עולם ללא חמלה

אני מתעורר לקול נקישה מתכתי.

אלו דלתות בניין המכלאה שנפתחות, הנה מתחיל לו יום חדש.

בהתחלה עוד עקבתי אחר הימים העוברים, ציינתי את התאריך במוחי, ציירתי פסים על הקירות. עכשיו כבר איבדתי את הספירה. אני מעריך שאני כאן כבר יותר משנה וחצי, אך פחות משנתיים. אין לי דרך לדעת מה העונה, הטמפרטורה כאן תמיד זהה, כנראה מבוקרת. אני אפילו לא בטוח אם יש עונות בעולם הזה, כל מה שראיתי ממנו בשנה פלוס האחרונות הוא פנים המכלאה.

עוד מעט יגיע הזמן לחליבת הבוקר.

מסביבי גם האחרים מתחילים להתעורר. אני שומע בליל עמום של נהמות, גניחות ואנחות היוצרים צליל נמוך של רעם מרוחק. בהדרגה הקולות מתגברים. נוצרות כמה קבוצות קטנות, אבל רוב האנשים מעדיפים להיות לבד בזמן הזה של ההתעוררות. ישנם כמה שעדיין ישנים, שהשעון הביולוגי מכזיב אותם; או אולי נרדמו אתמול מאוחר והם עדיין משלימים את שעות השינה. אני מרחם עליהם מעט משום שבהגיע העת לחליבה הם יוערו במכות וידחקו לצאת במהירות מן המכלאה – אולם לא מרחם מספיק בכדי להעיר אותם בעצמי. אני ניגש לפינה הרחוקה של האולם, זו שבה אני נוהג להשתין. רוב שותפי למכלאה מרכזים גם הם את הפרשותיהם בפינה הזו, אולם יש כאלה שלא טורחים לזוז ופשוט עושים את צרכיהם במקום בו הם נמצאים. אתמול ניקו את אולם המכלאה כך שהסרחון היום סביר. כבר התרגלתי לריח, אבל תמיד ביום השישי לפני שמנקים את האולם, המצב כה גרוע שאני על סף הקאה תמידי.

אני פורק את הלחץ שהצטבר בשלפוחית במשך הלילה ומרגיש בהקלה מסוימת, אולם נשאר בקרבי כאב רקע מציק שיפרק רק בעת החליבה.

*

אני חולמת חלום הזוי. מוזר גם שאני יודעת שאני חולמת, זה לא קורה לי הרבה. אני שוכבת על משהו רך. הייתי אומרת ענן, אבל אני לא רואה לבן מסביבי, רק חשכה מעורפלת. כאילו אני מסתובבת בלילה ערפילי ורואה מרחוק אור מפוזר של פנס רחוב, רק בלי הקטע של ה”להסתובב”.

אני שומעת סביבי מין גניחות או נהמות, הן באות בעיקר מלפני ונשמע שהן קרובות אלי. אני חשה מן כאב עמום ומציק, אבל לא חד, משיפולי הבטן שלי.

חלום מוזר.

*

סדרה של נקישות מהדהדת לפתע במכלאה, והקיר השקוף בקדמת האולם מתרומם. כל הכלואים מכירים את הסימן ויודעים מה לעשות. אני יוצא למסדרון הלבן והארוך, נסחף עם הנחיל שמאלה לעבר חדר החליבה. כולם נצמדים לצד ימין של המסדרון כדי לפנות מקום לרובוטים הרב-תכליתיים שחולפים על פנינו. מיד הם יעברו באולם ויעירו במכות חשמל את אלו שטרם התעוררו. אני מתקדם יחד עם נחיל האדם אל חדר החליבה. חלק מהאנשים מנסה להגיע לשם מהר, חלקם נשרכים מאחור – מה שהופך את הגוש המתנחשל לארוך ובלתי-אחיד. אני מאלו שמנסים להיות ראשונים, אך רבים מקדימים אותי. לבסוף המסדרון הלבן מתרחב אל-תוך חדר החליבה הרחב, המתכתי. לאורך הקירות ובשתי שורות במרכז החדר ניצבות עמדות החליבה. עמדה אחת לכל כלוא. ליד כל העמדות הקרובות כבר מתמקמים אנשים, תופסים את העמדה לעצמם. חלקם כבר מתחברים אליה על מנת להתחיל ולגמור את החליבה במהירות. ככלל עדיף להתחבר לעמדה לבד. אלו שכבר התיאשו או שתש כוחם, יובלו בכח לעמדות שיוותרו פנויות ויחוברו אליהן על-ידי הרובוטים, לעיתים בסיוע מכות חשמל. אבל אני בין הראשונים, אלו שעדיין רוצים להחלב ואין צורך “לשכנע” אותם להתחבר.

