפנים" נכנס וחותך את החבל שקושר אותי ומוביל אותי בלי דיבורים מיותרים לכיוון הדלת ממנה הגיע. אני מנסה לפתוח בשיחה ושואל למה אני שם, אבל הוא מתעלם ממני לחלוטין וממשיך למשוך אותי מהזרוע. במסדרון המואר יש המון דלתות מימין משמאל אבל כולן סגורות. מדי פעם עובר לידנו אדם בחליפה שנראה כמעט כמו העתק מושלם של "שתקני" שלצידי.

אנחנו נכנסים לדלת האחרונה מימין ומגיעים לאודיטוריום שבו מסך ענק ומולו שורות של כיסאות אדומים נוחים ומרופדים. הם כולם ריקים חוץ מהאחד בשורה הראשונה שהוא מושיב אותי עליו. הוא עוזב את החדר ולפני שאני מספיק לצעוק אליו שיחזור ויסביר לי למה אני פה, יוצא מהחשיכה אדם זקן כבן תשעים בעל זקן לבן מסודר הנשען על מקל הליכה. הוא לבוש בחולצת טי-שירט שחורה, מכנסיים מחויטות, נעלי עור יוקרתיות ושעון יקר לא פחות. פניו וגופו מכוסים בצלקות קרב שנותנות פייט לבחור שהכניס אותי לכאן. אני בא לדבר אבל הוא מקדים אותי.

"שלום לך דניאל מוריסון מספר זהות —–2058 )יש דברים שעדיף לא לפרסם…) אתה בטח שואל את עצמך מה אתה עושה כאן. קודם כל הרשה לי להציג את עצמי, שמי הוא מייקל קֶלֶר אחד ממייסדי הארגון הזה הנקרא "סֶרְדוֹר". אתה בטח שואל את עצמך מה זה המקום הזה. זהו לא מוסד למשוגעים או עבריינים ובכל זאת זהו המקום השמור ביותר בארץ אם לא בעולם. יש שקוראים לזה בסיס הכשרה אבל אני מעדיף את השם בית ספר לגיבורים. אתה יכול להאמין או לא, אבל גילינו בך, לאחר מעקב ארוך, את התכונות והיכולות הדרושות לנו, ואנחנו מאמינים שתוכל להיות חלק מהקבוצה שאנחנו מובילים להיות הגיבורים של העולם."

אני מביט בו מופתע. אני די בטוח שאם הוא היה מספר לי שאבא שלו הגיע ממאדים ואימא שלו סוסה, היה יותר סיכוי שאאמין. לכן אני עונה לו בזלזול "אני מצטער אדוני אבל אני חושב שטעיתם בבנאדם, לא עקץ אותי שום עכביש ואני לא יכול לרחף. ובכלל אין לכם שום זכות לחטוף אותי ככה מהרחוב ולעלף אותי."

הוא לא מחכה ועונה ברוגע "אתה אולי לא יודע אבל יש לך יכולות די מרשימות, צפינו תקופה ארוכה בחייך ואתה מתאים מכל הבחינות. אף אחד מאיתנו לא מצפה ממך להוציא קורים מהידיים, אבל בעתיד אתה תהיה גיבור שהעולם כולו יעריץ. אני מצטער על הגישה שנקטנו אבל אתה חייב להבין שאנחנו מוכרחים להיות דיסקרטיים."

הוא מפסיק לדבר ולוחץ על כפתור בשעון שלו שגורם למסך להידלק. אני מוצא את עצמי צופה בסרט המוקרן ומבין שאני השחקן הראשי. חיי מופיעים שם בכל הרגעים, מהקטנים עד הגדולים. אני רואה את היום האחרון בגן, את היום הראשון שלי בכיתה ז', החופש הגדול שנגמר לא מזמן ועוד המון זיכרונות נוספים. אבל הדברים שמופיעים בעיקר זה דברים שעשיתי. איך כשהייתי קטן הרמתי מהמדורה גחל בוער וידי לא נפגעה. אני רואה את פיגוע הירי ברחוב שליד בית הספר שלי כשהייתי בן 8, ובכיתי בהיסטריה כשהמחבל ירה אליי את הכדור שהוסט ברגע האחרון ופגע בחלון הקדמי של הרכב לצידי. אני רואה את עצמי במאות מקרים אחרים קטנים עושה דברים מטופשים שבעיניהם נראו כדברים של גיבור, אבל בשבילי זה היה רק מזל. "אין בי שום דבר מיוחד" לחשתי בשקט, אבל הוא שמע (למרות גילו) ומיהר להגיב:

