חלל קטלני

מאת: אור זילברמן

זה התחיל כמו עוד יממת חלל, חוץ מהעובדה שלא היו מטופלים. לא עשינו מזה עניין. כשיש תרגיל בדרך כלל לא מאפשרים לסגל להתייצב לבדיקות, או להיות חולה. דוקטור כחלילי, שלא רצתה לראות את הפרצוף שלי בקבלת קהל, המציאה לי איזו משימה בהזמנת אלכוהול לחיטוי מהלוגיסטיקה. החלטתי לבלוע את הכבוד ולא להתעמת אתה. אמרתי לעצמי שיש רק עוד 30 יום לפז"ם, ואז אני בכדור הארץ, ויהיה הרבה יותר חשוב להתמודד עם איך שיגיבו ההורים למה שיש לי לומר.

ההחלטה הזאת הצילה את חיי.

מישהו, אני לא יודעת מי, ניסה להחליף את סנני האוויר של המרפאה. נו, אלו שבזכותם אנחנו נושמים את האוויר הממוחזר של עצמנו ולא את החיידקים של שאר הספינה. אנחנו מחליפים את הסננים האלו כשיש ימים ממש חלשים ואין מטופלים עם מחלות נשימה. מרגישים מיד את הכבדות, את הסירחון שנלווה להבל הפה של בן אדם חולה. אבל לא אמורים לראות שום דבר, ואני ראיתי את העשן הצהוב-ירוק שיצא מחדרי הרופאים וגרם לכמה אנשים במסדרון להשתעל חזק מאוד ולהתמוטט. ראיתי את העשן הזה מתפשט לעברי, ומבלי להבין מה קורה, ידעתי שאני צריכה לברוח.

לאן? היעד המתבקש היה סיפון הקרב. אתם מבינים, המחשבה הראשונה שלי הייתה שמתרחשת כאן מתקפה ביולוגית, פאקינג הכרזת מלחמה. בתדרוכים הכלליים היו אתנו מאוד ברורים: כשיש חשש למתקפת טרור, תגיעו לסיפון הקרב. יש שם מקלטים, יש שם אספקה, יש מטוסי קרב, וממילא זה היעד האחרון שייכבש אם בכלל תהיה מלחמה, כי עד שהספינות של הצד השני יתאוששו מקפיצת העל-חלל לחור הזה, כבר נכסח להם את הצורה ברמה שתגרום לממשלה שלהם לפרסם התנצלות.

אז אני, כמו ילדה טובה, חיפשתי את מסוף הפורטלים. האגף שלנו הוא הכי קטן בספינה, ולכן המסוף היה קרוב יחסית. למרות זאת, הוא הרגיש נורא רחוק. העשן התפשט במהירות מפחידה. לא ראיתי כלום, כמעט. השתמשתי בפק"ל המסכה החד-פעמית ועדיין השתעלתי עם ליחה דוחה מהסוג שאפשר לקבל אתו אנטיביוטיקה וגימ"לים. יכולתי גם להישבע שדוקטור כחלילי ניסתה לתפוס אותי. כלומר, אחרי שהיא התמוטטה. היא קמה מחדש ותפסה לי ביד ואיכשהו השתחררתי והמשכתי לרוץ, מתעלמת מהמחשבה שאני צריכה להישאר ולעזור לה, כי אם אני אשאר – מי ילחץ על כפתור המצוקה?

איך שהגעתי לכניסה, הזדהיתי בטביעת אצבע, לחצתי על הכפתור האדום, לחצתי עוד פעם על "האם את/ה בטוח/ה?" ומבלי לוודא שההוראה נקלטה, פתחתי את מסוף הפורטלים. נכנסתי פנימה, משכתי את הידית לנעילה ידנית, חיכיתי שהסנן החלופי ייכנס לפעולה ונשענתי על הברכיים, מתנשמת בכבדות. השתעלתי עוד קצת וניסיתי להיזכר איך מפעילים ידנית את המסוף. חוץ מלמגורי הסגל, לא באמת ידעתי איך מגיעים לשום מקום. ביני לבין עצמי פשוט הנחתי שיהיו אתי יותר אנשים, או שאפגוש את כולם בסיפון הקרב, ובתדרוך ממילא הייתי עסוקה בלחשוב על מישהי אחרת שהייתה שם.

"מי את?", שאל קול מאחוריי.

פלטתי זעקת בהלה והסתובבתי לעבר גבר חסון עם פנים מחוצ'קנות, שכיוון לעברי רובה-גמא.

"מה אתה עושה פה? תגיע לסיפון הקרב!", קראתי.

הוא גיחך: "נו, כבר היינו בסרט הזה. אין לכם עוד שיטות?"

"רק אני פה! אימאל'ה! אל תכוון את זה עלי!"

"אני אכוון עליכם מה שאני רוצה".

ניסיתי לגשש את דרכי ללוח הבקרה, והוא חסם את דרכי. "תגיד, אתה רוצה למות?", שאלתי והטחתי בייאוש: "תישאר פה ותהיה קריפ כמה שאתה רוצה, אני רוצה ללכת".

"לאן?"

"לסיפון הקרב!". ניסיתי לעבור, והוא שוב חסם אותי.

"מאיפה הגעת?", שאל, ופתאום חל שינוי בקול שלו.

"מהמרפאה, נשמה. אתה נמצא במסוף של המרפאה. קרה שם משהו לא טוב. אתה מכיר את הנהלים. תן לי לעבור!"

"לעבור?", הוא הניח לפתע את הרובה ועמידתו הפכה לרפויה. "אז את באמת רוצה לעבור".

"כן!!!"

"טוב, לא האמנתי שזה יקרה כבר. את יודעת, אתם במרפאה אף פעם לא השתמשתם יותר מדי במסוף. אבל…"

"אבל מה?"