*

החלום המודע שלי ממשיך ואני מתחילה לחשוב שזה די מדהים שאני יודעת שאני חולמת. זה ממש קטע מגניב. אם כי היה יכול להיות יותר טוב אם זה היה חלום על חדי-קרן וקשתות, בעננים של צמר-גפן מתוק. הכאב המציק שאני חולמת עדיין שם ונוסף לו איזשהו גוון כאב דק. כאילו הוא לא רציף, אלא בא והולך; אבל קשה להבחין בשינויים כי התדירות שלהם גבוהה למדי.

*

אני סוקר במבטי את חדר החליבה, מחפש לי עמדת חליבה פנויה לרוץ אליה.

אני מקוה שהבוקר החליבה תהיה מהירה ואוכל לחזור מהר אל האולם – כי הבטן שלי כבר מקרקרת בעוז. אני יודע שזו כנראה תגובה פבלובית, אבל לא אכפת לי. כל יום מיד אחר חליבת הבוקר מגיעה שעת ההאכלה. בזמן החליבה הרובוטים מכניסים למכלאה את האוכל הטרי. כרגע, עדיין יש באבוסים שאריות של אוכל מאתמול ומשלשום – שאריות שכבר מעלות ריח מקולקל. לפחות היום האבוסים ירוקנו לפני שישפך אליהם המזון הטרי. ריקון האבוסים נעשה כל שלשה ימים, את אולם המכלאה מנקים רק פעם בשישה – כנראה שמבחינה כלכלית אין צורך בתכיפות גבוהה מזו.

נותנים לנו שני סוגים של מזון. הראשון הוא סוג של כופתיות מרוכזות. אם חושבים על זה, זה כמו המזון שמוכרים למכרסמים בחניות החיות בכדור הארץ. הכופתיות כאן הן בגודל של אצבע ובעלות מרקם די קשיח, אך מתפורר – אולי כמו של עוגיות עבאדי. יו, מה שהייתי נותן עכשיו כדי לטעום שוב עוגיות עבאדי. פאקינג עוגיות עבאדי. או שוקולד. או סושי. או המבורגר. וואו, כמה שאני מתגעגע להמבורגר הקבוע שלי בתל-אביב, זה שליד הככר.

פעם בשלשה ימים (זה היום), נותנים גם אוכל טרי. לא משהו שאני מכיר מכדור-הארץ, אבל הייתי אומר שזו המקבילה המקומית לפירות, או ירקות – או אולי זה בעצם שניהם, אין לי שום דרך לדעת איך נראים הצמחים כאן ואיך הם “עובדים”. הטעמים מזכירים לי טעמים של פירות או ירקות. לא שאני יכול לחבר בין פרי מקומי כזה לאחד הפירות שלנו, אין פה משהו שנראה או שהוא בעל טעם של תפוח, למשל.

בגלל זה אני רוצה לגמור היום את החליבה מהר, אני רוצה להגיע בין הראשונים לאוכל, לבחור לי את הפירות היותר טובים. במיוחד בהתחשב בזה שאתמול התקיימתי כמעט רק על כופתיות. אחרי שלשה ימים באבוס חצי רטוב ועשרות אנשים שנגעו בם בידיהם, רוב הפירות הספיקו להתקלקל ולהסריח.

*

החלום ממשיך ללא שינוי ומתחיל לשעמם אותי. מוזר. אי פעם השתעממתם מחלום?

אני מתחילה לחשוב לעצמי על שינה ועל חלומות, שזה קונספט די מוזר, אם להודות בכך. הולכים לישון ורואים תמונות, לפעמים אפילו יש עלילה. ותמיד זה מוזר. טוב, אולי לא מוזר כמו החלום הזה, אבל חלומות הם תמיד משונים באיזשהו אופן.

גם זה משונה, אני חושבת לעצמי. לחשוב על החלום תוך כדי החלום. ממש אינספשן.

אני ממשיכה להרהר באמצע החלום, אולי משום שעדיין לא קורה בו שום דבר מעניין. בעצם, מתי הלכתי לישון? אני תמהה. אני לא מצליחה לזכור שהלכתי לישון. זה משהו שאמורים לזכור בחלום? האם בחלומות קודמים שהיו לי ידעתי שאני ישנה וזכרתי את תהליך ההכנה לשינה של אותו הלילה? אבל זה חלום שונה, לא? אם אני חושבת על דברים תוך כדי החלום, אם אני מודעת לסביבה שלי באיזשהו אופן, לא הגיוני שהייתי זוכרת שהלכתי לישון?

ואולי אני בכלל לא ישנה? נתלית במוחי מחשבה מטרידה. אם לא הלכתי לישון, אולי אני לא ישנה?

ואם אני לא ישנה – זה לא יכול להיות חלום, מה שקורה כאן עכשיו. אז אם זה לא חלום, מה זה???