 

"אתה הכול חוץ מלא מיוחד ילדי. לפני 20 שנה שוחרר לווין בשם טִינְיוֹק מכדור הארץ כדי למצוא את האנשים הכי מיוחדים בעולם. אנשים שיוכלו להיות חזקים יותר מכל אחד אחר ובעלי יכולות בלתי רגילות. אתה אחד מבן העשרים שנמצאו. כבר מספר ימים שאנחנו אוספים את כולכם לפה כדי לאמן אתכם ולהפוך אתכם לגיבורים שהאנשות זקוקה להם. חלקם חזקים בצורה יוצאת דופן, חלקם מהירים וגמישים. לכולם יש יכולות על טבעיות. אנו מאמינים שהיכולת שלך היא טלקינזיס. אתה מסוגל להזיז דברים עם המוח שלך."

אני שותק ומחכה שמישהו יבוא ויגיד לי שהוא עובד עליי, שמישהו יבוא ויספר לזקן הזה שהוא משוגע על כל הראש אבל לצערי כלום מזה לא קורה. הוא נוגע בשעון ושנייה לפני שמגיע "שתקני" שלי הוא אומר לי "אתה צריך לפגוש את השאר כדי להאמין." וכך אני מוצא את עצמי מובל לפגוש פסיכופטים שמאמינים שהם "הנוקמים של מארוול".

כשאני נכנס לחדר האימונים הגדול שכולם נמצאים בו אני נעצר. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לאנשים שמרימים מכונית או לאנשים שתלויים על התקרה. המפתיע ביותר בכל החדר היה דווקא אחד שישב באח בוערת, והוא פשוט ישב באש ללא בגדים. החדר היה עם גברים בלבד ללא נשים. חלקם גדולים ממני בשנה או שנתיים וחלקם מבוגרים בסביבות השלושים. אחרי מבט על החדר ניתן למצוא מכנה משותף לכולם, אלה לא אנשים שתרצה להתעסק איתם, אלא אנשים שאתה רוצה לצידך ולא נגדך.

אם הם מבחינים בי הם כנראה מתעלמים כי איש מהם לא מגיב לכניסה שלי לחדר. הבחור המצולק צועק "2, 3 הקשב" ובין רגע כולם נעמדים דום בח' מולו. אני מוצא את עצמי נדחף לתוך הח' ומיד הוא מתחיל: "היום כשכולכם נמצאים, נתחיל את האימונים האמיתיים. כל יום מבוקר עד ערב תתאמנו פה. בערבים תורשו לחזור לבתיכם כדי שהוריכם לא יחשדו. כל דבר שיקרה פה יהיה תחת מעטה סודיות. אולי חלקכם רוצים להיות פה וחלקכם פחות אבל כאן כולכם שווים מבחינתי. כולכם חיילים ואיש מכם לא יפצה את פיו לדבר בלי רשות. אתם לא תדברו אחד עם השני. אתם לא תדברו על בעיותיכם ליד כולם אלא תבואו אלי בנפרד ותבקשו רשות לדבר איתי בלבד. איש מכם לא יזוז בלי רשות שלי. אתם תצייתו לפקודות שלי וכל הממונים עליכם, ובסוף אולי יצא מכם משהו. המדינה שלכם זקוקה לכם, למעשה העולם כולו זקוק לכם. אל תאכזבו אותנו. כשתסיימו את ההכשרה אתם תהיו גיבורים, כאלה שגוברים על אלה שאתם רואים בסרטים. על שמותיכם ייקראו רחובות וערים. מקדשים של דתות חדשות שייווצרו יהללו אתכם גם אחרי מותכם. זה הזמן שלכם לספק את המחויבות שלכם אז אל תפשלו." ובכך "שתקני" סיים את נאומו הפטפטני.