הוא סוף סוף נתן לי לעבור. חלפתי על פניו בריצה, הזדהיתי פעם נוספת במעבר לפורטל של סיפון הקרב ולפתע נעצרתי, ברמה שכמעט נפלתי. משהו לא היה בסדר בפורטל, כלומר מעבר לעובדה שהוא היה נעול בססמא והדלתות שלו היו חבוטות ומודבקות זו לזו בסרט. מבולבלת, רצתי בין הכניסות לפורטלים האחרים, מזדהה שוב ושוב, לא בודקת לאן השערים מובילים אותי. הספקתי להגיע לשני פורטלים. אחד מהם, שאני מניחה שהוביל למגורי הסגל לפי כמות תחנות המשנה, היה חסום בערימת רהיטים. השני, גדול מספיק כדי להעביר דרכו ציוד, היה חסום הרמטית – דלתות הפורטל הותכו זו לזו. הייתי כלואה, מכל הכיוונים. התבוננתי בפורטלים, ואז בקירות – שכרגיל הקרינו מצגת של שמים כחולים, פתוחים, לא מאפשרים לדעת מה מתחולל מאחוריהם. התבוננתי בצגים, שהמשיכו להציג מסך "אנא הזדה/י" לנוסע הבא אחרי.

"מה קורה כאן?", שאלתי.

הבחור המחוצ'קן לקח את הזמן שלו בהליכה אלי, כשאשה מבוגרת ואתלטית מתלווה אליו. "הי", היא אמרה לי: "דוד אמר שהגעת מהמרפאה".

"הגעתי. חסמתי את הדלת לפני שנכנסתי לכאן".

"מעולה שעשית את זה", היא עדיין התקרבה בזהירות, כאילו הייתי חיה תוקפנית. "אני מיכאלה, מהשיטור. דוד ואנטולי הם מהלוגיסטיקה".

"הפורטלים לאגפים שלכם חסומים".

"אנחנו יודעים. אנחנו חסמנו אותם".

"למה?"

"מאותה סיבה שאת חסמת".

"ומה אתם עושים כאן?"

"טוב", היא החליפה מבטים עם דוד, שהנהן. "אין דרך קלה לומר את זה. זה האזור האחרון שנותר לנו בכל התחנה".

למה שמיכאלה אמרה אחר כך היו בעצם כמה גרסאות. מבחינתה, הייתה זאת הפיכה צבאית. חיילים החליטו שהם נאמנים לצד אחר והתחילו לתקוף זה את זה. לה זה קרה כשהיא לקחה חבורת נפקדים שלא קמו בבוקר למשפט. תוך כדי ההובלה התחילה מתקפה, שלדעתה נועדה לסייע בגניבת ציוד צבאי. היא והנפקדים נמלטו, כשהיא והסגן שלה פותחים באש בניסיון לחפות על העצירים נטולי הנשק. ואז הצטרף גם העשן הצהוב, ובסופו של דבר היא, ורק היא, חצתה לצד השני של הפורטל. בעצם, זאת לא הייתה רק היא. היה עוד נפקד שהתעלף כשהגיע לצד השני. אבל כשהוא התעורר הוא ניסה לתקוף אותה גם, והיא נאלצה להרוג אותו. אז כן, זאת הייתה רק היא.

דוד ואנטולי סיפרו סיפור אחר. הם בכלל היו בחדרים שלהם, אחרי שקיבלו בי"תים והלכו לנמנם. תוך כדי הם כמובן הפעילו מזגנים וכשהתעוררו, ניסו ליצור קשר עם המפקדים שלהם. בהתחלה, לא הייתה תשובה. השניים הפעילו את הטלוויזיה וצפו במסדרון, שם ראו הרבה אנשים שוכבים חסרי הכרה, זה לצד זה. בעוד הם ממשיכים לצפות, מכשיר הקשר צלצל, והמפקדים שלהם, בקול רגוע להפליא, שאלו היכן הם.

הנה הבעיה שמי שתכנן את המתקפה, יהיה אשר יהיה, לא לקח בחשבון: דוד ואנטולי היו בעצם באותו חדר, בכל הזמן הזה. אתם מבינים למה אני מתכוונת. הם הבינו שהלך עליהם, פשוט לא מהסיבות הנכונות. באותו רגע הם פשוט חשבו שיש תרגיל פלישה במסדרון והם היחידים שלא לוקחים בו חלק. המסקנה המתבקשת הייתה שהם צריכים להתפצל, וכדי שהשלישים לא ייראו אותם אנטולי, שמשרת בתחזוקה, הציע שיזחלו ישירות למסוף דרך מנהרות האוורור. הוא אפילו הציע שישימו קסדות כדי להיראות כמו חלק מהתרגיל וכדי שלא ניתן יהיה לזהות אותם במצלמות האבטחה, ברגע שייצאו למסדרון.

דווקא החלק הזה בתכנית לא עבד. דוד ואנטולי היו היחידים שחבשו קסדות, שהיו כבדות בכוח המשיכה המלאכותי של התחנה ובפועל הפכו אותם לאטיים יותר. כל מי שראה אותם במסדרון החל מיד לרדוף אחריהם, והודות למסדרונות הצרים של אגף המגורים הם כותרו תוך דקות ספורות. דוד ניסה לדבר עם האנשים במסדרון, אף שלא זיהה אף אחד מהם. הוא הזדהה במספר האישי שלו והבטיח להוריד את הקסדה, למרות שידע שלהפקיר אותה, אחרי שכבר הוציא אותה מהכספת, זה כמו להפקיר נשק.

החשד שלו התעורר רק כשהנוכחים דווקא עודדו אותו לעשות את זה. הם לא דיברו, רק הנהנו לעברו, כאיש אחד. דוד בלע את רוקו ואמר שבמחשבה שנייה, הוא יסגיר את עצמו למפקד שלו, מה שגרם לנוסעים לשנות בו ברגע את דעתם ולהתנפל על אנטולי, בניסיון למלוק מראשו את הקסדה.

דוד, המום מזעקות השבר של אנטולי שהדהדו במכשיר הקשר שלו, עשה את הדבר היחיד שנראה הגיוני בתרחיש כזה – שכבר הפך לתרחיש של פלישה עוינת. הוא שבר את ידית החירום, מה שהביא לכיבוי האור בסיפון והדלקת אור אינפרא-אדום, כמו גם אזעקה. בתרחיש כזה הפולשים, שאמורים להכיר את התחנה פחות מהנוסעים שגרים בה, אמורים להתבלבל ולאבד את יתרון ההפתעה שלהם. אבל מה שקרה היה יותר מוזר כי הפולשים האנושיים למראה לא התבלבלו, הם פשוט קפאו לגמרי, כאילו הלכו לישון בעמידה.