*

אני קולט בעיני עמדת חליבה פנויה ורץ לכיוונה. מישהו מגיע אליה לפני, אך לידה יש עמדה פנויה נוספת ואני תופס עליה בעלות. עמדת החליבה נראית כמו כסא בר, אלו עם השקע לישבן, שממנו יוצא מוט כלפי מעלה. מהמוט משתלשל צינור קצר כמו של ראש מקלחת, רק שבמקום ראש המקלחת מחובר לסופו גליל מתכתי חלול. מאמצע המושב מזדקרת גבשושית חלקה מוארכת שנראית כמו שילוב בין בננה קצרה לתרמיל אדממה מעובה – צורה שמזכירה קצת ויברטור. בימים הראשונים לקח לי זמן להבין איך להתחבר לעמדה, אבל כמה ימים של תרגול בתוספת השראה של מכות חשמל, גרמו לי להיות מומחה להתחברות מהירה. אני מתישב על הכסא הלבן, מאפשר לגבשושית לחדור אל פי הטבעת שלי, הזין שלי כבר חצי עומד. החדירה פשוטה למדי משום שהגבשושית עשויה מחומר חלק כלשהו (אך יבש), כנראה משהו בסגנון טפלון. אני מתמקם היטב במושב, מניח לגבשושית ללחוץ מבפנים על בלוטת הערמונית שלי. אני מושיט את היד לצינור המתכת ומרכיב את הגליל המעובה על הזין שהגיע כבר לזקפה מלאה. עמדת החליבה מזהה שאני יושב כראוי ושהגליל ממוקם כיאות ומתחילה בפעולת החליבה. פנים הגליל נע הלוך ושוב על הזין. הפעולה מאד מונוטונית אבל יעילה. אני משתמש בכל הריכוז האפשרי על מנת להתמקד בזין שלי. אני מטה את הגוף כדי להיטיב את הלחץ של גבשושית המושב על הערמונית. רק לגמור כבר.

מוזר איך החליבה מצליחה להוציא את ההנאה מפעולה כל כך ארוטית. בחיי הקודמים בתל אביב שאפתי תמיד להאריך את האקט, לדחות ככל האפשר את הגמירה. גם כשעשיתי-ביד מול הפורנו החביב עלי ובעיקר עם הבחורות. עכשיו זה רק לגמור וללכת. כשהשלמתי עם העובדה שלא אצליח לברוח מכאן, החלטתי שלפחות אהנה מהחליבה. זה פשוט לא קרה. אני לא מצליח. אולי זה משום שהפעולה היא כה טכנית, כה קרה. אולי משום שיש במכלאה ובזמן החליבה רק גברים ואין על מי לפנטז. ובעיקר משום שזה נעשה לי נגד רצוני.

*

אני מתחילה להכנס קצת להיסטריה. מתאים לי להלחיץ את עצמי בלי סיבה. “את צריכה להרגע”, אני אומרת לעצמי. “בואי רגע נחשוב בהגיון ונסכם מה שאנחנו יודעות”. “אוקיי”, אני מסכימה ומתחילה לסכם:

אני לא זוכרת שהלכתי לישון.

אני חולמת, או לפחות נדמה לי שאני חולמת.

אני “רואה” רק חושך מעורפל, אם כי נראה שיש איזושהי תאורה קלושה לפני באופק.

אני שומעת קול עמום של מין גניחות או אנחות.

אני מרגישה אי נעימות בבטן התחתונה. בעצם זה נמוך יותר. אי-הנעימות שאני חשה היא באיבר המין שלי.

אני מרגישה גם את המצע שאני עליו. הוא רך. נדמה לי שאני שוכבת על הגב.

רק רגע, היי. אני ממש מרגישה שאני שוכבת על משהו רך. אפשר בכלל להרגיש את הגוף בחלום? אני מתחילה להלחץ. אני מנסה לראות אם אני יכולה לזוז. להרגיש את התזוזה של מה שזה לא יהיה שאני שוכבת עליו. אין תוצאות. אני עדיין מרגישה את הגוף שלי כנגד המצע בדיוק באותו אופן. זה כבר ממש מלחיץ. טוב, לאן ממשיכים מכאן. מה אני עושה עכשיו?

“מה אני עושה עכשיו?” אני צועקת לעצמי.

*

עמדות החליבה מסביבי מתחילות להתפס והחדר מתחיל להמלא בגניחות ואנחות המסמנות תחושות של כאב או הנאה. אני מסתכל מסביבי בזמן שהמשאבה עושה את שלה.

אחרי דקות מעטות אני מצליח לגמור. אין בזה הנאה, כמו ללכת לשירותים וזהו. גם את ההנאה הזו הצליחו לקחת ממני. העמדה מזהה שהחליבה הסתיימה, מפסיקה את תנועת הגליל ומאפשרת לי לעזוב. אני יורד בזהירות מן המושב ומתחיל לנוע אל עבר הפתח הנגדי של חדר החליבה. אני יוצא אל המשכו של המסדרון הלבן והמעגלי וממהר חזרה לאולם המכלאה.  זה לא האולם היחיד במבנה שאני נמצא בו ואני בטוח שהבניין שלי הוא רק אחד מתוך קומפלקס שלם של מבנים.