בחודש שעבר עליי לאחר השיחה הזאת מצאתי את עצמי ללא ברירה מתאמן להיות חייל, עברנו אימונים שגרמו לי למות. אני לא מתכוון לזה מילולית. ברגעים שהגעתי הביתה מתתי על המיטה. הייתי קם למחרת ולא זוכר כלום חוץ מהכאב בשרירים. אני חושב שאפילו בכיתי מספר פעמים שנייה לפני שנרדמתי. כל בוקר היינו מתאמנים בכל סוג של תרגיל כושר אפשרי. לא היה שריר בגוף שלא הפעלנו או מתחנו. במהלך הצהריים היינו לומדים מיליון שיטות לנטרל ולהרוג אויב. למדנו על גוף האדם ועל המוח. על איך אפשר בעזרת שליטה בו לעשות הכול, מ-לא לנשום מתחת למים במשך עשרים דקות ועד להגיע ליכולות פיזיות גבוהות יותר.

בערב היו לכל אחד מאיתנו שיעורים אישיים עם חונך ואימנו אותנו במה שחשבו שאנחנו טובים ביותר. אצלי היה בחור יפני ששמו יֵאן שטען שהוא יכול להזיז דברים עם המוח. הוא אימן אותי בכל מיני דרכים מוזרות: הוא גרם לי להרים דברים באמצעות האף, לאכול רק צמחים ולהיגמל מכל דבר אחר. הוא גרם לי לשתות מליון שיקויים שונים שהכין בעצמו. אני לא יודע אם זה נוסה על מישהו בעבר או לא, אבל אם כן כנראה היום הוא לא יכול לחוש טעם. הטעמים שהיו לזה, איכס, אני חושב שצמח לי זנב מכל מה ששתיתי. היו רגעים שבזמן שהוא גרם לי להיות קשור לעמוד ולחטוף כדורי טניס שנורים עליי מרובה בלי היכולת להתגונן, הכאב היה גורם לי לחשוב על שם לזנב הדמיוני, קראתי לו "פטיש שָמֶן". לא יודע מאיפה בא השם אבל ההנאה שזה גרם לי עזרה לי להתמודד עם כל מה שעברתי.

לא הבנתי איך זה שאני חוטף כדורי טניס עליי יגרום לי להעיף דברים עם המוח, אבל לא הייתה לי ברירה. כשהיינו מנסים לברוח הם היו מכים אותנו ואומרים לנו שזה הכול למען המטרה, והאנושות באה לפני האדם. וכך מצאנו את עצמנו כלואים, בלי היכולת לספר לאף אחד כי הם איימו בלי סוף שהם יכלאו את המשפחות שלנו ויהרגו אותם אם נוציא מילה. הם הבטיחו שכל הבית שלנו עם מכשירי האזנה ומצלמות ולא משנה מה נעשה הם ידעו. הם תמיד ידעו להסתיר פציעות מהאימונים, הם היו מזריקים איזשהו חומר וצובעים את הפצע והוא היה נעלם כלא היה לפחות מבחוץ, אך הכאב היה נשאר. הם היו מרושעים. הם נתנו למטרה להפוך אותם למפלצות. גרוע מזה, הם הפכו אותנו למפלצות. הזמן חלף אבל האימונים מעולם לא הופחתו הם רק עלו רמות בקושי, אך עם הזמן ראינו תוצאות. יכולנו לרוץ במהירות שצ'יטה לא תוכל לה, יכולנו לשאת משקלים כבדים בקלות שהחזקים ביותר יכלו רק לחלום. ולבסוף אחרי זמן שעלה על שלושה חודשים סוף סוף זה קרה.