דוד חשב בהתחלה שהוא כבר איבד את ההכרה, כי אין מצב שאנשים לא זזו מאז הפעם האחרונה שהוא הסתכל עליהם, אז הוא ניסה לדחוף בעדינות את אחד מהם, שבדיוק עמד להתנפל עליו, ואתם יודעים מה קרה? הוא נפל ישר לרצפה, כמו שחקן בשחמט שעלו לו על המשבצת. דוד לא היה זקוק להזמנה מיוחדת. הוא פילס את הדרך ישר לאנטולי, מעיף את כל השחקנים האחרים בדרך. דוד עדיין היה ער, רק המום במקצת. הם חצו את הצעדים הספורים שנדרשו להם כדי להגיע עד למסוף, נעלו אחריהם את הדלת ונעלו את הפורטלים. רק אז נשם דוד נשימה עמוקה ותוך כדי שהפעיל את הסנן, הסיר את הקסדה.

למה הסנן? כי היה לאנטולי חם מתחת לקסדה, עם כל הזיעה והפחד מ-60 יום מחבוש. כמו שהבנתם, השניים האלו אוהבים מזגנים. אבל היה משהו אחר שהטריד אותם, והוא הגוון הצהבהב המשונה שהיה לאוויר. דוד אמר שהוא הזכיר לו את ימי האובך בכדור הארץ. זיהום אוויר כזה, ואני יכולה להעיד בתור אחת ששירתה במרפאה, לא אמור להתרחש בתחנת חלל, בוודאי שלא בסיפון מגורים – שיש בו בדים ואנשים ישנים בו, כולל אנשים עם מחלות נשימה.

כשסיפרתי להם על העשן המוזר שתקף במרפאה, דוד התפרץ: "ידעתי! זה סם! זה… זה בטח איזה, לא יודע, אלרגן או משהו שהם לא רגישים אליו ואנחנו כן וזה אמור להרוג אותנו ולא אותם".

הסתכלתי מסביב, על השמיכות שנערמו במעבר הצר בין הפורטלים ומנות הקרב שנפתחו כמעט במלואן. לא הייתי בטוחה שמתקפת הסם לא הצליחה.

"מה אתה אומר?", שאלה מיכאלה, בחוסר סבלנות מופגן: "שהם על-אנושיים? כבר דיברנו על זה".

"לא במובן של גיבורי-על וכאלה. יותר במובן של, נו, שהם נראים כמו בני אדם אבל הם לא".

"הם ממש לא נראים כמו בני אדם. הם אפילו לא מסוגלים לדבר".

"אולי זה רק ההנחיות מהמפקדים שלהם? לא לנהל אתנו משא ומתן?"

חשבתי על דוקטור כחלילי, שכמעט הצליחה לתפוס אותי בדרך החוצה. היד שלה לא נשלחה אלי ברפיון. הייתי אפילו אומרת שהיא נמתחה אלי בזווית לא טבעית, לפי איך שהרופאה שכבה עם הבטן על הרצפה. אפילו הראש שלה לא הופנו אלי באותו רגע. לא יכולתי לראות את המבט בעיניה, לדעת אם הן עדיין אנושיות או לא.

"הגיעו להציל אתכם מסיפון הקרב?", שאלתי: "כאילו, אחרי שהפעלתם את האזעקה?"

"יותר גרוע", גיחך אנטולי.

"היינו בסיפון הקרב", אמר דוד: "עם הקסדות. והנה הקטע, הוא היה ריק. האורות פועלים כרגיל, אבל אין אף אחד, לפחות לא בסביבה. אנחנו מסתובבים לנו כמו מטומטמים ובסוף גם קוראים לעזרה, למרות שעדיין צהבהב בחוץ, כי אנחנו מפחדים ולא יכולים לחזור לחדר. בסוף אנחנו פותחים את הקונטרול ולא תאמיני מה קרה שם".

"מה לא תאמיני? הם היו גם שם".

"ברור שהם היו. רק בחור אחד, שברגע שראה אותנו יצא מהשאנטי והתנפל עלינו. אנטולי הגיבור", סינן דוד לעבר החבר שלו, שהסמיק, "ברח משם בערך לצד השני של הסיפון, בצרחות. אני התאפסתי על עצמי, גררתי את היצור הזה פנימה, כיביתי את האור בקונטרול וסגרתי עליו את הדלת".

"וזהו?"

"ממש לא זהו. אחרי ש… אחרי שאנטולי אמר שהוא מצטער חזרנו למסוף והסתכלנו מה הנסיעה היוצאת האחרונה. למגורים, איך לא. אז הם כולם אצלנו, מחפשים אותנו. אנטולי אמר שאנחנו חייבים לחזור למסוף, והפעם הסכמתי. תוך כדי שאנחנו מזינים את הפקודה, הפורטל נדלק, ולא סתם, נדלק מהמסוף שלנו. אנחנו דופקים את הריצה של החיים לקונטרול ומתחבאים, יחד עם הזומבי שם. במשך איזה שעה אנחנו רק מתחבקים שם מתחת לאחד השולחנות ושומעים אותם נכנסים, אחד אחד, עם הפאקינג מגפיים קרביות שלהם, ולשנינו עובר אותו דבר בראש".

"איך אנחנו יוצאים מכאן?"

"וכמה שיותר מהר, כי ברגע שמישהו מבחוץ רואה שאין אור בקונטרול מאוד קל להדליק אותו".

"אתם יכולים לכבות את האור בכל הסיפון".

"היית שם פעם? זה לא עובד ככה בסיפון הקרב. זה מקום עצום. יש שם אזור למטוסים ולנשקים ולפצצות ולדברים שאף אחד חוץ מהמודיעין לא מכיר. הוא פעיל עשרים וארבע שבע ואת יכולה לכבות רק נורה אחת בכל פעם".

"ומהקונטרול למסוף זה חמש דקות ריצה", הוסיף אנטולי.