*

הצלילים שנשמעו לי כמו גניחות מפסיקים.

יש צליל חדש. הוא נשמע כאילו מישהו מנסה להסות אותי. כזה מין “שששששש” שמשמיעים לתינוק בוכה. יכול להיות שה”שששששש” הוא תגובה לזה שצעקתי? האם צעקתי בכלל?

מישהו הגיב לקול שהוצאתי. פניתי לאיזו דמות בחלום הזה? אני לא זוכרת שפניתי למישהו, אז למה יש תגובה? זה אומר שאני לא ישנה? אבל אני ישנה הרי? אז מה הן כל התחושות שאני מרגישה? הן לא חלום? זה הרי חלום. אפשר בכלל להרגיש תחושות גופניות בחלום? כן? לא? אז זה לא חלום? מה זה כן? זה חייב להיות חלום. חייב. כל דבר אחר הרבה יותר מפחיד מחלום, לא משנה עד כמה החלום מוזר.

אני חושבת שזה הזמן להכנס לפאניקה.

*

הגברים האחרים שאיתי במכלאה שונים ממני מאד. אין לי מושג מאיפה הם הגיעו, אך ברור שהם לא בני אנוש מכדור הארץ, לא נראה שהם שייכים לשום תרבות שאני מכיר. הם לא מדברים, או לפחות לא באותו אופן שאני תופש דיבור. התקשורת שלהם מורכבת מנהימות וחוויי ידיים ונראה שהיא דלה ובסיסית מאד. היציבה שלהם שפופה יותר מזו שלי, הם הולכים מעט כפופים ולפעמים הם מתקדמים בחצי דילוג חצי זחילה שכזו, קצת כמו גורילות או אורנגאוטן. הם בהחלט נראים אנושיים, כל האיברים שלהם בפרופורציות הנכונות, אבל משהו בהם לא לגמרי ‘בסדר’. טוב, כמעט כל האיברים שלהם; הביצים של רובם ממש ענקיות. לחלקם ממש קשה ללכת עם השק העצום שתלוי להם בין הרגליים, אולי זו הסיבה ליציבה וההליכה המוזרה שלהם. ראיתי כמה פעמים מי מהם מביא ביד שלא בשעת החליבה והכמויות שהם משפיכים עצומות. אם הם היו חיים בארץ כבר מזמן היו הופכים אותם לכוכבי פורנו (ממילא לא צריך לדבר שם הרבה).

אולי מרבים אותם כאן במיוחד בשביל שאפשר יהיה לחלוב אותם, במין ‘מדגרה’ של אנשים, אני חושב לעצמי. מדי פעם מביאים לאולם שלי גברים חדשים, זה קורה. הם תמיד נורא צעירים כשהם באים לראשונה, אפילו נערים. כבר יצא לי לראות כלואים חדשים כשרק שפם או זקן בתולי מעטר את פניהם. לי, כמו לכל שאר הגברים, גדל זקן עבות – אין פה שום אפשרות להתגלח. גם השיער שלי גדל ללא הכרה, אם כי רוב הגברים פה מתחילים להקריח די מוקדם. אם היום אני חוזר חזרה הביתה, ישר מצרפים אותי לאיזו להקה היפית, עם הזקן העבות והראסטות המכובדות שמחוברות אלי.

אם קיימות ‘מדגרות’ של אנשים מעין אלו, זה בטח לא מתרחש במבנה בו אני נמצא – בכל שהותי כאן לא ראיתי אף לא אשה אחת. מעניין מה הם עושים עם הנשים, הם חולבים גם אותן? האם המכלאות שלהן נעימות יותר?

*

משהו משתנה. נראה שהערפיליות מתחילה להתפזר. אני יכולה עכשיו להבחין בקוי מתאר של דמות מעלי. דמות חשוכה על רקע בהיר יותר. עדיין לא מצליחה להבחין בשום פרטים בדמות עצמה, אבל נראה לי שקוי המתאר משרטטים חלק של גוף כלשהו.

זה לא יכול.

אני לא יכולה.

אני מתחילה להבין מה קורה כאן, למרות שמוחי מסרב להאמין. מחברת את הדמות שמעלי לכאב שם למטה. הכאב. אוו. פתאום אני כל כך מודעת לכאב. אני… הכאב נהיה באחת לבלתי נסבל. אני צורחת מכאב, אך שום קול לא נשמע. אני מנסה להרחיק את הגוף שלי. להמנע מהכאב. אבל הגוף לא נשמע לי.

מישהו או משהו מחדיר דבר-מה לכוס שלי. מישהו, באיזושהי צורה, אונס אותי. מה פתאום? באיזו רשות מישהו נכנס לגוף שלי? אני מרגישה מחוללת… אני…

ושוב הכאב הזה. תוקף. אייי. בלתי נסבל.