אני מצטער שזה קרה כי מאז הקו נחצה. אני לעולם לא אוכל לשוב להיות האדם שהייתי. חיי נחרצו לעד. מאותו רגע משהו בי נכבה. אני רק מקווה שמשהו יהרוג אותי. כדורי הטניס הושלכו בי בפעם המיליון. אחד מהם עף אליי ועמד לפגוע לי בעין. הרגשתי זעם. כשאני אומר זעם אני לא מתכוון לכעס שאתה צועק על חבר שעשה מעשה מעצבן. אני מתכוון לשנאה אמיתית. אחת כזאת שבוערת בך. אני מתכוון לזה שאתה יודע שביום מן הימים לא משנה כמה זמן יעבור אני אנקום בהם בכולם. אני אהרוג אותם ולא אתן להם מוות רחום ומהיר, לא משנה כמה הם יבקשו. הזעם בער בי, ההתעללות שלהם עברה את הגבול, איבדתי את המשפחה שלי, את חבריי ללימודים ואת כל רצוני לחיות. הם לקחו ממני הכול וזה פשוט נמאס. השאגה שבקעה ממני לא יצאה מגרוני, היא יצאה מהחזה שלי שהיה מלא שנאה אליהם. הכדור עצר סנטימטרים ספורים ממני והתפוצץ למיליון חתיכות, אף אחת מהן לא פגעה בי הן פשוט עפו לכיוון השומרים שליד הדלת. עצמתי את עיני בחוזקה מפחד שיכנס לי משהו לעין אבל הן לא נפגעו לכן פקחתי אותם וראיתי משהו שהיה אמור לזעזע אותי אבל האמת היא שזה שימח אותי כמו ששום דבר לא שימח אותי בחודשים האחרונים, אולי מלבד "פטיש שמן", הזנב הדמיוני שגרם לי מעט הנאה במוחי האומלל.

יאן המאמן היפני נכנס לחדר בגלל הרעש, ראה את השומרים המתים והתחיל לצחוק. שמעתי אותו לוחש "סוף סוף" וממשיך לצחוק. רציתי שיתרחק, רציתי שילך ממני ויפסיק לעצבן אותי. הוא התנהג כאילו הייתי בובת השעשועים שלו ואז הוא עף אחורה לקיר. זעמתי ורציתי שיכאב לו. הוא צרח והחזיק בידיו את ראשו, דם יצא מהאף שלו. חיכיתי מספר שניות לפני שנרגעתי וזה הפסיק. רציתי להמשיך אבל לא הצלחתי לחזור לתחושה. הוא ברח מהחדר. על מה שעשיתי לו הם החזיקו אותי שבוע קשור בחדר מזכוכית משוריינת וירו עליי כדורי טניס וגרמו לי לעצור אותם עם המחשבה. ביומיים האחרונים שום כדור לא פגע בי. המורה שלי מהתקופה שעוד הייתי הולך לבית הספר התקשרה להורים שלי ואמרה שהיא לקחה את הכיתה לטיול שנתי פתאומי ונחזור בעוד שבוע. אחרי השבוע הזה הם נתנו לי שבוע בבית. הם קראו לזה זמן למשפחה, אבל זה לא היה כך. כל אחד שלא היה עם משפחתו זמן רב יודע שכאשר אתה מקבל זמן קצר, הוא לא יהיה חיבוקים ונשיקות, זה יהיה זמן מלחמה, זמן בו רק נריב. וכך באמת היה.

הם לא הכירו אותי באמת ואני כבר לא יכולתי להיות אותו אדם שהם הכירו או רצו שאהיה ולכן לא הייתה לי סבלנות לשום דבר שעשו או אמרו. על כל דבר התעצבנתי. כשהגעתי הביתה הייתי עייף אז נכנסתי להתקלח. הפעם לא מיהרתי כמו תמיד כדי שאוכל לישון כי היה לי שבוע שלם של מנוחה. לקחתי את הזמן וכשיצאתי מהמקלחת הבטתי במראה ומולי עמד אדם זר. שיערו קצוץ כמו שדרשו מאיתנו, זקנו היה מבולגן, אבל לא כמו עיניו. לא היה צריך להביט בהן זמן רב כדי לראות שהן עייפות אבל אם היית מביט בהן ממושכות היית רואה כאב. כאב שמוסתר מאחורי מסיכה שלא מראה שום רגש. הכאב הזה היה עמוק מידי בשביל שאנשים יבינו שזה לא כאב של בדידות או כאב פיזי למרות שגם הם היו שם. הכאב שהיה מוחבא שם הוא כאב שרק מי שהרג אדם יבין. לא משנה כמה אתה זועם כשאתה הורג אתה מאבד חלק מעצמך, חלק שלעולם לא תוכל להחזיר. אתה תמיד תפחד שהמפלצת שבך שיכולה להרוג בקלות תתפרץ. תמיד תפחד שאתה לא אדם אלא מפלצת.