"שזה נצח, אם גדוד רודף אחריך", נאנח דוד. "חשבנו על זה מאתיים פעם. בסוף החלטנו להיות אנשי קונטרול ליום אחד".

"בחושך?!", השתנקתי.

"הוצאת לי את המלים מהפה", הפטירה מיכאלה, שבלסה בינתיים בשלווה לוף מפחית.

"מה את רוצה שאני אגיד? היינו בטוחים שאנחנו הולכים למות שם, אבל היה לנו עדיין יתרון אחד, וזה שהיינו עם קסדות".

"בסיפון קרב יש ארבע הגנות למקרה של פלישה", קטע אותו אנטולי. "יש ריקון מוחלט של התכולה לחלל, שזה חסר תועלת כי אין לנו חליפת אסטרונאוט מלאה. יש אות שמתביית על מכשירי הקשר של הסגל והורג בירי כל נקודה חמה בחלל הפתוח שלא מזוהה…"

"הולי שיט", אמרתי. "איך אתה יודע את כל זה?"

"אני סוג של איש טכני", הוא מלמל, וכשדוד גלגל את עיניו, הבהיר: "בסדר, אני אחראי על המכונות של הכביסה. אבל עברתי את אותה הכשרה כמו כל איש איי-טי כאן".

"תגיע לעיקר", סינן דוד.

"אמרתי ריקון, אמרתי אות, מה עוד יש? יש השמדה עצמית, שזה לא טוב כי זה יהרוג גם אותנו, ויש גז".

"זה לא מה שאת חושבת", מיהרה לומר מיכאלה.

"כן, משרד הביטחון אוסר על שימוש בגז קטלני בתחנות חלל", הסכים אנטולי: "אסור לגז להרוג אנשים כי זה מזכיר שואה. אז משתמשים בגז כזה שרק גורם לאנשים לאבד את ההכרה למשך שעה וחצי, ואז הסנן מופעל שוב אוטומטית".

"וזה אמור למנוע פלישה?"

"אם הפקודה משגרת אות מצוקה באופן אוטומטי, אז כן", פיהק דוד: "ואז הצוות יכול להתחבא בינתיים במקום אחר והפולש נעול בפנים עם כל הנשקים שלנו, שהוא כבר לא ינסה על עצמו. נשאר לנו רק לחכות שלוש יממות חלל עד שהצבא ישלח תגבורת".

"וככה יצאתם? עם הגז?"

שניהם נאנחו, בבת אחת. "הייתי רוצה להגיד שזה היה כל כך פשוט", אמר דוד: "אבל עד שמצאתי את הכפתור הנכון, וכמעט שיגרתי את כולנו לוואקום, גילינו שאין מספיק גז. נדלקה לנו נורה אדומה והמתג לא עבד. מישהו לא עשה את העבודה שלו".

"צה"ל", סינן אנטולי.

"ברור. אז עשינו מה שכל חייל אחר בסיפון הזה היה עושה. השתמשנו בנשק".

"בתוך תחנת חלל", גלגלה מיכאלה את עיניה בגלוי.

"די להיות צהובה. כן, בתוך תחנת חלל. את יודעת טוב מאוד שהנשק הזה מותאם".

"למרפאה אסור בכלל להכניס נשק", מלמלתי.

"בסדר, אז למרפאה הוא לא היה נכנס. אבל סיפון קרב זה סיפור אחר, אנשים מתאמנים שם כל הזמן, את מצפה שלפחות…"

אנטולי התנשם בכבדות.

"טוב, ממילא זה, כאילו, אני עדיין לא בטוח אם זה עבד או לא. מתחת לעמדות בקונטרול אנחנו מצאנו סכינים וטייזרים, שיש בערך לכל שוטר או לוחם בתחנה, וכמעט יצאנו החוצה, עד שהרגשנו עוד משהו מנויילן מתחת לשולחנות. הארנו עליו עם הקסדות וגילינו רצף של פקודות נוספות להגנה עצמית, בתוך המבנה. הפקודה שהצילה אותנו הייתה זאת שמפעילה את הלייזרים".

"פאקינג הפעלנו עליהם חרבות ג'דיי", חייך אנטולי.

"הפעלנו? הדברים האלה זזים לבד, הם כמעט קצצו גם אותנו".

"ועדיין היינו צריכים להשתמש בטייזרים כשיצאנו מהדלת".

"כי היו שתי אפשרויות, להתבצר בתוך חדר הבקרה עם האורות דולקים או לצאת. ברור שהעדפנו לצאת. עד לכוונת הלייזרים הבאה היינו צריכים לטגן שניים או שלושה אנשים, את לא רוצה לדעת איזה צליל עשה העור שלהם במגע עם הנשק שלנו, ואז שמענו את הכוונות מזמזמות וזינקנו מאחורי אחת מהן לפני שהנורה הירוקה נדלקה".

"ואז הרבה אנשים נחתכו בבת אחת".

"נחתכו? יותר בכיוון של פולחו, כמו תפוחים", גיחך דוד: "זה נראה כמו חתול שממשיך להתנגש בקיר מזכוכית למרות שהוא יודע שהוא שם, רק שבמקום לקבל מכה קטנה בראש, הראש של החתול מתפצל לארבעה חלקים".

"אוקי, די", אמרה מיכאלה.

"ללייזרים האלה יש מגבלת זמן?", שאלתי.

"ברור", ענה אנטולי. "אני לא יודע כמה, אבל שעה זה הסטנדרט. לנו זה היה מספיק זמן בשביל לחצות בחזרה ולהתיך את הדלתות של הפורטל".

היו לי עדיין המון שאלות שדרשו מענה: אז מה באמת קרה כאן, הפיכה צבאית כתוצאה משטיפת מוח או פלישה של ממש? האם באמת המסוף שאנחנו יושבים בו הוא האחרון שנותר? איך נוכל לדעת שאין עוד ניצולים בתחנה? ואיך נוכל לדעת שאחד מאתנו לא עובד בשביל… המשתלטים?

"אמרת שהמפקדים דיברו איתך, כאילו הכול כרגיל", אמרתי לבסוף.