אני קופאת. אני מאד רוצה להפסיק את זה, את כל מה שקורה כאן – אבל אני לא מסוגלת בכלל להגיב. שיט! הזמן מתחיל לנוע בסלואו-מושן. מישהו או משהו שאני לא מכירה, או לא זוכרת שאני מכירה מזיין אותי. אין לי מושג איפה אני נמצאת או כמה זמן אני כאן. אני רוצה לזוז, לברוח מכאן, לעצור את האונס הזה – אבל למרות שההחלטות שלי מאד ברורות, אני לא מצליחה לתרגם אותן למעשים, לתנועות.

אני מתחילה לבכות, אבל אין לזה שום תגובה מעשית על הגוף. אני בוכה רק במחשבותי.

*

אני ממשיך לנוע במסדרון הארוך אל עבר האולם ‘שלי’. מאחורי ומלפני יש עוד גברים שהולכים או רצים. אלו שגמרו להחלב, פחות או יותר באותו זמן כמוני. אני נכנס למכלאה. הקיר אל המסדרון עדיין פתוח והוא ישאר כך עד שיכנס אחרון הגברים אל המכלאה. אחר כך יפתח הקיר המפריד של המכלאה הבאה והגברים שבה ישלחו לחליבה. אני מניח שבערך עכשיו התאורה האוטומטית שבאולם שלהם מתחילה להאיר ומסיימת את הלילה שלהם.

אני ניגש אל האבוסים ומתחיל לבחור לעצמי פירות ככל שאני יכול לסחוב. אני מרים כמה מן הפירות האהובים עלי, מנסה לבחור את אלו שנראים הטובים ביותר. אלו שהגיעו לפני כבר בחרו את הפירות הטובים מהם. לאחרונים ישארו הפירות המעוכים והפגומים. אני תופס לי פינה רחוק ככל הניתן מן האבוסים ומתחיל לאכול במהירות. כשהאחרונים יבינו שלא נשארו להם פירות טובים הם ינסו לחטוף מאלו שכן הצליחו להשיג אותם. מוטב שאסיים לאכול לפני שהם יפצחו בנסיונות החטיפה האלו, ממש אין לי כח למאבקי אוכל על הבוקר.

*

קשה לי לנשום. וכואב לי. אני מרגישה מחוללת, כמו חפץ משתמשים בגוף שלי.

אני חייבת להתעשת, אני חושבת לעצמי. אני מנסה שוב לעשות משהו, לזוז, אבל כלום – הגוף שלי לא מגיב. אני חייבת להתרחק מפה מהר, או לפחות להפסיק את זה; גם אם באופן זמני. לתת לעצמי שהות להשתלט חזרה על הגוף שלי.

התנועות והגניחות ממשיכות כמקודם. אני מתאמצת להתרכז, למקד את כל יכולתי להזזה של רגלי. אני מרגישה שהגוף שלי זז מעט כנגד המצע שאני עליו. אמנם רק רגל אחת ולא הרבה, אבל גם זה משהו. התזוזה שלי גורמת לתנועות בחלצי להפסק. גם הגניחות מפסיקות לכמה שניות. אני מרגישה שהראש שלי מוסט ימינה ושמאלה ואויר חם ננשף על פני לרגע קט. אך ההפסקה קצרה והתנועות מתחדשות מהר וכעבור זמן מה גם הגניחות.

טוב. התזוזה שלי לא הספיקה מסתבר. אני מבוהלת כמו שלא הייתי מבוהלת מעולם. הפחד שלי לא נעלם, אם כבר אז להיפך.

“תחשבי!”, אני דורשת מעצמי, אני צורחת על עצמי, “איפה את? איפה אני?”.

אני מרגישה שרק אם אצליח לגלות היכן אני הכל יתברר. אני חייבת להזכר מה זה המקום הזה.

*

הרבה מריבות מתפרצות בין הגברים במכלאה. ככה זה כשעשרות גברים משועממים סגורים כל הזמן באולם אחד. בטח הכופתיות שנותנים לנו ‘מועשרות’ בטסטוסטרון. קשה להסביר באופן אחר את העובדה שכולנו מצליחים לגמור בכמויות שלש פעמים ביום. תארו לעצמיכם עכשיו עשרות גברים, מועשרי-טסטוסטרון, כלואים בצפיפות בשטח קטן ותוכלו להבין את האוירה שיש כאן. אני משתדל להשאר במקום אחד כל הזמן. מנסה למצוא מספיק שטח על הרצפה הצפופה בכדי לאפשר לי לשכב מכווץ על הגב בנקודה מרוחקת כלשהי ולנוע בין נמנום לבהיה חסרת מטרה בתקרה. זה עדיף בהרבה מלהגרר, נגד רצוני, לעוד מאבק גופני חסר טעם, אך לא חסר נפגעים.