התלבשתי ושמתי לב כמה הבגדים נצמדו לגופי. כבר לא הייתי בכלל דומה לילד שהייתי. אני מניח שלכולם יש את הרגע שהם מביטים במראה וכבר לא מזהים את עצמם, אבל אני חושב שעם מה שעברתי, אצלי זה קצת יותר קיצוני. אני יוצא מחדר האמבטיה והולך לחדר. אני יושב ומנגן בגיטרה שיושבת שם תקופה ומעלה אבק. אני מנגן שעות עד שאני מאבד בה עניין ואז אני פשוט מתחיל להרים דברים באוויר. אני יודע שזה מוזר שאני עושה את ביום החופשי שלי עם כל התלונות שלי על האימונים, אבל החודשים של האימונים הרצופים גרמו לי להתמכר לתחושה של הכוחות שלי. וגם אם לא אהבתי את זה, מתוך שעמום, כדי להעסיק את עצמי השתמשתי בכוחות. הרמתי דברים עד שהתעייפתי והחזרתי אותם למקומם.

בסוף היום ישבתי בארוחת ערב שקטה עם המשפחה. הם דיברו ביניהם ואני לא הייתי חלק מהשיח. שמעתי מידי פעם הערות מהם על זה שכל הכבוד לי על כל מיני קורסים שסיפרו להם שלקחתי ושהצטרפתי לאימון הכנה לצבא. הם לא ידעו יותר מזה. פשוט הנהנתי כדי לא לשקר. השיח לא נמשך הרבה וקיוויתי שהם ישכחו מזה ונוכל להעביר את השבוע בנעימים כמו פעם. כמובן שזה לא יכול היה להימשך.

ביום השלישי אימא באה אליי והתיישבה אצלי בחדר בזמן שניגנתי. היא פשוט ישבה שם וחיכתה שאסיים אבל גם כשסיימתי היא לא דיברה. עבר כך זמן ממושך ופתאום היא פרצה בבכי וחיבקה אותי, "אני לא יכולה יותר, אני יודעת שאני אמורה לתמוך בך בכל מה שלא תעשה אבל אני יודעת שאתה משקר לי. אתה לא באמת לוקח קורסים נוספים ואתה לא יושב ולומד מבוקר עד ערב בבית הספר וחוזר רק כדי לישון. בגלל זה אני מנסה לתמוך בך לא משנה מה אתה עובר, כי אני רואה שאתה סובל. חשבתי שאני עוזרת בזה שאני משקרת לעצמי ולכל המשפחה הזאת, אבל אני חייבת לדעת מה קורה איתך. אני רואה שאתה סובל, משהו הורג אותך מבפנים. פעם היינו מדברים וצוחקים כמשפחה, היום אנחנו בלעדייך. אתה כבר לא אתה. אני מרגישה שאתה כבר לא חי פה בבית הזה יותר. בבקשה ממך תספר לי את האמת." הבטתי בעיניה הדומעות וידעתי שלא אוכל לשקר. אף פעם לא יכולתי להסתכל לה בעיניים ולשקר לה ולכן פשוט התרכזתי. הפעלתי את כוחי באוויר, התקרבתי אליה לחיבוק נוסף ולחשתי לה כשפני מוסתרות בשערה "אני מצטער, אבל לא אוכל לספר לך. את חייבת לסמוך עליי. אני יודע שזה לא קשור ללסמוך, אבל אני צריך שלא תדברי על זה. לא אוכל לספר לך יותר מכך שזה קשור לצבא אבל זה סודי ביותר, אסור לך להוציא על זה מילה. מבחינתך, את צריכה להמשיך להאמין לשקרים. אני מקווה שאוכל לספר לך עוד, אבל אני פשוט לא יכול כרגע, אין אף מקום בטוח, גם לא הבית". התנתקתי מהחיבוק וגרמתי לשדה האוויר שמנע ממכשירי ההאזנה בחדר לשמוע להיפסק, ואז אמרתי בקול "אני פשוט באיזשהו פרויקט שהוא סודי. אל תדאגי, הוא בהסכמה מלאה והוא יגמר בקרוב, אבל אסור לך לדבר על זה או לשאול אותי עליו שאלות". כשסיימתי לומר את זה יצאתי מהחדר. מאז לא דיברנו ממש, היא לא ניסתה לתחקר אותי, אבל יכולתי לשמוע אותה בוכה מידי פעם בחדרה ואבא מנסה להרגיע אותה.