"הם כנראה לא היו שם כשזה קרה, אולי הם לא ידעו בכלל", הפטירה מיכאלה

"או שהם שיתפו פעולה", השלמתי אותה.

"או…", רכן דוד קדימה: "שהם היחידים מבני הגזע הזה שמסוגלים לדבר. תקשיבי לי רגע, מיכאלה נשמה, לכל כוורת יש מלכת כוורת, נכון? אולי המלכה של הכוורת היא היחידה פה שיכולה לדבר".

"אז אתה אומר שאנחנו צריכים למצוא את המלכה שלהם ולנהל אתה משא ומתן?"

"לפחות נבין מה היא רוצה".

מיכאלה הטיחה את הפחית ברצפה: "זה הרעיון הכי מטופש שהיה לך עד עכשיו. למה שלא נשלח לה נו"ן-צדי"ק כדי שתבוא לפה בעצמה?"

"יש לך רעיון יותר טוב?", התערב אנטולי: "האוכל שאת אוכלת עכשיו הגיע מהמרפאה, שפשטנו עליה עוד לפני שהיינו בטוחים אם יש בה נגועים. עכשיו בטוח יש שם. את חושבת שתצליחי לשרוד שלושה ימים, עם המעט שנצליח לפלח?"

"בתקווה שעד אז לא יפוצצו אותנו וזהו", המשיך דוד.

"ניסיתם לחזור אחורה?", שאלתי, ומול המבטים המופתעים המשכתי: "אמרתם בעצמכם שהם נעים מפורטל לפורטל. אנחנו כרגע המסוף היחיד שנעול מפניהם. אולי אם נפשוט על אגפים אחרים נגלה כמה שהם ריקים יחסית…"

"לא", קטעה אותי מיכאלה.

"מה לא?"

מבלי לומר דבר, מיכאלה קמה, ניערה את שאריות המזון מעל הברכיים שלה ופנתה ללכת. רק כשקמה שמתי לב לכמה מטונפות היו המכנסיים שלה. אומרים שמדי בי"ת של לוחמים כבר ראו הכול, אבל כתמי האבק והדם שם נראו טריים יחסית. מיכאלה הנידה אז את ראשה, כאילו ניסתה להתנער ממחשבה טורדנית, נכנסה לתוך אחת השמיכות והתכרבלה בה, כמו שק שינה.

רכנתי לעבר דוד ואנטולי ולחשתי: "אוקי, מה?"

"היא כבר עשתה את זה", אמר אנטולי, מבטו לא ממוקד בי.

"היא ניסתה להגיע לסיפון המחקר", הסביר דוד. "צריך הרי סיווג בטחוני מטורף כדי להיכנס לשם, והיא חשבה שבגלל זה לא יהיו שם הרבה אנשים. יש שם גם מעבדה פנימית, מאובטחת בליגה אחרת".

"עם ציוד לשעת חירום", השלים אותו אנטולי: "זה טכנית הממ"ד של התחנה".

"והיא לא הצליחה להגיע לשם?", שאלתי.

"אמרתי שהיא לא הצליחה? מאמי, מיכאלה היא מ"ם צדי"קית, קצינה. נשק לא מפחיד אותה. כל זמן שהיא משתמשת בכדורי גומי, היא יכולה לירות לאן ובמי שהיא רוצה".

"הבעיה היתה שהשתלטו על המעבדה", קטע אותו אנטולי.

"למה אתה ישר מגיע לסוף? כן, היא נכנסה פנימה עם קסדה וחליפת קרב. היא השתמשה בנעילה לשעת חירום כדי לנעול את הנגועים בתוך המעבדות שלהם. היא הגיעה בדילוגים לתוך האזור המובטח וירדה במדרגות, תוך כדי שכמה נגועים עדיין רודפים אחריה. היא הגיעה לבור והתכוונה לפתוח את הדלת המשוריינת ולהתבצר שם, אבל אז איזו נגועה התנפלה על הדלת מבפנים".

"אלוהים אדירים".

"אותנו זה פחות הפתיע. כבר הבנו שהדבר הזה נישא באוויר, אבל היית מצפה ממדענים של מכון וייצמן שלא ינשמו את מה שהם חוקרים".

"ואז מיכאלה חזרה אחורה", השלים אותו אנטולי.

"כן, היא הייתה צריכה להרוג את כל מי שמאחוריה כדי לחזור למסוף, והיא לא השאירה את זה שבסיפון הקרב נעול – אז היא פחדה שיחכו לה שם. בקיצור, היא הגיעה לכאן, וגם אנחנו, והכול נראה פה נקי – אפילו האוויר – אז נעלנו את כל הדלתות".

דוד פנה אז לאנטולי: "אתה והיא תשמרו עכשיו?"

"בסדר. תקום עוד שעתיים ואז תעיר את מיכאלה".

"סגרנו", אמר דוד. התבוננו בו רגע בדממה כשקם, ניגש לערימת השמיכות שליד מיכאלה והתכרבל שם, כשהוא לא חדל להניע את רגליו זו מעל זו, בחוסר מנוחה. אנטולי רכן לידי בדממה, בתנוחת כובסת, גופו לא מדיף ריח נעים במיוחד.

"אתם עדיין ביחד?", שאלתי.

הוא נראה מופתע.

"פשוט לא… נראה שקצת יש לכם ביקורת בגלל איך שהתנהלתם כאן".

אנטולי משך בכתפיו: "סיפרנו לך הכול, כל מה שקרה כאן. הוא הציל את החיים שלי".

רציתי לומר עוד משהו על הניסיון של דוד לקרוא לאנטולי יללן, אבל החלטתי שעדיף לשתוק. מוללתי את האצבעות בידיים והופתעתי שוב מעד כמה הן חמימות, למרות כל השערות הסומרות, כאילו הגוף מתחמם ומתקרר בו זמנית.

"איבדתי משהו, שם בפנים".

הוא המשיך לתלות בי מבט.

התכוונתי לומר משהו אחר, אך לבסוף המשכתי: "הקעקוע שלי. כלומר, זה שהתכוונתי לעשות. ציירתי אותו בעצמי. שתי יוני צבעוניות שמתעופפות לשמיים, בצבעי מים. השארתי את הסקיצה על השולחן כשבמקרה קראו לי לצאת".