מי שנפגע קשה מדי באחת מהתגרות הללו מפונה מהאולם ונעלם. קרה שהוציאו מהאולם שלי גם גברים בריאים לגמרי, בעיקר הבוגרים יותר. אני מנחש שתנובת הזרע שלהם פחתה, או משהו כגון זה. אין לי שום מושג מה קרה איתם – רק שלא ראיתי מי מהם שוב. לא באולם שלנו ולא באחד מהאולמות האחרים.

*

אוקיי, המשימה ברורה. להזכר. אני מתאמצת חזק כל כך להתעלם מהכאבים בחלצי, מהתחושה הצורבת של ההשפלה. להתעלם מהשבילים שדמעות משרטטות על פני.

“מה דבר האחרון שאני זוכרת?”, אני שואלת את עצמי.

אני זוכרת את שהחלטתי לבלות את החופשה שלי בכוכב נרבה 3, זה שהתושבים שלו מכנים אותו “כדור הארץ” (שזה קצת טפשי כי הוא בכלל סגלגל). אני תמיד נהנית מהביקורים שלי בערים הגדולות שם, בעיקר ניו-יורק, איסטנבול ותל-אביב. אני זוכרת שיום לפני השיגור פקדתי את סוכנות ההמרה כדי להעביר את התודעה שלי מן הגוף המקורי שלי לגוף אופייני לנרבה 3. מביקורי הקודמים כבר ידעתי בדיוק מה לבקש, מהו גוף טיפוסי שיתמזג בהמון ולא יהיה בולט מדי.

האם אני זוכרת עוד משהו מעבר לזה?

החלטתי להשתגר לתל-אביב, אני נזכרת. שכרתי לשם כך דירה בסבלט עוד מהבית, כחודש לפני החופשה. דירה נחמדה, אני חושבת לעצמי. מה הלאה? מה עוד קרה? עזבתי את הדירה לאנשהו? למה אני לא מצליחה לזכור?

אני חייבת לזכור!

*

אני מסיים לאכול את כל הפירות שלי ללא ארועים מיוחדים. עכשיו נותר לחכות כמה שעות לחליבה של הצהריים. אני מתרחק ככל האפשר מהאבוסים מצד אחד ומפינת הצרכים מן הצד השני ומוצא לי פינה אופטימלית להשכב בה. אני עוצם את עיני ומנסה לנמנם. אלו הזמנים הכי מסוכנים, הזמנים בהן עולות המחשבות. אני חושב על מצבי הנואש, המדכא ובא לי לבכות. “די עם זה”, אני דורש מעצמי, “תחשוב על דברים נעימים”. אני מנסה בכח לחשוב מחשבות אופטימיות ומלאות תקוה אך נסחף שוב למחשבות על הבית, על תל-אביב, ועל כל מה שהשארתי שם. הדירה המהממת שלי, העבודה שאהבתי, הבחורות.

אוח הבחורות. כמה אני מתגעגע למגע הרך, האלוהי של שדיים מבהיקים, למרקם הרך, אך נגיס של הפטמות הכהות. אני כמה לטמון את ראשי בחזה ענק ולטבוע בו. כמה קר ומכאני הגליל המולבש על הזין שלי לעומת כוס רוטט של אשה; כל אשה. כמה הייתי נותן כדי להריח שוב את הריח הכבד של האיבר הארגמני הנכסף, הייתי אפילו מסתפק בכוס הנושא בריחו רמז של חמיצות. מה לא הייתי משלם כדי לצאת מכאן ולטעום שוב את הטעם המלוח, המשלהב של הנוזלים השקופים-לבנים.

וזה לא רק הגוף שלהן שאהבתי.

זה בעיקר היה הריגוש של הציד. לגרום לעוד בחורה להעניק לי את מה שהיא מסתייגת מלתת. לתמרן אותה כך שתתן בי אמון, לגרום לה לחשוב שאני לא כמו כולם, שאני שונה. הייתי ממש טוב בזה. פיתחתי שיטות שהגיעו לכל אמנות – אם הייתי מתעד אותן בספר הוא לבטח היה רב-מכר. השתמשתי כמו כולם באפיקציות; בטינדר, בג’יידייט ודומיהן – אבל הכי אהבתי לצאת לציד שלי בפאבים, אלו שכולם וכולן יצאו אליהן כדי למצוא דייט. שם הכל היה הרבה יותר מלהיב. להתביית על כוסית אקראית בחדר גדול ולדעת שבסוף הערב הזין שלי יהיה עמוק בתוכה, בין אם תרצה זאת בהתחלה ובין אם תהליך הלכידה שלה יצריך מניפולציות מסובכות. להיפך, אשה שהגיבה אלי בקרירות רק גרמה לי לרצות בה יותר, הסירוב רק הגביר את ההנאה, את הסיפוק מהציד. והן תמיד נפלו ברשתי, כמעט ולא היו לי כשלונות.