בלילה האחרון שלי הייתה סעודה. אחותי כל מהלך הסעודה סיפרה כל מיני סיפורים על בית הספר שלה ועל דברים שעברה השבוע, אני לא יודע למה אבל זה פשוט עצבן אותי. הייתי חסר סבלנות ופשוט חיכיתי שתסיים אבל היא פשוט לא סיימה. השיא היה כשהיא פתאום אמרה לי "אתה יכול לשתוק לפעמים אם אתה רוצה". זה גרם לי להתפוצץ מעצבים ושלוש כוסות בשולחן התפוצצו. היא רק ניסתה להתגרות בי כמו שאחים עושים, לא שנאתי אותה אבל בגלל כל מה שעברתי לא הייתה לי היכולת להתמודד עם הקנטות. מיד אחרי שזה קרה הלכתי לחדר. פחדתי לפגוע בה או בהם. אני מסוכן להם. אסור לי להישאר לצידם בלי ללמוד לשלוט בעצמי. אני עלול לפגוע בהם.

ההכשרה נגמרה, עכשיו אנחנו צריכים להישמע לפקודות. הפקודה הראשונה הייתה לצאת להרוג מתנקשים שרוצים להרוג את אחד השגרירים במדינה. אחד הדברים שאסור לנו לעשות זה לדבר איתם. אנחנו לא שואלים למה. אין בינינו אף אחד שיכול להתנגד ואנחנו מצייתים להם ויוצאים למשימה. אנחנו רק שלושה מכל העשרים אבל זה מספיק לטפל גם בחמישים רוצחים. אנחנו מגיעים למקום כשעה לפני שהם מגיעים. אנחנו לובשים מסיכות שחורות ובגדים שחורים. אין להם סיכוי. אני מעיף אנשים באוויר כאילו הם צלחות מעופפות. הם מתרסקים על הרצפה ושוברים עצמות. לאחרים אני שובר את המפרקת בהינף יד. אפילו גיליתי שבאיזשהו מקום מסוים אני נהנה מזה. אני מביט סביבי לאחר כחצי שעה, אני רואה סביבי צבא של גופות. הפושעים האלה לא יהרגו הלילה את השגריר.

אני מבחין באחד שמנסה לברוח. קיבלנו פקודה ברורה לא להשאיר אף אחד חי. אני מרים אותו באוויר ומפיל אותו לידי. ברגע שאני בא להרוג אותו משהו בי עוצר. הוא מביט בי בפחד ואומר "המרד לא ייפסק במותי, "סרדור" תיפול, מפלצות כמוך לא יחיו לעד". סכין טסה לצווארו והוא מת. "מה הבעיה שלך? אמרו להרוג את כולם. למה השארת את המחבל הזה בחיים?" אמר לי בחור ענק ושרירי בשם ג'קסון. עניתי לו את התשובה שתרגיע אותו "הוא בלבל אותי עם הדיבורים שלו, זה לא יקרה שוב". אנחנו חוזרים לבסיס ואני יודע שלושה דברים. אחד, הוא לא היה מחבל – הוא היה מורד. הדבר השני, הוא לא המפלצת אלא אני. ולבסוף, הם לא באו מוכנים לקרב. הם היו ללא נשקים. השגריר לא היה שם. אני חושב שהם באו בשביל להיפגש ביחד. הרגנו אותם כי זה מה ש"סרדור" רצו.