הוא השעין את הראש על הידיים, בחוסר עניין: "את יכולה לצייר עוד אחת, לא?"

"זה לא אותו דבר. ציירתי בנקודה מאוד מסוימת בחיים שלי. סיימתי קשר עם מישהי, עמדתי להשתחרר. אתה יודע, להגיע לכדור הארץ, לספר להורים. ידעתי איך הם יגיבו ורציתי שיידעו שמה שאני עכשיו זה לא משהו שהם יכולים לשנות, זה חלק ממני".

"ועכשיו זה לא?"

"עכשיו אני לא יודעת אם אחיה מספיק זמן כדי לעשות את הקעקוע לפני…"

אנטולי הניח אצבע על שפתיו וקם, בתנועה אחת.

"לא שמעתי כלום", אמרתי.

אנטולי הצביע על נקודה בקיר שמאחורי. הטפט הדיגיטלי של השמים הכחולים החל לסגת ממנה פתאום, חושף קיר מאובק בצבע צהוב. הדחף המיידי שלי היה לסגת, אבל אנטולי אחז בידי בחוזקה. לא היה לי לאן לברוח וזה, הרי, היה רק קיר.

חצי דקה בערך נדרשה לשמים הכחולים לסגת לגמרי אל מתחת לאבק הכתום, ואז יד אנושית ניגבה מעליו את האבק, כפי שמנגבים רטיבות מחלון של אוטובוס.

"הם יכולים לראות אותנו?", שאלתי, ואנטולי בלע את רוקו.

"ולשמוע?"

אנטולי הניד בראשו, תוך שהוא מהדק את אחיזתו. "אל תזוזי", לחש.

גבר בעל פנים מרובעות התבונן פנימה. הוא בבירור ראה את שנינו, שכן הוא סרק אותנו מלמטה למעלה בהבעה מלאה רחמים: "שלום", אמר.

עד היום אני לא בטוחה איך הוא ידע שעליו לדבר דווקא בעברית.

"אני יודע שאתם רואים ושומעים אותי", המשיך: "בחרתי במוח הזה במיוחד".

שמעתי תזוזה מאחורי והבנתי שמיכאלה ודוד קמו, אבל נשארו במקומם. הם הבינו שהדמות לא רואה אותם.

"אדבר בקצרה", המשיכה הדמות: "אתם האחרונים מקרב בני מינכם על הספינה הזאת. אינכם מהווים עלי איום עוד ולכן לא אפגע בכם. באתי להציע עסקה".

"הבן זונה צריך את המסוף", סינן אנטולי.

"… בקרוב תגיע לכאן עזרה מהצבא הישראלי. אחריו יגיעו צבאות נוספים. כדי למנוע מהם להשמיד את כולנו, אבקש שתסגירו את עצמכם וננהל משא ומתן מסודר על שחרורכם".

"הבן זונה רוצה להילחם", רשף אנטולי.

"אחזור שוב – לא אנסה לגייס אתכם אם תסגירו את עצמכם ולא אפעיל כל אלימות. אספק לכם מסכות חמצן ומזון ואורה לנתיניי להימנע ממגע אתכם. הדבר היחיד שאבקש, מלבד ההסגרה, הוא שתדברו בקצרה מול המצלמות כדי לאשר שאתם עדיין בחיים".

אנטולי לא הגיב על כך.

"יש לכם 12 שעות. בשל לוח הזמנים הקצר עד להגעת הסיוע, אם לא תיענו להצעה, איאלץ להוציא אתכם החוצה בעצמי. במקרה זה, לא אוכל לקיים את תנאי העסקה במלואם".

המסך החל להיסגר. אנטולי רעד. עוד לפני שהקשר נותק צעק דוד: "הולכים על זה".

"מה?!", נזעקה מיכאלה.

"מה מה? זה מה שאמרתי לכם מלכתחילה. נברר מה הם רוצים וננהל משא ומתן. אין לנו באמת ברירה אחרת".

"ואתה מאמין להם שלא יפגעו בנו?", השתנקה מיכאלה: "הם מחבלים! הם הרגו פה את כולם!"

המלים יצאו מפי, עוד לפני שהבנתי את משמעותן: "הם בחרו במוח הזה במיוחד".

פתאום הבנתי מאין הגיעו הפולשים האלו, מה הם רוצים, למה הם הגיעו אלינו. הכול הסתדר. "הם הגיעו מדֵמֶטרֵ", אמרתי.

"את מתכוונת…", התחיל לומר דוד ואז בלע את רוקו: "נדפקנו".

ככה, כנראה, זה נראה: המעבדה אספה דגימות. אני לא יודעת אם הרכיב הפולש הגיע מהמים, מהצמחייה או מתרכובת האוויר, אבל הוא היה שם. הוא הגיע למעבדה, ולכן היא הייתה נגועה כשמיכאלה מצאה אותה. משם הפולשים השתמשו במוחות שונים כדי לחדור לאזורים אחרים של התחנה. הם השתמשו במערכות מיזוג האוויר כדי להגיע למגורי הסגל, ובמסוף כדי להגיע לסיפון הקרב. הם התכוונו להגיע גם למרפאה, אבל שני דברים עיכבו אותם – הסננים הנפרדים, ושלושת הניצולים שחסמו את המסוף.

"ואנחנו עוד רצינו ליישב אנשים בכוכב המזדיין הזה", סיננה מיכאלה.

"עזבי ליישב", גיחך אנטולי. "אם היית מנחיתה שם משלחת, היית מעצבנת את האמריקאים ואת הרוסים. במקום זה מה עשית? שמת תחנה לפקח ונתת לדֵמַטְרִים לקחת את כל הקופה".

הם היו לוקחים את כל הקופה, אם היינו מנחיתים משלחת על פני כוכב הלכת. אבל זאת הספינה שלנו – אנחנו מכירים אותה יותר טוב מאוסף של מוחות, ואנחנו שולטים בתנאי המיזוג, באור ובחושך. חבל רק שהיתרון הזה יתבטל בשישים ברגע שהסיוע יגיע. לצהובים שמשרתים שם אין מושג איך פועלת ענתיקה ששוגרה בתקופת הסכם שביתת האש של אלפיים-עשרים, ומבחינתם עדיף לביים מוות של בני ערובה מאשר לנהל משא ומתן על השחרור שלהם.