*

אני מנסה בכח להזכר ולאט לאט התמונה מתבהרת. דוקא לא התמונה במחשבותי אלא זאת שמול עיני. החשכה מתחילה להתפוגג ומפנה דרך לתמונה שלמה יותר. עדיין מעט מעורפלת, אבל כבר ברורה. אני שוכבת על מיטה רחבה בחדר שנראה כמו חדר שינה. חדר שינה גדול ומאד מסודר, מעוצב בקוים ישרים בצבעים של שחור-לבן, מה שקוראים כאן ‘עיצוב מודרני’. החדר מואר על ידי נורה צהובה קטנה הממוקמת בחדר אמבטיה הצמוד לחדר השינה. הדמות שמעלי גם היא מתבהרת. מסתבר שיש בתוכי גבר, כמה מפתיע. מה שאני מרגישה בפות שלי זה הזין שלו. הוא ממשיך לזיין אותי כאילו כלום. זה כואב ומרתיח ומעורר פלצות, אך מה שגרוע מזה הוא שעתה אני מצליחה לזהות אותו. באחת כל הזכרונות שבים אלי, כאילו רדיד בד שחור-שקוף מוסר מעל פני ומאפשר לי סוף סוף לראות, להבין.

יצאתי מהדירה הערב, או לפחות אני חושבת שזה עדיין הערב, אולי כבר הלילה; רציתי לשתות משהו בפאב האהוב עלי כאן בעיר. התעסקתי בענייני שלי והקפדתי שלא להראות מתעניינת מדי באף אחד. זה אכן עזר למשך יותר משעה אבל אז הנבלה הזה שמעלי נכנס לפאב. ראיתי אותו מסתובב בחדר ואז מסתכל לכיווני. הפניתי את ראשי ממנו כדי לא לעודד אותו ולפני ששמתי לב הוא היה לידי מנסה לפלרטט איתי. הדבר האחרון שרציתי זה להחליף נוזלים עם גבר נרבי.

עכשיו אני מוצאת את עצמי בדיוק מתחת לנבלה ממנו ניסיתי להתחמק. שיט.

קראתי על זה במדריך הטיולים לנרבה 3. “לי זה לא יקרה” אמרתי לעצמי, “אני מספיק חכמה כדי לזהות טריקים פרימיטיביים מעין אלו”. אני הרי מציביליזציה מתקדמת פי אלף מזו שכאן, מה הסיכוי שאיזה גבר פרימיטיבי מנרבה 3 יצליח לשטות בי, הנאורה והמתקדמת. אז מסתבר שהוא הצליח הבן-זונה. בטח החליק את הסם לתוך הבירה שלי כשהסבתי את הראש ממנו בהפגנתיות, מתאמצת להצהיר על חוסר העניין שלי בו. אני לא מאמינה, איזו טפשה אני. איזה חלאה הוא, בא לי לחסל אותו כאן ועכשיו. אני לא מאמינה – שיט. שיט, שיט, שיט!

*

נסיתי להתאבד, בודאי שניסיתי להתאבד. מיד לאחר שהבנתי את חוסר התקוה שבמצבי. זה לא ממש אפשרי כאן, אין פה שום חפצים שאפשר להשתמש בהם, שום חפצים בכלל. אנחנו לא לבושים. כל הגברים מסתובבים עירומים כל הזמן, אז אין מה לדבר על התאבדות בחנק. ניסיתי לחשמל את עצמי למות בעזרתם האדיבה של הרובוטים, אולם לא נגרם לי שום נזק גופני, רק כאב. ניסיתי להכנס לתגרות חסרות טעם עם הגברים האחרים. זה אמנם לא היה קשה לביצוע, אבל כל שהצלחתי להגיע אליו הוא חבלות יבשות וכאבים חסרי טעם, שגם הם נרפאו. להרוג אותי זה לא הרג. אני חושב שיש בכופתיות שנותנים לנו אנטיביוטיקה או חומרים מרפאים כלשהם. מאז שאני כאן אינני זוכר שמי מהגברים שאיתי חלה והפציעות מהתגרות הרבות נרפאות מהר מאד. חשבתי להרעיב את עצמי למות, אך אין לי די כח רצון להמנע מאכילה. גם לא בכדי להטביע את עצמי באגני המים.

כנראה שאני עדיין מקוה לצאת מפה ביום מן הימים. חולם שאשוגר מפה הביתה באותה פתאומיות ששוגרתי לכאן.

*

אולי השפעת הסם מתחילה לפוג, אולי זה השילוב של עצבים ואדרנלין שמחדדים את מחשבותי.

מה זה פה?, אני חושבת, איך הוא מעז להשתמש בגוף שהזמנתי לעצמי? זה הגוף שלי והוא נועד לשימושי הפרטי בלבד. מה הוא חושב לעצמו שהוא כך מכאיב לי. אני כל כך כועסת שאני סוף סוף מצליחה לצעוק.