המשכנו לקבל מידי פעם משימות להרוג. לא היינו גיבורים היינו רוצחים, אבל זה לא הפריע לי. לאחר תקופה שפשוט הרגנו עשרות אנשים כל שבוע, ידעתי שיגיע היום שנצטרך ללכת להרוג בשאר העולם במדינות נוספות. והיום הזה הגיע. הם העמידו אותנו ב-ח' וסיפרו לנו כמה מוצלחים אנחנו וכמה תרמנו למדינה שלנו. ועכשיו הגיע הזמן לעזור למדינות שמימנו את "סרדור". הם אמרו שנטוס עוד היום למדינה אחרת ונתחיל שם במשימות החדשות שלנו. הוא סיים את דבריו בכך שמעכשיו, למען האנושות, כדי שנתפקד בצורה הטובה ביותר, אנחנו צריכים להיפרד במכתב מהמשפחה שלנו. לספר להם שאנחנו עוזבים או מתאבדים או אפילו אם נבקש, הם יזייפו בשבילנו את מותנו. אבל היום ייגמר הקשר שלנו עם המשפחה שלנו. הוא סיים את הנאום והלך. כולנו עזבנו לחדרים נפרדים. כל אחד כדי לחשוב על איך להיפרד לתמיד מכל מה ומי שאהבנו, ולחסל את החלק האחרון שאי פעם נותר ממי שהיינו, אחרי החלק הזה נהיה שלהם בכל חלק בגופנו ונפשנו.

 

 

לאנשים האהובים עליי מכל, משפחתי.

אני מצטער. אני לא יודע איך מילה אחת כזאת אמורה לתאר את מה שאני מרגיש. מעולם לא הייתי טוב בפרידות אבל אני רוצה להאמין שזאת לא פרידה. אני עוזב, הולך רחוק מכאן. אם לומר את האמת, כרגע אני לא יודע לאן. אני מקווה שאדע בקרוב, כי אחרת מה הטעם בלעזוב אם אתה לא יודע לאיפה אתה הולך. אני בטוח שתשאלו את עצמכם למה זה קורה או מה עשיתם לא טוב, הבעיה היא לא בכם, היא בי. אני מאשים את עצמי בעזיבה, לא אתכם. אני מרגיש שאני מסכן אתכם. אני כבר לא אותו אדם שהייתי ומיום ליום אני נעשה מסוכן יותר ויותר לקרובים אליי. תמיד אנשים שקרובים אליי ייפגעו. לא אוכל לשאת פגיעה בכם, לכן אני חייב לברוח רחוק ככל האפשר מכם עד שאמצא בעצמי את הדרך לשוב לעצמי. בבקשה מכם אל תנסו להאשים את עצמכם. אל תחשבו שתוכלו למצוא אותי כי לא תוכלו. אני עוזב ואני יודע שיש סיכוי גבוה שלא אפגוש אתכם שוב בעולם הזה. אני בטוח שבחיים אחרים אנחנו עוד ניפגש.

אוהב אתכם ומצטער על הכול,

הבן והאח האבוד שלכם,

דניאל.

הנחתי את העט על השולחן. קיפלתי את המכתב לתוך מעטפה ותוך כדי הליכה לכיוון החדר המרכזי, שם מחכה קופסא של המכתבים שיישלחו, אני משלים בראשי את החלק שלא אוכל לכתוב למשפחתי, החלק עם התקווה לעתיד טוב יותר. שכל מה שהתחיל, עלול ביום מן הימים להיגמר:

 

"אני יודע שהעזיבה שלי פתאומית, אבל הם בטוחים שככה נהיה שלהם, גם ברוחנו ולא רק בגופנו. אני יודע שהם טועים, הם לעולם לא ישלטו בי אחרי כל מה שעשו. הם עברו את הקו האדום והכריזו מלחמה. מעכשיו אין יותר עניין של צדק או מה לטובת האנושות, מעכשיו הם אויביי. אני יודע שאי-שם קיימים מורדים. אני פגשתי בהם ואני הולך למצוא אותם ולהתנגד. אני לא צריך לומר זאת כדי לדעת שביום מן הימים ניפגש ונהיה שוב מי שהיינו בעבר, המשפחה השלמה. תאלצו לחכות. אני יודע שזה יהיה קשה, במיוחד עם המעט שאתם יודעים, אבל ביום מן הימים תבינו הכול. אני אמצא את הדרך להיות חופשי גם אם אצטרך להרוג בשבילה. אני לא גיבור. מעולם לא התיימרתי להיות אחד כזה. אני רק רוצה לחיות את חיי. חלק יקראו לזה אגואיסט, אחרים יקראו לזה חלש אבל לי לא אכפת. אני אחיה את חיי לפי בחירה ולא לפי מה שהוחלט כטוב או רע. אני אחיה אותם לצידכם."