"של מי המשמרת הזאת בכלל?", שאלה מיכאלה.

שלנו, אבל היא עמדה להיגמר תוך חצי שעה בערך. דוד ומיכאלה, אפילו שלא באמת הספיקו לישון עד אז, החליפו אותנו. או לפחות זה מה שמיכאלה החוותה לנו, בניד ראש עצבני.

כשקמנו, מצאנו את דוד קשור. מיכאלה נעלמה. כשהתרנו את דוד הוא סיפר לנו, המום וחסר נשימה, כיצד תקפה אותו ויצאה החוצה. היא השתמשה בפורטל לסיפון הקרב עם המפתח למנעול, מה שאומר שהפורטל עכשיו היה פתוח. עוד לפני שסיימנו להתיר אותו, ניפצנו את המנעול שעל הדלת והשתמשנו באחד חדש, שמצאנו בכלובים לחיות. קיווינו שזה יספיק.

"מה היא בדיוק מחפשת שם?", שאל אנטולי, בפרצוף עקום.

"מה נראה לך שהיא מחפשת?", הפטיר דוד וירק: "הוונדר-וומן הזאת חושבת שתוכל לכבוש מחדש את הספינה בכוחות עצמה. הכישלון ההוא במעבדה רק ניפח לה את האגו. היא בטח אומרת: 'אני אימא לארבעה ילדים. קטן עלי."

לא ידעתי שמיכאלה הייתה אם לארבעה. היא לא דיברה עליהם בכלל. מצד שני, כל אם צריכה לחתום על כתב ויתור לפני עלייה על מעבורת לפה. אולי הילדים כבר גדולים.

אנטולי נשען על דלפק המודיעין, בהתקף חרדה גלוי: "מה עושים עכשיו?"

"תנשום", השיב דוד, בקול רגוע יותר: "אנחנו עדיין כאן. לצערי לא נשאר הרבה מה לעשות בשלב הזה. אני מציע, שוב, שנסגיר את עצמנו".

"אתה יודע מה?", נאנחתי: "אני נוטה להסכים אתך".

"יופי, ידעתי שאת בחורה חכמה. תזכירי לי את השם?"

"תאיר".

"אני לא השתכנעתי", התערב אנטולי: "כבר שכחת מה היה שם למעלה? הדברים האלה הם פאקינג מפלצות. אני לא מתקרב אליהם".

דוד נאנח: "אין לנו זמן לזה…"

"זה בסדר, אני אדבר איתו", הנחתי יד על לבי: "לך לישון, דוד. היה לך לילה ארוך, ואנחנו לא באמת יודעים מה יהיה אחר כך".

הבאתי לדוד עוד מעט אספקה מהמעט שנותר בסמוך לסדינים. לאחר מכן נשענתי על הדלפק והתחלתי לשאול את אנטולי על הרגשות שלו תוך כדי שדוד מתכרבל לישון. כשראיתי את חזהו עולה ויורד, הרשיתי לעצמי לגשת ללוח הבקרה ולכבות את הטפטים המוארים, אחד אחד. המסוף החשיך לחלוטין.

"מה את עושה?", שאל אנטולי.

"ששש" סיננתי וגלגלתי בזהירות את דוד מצד לצד. הוא לא התעורר.

"הוא כנראה עשה את עצמו ישן", אמרתי.

אנטולי השמיע יללה קטנה בחושך. לאחר מכן מלמל: "הוא לפעמים ישן ממש חזק".

בעטתי בדוד. הוא עדיין לא זז.

"למה שאאמין לך?", שאל אנטולי: "חשוך פה".

"תקשיב לי רגע", הסברתי כיצד חשדתי בדוד כשראיתי את הלהט להסגיר אותנו לפולשים, את העוינות שהפגין כלפי מיכאלה בכל פעם שהתנגדה לו. הוא הרי ידע שלא יוכל לתקוף אותנו כל עוד יש לוחמת בסביבה, ובלעדיה הוא יוכל לגבור עלינו גם בכוח הפיזי וגם בתעמולה.

"את חושבת שמיכאלה בסדר?", שאל אנטולי.

האמת שלא היה לי מושג, אבל עניתי: "אם היא לא נחשפה לאוויר, היא תהיה בסדר. מה שחשוב הוא התכנית שלנו".

כעבור שעה הדלקנו שוב הטפטים המוארים. השמש העניקה לנו תקווה מחודשת בקרניה הזהובות והעננים עטפו אותנו כמו צמר גפן. דוד התעורר מיד. הוא לא שמע או ראה דבר, והיה מאושר לשמוע שגם אנטולי מוכן להסגיר את עצמו.

התלבשנו כולנו היטב – קסדות והכול. לא היו מספיק חליפות לכולם אז דוד עשה כביכול מחווה נדיבה וויתר על שלו. פתחנו את הדלת למרפאה ועצמתי את העיניים כשהעשן הצהוב חדר פנימה וכיסה לחלוטין את התחנה. התחלנו ללכת לכיוון תאי הבידוד, חולפים על פני נגועים שהיו נטועים במקומם כמו עצים ובוהים בנו בעיניים ריקות.

את הריצה שאני השלמתי בפחות מדקה למסוף חצינו בחזרה, בהליכה, תוך חמש דקות. המסדרון, במפתיע, היה פנוי לחלוטין – כאילו איש לא חשב בכלל שישנה דרך החוצה. דוד חלף לבסוף ליד עמדת הקבלה שלי. עיניו צדו את הציור שלי והוא פתאום עצר כדי להרים אותו. רק כאשר הסתובב, הבחנתי שנורית הבקרה בקסדה שלו כבויה.