“רד ממני, חלאה”, אני צורחת בטרוף.

“או, בוקר טוב. אני רואה שהתעוררת יפהפיה שלי”.

“אני לא שלך זבל, לוזר, אנס מסריח. צא ממני עכשיו”.

“למה שלא תורידי אותי בעצמך, מותק”, הוא עונה בחיוך.

שיט. הוא מכיר את השפעת הסם יותר טוב ממני. אני עדיין לא מצליחה לזוז באופן מוצלח. כל נסיון שלי להזיז את איברי מסתיים בתנועות קטנטנות ובלתי משמעותיות. הוא בטח עשה את זה קודם, החלאה.

“אל תקרא לי מותק, חלאה. אם לא תרד מיד מהמיטה אתה תצטער על זה”.

“מה תעשי? תצעקי עלי? – עוד יותר טוב. אני מת על דיבורי סקס מלוכלכים”.

“זה לא סקס מה שקורה פה. זה אונס”, אני צורחת מלא גרוני. מקוה שמישהו מהשכנים שלו ישמע. אני ממשיכה לצרוח כדי לבלבל אותו, להפחיד אותו כמה שאפשר.

“טוב, זה לא נחמד מצידך מתוקה. בואי נראה איך נוכל לשכנע אותך לשתוק”.

הוא יוצא ממני סוף סוף, תודה לאל. אבל משום מה הוא לא יורד מהמיטה. לוקח לי שבריר שניה להבין מה הוא עושה ואני מתחילה לצעוק שוב. הוא מתקדם לעבר פני ומתישב על החזה שלי, אפילו לא טורח לרסן את ידי המשותקות ממילא. הוא שולף מאחת הארוניות מתקן כלשהו, אני מסתכלת בחרדה ושוכחת לרגע להוסיף לצעוק. הוא מכניס משהו מתכתי לתוך הפה שלי, אני מנסה להסיט את ראשי אך לא מצליחה. המתקן מותיר בכח את הפה שלי פתוח.

הוא מתקרב אלי פני ומחדיר את האיבר שלו לפה שלי. בכח. אני מרגישה את הזין שלו עמוק בתוך הגרון שלי, נע הלוך ושוב. רפלקס ההקאה לא פועל משום מה. אולי זו עוד השפעה של הסם. אני מנסה להניע את הידים והרגלים שלי, בעוד הוא ממשיך להתעלל לי בפה שלי, אך ללא הועיל. כל מה שאני מצליחה להניע הן דמעות במורד לחיי.

*

אני זוכר טוב מאד את הלילה בו שוגרתי לכאן. אני חושב הרבה על אותו לילה ארור. מעביר בדמיוני את מהלכו, את הפעולות וההחלטות שלי בלילה ההוא.

זה היה לילה שהתחיל מצוין והסתיים בכל מה שמסביבי עכשיו. איך יכולתי לנחש שהיא לא מכדור הארץ השרמוטה, שהיא חייזרית? היא נראתה לי בדיוק כמו הבחורה הפשוטה שאף אחד לא מתיחס אליה או נוטה להאמין לה – הקרבן המושלם.

כבר כשזיינתי לה את הפה התחלתי להרגיש שההשפעה של הסם פגה, הרבה לפני שהיא היתה אמורה לפוג. לפחות ככה, עם הזין שלי בפה שלה, היא לא צעקה. לאט לאט היא התחילה לנוע. בהתחלה תנועות קטנות אבל מהר מאד היא התחילה ממש לזוז.

הגיע הזמן לגמור, חשבתי לעצמי, לפני שהיא תצליח להעיף אותי ממנה. הסרתי את החסמים והתרכזתי רק בלגמור. התנועות שלה, הידיים שהתחילו להשלח כלפי רק הגבירו את הריגוש. היא כבר כמעט הצליחה לדחוף אותי החוצה מהפה שלה, כשבאבחה אחת חדה חדרתי לה עמוק לתוך הגרון וגמרתי באורגזמה נהדרת. בעודי יורה את המטחים האחרונים שלי היא הצליחה לדחוף אותי מעליה, על המיטה.

התגלגלתי על המזרן הרך וצחקתי. זה משעשע לראות אותן נאבקות עם הגוף הקטן והשברירי שלהן.

“מה קרה חמודה”, חייכתי בעוד היא מסירה את מקבע הפה. “את לא אוהבת את הטעם המתוק של הזרע שלי”?

*

הטעם המר, הנורא, של הזרע שלו בפה שלי גרם להכל להתבהר במהירות מסחררת. ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות. איך להעניש את הבן-זונה ולהציל את הבחורות הבאות.

“לא. אני לא אוהבת את הזרע שלך, חלאה – אבל אני אקח אותך למקום שבו יאהבו את הזרע שלך, מאד!

 

לרשימת הסיפורים