נאבקתי בעצמי כדי לא לגשת אליו, להציל מידיו את הנייר, אבל הציור יצר הסחה מושלמת. הסתובבתי והתחלתי לרוץ חזרה למסוף. אנטולי לא הגיע הרבה אחרי. עד שנתקלנו במבטו הנורא של דוד, סגרנו שוב את הדלת, חסמנו אותה והתחלנו לעבוד שוב על פתיחת המסוף לסיפון הקרב.

"אני רק מקווה שהם לא עלו עלינו", פלט אנטולי כשנכנסנו פנימה.

המחזה שקידם את פנינו בפנים היה מזוויע. מעט היצורים שלא היו מרוחים או מבותרים על הרצפה עטו מכל הכיוונים על מטוס קרב אחד מהשורה הראשונה. לא היינו צריכים יותר מדי ניחושים כדי לדעת מי יושבת בתוכו.

"למה היא עוד לא יצאה?", השתנקתי.

"היא לא יודעת להטיס מטוס, היא לא מכירה את הרצף לפתיחת מנעל האוויר", מלמל אנטולי וקרא: "בואי!"

רצתי אחריו לתוך חדר הבקרה, שדלתו הייתה פתוחה ואורותיו נותרו כבויים. הריצה החלה להתיש אותי, בכל זאת אני פרופיל 45. המשקל של החליפה תחת כוח המשיכה המלאכותי לא עזר. כשכמה מהיצורים זיהו אותנו וצווחו, הייתי בטוחה שאני הולכת למות.

"רק עוד קצת, כנסי!" קרא אנטולי וסגר אחרינו את הדלת.

"אנחנו לא נצא מפה", החנקתי דמעה והצטערתי שלא לקחתי מדוד את הציור והמשכתי לתאי הבידוד.

אנטולי התעלם ממני וניפץ את חלון הזכוכית של הערכה לשעת חירום. הוא שלף את העלון בעברית והחל להקליד במהירות רצף פקודות. מרוב התרגשות הוא סינן מדי פעם קללות והתחיל מההתחלה.

"אתה יודע מה אתה עושה?"

"תיכף תראי", השיב.

ואני בהחלט ראיתי. קשה היה להתעלם מנורות הפלורוסנט שהתיישרו פתאום בצורה אנכית לרצפה והחלו לפלוט, בכמויות אדירות, גז שהפך את האוויר לקצפת אפרפרה. לא הספקתי לראות כיצד היצורים הגיבו אליו, וכבר הוא החל לחדור מבעד לדלת. אנטולי החל לחפש בהיסטריה אחר משהו, אבל לא מצא. החדר התמלא בעשן והיינו חייבים לנוע שוב.

"מה חיפשת?", צעקתי במכשיר הקשר.

אנטולי לא השיב. הוא הפעיל את פנס הקסדה ובאור לטווח קצר פילס על דרכו, על גבי הגופות הרבות שבדרך, עד לגוף המטוס. כשהגיע לשם, פשוט דפק על הדלת.

מיכאלה פתחה לנו, לבושת חליפת אסטרונאוט מלאה. היא נראתה המומה אף יותר מאתנו. "אתה יודע איך להטיס את זה?", שאלה.

"לא, לא מצאתי את ההנחיות לטייס האוטומטי. תסגרי את הדלת".

היא השתהתה עוד רגע, ולבסוף סגרה אותה. בפנים שוב היינו מוקפים באבק צהוב: "אני לא יודעת לטוס, ואין לנו מספיק דלק".

"אני יודע", הנהן אנטולי בכבדות, גופו שלו גם כמעט כורע תחת משקל החליפה: "וגם אין לנו זמן. פשוט סעי ישר".

"ישר לאן?", שאלה ופתאום החווירה לגמרי. "לא", אמרה.

"את מעדיפה למות? אין לנו ברירה אחרת", הוא נאנח ותוך שהוא נחנק תחת הזיעה של עצמו, משך בהתנעת החירום. "אני הולך לפתוח את מנעל האוויר ידנית!", קרא.

מיכאלה קמה, מכוונת לעברו אקדח: "זאת התאבדות", אמרה.

"התגבורת שלהם מהמרפאה תגיע עוד כמה דקות. הגז כבר לא יעלף אותם. מלכתחילה לא היה לנו מספיק".

מיכאלה הורידה את האקדח: "לעזאזל".

"שבי ותהדקי חגורה. מוכנות?"

מנעל האוויר נפתח בקול שאגה, חלוד לחלוטין משנים של היעדר שימוש, בתוספת הרשלנות של הצוות הטכני. כיביתי את המיקרופון, קרסתי סוף סוף לתוך המשקל של חליפת החירום, שיכולה לעמוד במשקל של עד שלוש אטמוספירות, וצעקתי בכל הכוח. עדיין, הצעקה שלי נקטעה. דברים נחבטו במטוס תוך כדי שנפל החוצה. ציוד מלחמה או בני אדם לשעבר, לא יודעת. נטינו לצדדים כמה פעמים ולבסוף, נראה לי, נפלנו לאחור. רק אז שמענו "ווווש" חזק והתנעת החירום נדלקה, מכניסה את הטייס האוטומטי לפעולה.

הבנתי שאני לא הולכת למות.

פקחתי עיניים. החזית של המטוס הזעיר התמלאה ירוק, כחול וסגול, עם כתמים לבנים. האצנו במהירות אדירה, שממש יכולתי להרגיש את אוושת המנועים, ועם זאת מצאתי את עצמי נושמת לרווחה. לראשונה לא הרגשתי שרודפים אחרי. נהניתי מהשקט, מההמתנה.

"תפעיל את הסננים", אמרה לבסוף מיכאלה.

ידענו שלהחלטה הזאת לא תהיה משמעות ברגע שננחת. אנחנו לא יודעים אם האוויר בחוץ ניתן לנשימה. למרות זאת, מרגע שהאבק הצהוב נעלם שוב, הבחנתי בחיוך מתעצב על פניה של מיכאלה. אפילו אנטולי הסיר את הקסדה ופרש את ידיו לצד ההגה. כעבור רגע, עשיתי זאת בעצמי. התעלמתי מהחלל האינסופי שבצדדים והתרכזתי בכוכב הכחול-ירוק שמולי, שכה הזכיר לי את הבית.

"דמטר, היר ווי קאם".